תלמוד בבלי - ברכות-דף נד - ב
עבדי להון נקירותא
רש'י: מערות מעברות נחל ארנון עמק עמוק בין ב' הרים גבוהים והיו ישראל צריכים לעבור באותו עמק עשו אמוריים מערות בצדי ההרים ונחבאו שם:
וטשו
רש'י: נחבאו:
בהון אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון ולא הוו ידעי דארון הוה
מסגי
רש'י: עובר:
קמייהו דישראל והוה
ממיך להו טורי
רש'י: משפיל הרים ומתפשטין זה לצד זה עד שהעמק שוה:
מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והב
חזו דמא
רש'י: כשחזרו ההרים למקומן:
דקא נפיק מביני טורי אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה היינו דכתיב
{במדבר כא-טו}
ואשד
רש'י: ושפך:
הנחלים
אשר נטה לשבת ער
רש'י: ההר שבעבר העמק נטה ונתפשט לצד חברו ההר אשר לצד עבר מואב ושם ארץ מואב ער:
ונשען לגבול מואב.
אבני אלגביש
תוס': (-במורד בית חורון-) וה''ה מקום שנפל שם מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע המקום סביב ירושלים. ושוב היה נראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע''פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס. וכן כל אדם מברך על ניסו אף על פי שאינו ניכר מתוך המקום:
מאי אבני אלגביש תנא אבנים
שעמדו
רש'י: באויר:
על גב איש וירדו על גב איש עמדו על גב איש זה משה דכתיב
{במדבר יב-ג}
והאיש משה עניו מאד וכתיב
{שמות ט-לג}
ויחדלו הקולות והברד ומטר
לא נתך ארצה
רש'י: לא הגיע לארץ אלא עמדו באויר:
ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב
{במדבר כז-יח}
קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וכתיב
{יהושע י-יא}
ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות. אבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמרא גמירי לה אמר
מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי
רש'י: עוג חשב כן בלבו מחנה ישראל תלתא פרסי דכתיב (במדבר לג) ויחנו מבית הישימות עד אבל השטים ואמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי אורכא ותלתא פרסי פותיא (עירובין פ''ה ד' נה:):
איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה ואייתי קודשא בריך הוא עליה
קמצי
רש'י: נמלים:
ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב
{תהילים ג-ח}
שני רשעים שברת וכדר' שמעון בן לקיש דא''ר שמעון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא
שרבבת
רש'י: לשון אשתרבובי אשתרבוב ירדו וגדלו למטה:
משה כמה הוה עשר אמות
רש'י: שהרי הוא הקים את המשכן ודרשי' הקים את עצמו לקומת המשכן וכתיב ביה עשר אמות אורך הקרש (שמות לו):
שקיל נרגא בר עשר אמין
שוור
רש'י: קפץ למעלה:
עשר אמין ומחייה
בקרסוליה
רש'י: קבילי''א {קיביל''א: קרסול} בלעז:
וקטליה. ואבן שישב עליה משה דכתיב
{שמות יז-יב}
וידי משה כבדים
רש'י: ואינו יכול לפושטן כל היום אלא אם כן תומכים בזרועותיו ויקחו אבן וישימו תחתיו:
ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה. ואשתו של לוט שנאמר
{בראשית יט-כו}
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח וחומת יריחו שנבלעה דכתיב
{יהושע ו-כ}
ותפול החומה
תחתיה
רש'י: משמע במקומה ואי אפשר זו אלא על ידי בליעה:
בשלמא כולהו ניסא אלא אשתו של לוט פורענותא הוא
דאמר ברוך דיין האמת
רש'י: תירוצא הוא:
והא הודאה ושבח קתני תני על לוט ועל אשתו מברכים שתים על אשתו אומר ברוך דיין האמת ועל לוט אומר ברוך
זוכר את הצדיקים
רש'י: שזכר את אברהם:
א''ר יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקב''ה זוכר את הצדיקים שנאמר
{בראשית יט-כט}
ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו': וחומת יריחו שנבלעה: וחומת יריחו נבלעה והא נפלה שנאמר
{יהושע ו-כ}
ויהי כשמוע העם את קול השופר ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה תחתיה
כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו
רש'י: ואין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה משום הכי אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו:
משום הכי אבלעה בלועי אמר רב יהודה אמר רב ארבעה
צריכין להודות
רש'י: כשיוצאין מן הסכנה:
תוס' ד''ה: ארבעה צריכין להודות יורדי הים: ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי המדבר ראשון דקרא נקט סדר המסוכנין יותר תחלה וגמרא נקט המצויין תחלה:
יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא יורדי הים מנלן דכתיב
{תהילים קז-כג}
יורדי הים באניות וגו' המה ראו מעשי ה' ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יקם סערה לדממה ואומר וישמחו כי ישתוקו ואומר יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם הולכי מדברות מנלן דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה' וידריכם בדרך ישרה יודו לה' חסדו מי שחלה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו' ויזעקו אל ה' בצר להם וגו' ישלח דברו וירפאם וגו' יודו לה' חסדו מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו' כי המרו אמרי אל וגו' ואומר ויכנע בעמל לבם וגו' ואומר ויזעקו אל ה' בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וגו' ואומר יודו לה' חסדו מאי מברך אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים אביי אמר וצריך לאודויי קמי עשרה דכתיב
{תהילים קז-לב}
וירוממוהו בקהל עם
רש'י: בסוף פרשת המזמור:
וגו' מר זוטרא אמר ותרין מינייהו רבנן שנאמר
{תהילים קז-לב}
ובמושב זקנים יהללוהו מתקיף לה רב אשי ואימא כולהו רבנן מי כתיב בקהל זקנים בקהל עם כתיב
ואימא בי עשרה שאר עמא ותרי רבנן
תוס': ועבדי לחומרא ואפילו ליכא תרי רבנן ונהגו העולם לברך אחר שקורא בתורה ודוקא בחולה שנפל למטה אבל חש בראשו או במעיו ואינו מוטל למטה לא. ה''ר יוסף:
קשיא רב יהודה חלש
ואתפח
רש'י: נתרפא:
על לגביה רב חנא
בגדתאה
רש'י: שם עירו בגדד היא עיר החשובה שבבבל משחרבה בבל:
ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא אמר להו
פטרתון יתי מלאודויי
תוס': וא''ת והא אמרינן ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי''ל דרב יהודה היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כיצד מברכין (דף מ.) דלא בעינן אלא הזכרת השם (או מלכות ורחמנא היינו מלכות):
והא אמר אביי בעי אודויי באפי עשרה דהוו בי עשרה והא איהו לא קא מודה לא צריך דעני בתרייהו אמן: אמר רב יהודה שלשה צריכין
שימור
רש'י: מן המזיקין:
ואלו הן
חולה
רש'י: שהורע מזלו לפיכך השד מתגרה בו וכן חיה אשה שילדה וכן אבל:
חתן וכלה במתניתא תנא חולה חיה
חתן וכלה ויש אומרים אף אבל
רש'י: ויש אומרים אף תלמידי חכמים. מקנאתו מתגרה בהם:
. ויש אומרים אף תלמידי חכמים בלילה: ואמר רב יהודה שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו
והמאריך על שלחנו
רש'י: שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים:
והמאריך בבית הכסא
רש'י: רפואה היא לו: