ויהי דבר ה' אלי, בסימן הזה נבא ג' נבואות, {{{א}}} על ההרג הרב שיהיה על אדמת ישראל, (והוא מן פסוק ג' על פסוק י''א), {{{ב}}} נבואה קצרה על חורבן בהמ''ק (פסוק י''א י''ב), {{{ג}}} נבואה על מצור ירושלים מה שיהיה בעת המצור, ואיך ישים נ''נ פניו לבא על ירושלים ויקסם קסמים על דרכו אם ילך לירושלים או לרבת בני עמון, (מן פסוק י''ג עד פסוק למ''ד) :

דרך תימנה . ארץ ישראל בדרומה של בבל : אל יער השדה . אל בית מקדשי שעתיד להיות כיער וכשדה להחרש להלך בו שועלים :

שים פניך . החזר פניך בדרך דרום כי הנביא היה בבבל מצפון ירושלים ואמר לו להחזיר פניו מול ירושלים שהיא מדרומה : והטף . דבר נגד ירושלים שהיא בדרומה : אל יער השדה נגב . על ירושלים יאמר והמשילה ליער השדה על כי שיש בה אנשים רבים מתחלפים במעלה כדרך היער שיש בו עצים רבים מתחלפים בקומה ובחשיבות וכפל הדבר במ''ש כדרך הנבואה :

והטף . הוא מל' נטיפה והזלה ומושאל בענין הדבור כמו אל תטיפו יטיפון ( מיכה ב ) :

שים פניך דרך תימנה, שימת פנים הוא מה שמכין א''ע לאיזה צד ינבא והוא על הנבואה שנבא על מצור ירושלים מפסוק י''ג והלאה, שבו ספר איך קסם נבוכדנצר קסמים אם ללכת לצד שמאל לרבת בני עמון, או לצד ימין לירושלים, ובא הגורל דרך תימנה, היינו שילך לצד ימין, כמ''ש בימינו היה הקסם ירושלים : והטף אל דרום, ההטפה היא נבואה קטנה וקצרה, והוא מה שינבא בקיצור על חורבן בהמ''ק, כמ''ש האנח בשברון מתנים וכו' וקראו דרום שצד דרום נקרא כן על שהוא ברום הכדור נגד צפון שהוא בעמק, לדעת הקדמונים שהשמש שולט יותר בדרום, וכן המקדש עומד ברום הכדור במרום הרים ובדרום א''י : והנבא אל יער השדה נגב, היא הנבואה על ההרג שיהיה בכלל א''י, כמ''ש ואמרת ליער הנגב ומפרש ואמרת לאדמת ישראל ודמהו ליער שמלא עצים שונים כן היה מלא אנשים, וקראו נגב שצד דרום נקרא כן על שהוא נגוב ויבש יותר מרוב החום, וחלק ארץ יהודה היה בנגב א''י :

תימנה, דרום, נגב. מצד שצד הדרום הוא מוגבה יותר מצד הצפון (לשטת הקדמונים) והשמש מחמם שם ביותר נקרא דרום, ומצד הארץ שהיא נגובה שם מרוב החום נקרא נגב, ומצד שהוא פונה לימין כשפניו למזרח נקרא תימן, וע''כ על הגורל שהפיל אם ילך לימין או לשמאל, צודק לשון תימנה, ועל המקדש שהיה ברום עולם ודרום ירושלים, צודק שם דרום, (וכל ארץ יהודה עולם ודרום ירושלים, צודק שם דרום), ועל ארץ יהודה בכלל, צודק לשון נגב שהוא בדרום ארץ ישראל והארץ נגובה שם ביותר : והטף והנבא. הטפה היא קצרה מן הנבואה, ואמר אל תטיפו יטופון (מיכה ב'), ולא תטיף על בית ישחק (עמוס ז'), ר''ל אף דבור קצר, שיצייר הדבור הארוך כנזילת מים, והדבור הקצר כנוטף טיפים טיפים, כמו ועלימו תטף מלתי (איוב כ''ט). ואמר יערף כמטר לקחי וכו', ופה הדבור על המקדש נאמר בקצור כנוטף מעט מים :

ונצרבו . לשון צרבת השחין ( ויקרא יג ) על שפתיו כאש צרבת ( משלי טז ) לשון כויה : כל פנים מנגב צפונה . כל האנשים שבדרומה של בבל שהוא בצפון ל' צרב רטרי''יר בלע''ז :

הנני מצית . הנה אני הוא המבעיר בך האש והיא תשרוף בך כל עץ לח וכל עץ יבש ולא תכבה להבת האש וכל פני הבריות היושבים בפאת הנגב מול צפון יהיו נשרפים בלהבת האש ר''ל גם הצדיקים יכלו עם הרשעים כמו שהעץ הלח נשרף בצירוף עץ היבש והאויב יאבד כל העובדי כוכבים היושבים מנגב לבבל העומדת בצפון העולם :

מצית . ענין הבערה כמו ותצת בסבכי היער ( ישעיה ט ) : ואכלה . ושרפה : לח . מל' לחות ורטיבות : תכבה . מל' כבוי : להבת שלהבת . עניינם אחד ובא הכפל לחזק : ונצרבו . ענין שריפה כמו כאש צרבת ( משלי טז ) :

ואמרת ליער הנגב עתה סדר ג' נבואותיו אלה ממטה למעלה, תחלה ספר הנבואה על יער הנגב שהיא ארץ ישראל בכלל, הנני מצית בך אש, ההצתה הוא מה שמבעיר את היער כולו בפעם אחת באש גדולה, ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, תחלה תאכל את הלחים ואח''כ את היבשים, כי אם תאכל היבשים תחלה יעכבו העצים הלחים בעד האש והשלהבת בל תתפשט, כי הלחים חוצצים, אבל אם נאכלו הלחים תחלה אין מעכב בפני האש, ועי''כ לא תכבה להבת שלהבת, עי''כ ונצרבו בה כל פנים מנגב צפונה, ר''ל שהאש שהתחילה לבער בהיער בצד דרומו תשוב ותתפשט בחזרה לצד צפון, עד שמן הלהבת היוצאת מנגב יצרבו כל פנים צפונה :

מצית. גדר פעל יצת אם מבעיר הבערה גדולה בפעם אחת (ישעיה ט') : להבת, שלהבת, הלהב יוצא ומתפשט מרחוק מהאש הבוער. ושלהבת, מורכבת מתיבות אש להבת, כמו כאש להבה אכלה סביב, כי יש להבת שנפרד מן האש ומלהטת, ויש שבאים ביחד אש ולהבה. והוא בוער ולוהט : ונצרבו. כמו צרבת השחין, עי' בתו''ה תזריע (סי' ק''ט) : מנגב צפונה. מנגב ילך לצפון, והה''א תחת למ''ד בתחלתה :

וראו כל בשר . בעבור חוזק התבערה ידעו כולם שמה' נעשה ולא במקרה ולכן לא תכבה עד תשרוף הכל :

כל בשר . כל אדם :

וראו כל בשר שעי''ז יכירו כי אני ה' בערתיה בההשגחה, כי האש הבוערת בדרך הטבע אוכלת יבשים תחלה, ואז תכבה האש כשתגיע למקום העצים הלחים, אבל במה שבערתי הלחים תחלה הבערתיה על אופן שלא תכבה :

ממשל משלים הוא . כשאני מתנבא להם בלשון משל וחידה כגון יער ואש אוכלת לח ויבש :

המה . בני עמי אומרים עלי הלא הוא מדבר במשל ונוכל א''כ להפך המשל לפי דעתינו ולטובה :

אהה . ענין לשון צעקת יללה :

ואמר, אחר שבא אליו הנבואה דרך משל וחדה, אמר מה אועיל בנבואה כזאת, הלא המה אומרים לי שדרכי למשל משלים ודברים שאין להם באור ואין משימים לב לדברי, וכבר באר הרמב''ם (במו''נ ובהלכות דעות) שמתנאי הנבואה השלימה שלא ימצא בה משלים וחדות, ורבוי המשלים מורה על תגבורת כח הדמיון, ועל שהנבואה נאמרה לעתים רחוקות, שאז יראה דרך חלונות ומסכים כצופה דבר מרחוק :

ממשל משלים. המשל שעל ידו יובן הנמשל בא בקל, כל המושל עליך ימשל (למעלה ט''ז) והמשל הסתום, שצריך משל להבין המשל יאמר ממשל משלים בפעל :

ויהי דבר ה' אלי לאמר . הנבא להם נבואה מפורשת שאמרתי לך שים פניך דרך תימנה אני מפרש לך שים פניך אל ירושלים :

ויהי דבר ה' אלי, פירש לו את המשל :

והטף . והנבא וכן אל תטיפו ( מיכה ב ) ואל תטיף על בית ישחק ( עמוס ז ) : אל מקדשים . הוא יער השדה : מקדשים . שני חורבנים :

אל ירושלים . כאומר ע''כ אדבר עמך נבואה ברורה כמות שהיא : אל מקדשים . יאמר על האולם וההיכל ובית קדש הקדשים :

שים פניך אל ירושלים, הוא באור מ''ש שים פניך דרך תימנה, והטף אל מקדשים, הוא באור מ''ש והטף אל דרום, (ואמר מקדשים בל''ר כי היה שם אולם והיכל ובית קה''ק כ''א מקודש מחברו וכולם נחרבו), והנבא אל אדמת ישראל זה באור מ''ש והנבא על יער השדה נגב :

צדיק ורשע . הוא הלח והיבש :

הנני אליך . הנה אני אלחם עמך :

מתערה . הוא תיק החרב וכן וישלפו מתערה ( ש''א י''ז ) :

ואמרת לאדמת ישראל, זה פירוש המשל שהתחיל בו, הנני אליך להעניש אותך בעונש השגחיי, והוצאתי חרבי מתערה, הוא פי' מ''ש הנני מצית בך אש, שהחרב תאכל אנשים כאש תבער יער, והכרתי ממך צדיק ורשע, הוא הפי' מ''ש ואכלה בך כל עץ לח וכל עץ יבש, שתאכל הלחים תחלה, ופי' שיכרתו הצדיקים תחלה, כדי שלא יראו בצרת הדור וכדי שלא יגינו על הדור בצדקתם ויעכבו בפני אש הפורעניות, כי כ''ז שתהיה הרעה פרטית יעניש את החוטאים לבד והצדיקים ינצלו ואז אין שם כליון חרוץ, אבל אחר שגזר ה' כלה ונחרצה יכרית הצדיקים תחלה ואז אין חוצץ בפני האש, וז''ש :

יען אשר הכרתי ממך . וידעתי כי ישמחו העובדי כוכבים לאידכם אקצוף עליהם ואגרה את נבוכדנצר בכולם והוא שכתבתי ונצרבו בה כל פנים הדרומיים :

יען . בעבור שאכרות ממך צדיק ורשע ועשיתי בך נקמה גדולה ושמחו עליכם אויביכם ועזרו לרעה לכן ילקו גם כל העובדי כוכבים היושבים מנגב בבל העומדת בצפון :

יען אשר הכרתי ממך צדיק תחלה ואח''כ רשע, ונשארו רק העצים היבשים לכן לא תכבה להבת שלהבת, לכן תצא חרבי מתערה מנגב תצא לצפון, שמן א''י תצא בחזרה אל האומות השוכנים צפונה, שאחר שכבש את ירושלים חזר לכבוש כל האומות שכניה מסביב, ושטף גם את ישראל שנמלטו שמה :

כי אני ה' הוצאתי . ולא באה במקרה : לא תשוב עוד . עד הכרית כל בשר היושבים מנגב בבל וכאומר משא''כ אם היתה באה במקרה כי המקרה לא תתמיד כ''כ :

וידעו כל בשר ויכירו, כי אני ה' הוצאתי חרבי בהשגחה, ושלא תשוב החרב עוד, כי אין מי מעכב בפני, וזה פי' מ''ש כי אני ה' בערתיה לא תכבה :

האנח . עשה אנחה כאדם המצטער : בשברון מתנים . ר''ל אנחה גדולה וכאלו נשברו המתנים ונפלו מכובד האנחה : ובמרירות . ר''ל במרירות לב תאנח לעיני ישראל :

ואתה בן אדם, אחר שנבא על א''י, צוהו על הנבואה על חורבן בהמ''ק שאמר עליו והטף אל מקדשים, צוהו שיאנח אנחה גדולה, עד שישברו מתניו מרוב האנחה, ושיהיה במרירות גדול, ושיהיה לעיניהם, באופן שישימו לב לשאול על סבת האנחה :

אל שמועה . בעבור השמועה הבאה אלינו מירושלי' מחורבנה ולכן נמס כל הלבבו' ורפו ידי האנשי' ורוח כל אדם כהתה והושפל' וברכי כל האנשי' ינועו מרתת הבהלה כמו המים שנעים ואינם נחים : הנה באה . ר''ל הנה היא קרובה כאלו כבר באה ונהיתה :

ורפו . מלשון רפיון ויאמר על הנבהל ומתייאש : וכהתה . ענין עכירות וחושך כמו כהה הנגע ( ויקרא יג ) : ונהיתה . מל' היה :

ואמרת אל שמועה כי באה, כי שמועת חורבן בהמ''ק בא פתאם (כמ''ש לקמן ס' ל''ג כ''א), והם בטחו תמיד שהמקדש לא יחרב ועי''ז היו מקוים שהגולים ישובו לא''י, וכשבא השמועה שחרב המקדש נמס כל לב ורפו כל ידים, כי מאז התיאשו לעשות דבר שישובו לארצם אחר שבית ה' חרב, וגם כהתה כל רוח שהם הכחות הנפשיות שהיו באומה רוח חכמה ונבואה, שבעת שקע האור הגדול שממנו הופיע שפע הקדושה והנבואה כהו האורות הקטנות המתנוצצות ממנו, וכל ברכים תלכנה מים מרוב החרדה על העתיד, הנה באה ונהיתה, בעת שבאה השמועה לבבל כבר נהיה הדבר וכבר חרב המקדש, כמו שיבואר לקמן שם וא''א עוד לעשות השתדלות להציל ולהשיב את הגזרה :

ונמס כל לב ורפו כל ידים, עי' (ישעיה י''ג ו') : וכהתה כל רוח. כמו רוח כהה (ישעיה ס''א ג') :

ויהי דבר ה', עתה יתחיל הנבואה השלישית שציין במ''ש שים פניך על ירושלים, שצייר אופן ביאת חרב נבוכדנצר, ואופן איך ישים פניו דרך תימנה לירושלים לא דרך שמאל אל רבת בני עמון, כמ''ש שים לך שנים דרכים, ויקדים לזה דבור מיוחד לצייר ענין המצור של ירושלים :

חרב חרב . שתי חרבות חרב מלך בבל ראשונה ואח''כ חרב בני עמון ביד ישמעאל בן נתניה שיהרוג את גדליה ואת הנאספים אליו משארית החרב כמו שמפורש ( בירמיה מא ) : מרוטה . פורביא''ה בלע''ז מנחם חברו לשון שליפה וכן ויתן אותה למורטה וכן כולם :

חרב חרב . על חרב נ''נ יאמר וכפל המלה כדרך המקונן וכן מעי מעי ( ירמיה ד ) : גם מרוטה . לטש אותה להסיר החלודה :

הוחדה . מל' חדידה ושנון : מרוטה . ענין לטוש וצחצוח כמו נחושת ממורט ( מלכים א ז ) :

(יד-טו) חרב חרב, צייר במליצתו את החרב שבא על ירושלים, שחציה חדה ושנונה לטבוח טבח, וחציה השני מורטה, היינו שנמרט וניטל חדודה, וז''ש חרב חרב, שר''ל החרב הוא משני החלקים, חציה הוחדה וחציה מורטה והוסר החידוד שלה, ומפרש למען טבוח טבח הוחדה, הצד שהוחדה היא כדי שתהיה שנונה לטבוח, והצד שמורטה ההוא למען היות לה ברק, כי החרב ההורגת אין לה ברק, כי הדם תלכלך אותה ואינה מצוחצחת, ולכן מורטה שהיא הליטוש שלוטשים למען שישאר הברק שלה, שהרואה חרב מברקת יחרד מפניה יותר, או נשיש, אבל אם תרצה לשוש ולשמוח ע''ז, באשר החרב מורט והוסר החידוד שבו ולא יוכל להרוג ולטבוח, משיב ע''ז שאין לשוש ע''ז, כי שבט בני מאסת כל עץ ויתן אותה למרטה לתפש בכף, שמה שהחרב מורטה והוסר החידוד מצד האחד, אינו כדי שלא לטבוח בה, רק מסבה אחרת, שהחרב הזאת שהיא הוכנה להיות שבט לבני לרדות אותו בה וליסרו, היא מאסת כל עץ, ואי אפשר לעשות לה קתא ובית יד מעץ כדי לאחזה בה, כי אינה מקבלת קתא של עץ, ואם תהיה כולה מחודדת לא יוכל לאחוז אותה ביד, ולכן נתן אתה למרטה ולהסיר החידוד בצד האחד, כדי שיוכל לתפשה בכף ולאחזה בצד הזה שנמרטה והוסר החידוד, וא''כ אין לשמוח על מה שנמרטה בצד האחד, אחר שצדה האחר היא חדה, ומוכנת לטבוח, א''כ היא הוחדה חרב ר''ל הצד ששם הוחדה הצד הזה היא חרב מוכנת לטבוח, והיא מורטה ר''ל והצד ששם היא מורטה והוסר החדידות, הוא כדי לתת אותה ביד הורג, כדי שבצד הזה יוכל ההורג לאחזה ביד, אחר שא''א לאחזה ע''י קתא של עץ כי היא מואסת כל עץ, והדבור הזה הוא משל נמרץ על מה שנעשה בירושלים בעת המצור, שידוע שנ''נ צר על ירושלים ימים רבים, ואם לא היה ביניהם ריב ומדון ומלחמת איש באחיו לא היה יכול לכבשה, רק שהם עצמם לחמו איש באחיו והיה ביניהם מלחמה בין המלך והעם ובין הכתות זל''ז, כמ''ש (ירמיה כ''א) הנני מסב את כלי המלחמה אשר בידכם אשר אתם נלחמים בם את מלך בבל ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת, וכמ''ש לא האמינו כל מלכי ארץ וכו' כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים, מחטאת נביאיה עונות כהניה השופכים בקרבה דם צדיקים, באר כי מה שהרגו זא''ז עי''ז כבש אותם נ''נ, וידוע שכן היה גם בחורבן בית שני שהיה ע''י הרומיים, שראה טיטוס שא''א לו לכבש את ירושלים ובעת שהחל ללחום אתם בעד החומה נתאחדו כל הכתות ויצאו כאיש אחד נגד האויב וישחיתו בעם הרומיים, לכן נסתלק מן החומה כפעם בפעם וסר מעליהם, ואז התחילו הכתות והפריצים בפנים ללחום זא''ז ולהרוג זב''ז, ועי''ז כבש אותם, עד שעקר ההחרב שאכלה בהם היה חרב של עצמם, שהם עצמם השחיתו זה את זה, וכן עשה נבוכדנצר, שאחר שראה שא''א שינצח אותם כל עוד ילחמו אתו כאיש אחד, נסתלק מעל המצור באמצע, ועי''כ נתחלקו העם והשחיתו זא''ז ונעשה ביניהם הרג רב, ועפ''ז צייר שחרב נבוכדנצר הוחדה בצד אחד לטבוח טבח, ובצד אחד היא מרוטה והוסר החידוד ועמד רק להפחידם ולא לטבוח טבח, כי עשה א''ע כמתרשל מן המלחמה וכדורש להשלים אתם, ואמר להם הנביא לבל ישישו וישמחו ע''ז, כי כל זה הוא עושה בערמה באשר החרב של נבוכדנצר המוכן ליסר את ישראל היא מואסת כל עץ ר''ל שנבוכדנצר אינו יכול לאחוז בהחרב כי אין לה קתא ובית יד שבו אוחזים החרב, והמליצה שהכרים ודיק וכלי המצור שבו כובשים את העיר והוא הבית יד שעל ידם יאחז הכובש את החרב לטבוח טבח, אינם מספיקים לכבוש בם את ירושלים, (ולכן קראה שבט בני, שהחרב הזאת היא בעיניהם רק כשבט לא כחרב כי חזקים הם לערכו, ולכן כמו שהשבט, הבית יד שאוחזים אותה היא ממין השבט, כן צריך לעשות אל החרב הזה בית יד ממין החרב של ברזל) ולכן נתן את החרב למרטה ולהסיר החדידות בצד אחד כדי שיוכל לתפשה בכף, היינו שלכן עושה את עצמו כמתרשל מהמצור וכמבקש שלום, שעל ידי כן ילחמו בני העיר זה בזה והמלך ושריו ישחיתו בעם, ועל ידי כן יוכל לכבוש את העיר ויהיה לחרבו הטובחת בית יד שיוכל לאחזה, כי על ידי כן כבש את ירושלים והיה יכול לאחוז חרבו ולטבוח טבח, ואם כן הגם שיאריכו ימי המצור ונבוכדנצר יתרשל ויתראה כדורש שלום, בכ''ז ידעו כי היא הוחדה חרב, שזה מגמתו לטבוח בחרבו החודדת, ומה שהיא מורטה ונראה שמתרשל ומבקש שלום הוא רק כדי לתת אותה ביד הורג, שעי''כ כבש את העיר והיה ההורג יכול לאוחזה ביד, נמצא שצד המורט היה הבית יד של החרב, שע''י שהאריך ימי המצור ונדמה להם שחרבו מורטה ואינה מסוכנת, עי''כ לחמו זה בזה, ועי''כ נכבשה העיר ואחז החרב בידו, ועז''א חרב חרב כי היו שם שני מיני חרבות :

מרוטה. פעל מרט לא נמצא על החידוד בשום מקום, שע''ז בא פעל לטש שנן חדד, ועקר הנחתו על תלישת השער, ונמצא נחושת ממורט (מ''א ז' מ''ה) והוא על נחושת מצוחצח מאד שנמרטו ממנו כל הסיגים, ובא פה על חרב שצחצחו אותה וגם מסירים חדודה ומורטים אותה, וגם אם לא תאבה לפרש מרט מענין תלישה רק כמו נחושת מרט מענין צחצוח, עכ''פ אין חידוד בכלל צחצוח ור''ל חציו הוחדו וחציו רק מורטה להיות לה ברק וצחצוח ולא הוחדה שם ונשארה בלא חידוד, ובפירוש אומר ויתן אותה למרטה לתפוש בכף, והיא מורטה לתת אותה ביד, הרי המירוט מסיר החדידות בענין שיוכל לאחזה ביד, וע''י שאינה חדודה נשאר הברק שלה ולא יכהה ע''י דם ההרוגים ובזה תמצא פתרון לחדת הנביא אשר לא מצאו המפרשים פתרונה :

היה לה ברק . להיות לה ברק זהרורית פלנדור''ש בלע''ז : או נשיש . לשון תמיה הוא שמא יש לנו לשמוח עוד : שבט בני מואסת כל עץ . שבט שאני מכה בה את בני ליסרו קשה מכל השבטים ומואסת היא מכת כל מטה וכל עץ כי אינם אצלה לכלום :

למען טבוח וכו' . החדוד היה למען תהי' חריפ' לטבוח בה והמריט' היתה למען יהיה לה ברק להבהיל האנשים : או נשיש . או שמא תאמרו נשיש על החרב ההיא כי לא עלינו תבוא כ''א על אויבינו : שבט בני . כאומר לא כן הוא אך דעו שהחרב תבוא לכרות שבט בני ר''ל אוכלסי ישראל והוא מקרא קצר : מואסת כל עץ . עתה תמאס כל עץ ולא תכרות אותם ר''ל לא תלך עתה על העובדי כוכבים להכריתם ולפי שהמשיל את ירושלים ליער אמר לשון שבט וכינה גם העובדי כוכבים בשם עץ :

ברק . להט וזוהר כמו וברק חנית ( נחום ג ) : שבט . שרביט :

ויתן אותה . את השבט : למרטה לתפש בכף . לצחצחה שתהא נוחה והגונה לתופשה בכף : היא הוחדה חרב . היא השבט חרב חדה ומרוטה היא לתת אותה ביד נבוכדנצר להרוג בה :

ויתן אותה למרטה . האויב נתן את החרב לצחצח אותה למען תהיה ראויה לאוחזה ביד : היא הוחדה חרב . ר''ל החרב ההיא חדדו אותה ומרטו אותה למען תת אותה ביד נ''נ ההורג לשיוכל להרבות הרוגים ולהבהיל אנשים :

לתפוש . ענין אחיזה : בכף . בכף היד : היא הוחדה חרב . כמו הפך היא חרב הוחדה וכן כל רבים עמים ( תהלים פט ) :

היא הוחדה חרב. ר''ל להיות חרב, כי בצד שמורטה אינה חרב רק בית יד של חרב :

והילל . לשון יללה : כי היא . החרב תהיה בעמי ובכל נשיאיהם ושריהם : מגורי אל חרב . קבוצות עמים באים לחרב היו סביבות עמי כן ת''י מגורי לשון אוגר בקיץ בן משכיל ( משלי י ) אגרה בקציר ( משלי ו ) נהרסו ממגורות ( יואל א ) העוד הזרע במגורה ( חגי ב ) ומנחם חברו לשון יראה כמו ויגר מואב ( במדבר כב ) : לכן ספוק אל ירך . לנהי ולקינה :

זעק והילל . זעק בקול ועשה יללה כי החרב ההיא תהיה בעמי ואף היא תהיה בכל נביאי ישראל הם השרים והמושלי' : מגורי אל חרב . אנשי' מאוספי' בחרב היו עם עמי להכו' בהם ולכן הכה בכף על הירך דרך צער ואבל :

והילל . מל' יללה : מגורי . ענין קבוץ ואסיפה כמו אוגר בקיץ ( משלי י ) : אל חרב . כמו בחרב וכן ואל הארון ( שמות כה ) ור''ל ובהארון : את עמי . עם עמי : ספק . ענין הכאה כמו ויספוק את כפיו ( במדבר כד ) : ירך . הוא צד האדם :

זעק והילל בן אדם, צוה לו שיזעק על צד החרב מחודד לטבוח טבח, ושיליל על צד הנמרט שבו אחז את החרב והיא היתה הסבה לכבוש אותם, דהיינו חרב של ישראל עצמם שהרגו זב''ז שהיא הסבה לכל הרעה, ועז''א כי היא היתה בעמי שעקר החרב היתה בעמי, שהיה ביניהם מגן וחרב ומלחמה והכתות הרגו זה את זה וכן היא (היתה) בכל נשיאי ישראל שהיא החרב שהיתה בין המלך ושריו ובין השם, כי מגורי אל חרב היו את עמי הנשיאים ושרי העם היו הפחד והמגור של החרב, שהם הרבו להרוג בעם והי' ביניהם פחד של חרב הפנימי שהשחיתה בהם יותר ממה שהשחית האויב החיצוני ע''י המצור, לכן ספוק אל ירך, ר''ל שעקר החרב שתספוק ותכה כף עליה, היא החרב הנתונה על הירך ששם תולה החרב (כמ''ש חגור חרבך על ירך גבור), דהיינו חרב של ישראל עצמם שתולה על יריכם היא היא שהשחיתה בם ועליה תספק כפים לקונן וליליל, לא על חרב האויב :

מגורי. מענין מגור ופחד : ספק. כבר בארתי (ירמיה ל''א) שהספוק המורה על הכאת כף משתתף עם ספק מענין ספק. שבא בדבר שהיה מסופק בו תחילה ונתחדשה לו ידיעה :

כי בוחן . כי בוחן רב בצרות שאר פורעניות הרבה נבחנו בהן שפוט ודבר ורעב וחיה : ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה . ומה תהי עוד על בני אם גם שבט מואסת זו תבא עליו עם שאר הבחן : לא יהיה . עוד בני בעולם וכן ת''י לא יתקיימון אבל שאר המקרא לא תרגם כך וכן נראה בעיני ושמעתי בו לשונות רבים וראיתי בספרי פתרונות ולא נתיישבו לי והפייט שיסד בחנוכה ( בשבת ראשונה ביוצר ) המואסת כל עץ הדקיר המזנה מסייעני שקרא את החרב מואסת כל עץ ויונתן כן תרגם או נשיש וגו' על דחדיאו שבטיא דבית יהודה ובנימין לשבטי דישראל כד גלו על דפלחו לטעוותא ותבו אינון למטעי בתר צלמי אעיא אף הוא מפרש או נשיש לשון תמיהא . כי בוחן ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה . ארי איתנביאו עליהון נבייא ולא תבו כלומר כבר הדבר בחוץ שלא ישובו ומה יהא בסופיהון אם גם שבט מואסת לא יהיה אמר ואף שבטיא דבית יהודה ובנימין מגלא יגלון ובעובדיהון בישיא לא יתקיימון מלכות שבט שהיתה מואסת בחבירתה ומלעגת עליהם ועל הרעה הבאה עליהם אף היא לא תהיה ולא תקום , עוד אפרשנו לשון אחר או נשיש וגומר או שמא נשיש כי תאמר אלי שבט בני מואסת כל עץ מלכי יהודה מואסי עבודת כוכבים הם כמו שמצינו באביה שאמר ( דברי הימים ב יג ) ועמכם עגלי הזהב ואסא ויהושפט וחזקיה ויאשיהו שבערו כל עבודת כוכבים שבעולם שתחת ידם ואף אלו ישובו בתשובה . זעק והילל . ואל תשיש על זאת כי היא תהיה בעמי ולמה כי בוחן כבר בוחן הדבר לפני שלא ישובו תשובה הוגנת . ומה אם גם שבט מואסת לא יהיה . ומה אמתין עוד אפילו אם באו לשוב ולמאוס בעבודת כוכבים לא יתקיים הדבר בידם כי ימהרו לשוב לרשעתם והוא שאמר לירמיה אם ישוב לא ישוב :

כי בוחן . כי החרב ההיא נתחזקה בדבר החדוד והזוהר ולמה נתחזקה כ''כ אם גם תמאס לכרות שבט בני הם אוכלסי ישראל וכמו שמואסת כל עץ הם אוכלסי העובדי כוכבים א''כ לא יהיה צורך כלל אל החרב ולמה א''כ נתחזקה :

בוחן . ענין חתק כמו אבן בוחן ( ישעיה כח ) : ומה . עניינו כמו ולמה וכן מה יתאונן אדם חי ( איכה ג ) :

כי בחן, ר''ל למה אני מצוה שתספוק על ירך כי זה יהיה הבחינה כשתבחון ותנסה לספוק על ירך תמצא שם את החרב המשחתת, ותבחון שעל ירכם נמצא המשחית לא חרב של נבוכדנצר שהיא מבחוץ, ומה אם גם שבט מאסת לא יהיה, ר''ל וא''כ מה ירויחו גם אם לא יהיה שבט של נבוכדנצר שהיא שבט המואסת כל עץ, הלא לא השבט אכלה אותם רק החרב שתלו על ירכם, שהם משחיתים א''ע, אם בפועל ע''י ש''ד, אם ע''י עונותיהם שמחריבים את העיר :

בחן. מענין בחינה ונסיון :

הנבא והך כף אל כף . כדרך הסופדים ומה היא הנבואה : ותכפל חרב שלישתה . אני אמרתי חרב חרב חרבו של נבוכדנצר להחריב ירושלים וחרב בני עמון בגדליה עוד יש חרב של שלישית כפולה כי שתיהן הללו חרב חללים תהיה והיא חרב החלל הגדול המפלת חללי' רבים : החודרת להם . בכל אשר תצאו תרדוף אתכם בחדרי חדרים הרי יוחנן בן קרח ושרי החיילים ילכו למצרים שם תשיגם חרב וכן בכל המקומות אשר ימלטו מהם אל ערים בצורות כמו שאמור בענין על כל שעריהם נתתי אבחת חרב :

והך כף אל כף . דרך צער ואבל : ותכפל . אמור בנבואה אשר חרב השלישית תהיה כפולה ומרובה משתי החרבות שעברו ר''ל גלות צדקיהו תהיה קשה מגלות יהויקים ויהויכין : חרב חללים הוא . החרב ההיא תפיל חללים רבים וגם תפיל חלל הגדול ועל המלך צדקיהו יאמר כי גם הוא נלקח בשבי וישב במאסר אבל בשתי הגליות הראשונות עם כי נשבו המלכים לא הרבו להכות בעם : החודרת להם . ר''ל החרב ההיא שמורה בחדר מיוחד לבוא עליהם :

והך . מל' הכאה : ותכפל . מל' כפל : שלישתה . מל' שלשה : החודרת . מל' חדר :

ואתה בן אדה הנבא והך כף אל כף, לסימן הצער, ותכפל רחב שלישתה, ר''ל שחרב של נבוכדנצרר היא אינה מוכנת לאכול רק את שליש העם, אבל שני חלקים מהעם שהם כפל של השליש יושחתו ע''י החרב הפנימי שישחיתו א''ע בתוך העיר, וזה מבואר במ''ש למעלה (סי' ה') שצוה לו ה' לגלח שער ראשו וזקנו ולחלקו על ג' חלקים, ובאר לו הנמשל ששליש העם ימותו בעיר בדבר ורעב בימי המצור, ושלישית יפלו בחרב ע''י נבוכדנצר, ושלישית יזרו לכל רוח וחרב יריק אחריהם, נמצא שע''י נבוכדנצר לא נפלו רק שליש, ושני שלישים נפלו ע''י עצמם, אם ברעב ודבר וחרב בתוך העיר בימי המצור, אם אח''כ שנהרג גדליהו בן אחיקם והם הלכו למצרים נגד אזהרת ה' ושם ספו תמו מן בלהות, ועז''א שחרב שלישתה היינו חרב נבוכדנצר שתהרוג שליש, תכפל ששני שלישים מוכנים עוד לפול, ומפרש ע''י מי יפלו השני חלקים, אמר חרב חללים היא, ע''י החרב של החללים עצמם, שחרב של ישראל המוכנים להיות חללים, חרב של החללים היא תשחית כפל השליש, וכן חרב של חלל הגדול היינו חרב של המלך שעתיד להיות חלל מה שהשחית החלל הזה את העם בחרבו, החודרת לכם שהחרב הזה היא נמצאת בחדריכם בפנים, החרב הנמצא בחדריכם היא תשחית שני שלישים :

החדרת. שנמצאת בחדריכם :

למוג . לשון הנעה לשון אחר לשון דבר נמס : והרבה המכשולים . והרבות המכשולים וכן כל הרבה שבמקרא לשון הרבות הוא לשון פעול : אבחת חרב . יש פותרין טבחת טי''ת תחת אל''ף בא''ט ב''ח ויש פותרין כמו אבעת לשון בעתה ולא יתכן כי התיו באבחת אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה והתי''ו בבעתה מן היסוד ואני אומר אבחת חרב השמעת קול הרוגי חרב לשון נביחה גלאפ''י שמינ''ט בלע''ז כי נו''ן בנביחה יסוד נופל הוא כמו נו''ן בנשיכה ותבא אל''ף במקומה כמו ( איוב יג ) ואחותי באזניכם אסוך שמן ( מלכים ב יד ) ומנחם פירש כמו אימת חרב ואין לו דמיון אלא פתרונו לפי עניינו : אח עשויה לברק . אוי ואח כי עשויה היא ללהט מרוטה ומוברקת : מעטה לטבח . ועטויה בשמלה עד תתפש בכף לטבח ביום המלחמ' ויש פותרין מעטה על ל' מיעוט שמתמעטת כשמשננין אותה וטעות הוא בידם כי חסרון הוי''ו ודגשות הטי''ת יורה עליה כי אין המ''ם שורש בתיבה כמ''ם של מעונה ומשונה ומעוט' ומעולפת ספירי' ( שיר ה ) ומנחם חבר מעטה לשון מחשבה כמו ( דניאל ב ) התיב עיטה וטעם אבל דונש פתר אותו כמו עוטה אור כשלמ' ( תהלים קד ) :

למען למוג לב . הביאה תהיה למען המס לב האנשים ולהרבות המכשולים ועל כל שערי עריהם אתן טבחת חרב כי בכל עריהם יהרגו בחרב : עשויה לברק . החרב עשויה לטושה למען היות לה זוהר להבהיל אנשים והיא מעופפת בבגד לבל יסור החדוד להיות נכונה לטבוח בה :

למוג . ענין המסה : המכשולים . ענין התשות ונפילת הכח : אבחת . עניינו כמו טבחת בחלוף אל''ף בטי''ת באטב''ח : אח . כמו האח והוא ענין לשון יללה : מעוטה . ענין עטיפה וכריכה כמו מעטה תהלה ( ישעי' סא ) :

למען למוג לב וכו', ר''ל מה שנתתי אבחת חרב של נבוכדנצר ופחדו עליהם, היה רק כדי למוג את לבבם, וכדי שירבו המכשולים גם על כל שעריהם כי חרבו נתפשטה בכל שערי המדינה והערים שסביב ירושלים רק לתכלית זה נתתי אבחת חרב של נבוכדנצר, אבל לא שיעשה עקר הטבח על ידי חרבו של נבוכדנצר, כי אח עשויה לברק מעוטה לטבח אח הוא לשון שמחה כי החרב שעשויה לברק ולהפחיד, דהיינו חרב של נבוכדנצר, היא מעוטה לטבח, היא לא תטבח רק המעט, שהוא השליש, ויש לשמוח על עשייתה לברק כי טביחתה יהיה מעט נגד שני שלישים שתאכל חרב חללים שהיא חרב ישראל עצמם :

אבחת. י''מ כמו אבעת, וי''מ כמו טבחת א' תמורת ט' בחילוף א''ט ב''ח : אח. מענין שמחה, כמו האח האח ראתה עינינו :

התאחדי . אל מקום אחד או לימין או לשמאל : מועדות . מזומנות :

התאחדי . כאלו אל החרב יאמר אתה החרב היוצאת מבבל לך באחד מן הדרכים או פנה עצמך אל הימין ר''ל ליהודה היושב בימין או תשימי עצמך אל השמאל ר''ל לרבת בני עמון היושב בשמאל : אנה פניך מועדות . ומזומנות ללכת :

התאחדי . מל' אחד : השימי . מל' שימה : השמילי . מל' שמאל : אנה . להיכן : מועדות . מזומנות דמו מועדים לפני היכל ה' ( ירמיה כ''ד ) :

התאחדי עתה יתחיל לצייר ביאת החרב על ירושלים שכאשר יצא מלך בבל עמד על אם הדרך והיה מסופק אם ילך לימין על ירושלים, או ילך לשמאל אל רבת בני עמון, וכמ''ש (בפסוק כ''ו), וידבר אל החרב שתבחר את דרכה אנה תלך, או התאחדי הימיני, שתאחד כל מחנותיך ללכת לצד ימין אל ירושלים, או השימי השמילי או תשימי דרכך לשמאל לרבת בני עמון, אנה פניך מועדות, ר''ל הלא את עומדת בספק ואינך יודעת אן תשימי פניך ללכת :

מעדות. ענין זימון : מארץ אחד. מארץ מלך אחד :

וגם אני אכה כפי אל כפי . אני אומר לך הכה כף אל כף וגם אני כמוך מקונן עליהם ואכה כפי אל כפי אך חמתי בוערת בי והניחותי אותה :

וגם אני וגו' . כאומר אבל כמו שצויתי לך הנבא והך כף אל כף כן גם אני אכה כפי על כפי כי ידעתי שעל יהודה תלך החרב ובזה תנוח חמתי מאשר קצפתי עליהם : אני ה' דברתי . וכן יהיה :

והניחותי . מלשון מנוחה ויאמר על השקטת הכעס וכן והניחותי חמתי בך ( לעיל טז ) :

וגם אני אכה אל כפי, ה' יאמר שהוא יגזור אז שתלך ירושלים ואז יכה כף על כף על גזר הדין, והנחתי חמתי לכלות החמה שי''ל על ישראל, כי אני ה' דברתי וגזרתי שיבחור דרכו ללכת ירושלים, כמ''ש (ירמיה י' כ''ג) ידעתי ה' כי לא לאדם דרכו וכו' עמש''ש) :

ויהי דבר ה' אלי אחר שראה איך החרב מסופקת לאן תלך, בא אליו הדבור לציין לי איך הפיל נבוכדנצר גורל אנה ילך וע''פ גזרת ה' נפל הגורל על ירושלים, שים לך שנים דרכים, צוה לו שיצייר שנים דרכים מחולקים המוכנים שיבא בם חרב של מלך בבל, ושיצייר ששני הדרכים יוצאים מארץ אחד שהוא ארץ כשדים, ויד ברא, שבסוף כל דרץ יצייר מקום פנוי, בראש דרך עיר ברא, שבראש כל דרך משני הדרכים יפנה עיר אחת ויכרות אותה להיות מקום פנוי אל מחנה נ''נ, לסימן שבכ''מ שיבא באחת משני הדרכים יכרית ויברא את העיר ויעשה שם יד ומקום למחנהו :

שים לך שנים דרכים . כמו שהוא מסיים המקרא : ויד ברא בראש דרך עיר . פנה לך מקום בראש דרך שאתה בה עשה לך כמין דרך מפולצת לפרשת דרכים אחד פונה לימין ואחד פונה לשמאל . יצאו שניהם . שני הדרכים : ויד ברא . מקום פנוי מן הקוצים והברקני' אישרטי''ר בלע''ז ודוגמתו בספר יהושע ( יז ) עלה לך היערה ובראת לך שמה ועוד כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראת ( שם ) ומנחם חברם כולם לשון ברירה כמו ברו לכם איש ( שמואל א יז ) ברא לישנ''ט בלעז :

שים לך . עשה לך שני דרכים לבוא באחד מהם חרב מלך בבל : מארץ אחד . הוא בבל : ויד ברא . ברור מקום מיוחד על הדרכים ההם ובהתחלת דרך היוצא מן העיר שם ברור ר''ל את המקום הזה ברור :

ויד . מקום כמו יד אבשלום ( ש''ב יח ) : ברא . מל' ברירה כמו ברו לכם איש ( ש''א יז ) :

ויד. מקום כמו ויד תהיה לך מחוץ למחנה : ברא. מופנה ע''י כריתה, כמו וברא אתהן בחרבותיו : עיר ברא. עיר שנכרתה והופנה מקומה, וברא ציווי, שתפנה יד ותפנה עיר :

דרך תשים לבוא וגו' . סי' שתי דרכים הללו למלך בבל היוצא מארצו על מנת לילך או לירושלים או לרבת בני עמון לאיזה משתיהן שיפול לו גורל בקסמיו עליה כמו שמפורש כי עמד מלך בבל וגו' :

דרך תשים . דרך אחד תהיה לבוא בה החרב אל רבת בני עמון : ואת יהודה . ר''ל וגם תשים דרך אל יהודה היושב בירושלים הבצורה וחושב להשגב בה :

את רבת . אל רבת וכן ואת יהודה כמו וירדפו אל מדין ( שופטים ז ) : בצורה . מל' מבצר :

דרך תשים, מפרש שדרך אחד תשים שתבא החרב אל רבת בני עמון, ודרך אחד תשים שיבא את יהודה בירושלים, בצורה, ר''ל דרך תשים בצורה שבצורה שתצייר תצייר בצורה אחת הדרך לרבת בני עמון, ותצייר בסוף הדרך את עיר רבת בני עמון, ובסוף דרך השני תצייר צורת עיר ירושלים, ותציירם כעיר ברא, היינו כעיר שפנו אותה והכריתוה :

בצורה. הב' הוא ב' השימוש, ר''ל כן תצייר בצורה הזאת :

אם הדרך . קארפו''ר בלע''ז : קלקל בחצים . ליהט בלהט חצים זרק חץ כלפי מעלה והיא פונה מאיליה לימין או לשמאל ולמקום שהיא פונה הוא הגורל : קלקל בחצים . חברו מנחם עם נחשת קלל ( לעיל א ) והוא לא פנים קלקל ( קהלת י ) ויש משמע קלקל לשון קלקול כמו ( ירמיה ד ) וכל הגבעות התקלקלו ויש לועזים קלקל טראאי''ט בלע''ז וכן ת''י קלקל קשת בחצים בגירריא : שאל בתרפים . דמות שמדבר במכשפות ויש שעה שמכוונת שאם עושהו באותה שעה יש בו דבור לעולם : ראה בכבד . יש בקיאים קוסמים בכבד :

כי עמד וגו' . ר''ל הדבר הזה בא לרמז אשר מלך בבל עמד בצאתו מארצו על הדרך והוא המקום אשר יתפרשו משם הדרכים אילך ואילך הנחשבות לפנות אל מול המקום ההוא : בראש . בהתחלת שני הדרכים המתפרשים : לקסם קסם . העמידה שם היתה למען לקסם קסם לדעת אנה ילך ויצליח : קלקל בחצים . לטש וזכך ברזל החצים עד שהיה מזהיר ביותר והרואה יוכל לראות בו כמו במראה ודרך בעלי הקוסמים היה לראות בו ולקסום : שאל בתרפים . עשויים המה בצורת אדם ומגידים עתידות ע''י כישוף : ראה בכבד . כי יש בו בהירות בעת שמוציאים אותו מגוף בעל חי והרואה יוכל לראות בו ודרך בעלי הקסם היה לקסום בו :

לקסם קסם . ענין כשוף : קלקל . ענין לטישה וזכוך כמו והוא לא פנים קלקל ( קהלת י ) והוא מל' נחושת קלל ( לעיל א ) : בתרפים . צלמים מגידים עתידות ע''י כישוף כמו ותגנוב רחל את התרפים ( בראשי' לא ) :

כי עמד, ר''ל וצורות אלה ירמזון על מה שעמד מלך בבל על אם הדרך שמשם יתחלקו שני הדרכים, שם עמד לקסם קסם לאן ילך, והיה הקסם בג' דברים, {{{א}}} ע''י שקלקל בחצים לראות לאיזה צד יפלו, {{{ב}}} שאל בתרפים, {{{ג}}} ראה בכבד של בהמות הנשחטים והיה זה מין קסם אצלם :

קלקל. השליך החצים בקלות. כמו וכל הגבעות התקלקלו, וי''מ מענין נחושת קלל לוטש החצים שיהיו קלל ומביט בהם והוא מין קסם כמו תרפים :

בימינו היה הקסם ירושלים . כל גורלותיו קסמו לו לבא ירושלים : לשום כרים . שלטונים ממונים ראשי גייסות : לשום כרים על שערים . אתה וגייס שלך שב על שער פלוני : לשפוך סוללה . שופכין עפר וסוללין וצוברין תל גבוה וכובשין אותה כעין שכובשים תלי המגדלים לעמוד עליו ולהלחם בבני העיר :

בימינו היה הקסם ירושלים . הקסם היה מגיד ללכת בימינו אל ירושלים : לשום כרים . להעמיד אילים מנגחים מול החומות לשברם ולכתתם : לפתוח פה ברצח . לזרז את העם שירצחו את בני העיר : להרים קול בתרועה . להבהיל את העם : על שערים . לשבר השערים : לשפוך וגו' . הם ענייני מלחמה :

כרים . כעין אילים עשויים מברזל ובהם מנגחים בחומה להפילה כמוזכר ביוסיפון וכן ושים עליה כרים ( לעיל ד ) : סוללה . הוא תל העפר מול החומה לעלות עליה להלחם על העיר : דיק . כעין מגדל מעץ מול העיר והוא מתחבולות המלחמה :

בימינו היה הקסם ובכל פעם בא הקסם בצד ימיו שילך על ירושלים, שהוא לימין, ובא הקסם על שבעה דברים, {{{א}}} ירושלים שילך לירושלים לא לרבת בני עמון, {{{ב}}} לשום כרים שבם לוחמים להפיל החומה, {{{ג}}} לפתוח פה ברצח שלא לפתוח בדברי שלום ונחת רק שיפתח ברציחה, {{{ד}}} להרים קול בתרועה שהיה אצלם סימן נצחון, {{{ה}}} לשים כרים על שערים שאחר כך ישים הכרים בצד ששם השערים לשבור את השער, {{{ו}}} לשפך סוללה שמשם יורו חצים אל העיר, {{{ז}}} לבנות דיק שבונים חומה סביב חומת העיר לבל יכולו העם לצאת מן המצור :

כרים. סוללה, דיק. עי' פי' למעלה (ד') והסדר הוא דיק, ואח''כ בונים סוללה, ואח''כ משימים כרים, כמ''ש למעלה שם ולקמן כ''ו ח', רק הקסם בא להפך שיתחיל בכרים, וגם ישימם על השערים כאילו א''צ לסוללה להגיח משם עם הכרים, וא''צ להקדים הדיק לסגור בעד בני העיר, כי חלשים המה, וכן אמר (י''ז י''ז) בשפוך סוללה ובנות דיק, כי נבוכדנצר שפך סוללה תחלה כפי שעלה בידו הקסם :

והיה להם . לישראל מה שעשה נבוכדנצר : כקסם שוא . ולא יאמינו שיצליח אך באמת שבועי שבועות להם ארבעים ותשע פעמים קסם להם נבוכדנצר וכל הקסמים כוונו זה כזה : והוא מזכיר עון להתפש . נבוכדנצר בקסמו את קסמיו היה מזכיר עוונות שביד ישראל שהיו מודיעים לו עמון ומואב שכניהם שהיו שומעין את תוכחות הנביאים : להתפש . שיהיו ישראל נתפשים בידו :

והיה להם . לישראל בעיניהם כקסם שוא ר''ל מה שעלה בקסמיו לעלות לירושלים היה בעיניהם שוא כי חשבו שלא יוכל לכבשה כאלו הכשדים נשבעו להם שבועות רבות שלא יכבשו אותה : והוא מזכיר עון . אבל כ''א מאנשי ירושלים היה מזכיר את העון לפני המקום בעשותו פעם בפעם להיות סבה שיהיה נתפש ביד האויב :

שבועי שבועות . מל' שבועה :

והיה להם הקסם שוא בעיניהם, ולאנשי ירושלים היה כ''ז בעיניהם כקסם שוא שאין בו ממש, שבועי שבועות להם ר''ל הגם שבא הקסם על ז' דברים שהזכיר פסוק הקודם ועל כל דבר השליך הגורל שבע פעמים (כי מספר השביעית היה נוהג אצלם במעשים כמו אלה כנודע) והגם שבא הקסם מכוון שבע פעמים שבעה בכ''ז היה בעיניהם כקסם שוא, והוא מזכיר עון להתפש, ר''ל ובאמת מה שבא הקסם במספר שבעה בזה הזכיר עונם שבטלו שבת ושמטה וחללו את מספר השביעית, שמצד זה נתחייבו גלות שבעים שנה, כמ''ש בתוכחה אז תרצה הארץ את שבתותיה וז''ש שהקסם הזכיר עון השביעית שבו יתפשו. גם יל''פ עפמ''ש בסי' שאחר זה, והנה הכיתי כפי על בצעך ועל דמך, מבואר שהכאת הכף שהוא גמר הגזירה היה בעבור עון הבצע והגזל ובעבור ש''ד, וא''כ מ''ש למעלה וגם אני אכה כפי על כפי והניחותי חמתי שהוא גמר הגזרה שיפול הקסם על ירושלים היה בעבור גזל וש''ד, וכשתמנה תראה שמן העונות שחשב בסימן שאחר זה בתועבות ירושלים יש שבעה שהם מסוג גזל וש''ד, {{{א}}} נשיאי ישראל וכו' למען שפך דם (פסוק ו'), {{{ב}}} עושק גר (פסוק ז'), {{{ג}}} אונאת יתום ואלמנה (שם), {{{ד}}} אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (פ''ט), {{{ה}}} שוחד לקחו בך למען שפך דם (פסוק יב), {{{ו}}} נשך ותרבית (שם), {{{ז}}} ותבצעי רעיך בעושק (שם), ובכל קללות התו''כ חשב שבע שבע שבע על חטאתכם, ובארתי בפי' שם איך באו הסדרים ז' פעמים ז', כנגד ז' עונות ועז''א שבועי שבועות להם והוא מזכיר עון להתפש :

שבעי שבעות, שבע פעמים שבע, ובא המספר במשקל נקבה (לקמן מ''ה כ''א) שבועת ימים :

יען הזכרכם עונכם . שאתם מחדשין עבירות מיום אל יום ועונותיכם הראשונים נזכרים על ידיהם : בהגלות פשעיכם . החדשים : להראות חטאתיכם . הישנים : יען הזכרכם . לפני לרעה לפיכך : בכף תתפשו . ביד מלכא דבבל תתמסרון :

יען הזכרכם . עוונכם , בעבור שאתם מזכירים עונותיכם הראשונות במה שאתם מגלים פשעיכם החדשות לעשותם בפרסום : להראות . למען יהיו נראים חטאתיכם אשר מאז בסבת כל עונותיכם החדשות וכפל הדבר במ''ש : יען הזכרכם . בעבור שאתם מזכירים עונותיכם לכן תתפשו בכף מלך בבל :

עלילותיכם . מעשיכם :

לכן כה אמר ה', יען הזכרכם עונכם, ר''ל שאתם אינכם כמודה ועוזב, בין מן העונות שהם בסבת הכפירה וההכחשה, שרובם הם נסתרים בלב ואתם מזכירים אותם, וכן פשעיהם שהם המרדים הם נגלות שאתם מורדים בפרהסיא, וכן החטאים שהם בסבת התאוה הם נראות לכל בכל עלילותיכם, שהם הפעולות היוצאות ע''י תכונות הנפש המוסריות, שהמדות והתכונות שלכם שהם שורש לעלילות אלה כולם רעים חטאים, ולכן יען הזכרכם, כמו שאתם מזכירים עונכם כן אתם נזכרים לרוע במעשה הקסם שבא על מספר השבעה כנ''ל, ולכן בכף תתפשו ובא הקסם בכף נבוכדנצר על ירושלים :

עונכם, פשעיכם, חטאיתכם. העון בסבת עוית השכל והכפירה, והפשע הוא המרד, והחטא בסבת התאוה, (אילת השחר כלל שס''ג) עיי''ש : הזכרכם. מקור מבנין נפעל : עון קץ, עון האחרון המחייב הקץ והכליון, וכן לקמן (ל''ח ה') :

חלל רשע . חייב להיות חלל ברשעך : נשיא ישראל . צדקיהו : בעת עון קץ . בעת נתמלאת הסאה והגיע העון האחרון הממלא את הסאה :

ואתה חלל רשע . אתה רשע המחולל מן הקדושה ועל צדקיהו יאמר : בא יומו . שקעה שמשו והצלחתו בעת עשותו העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה :

חלל . מחולל והוא הפוך הקדושה : כא . ענין שקיעה כי בא השמש ( בראשית כח ) : יומו . השמש תקרא יום כמו לרוח היום ( בראשית ג ) ור''ל הצלחתו המאיר' כשמש : קץ . סוף :

ואתה חלל רשע, עתה ינבא על צדקיהו וקראו חלל ע''ש סופו (כמ''ש חרב חלל הגדול), אשר בא יומו בעת עון קץ, שהעון האחרון שבו נתמלא הסאה הוא קץ למלכותו, ועל ידו בא יומו לקבל ענשו :

הסיר המצנפת וגו' . כתרגומו אעדי מצנפתא משריה כהנא רבא ואבטל כתרא מצדקיה מלכא אמר דין ודין באתריה לא יתקיים : הגבה וגו' . גדליה בר אחיקם דלאו הוה דיליה יסבונה וצדקיהו דדיליה היא תעדי מיניה :

הסיר המצנפת . אתה צדקיהו הסר המצנפת והרם את העטרה מעל ראשך כי לא תמלוך עוד ולא תמשול בישראל : זאת לא זאת . ר''ל הרעה הזאת אשר באה ליהויקים וליהויכין לא היה כזאת הרעה הבאה עליך כי כשגלה יהויקים מלך בנו יהויכין וכשגלה יהויכין מלך צדקיהו אחי אביו ממשפחתו אבל אחר שגלה צדקיהו לא נשאר מי מולך ומושל ממשפחתו : השפלה . יהויכין שכבר גלה והושפל אותו אגביה כי מזרעו יצא זרובבל מלך המשיח : והגבוה . צדקיהו שהוא מולך עתה במעלה ורוממות אותו אשפיל כי יגלה מארצו ולא ימלוך מי מזרעו :

המצנפת . כובע המיוחדת לחשובים ומושלים :

כה אמר ה', הנה בעת שהיו מלכי ישראל צדיקים היו מרימים כבוד המקדש וכבוד הכ''ג העומד לשרת בבית ה', והיו מוסרים את הכהונה ביד איש צדיק הראוי לכך וכבודו היה גדול כמו המלך, אבל בעת שהיו רשעים היו משפילים כבוד הכהונה וכבוד המקדש ועבודת ה' בו, ובאמת כבוד המלכות היה תלוי בכבוד הכהונה, שאם הרימו כבוד הכהונה וכבוד בית ה', היה ה' משגיח גם על כבוד המלכות שירים ונשא ויגבה מאד, ובעת בזו כבוד הכהונה בוזי ה' יקלו והיה ה' משפיל כבוד העטרה שלבש המלך, והנה המצנפת היה נתון בראש הכ''ג ומורה על כתר הכהונה הגדולה, והעטרה היתה נתונה בראש המלך, ובזמן שהיה המצנפת בחשיבות בראש הכ''ג היתה העטרה בחשיבות בראש המלך, (כמ''ש חז''ל בגיטין דף ז'), אומר אליו, הסיר המצנפת והרים העטרה? אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה. ? זאת לא זאת? ר''ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר''ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת. ? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), השפלה הגבה, אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה' :

הרים. פי' המפ' כמו הסר, ולא נמצא לשון הרמה על הסרת הדבר, כי וירם את המחתות ודומיהם הוא מלשון הרמה, וכן לשון תרומה שמרים הקדש מן החול, ולמ''ש הוא כפשוטו הרמת המעלה והכבוד :

עוה עוה . לשון עי השדה לשון חורבה אחר חורבה פעמים ושלש אשימנה כבר ניטלה מיכניה ונתנה לצדקיה ומצדקיה תנתן לגדליה הרי שתי' ומנחם חבר עוה עם עותה ושתי המלכה ( אסתר א' ) העוינו והרשענו ( תהלים קו ) : גם זאת לא היה . גם לגדליה לא תתקיים עד בא ישמעאל בן נתניה : אשר לו המשפט . אשר עליו שמתי להפרע נקמתי ומשפטי : ונתתיו . בידו :

עוה עוה עוה אשימנה . את המלכות ההיא אעשה מעוות ומעוקם ועל צדקיהו יאמר וכפל המלה שלש פעמים לומר שעד עולם לא ימלוך מי מזרעו : גם זאת לא היה . ר''ל גם ההגבהה הזאת שיהיה ליהויכין שיצא מזרעו זרובבל לא יהיה הגבהה שלימה עד בוא מזרעו מלך המשיח ולו אתן הגבהה שלימה :

עוה . מל' עות ועקום : אשימנה . מלשון שימה :

עוה עוה עוה אשימנה, לכן אשים את העטרה עוה שלש פעמים שג' פעמים העוה נבוכדנצר את העטרה מיהויקים ויהויכין וצדקיהו, עד שגם זאת לא היה עד שגם העטרה לא יהיה עוד כי תפסוק המלכות ולא תהיה עוד, עד בא אשר לו המשפט עד שבאחרית הימים יבא האיש המיועד שלו המשפט לישא את העטרה והוא המלך המשיח, ונתתיו, לו אתן את העטרה בחזרה, שהוא ילבשנה במשפט באשר הוא יהיה ראוי לה :

אל בני עמון ואל חרפתם . אשר שמחו בנפול גורלו של נבוכדנצר בקסמיו לבא על ירושלים וחרפו אותי ואת עמי לאמר יד עכו''ם שלהם רמה להפיל חללים רבים : למען ברק . למען לא יחשך מראה להט שלה בחללי' : שחרב חרב פתוחה . חרב נבוכדנצר הכפולה לצאת בשני הדרכים על ירושלם ועל בני עמון כמו בפרשה העליונה הרי פורענות לבני עמון :

ואל חרפתם . על חרפתם אשר חרפו את ישראל במה שהלך נבוכדנאצר על ירושלים מפני הקסם : חרב חרב . כפל המלה לחוזק : פתוחה . שלופה היא מתערה לטבח כאומר הנה גם עליך תעבור : מרוטה להכיל . עוד היא מלוטשת להחזיק ולסבול הרג רב ולמען הרבות בריקה וזוהרה להבהיל אנשים :

פתוחה . שלופה מתערה כי בהיותה בתערה כאלו היא סגורה : להכיל . ענין החזקה וסבל כמו כי מזבח וכו' קטן מהכיל ( מ''א ח ) :

ואתה בן אדם הנבא אל בני עמון, ינבא על בני עמון ששמחו על שנסתלק נבוכדנצר מללחום אתם ונפל הקסם על ירושלים, וחרפו את ישראל, כמ''ש שמעתי חרפת מואב וגדופי בני עמון, ומלבד זה שלח בעליס מלך בני עמון את ישמעאל בן נתניה להרוג את גדליה בן אחיקם כדי שלא תהיה שארית בא''י, אבל זה עצמו גרם לו שבא נבוכדנצר אח''כ ונקם מהם והחריב את בני עמון, ואמרת חרב חרב פתוחה, ר''ל אל תחשבו שלא תבא חרב נבוכדנצר עליכם, כי החרב כבר יצאה מתערה והיא פתוחה ולא תשוב עוד אל תערה, לטבח מרוטה, והגם שהיא עתה מרוטה שהוסר החידוד שלה, כי לע''ע לא יבא עליכם, בכ''ז מרט אותה שתהיה מוכנת אח''כ לטבח, שבעת יכבוש ירושלים תשוב צור חרבו עליכם, והיא מרוטה להכיל למען ברק הוא כשני טעמים שאמר למעלה שמרט החרב {{{א}}} להכיל כדי שצד הממורט יהיה בית יד שבו יכיל ויחזיק החרב, כמ''ש ויתן אותה למרטה לתפוש בכף, {{{ב}}} למען ברק שע''י שמרטה יש לה ברק ומפחדת את הרואים כמ''ש למען היות לה ברק מרוטה, ור''ל שע''י שנסתלק עתה מבני עמון יהיה לו כח אח''כ לאחוז החרב אחר שינצח את ירושלים, {{{א}}} שאם היה לוחם בתחלה עם בני עמון וישראל ביחד לא היה לו כח ללחום עם שני אומות, {{{ב}}} שעי''כ נפל פחדו על כל שכני א''י וכבשם בנקל יותר :

פתוחה. היא הוצאת החרב מתערה שהיא סגורה בו : להכיל. להחזיק בה ולישא אותה, וכן נלאיתי הכיל, לישא הדבר, וכן מי יכלנו (יואל ב'), ישאנו :

בחזות לך שוא . קוסמי עמון חזו להם שוא לאמר לא יבא עוד עלינו : לתת אותך אל צוארי חללי רשעים . להטעותך ולתת את צואריך כצוארי חללי רשעי' של ישראל : אשר בא יומם וגו' . יום שלהם : בחזות לך שוא בקסם לך כזב . אתה סבור כי על ידי קסמיך של הבל ושוא וכזב אתה מצליח שחרבך נתונה אל צוארי חללים הרשעים שבא יומם בגזרה מלפני בעת תשלום את קיצם :

בחזות . בעבור כי חוזי הכוכבים חזו לך שוא ובעבור כי הקוסמים קסמו לך כזב לאמר שלא תשיגם חרב מלך בבל לכן צוה ה' לתת אותך עם צוארי של חללי רשעי ישראל להיות דומה להם אשר שקעה שמשם והצלחתם בעת עשותם את העון המשלים את הקץ וממלא את הסאה :

בחזות . ענין ראיית הכוכבים כמו החוזים בכוכבים ( ישעי' מז ) : אל צוארי . עם צוארי ר''ל דומה להם : בא . ענין שקיעה : יומם . כן תקרא השמש ור''ל שמש הצלחתם :

בחזות, אמנם ממה ששלחת את חרבך להרוג את גדליה, וזה בא ע''י שקוסמך חזו לך שוא, לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, הם אמרו לך שחרבך מוכנת להרוג יתר הפליטה, שנשאר מישראל, שהם כבר חללים וראוים למות ברשעם, כי כבר בא יומם בעת עון קץ, שנתמלא סאתם ואינך צריך רק לתת חרבך על צוארם בלא מלחמה כלל, כי כן הרגו בערמה בלא מלחמה :

השב . כמו השב שהרי השי''ן רפה המתיני עד שוב חרב שעל ישראל אל תערה ואחר כך כשיגמור נקמתו בישראל ישוב עליך ובמקום אשר נבראת וגומר : השב אל תערה . כלומר העת יבא שתשוב אל תערה ותקבל החרב פורענותה מיד מלכי מדי ואז אפיח עליך באש עברתי ותהיה נתונה ביד נפחים שוטים שהם חרשי משחית שיבואו לחדדך ולמורטך כאשר מאז וישחיתוך :

השב אל תערה . וכי אשיב החרב אל תערה לבל תהרוג עוד באמת לא יהיה כן כ''א במקום אשר נבראת בארץ מגוריך שם אשפוט אותך בחרב מלך בבל :

תערה . הוא תיק החרב : מכורותיך . מגורותיך כמו מכורותיך ומולדותיך ( לעיל טו ) :

השב אני אומר לך שהוא מחזה שוא ואני מצוה שתשיב חרבך אל תערה, וישמעאל ואנשיו ישבו בחזרה לרבת בני עמון, ושם אשפט אתך על הרצח הזה כי בעבור זה יבא נבוכדנצר אל ארצך שהוא במקום אשר נבראת, שם יהרוג את בני עמון ששם נברא החרב, וגם את ישמעאל ואנשיו ששם ארץ מכורתו שגר שם :

מכרותיך. כמו מגורותיך, מקום שדר שם בקביעות כנ''ל (ט''ז ג') :

אפיח עליך . לשון נפיחת אש במפוח : אנשים בוערים . מנהיגין עצמן בשגעון לחבל ולהשחית : חרשי משחית . אומנין לקטלא , ( זה ימים רבים שפירשתי פרשה זו כאשר כתוב למעלה עכשיו אני רואה בשינוי לשונות שבה שאין הנביא מדבר אלא על החרב ) , לתת אותך אל צוארי חללי רשעים וגו' , השב אל תערה וגו' , אפיח עליך וגו' אינו נופל ל' זה אלא על מתכת וכן חרשי משחית ונראה בעיני שעל נבוכדנאצר נאמרה נבואה זו וכן משמע הנבא ואמרת כה אמר ה' אלהים על בני עמון ועל חרפתם כלומר ( שחרפתי שמחרפים היו ) על נבוכדנצר ( בשביל נבוכדנצר ) שבני עמון מחרפים את ישראל על שהחריבם נבוכדנצר :

ושפכתי . שם אשפוך עליך זעמי : באש עברתי . באש הבערה שאביא עליך אפיח בה להבעירה ולהלהיבה ר''ל בכל פעם תגבר העברה והזעם : אנשים בוערים . יודעים להבעיר את האש : חרשי משחית . אומנים בקיאים במלאכת ההשחתה :

זעמי . ענין כעס : עברתי . מלשון עברה וקצף : אפיח . ענין נשיבת האויר להבעיר האש : בוערים . מבעירים אש : חרשי משחית . אומני השחתה :

ושפכתי, שם אשפך עליך זעם העונש על החוטאים, ואפיח עליך באש עברתי להאביד את כלל העם, ונתתיך מצייר שימסור את החרב ביד אנשים בוערים, שעת יפיח עליה אש העברה ישחיתו את החרב, שהם אומנים להשחית ולקלקל, עד כי.

זעמי, עברתי. הזעם משתתף עם השמות שמורים על הקללה והעונש, והעברה משתתף עם השמות המורים על הקצף והחרון, (ישעיה י' ה'), וגדר עברה, שע''י כעסו יעביר הגבול לשפוך חמתו גם על הבלתי חוטא (ישעיה י''ג ט') :

לאש . שיבעירו הכשדים : בתוך הארץ . יהיה נבלע בארץ לבל יהיה נראה לעינים ולכן לא תהיה מוזכרת ממי לקחתי נקמתך : כי אני ה' דברתי . לכן כן יהיה :

לאש תהיה לאכלה, ודמך ששפכת יהיה בתוך הארץ ששם בארצך ינקום ממך, וישפוך דמך ולא יגלוך לגולה באופן שישאר זכר ממך רק יהרוג ויאבד אותך, עד שלא תזכרי עוד :