וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה. רבי אליעזר אומר תקוץ, ר' עקיבא אומר תגדיל. אמר ר' אליעזר נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים מה להלן העברה אף כאן העברה. אמר ר' עקיבא נאמר עשיה בראש ונאמר עשיה בצפרנים מה להלן נוול אף כאן נוול, וראיה לדברי [ר"א] ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך לא עשה רגליו ולא עשה שפמו, הא עשיה העברה היא. ד"א עד די (שער רישיה) [שעריה] כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין. והסירה את שמלת שביה [מלמד] שמעביר ממנה בגדים נאים ומלבישה בגדי אלמנות, שהכנענים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים אחריהן. וישבה בביתך בבית שמשתמש בו נכנס ונתקל בה [ויוצא ונתקל בה] ורואה בקלקולה ורואה בנוולה. ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ר' אליעזר אומר אביה אביה ממש אמה אמה ממש. ר' עקיבא אומר אין אביה ואמה אלא אלילים וכן הוא אומר אומרים לעץ אבי אתה. תניא אידך ובכתה את אביה בד"א שלא קבלה עליה אבל קבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד. ר"ש בן אלעזר אומר אפילו לא קבלה עליה כופה ומטבילה לשם עבדות וחוזר (וכופה) ומטבילה לשום בת חורין ומשחררה ומותר בה מיד, מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף, עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד איש אתה מל בעל כרחו ואי אתה מל בן איש בעל כרחו. ורבנן אמר עולא כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, והכתיב וכל עבד איש, ההוא למפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור כו', עבד איש ולא עבד אשה, אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד, עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד. מתקיף לה רב פפא אימור דשמעת להו לרבנן ביפת תואר דלא שייכה במצות אבל עבד דשייך במצות אפילו רבנן מודו. דתניא אחד (עו"א) [גר] ואחד הלוקח עבד מן העו"א צריך לקבל. הא לוקח מישראל אין צריך לקבל, הא מני אילימא רבי שמעון בן אלעזר הא אמר לוקח מן העו"א נמי אין צריך לקבל, אלא לאו רבנן היא ושמע מינה הלוקח מן העו"א צריך לקבל, אבל לוקח מישראל אין צריך לקבל. והתניא אחד גר ואחד עבד משוחרר, ההוא לענין טבילה. תניא ירח ימים שלשים, רבי שמעון בן אלעזר אומר תשעים, ירח שלשים ימים שלשים ואחר כך שלשים, מתקיף לה רבינא ואימא ירח שלשים ימים שלשים ואחר כן כי הנך קשיא. ירח ימים ל' יום (ד"א) ירח אחד, ימים שנים [ואחר כן] הרי שלשה חדשים כדי (בגדי נויה שהיו עליה וחמדה, ו)תיקון הולד כדברי ר' עקיבא להבחין בין זרע ראשון לזרע שני. רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו, ו כל כך למה שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה, בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. [ואחר כן תבוא אליה] הא אם לא עשה בה כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות. (ואחר כן תבא אליה) ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה כענין שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע:

והיה אם לא חפצת בה. הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. ושלחתה לנפשה ולא לבית אלקיה. ושלחתה בגט כדברי ר' יונתן, ואם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא, וק"ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות. ומכור לא תמכרנה בכסף אין לי אלא שלא ימכרנה בכסף, מנין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה, תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה. לא תתעמר בה שלא תשתמש בה כדברי רבי יונתן,

דבר אחר הרי זו אזהרה לב"ד. תחת אשר עניתה אפילו לאחר מעשה יחידי. כי תהיין לאיש שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וראית בשביה אשת יפת תואר מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד על שחמד מעכה בת תלמי מלך גשור יצא ממנו אבשלום, וע"י נהרגו כמה רבבות ונהרג שמעי ושבע בן בכרי ואחיתופל. אחריו מה כתיב וכי יהיה באיש חטא משפט מות אם נוצל מזו לא ינצל מזו, למדנו שמצוה גוררת מצוה שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח, מה כתיב אחריו כיתבנה בית חדש ועשית מעקה, ותזכה לכרם לא תזרע כרמך, לזרוע שדה לא תחרוש בשור ובחמור, ותזכה לבגדים נאים לא תלבש שעטנז, ותזכה לציצית גדלים תעשה לך, ותזכה לאשה ובנים כי יקח איש אשה חדשה. ארבע מדות בדרך ארץ יש נושא אשה לשם זנות ויש נושא אשה לשם ממון ויש נושא אשה לשם גדולה ויש נושא אשה לשם שמים, נשא אשה לשם זנות יוצא ממנו בן סורר ומורה שנאמר וראית בשביה וסמיך ליה בן סורר ומורה, נשא אשה לשם ממון לסוף מצריכין אותו לאחרים שכן מצינו בבני עלי שנשאו נשים [שלא] כראוי להם וכתיב והיה כל הנותר בביתך וגו', נשא אשה לשם גדולה לסוף מעמידין עליו מבית משפחתה שממעיט זרעו אחריו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שראה אחאב מלך ישראל שהיו לו שבעים בנים ונתחתן בו וכתיב ועתליה אם אחזיה ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה, משל לשני בני אדם שניהם ממשפחה אחת אחד עני ואחד עשיר היה לו לעשיר לישא וליתן עם העני והוא לא עשה כן והלך ונדבק בשאין ראוי לו שנאמר הלוא אב אחד לכלנו וגו' מדוע נבגד וגו' בגדה יהודה וגו' לפיכך יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וגו', והנושא אשה לשם שמים לסוף יוצאין ממנו בנים שמושיעין את ישראל, צא ולמד מן עמרם שנשא אשה לשם שמים ויצאו ממנו משה ואהרן שהרבו תורה ומצות לישראל, וכן בעובד בן שלמון יצאו ממנו דוד ושלמה, ועל כיוצא בהן נאמר כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עשה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם:

כי תהיין לאיש. רב אחא בר יעקב אמר חייבי מיתות דלא תפסי בהו קדושין אתיא מיבמה, ומה יבמה שהיא בלאו לא תפסי בה קידושין, חייבי מיתות ב"ד לא כל שכן. אי הכי שאר חייב לאוין נמי, אמר רב פפא חייבי לאוין בהדיא כתיב בהו כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וכי יש [שנואה לפני המקום] ואהובה לפני המקום, אלא אהובה אהובה בנשואיה, שנואה שנואה בנשואיה וקאמר רחמנא כי תהיין. ולר' עקיבא דאמר אין קדושין תופסין בחייבי לאוין האי כי תהיין במאי מוקים לה, באלמנה לכהן גדול וכדרבי סימאי דאמר מן הכל עושה ר' עקיבא ממזר חוץ מאלמנה לכהן גדול שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל חלולין הוא עושה ואין עושה ממזרות, ולרבי ישבב דאמר בוא ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, הניחא לרבי ישבב אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי ומוקים לה בחייבי עשה שפיר אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואפילו חייבי עשה במאי מוקי לה בבעולה לכהן גדול [ומאי שנא] משום דהוה ליה עשה שאין שוה בכל. ורבנן עד דמוקמי לה בחייבי לאוין לוקמי בחייבי עשה, הני חייבי עשה במאי נינהו אם שתיהן מצריות שתיהן שנואות נינהו, אם אחת מצרית ואחת עברית שתי נשי מעם אחד בעינן, אם בעולה לכהן גדול מי כתיב כי תהיין לכהן, ור' עקיבא בע"כ שבקיה לקרא [דהוא דחיק ומוקי אנפשיה]. כי תהיין במי שיש בהם הויה יצאו שפחה וכותית שאין בהן הויה, משמע מוציא את אלו ומוציא את היבמה ומוציא את הארוסה שאין להן הויה. [האחת אהובה והאחת שנואה] ר"ש אומר בדרך ארץ הכתוב מדבר מגיד שסופו להיות שונא אותה ואוהב אחרת. וילדו לו בנים להוציא את הספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון. אין לי אלא היוצא ממקום לידה, יוצא דופן מנין, תלמוד לומר וילדו לו מ"מ. ד"א כי תהיין לאיש שתי נשים, אין לי אלא שהן שתים מנין אפילו הן מרובות, תלמוד לומר נשים. אין לי אלא בזמן שהן מרובות ומקצתן אהובות ומקצתן שנואות, מנין אפילו כולן אהובות אפילו כולן שנואות, תלמוד לומר ארובה האהובה שנואה השנואה ריבה הכתוב, אין לי אלא בזמן שהן מרובות וכולן אהובות או כולם שנואות, מנין אפילו הן שתים, תלמוד לומר שתי נשים. אין לי אלא בזמן שהן שתים אחת אהובה ואחת שנואה, מנין אפילו אחת והיא אהובה אחת והיא שנואה תלמוד לומר אהובה אהובה שנואה שנואה ריבה הכתוב, ואי זו היא אהובה זו אהובה לפני המקום, [שנואה זו שנואה לפני המקום]. יכול אין לי אלא אנוסה ומפותה שאינן לו כדרך כל הנשים, מנ ין אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, תלמוד לומר שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בלא תעשה. ועדיין לא ארבה את העריות שחייבין עליהן כרת בידי שמים, תלמוד לומר שנואה שנואה ריבה את העריות שהן בכרת, יכול אפילו שפחה אפילו כותית, תלמוד לומר כי תהיין לאיש כל שיש לו בהן הויה יצאו אלו שאין לו בהן הויה. וילדו לו בנים מי שהולדות שלו יצאו אלו שאין הולדות שלו. ד"א וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת, לפי שמצינו שהבנות נכנסות לנחלה תחת האחין לחלוק בשוה יכול תהא בכורה נוהגת בהן, תלמוד לומר וילדו לו בנים, הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת. והיה הבן ולא טומטום ואנדרוגינוס. הבכור ולא הספק. לשניאה הכתוב מבשרך שבן הבכור לשניאה (כתוב ברמז תק"נ). וילדו לו, אמר רבי אמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים, דאמר קרא והיה הבן הבכור לשניאה עד שיהא בן משעת הויה. רב נחמן בר יצחק אמר אף אינו נידון כבן סורר ומורה, דאמר קרא כי יהיה לאיש בן סורר ומורה עד שיהיה בן משעת הויה. אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה, דא"ק וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. רב שיזבי אמר אף אין אמו טמאה לידה (כתוב בפרשת אשה כי תזריע). תניא והיה הבן ולא טומטום, הבכור ולא ספק, בשלמא בן ולא טומטום כדרבי אמי, אלא בכור ולא ספק לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבא שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא נותנין הרשאה זה לזה:

מר בריה דרב יוסף אמר משמיה דרבא בן יום א' ממעט בחלק בכורה, אבל עובר לא, מ"ט וילדו לו בעינן. אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת האב אינו נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה, מאי טעמא וילדו לו קאמר רחמנא [והא ליכא] והלכתא ככל הני לישני:

והיה ביום הנחילו. תנן התם דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת. אי הכי תחלת הדין נמי, כדרבא דרבא רמי כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, הא כיצד, יום לתחלת דין, לילה לגמר דין. מתניתין דלא כרבי מאיר דתניא היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים וכו' (כדלעיל). ור"מ האי ושפטו מאי דריש ביה, לאתויי יום המעונן דתנן אין רואין את הנגעים לא בשחרית מפני שכהה נראית עזה ולא בצהרים מפני שעזה נראה כהה. ור"מ האי ביום הנחילו מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדרבה בר (רב חנה) [חנינא] ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה. תני רבה בר בר חנה קמיה דר"נ ביום מפילין נחלות וכו', א"ל א"ה דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, דשכיב בלילא לא ירתי ליה בניה, דילמא דין נחלות קאמרת, דתניא והיתה לבני ישראל אורעה כל הפרשה להיות דין, וכדרב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין, מ"ט דהוו ליה עדים ואין עד נעשה דיין, א"ל אין הכי נמי קאמינא:

האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. רבי יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, מאי טעמא דרבי יוחנן בן ברוקא, אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. האי מלא יוכל לבכר נפקא, ההוא מיבעי ליה לכדתניא אבא חנן משום רבי אליעזר אומר מה תלמוד לומר לא יוכל לבכר, לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כ"ש, תלמוד לומר לא יוכל לבכר. ויאמר לא יוכל לבכר ומה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו, שיכול והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא יוכל לבכר, פשוט שיפה כחו וכו' לא כל שכן, תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו וכו' והלכה כרבי יוחנן בן ברוקא:

והיה ביום הנחילו את בניו. ביום מפילין נחלות ואין מפילין נחלות בלילה. את אשר יהיה לו מלמד שהבן נוטל בראוי כבמוחזק. לא יוכל לבכר יכול לא יהא רשאי לבכר ואם בכר יהא מבוכר, תלמוד לומר לא יוכל לבכר, הא אם בכר אינו מבוכר. את בן האהובה [על פני בן השנואה] כיון שיצא ראשו ורובו בחיים פוטר את הבא אחריו מן הבכורה, על פני בן השנואה הבכור אף על פי שבן הבכור לשניאה:

כי את הבכור בן השנואה יכיר. יכירנו לאחרים. מכאן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה וחלוצה. וחכמים אומרים אינו נאמן, בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב יכיר, אלא לרבנן יכיר למה לי, דצריך הכרה, למאי הילכתא [למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר] אילו בעי מתנה מי לא יהיב ליה, לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, ולרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, יכיר למה לי, בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס (כתוב ברמז תק"נ). אמר ריש לקיש פדחת פוטרת בכל מקום חוץ מן הנחלה, מ"ט דכתיב יכיר ורבי יוחנן אמר אף לנחלה. בכל מקום לאתויי מאי, לאתויי הא דתנו רבנן גיורת שיצתה פדחת ולדה בגיותה ואחר כך נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה. מיתיבי יכיר זו הכרת פנים [ואיזו היא הכרת פנים] פרצוף פנים עם החוטם, מאי קרא הכרת פניהם ענתה בם, שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן כתחלתה, ואב"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד. לתת לו פי שנים פי שנים כאחד, או אינו אלא פי שנים בכל הנכסים, ודין הוא חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים כאחד אף חלקו עם חמשה פי שנים כאחד, או כלך לדרך זו חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בכל הנכסים אף חלקו עם ה' פי שנים בכל הנכסים, תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו התורה רבתה נחלה אצל האחין וכו'. ואומר ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכירתו לבני יוסף. ואומר כי יהודה (בגד) [גבר] באחיו ולנגיד ממנו והבכורה (נתנה) ליוסף, נאמר בכורה ליוסף ונאמר בכורה לדורות, מה בכורה הנאמר ליוסף פי שנים כאחד, אף בכורה הנאמר לדורות פי שנים כאחד, ואומר (והנה) [ואני] נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו'. מאי ואומר וכי תימא האי והיה ביום הנחילו לכדרבי יוחנן בן ברוקא הוא דאתא, תא שמע ובני ראובן וגו', וכי תימא בכורה מבכורתו לא ילפינן, תא שמע והבכורה ליוסף, וכי תימא בכורה מבכורתו לא ילפינן, תא שמע והבכורה ליוסף, וכי תימא יוסף גופיה ממאי דפי שנים כאחד הוא דשקל, תא שמע ואני נתתי לך גופיה ממאי דפי שנים כאחד הוא דשקל, תא שמע ואני נתתי לך שכם אחד, אימא דיקלא בעלמא, אמר ליה עליך אמר קרא אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן, (ר"ש) [רבי] אומר אומר אני בכור נוטל פי שנים, יצא עליהם שטר חוב בכ ור נותן פי שנים, ואם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי, מאי טעמייהו דרבנן, אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה דאב אף חלק בכורה עד דמטיא לידיה דאב. ורבי אומר אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אף על גב דלא אתא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא אתא לידיה. ורבנן נמי הא כתיב פי שנים, ההוא למיתבא ליה חד מצרא, ורבי נמי הכתיב לתת לו, ההוא שאם אמר איני נוטל ואיני נותן רשאי. אמר רב פפא הניח להן אביהן דקלא ואלים ארעא ואסיק שירטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל, כי פליגי בחפורא והוו שיבלי שלפופי והוו תמרי דמר סבר שבחא דממילא ומר סבר אישתני. תני חדא בכל אשר ימצא לו פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהם אבל שבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן שקיל מני רבי היא. ותניא אידך בכל אשר ימצא לו פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן וכל שכן שבח שהשביחו יורשין ומני רבנן היא, כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות, מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האאב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת, אי מה מטה האב הבכור נוטל פי שנים אף מטה האם הבכור נוטל פי שנים, א"ק בכל אשר ימצא לו לו ולא לה. ואימא הני מילי בבחור שנשא אלמנה אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל, אמר קרא כי הוא ראשית אונו, אונו ולא אונה, האי מבעי ליה להבא אחר הנפלים שהוא בכור לנחלה, מי שלבו דוה עליו יצא נפל, אם כן לימא קרא כי הוא ראשית און, מאי אונו, שמע מינה תרתי, ואימא ה"מ אלמן שנשא בתולה, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל, אלא אמר רבא [א"ק] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה:

תנן התם ואלו שאין חוזרין ביובל. הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים המתנה כמכר, רבי אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל, רבי יוחנן בן ברוקא אומר היורש את אשתו יחזיר לבני המשפחה וינכה מהם את הדמים, מאי טעמא דרבי מאיר, מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא, והני דירושה, ירושה דמתנה מתנה בכור לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא. ויורש את אשתו ירושת הבעל דאורייתא, והמייבם את אשת אחיו בכור קרייה רחמנא. רבי אליעזר אומר כולן חוזרין ביובל. סבר לה כרבנן דאמרי תשובו לרבות את המתנה, בכורה לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא, והיורש את אשתו ירושת הבעל דרבנן, והמייבם את אשת אחיו בכור קרייה רחמנא. רבי יוחנן בן ברוקא סבר ירושת בעל דאורייתא כגון שהורישתו אשתו בית הקברות ומשום פגם משפחה אמור רבנן לישקול דמי וליהדר וכדתניא המוכר קכברו ודרך קברו מקום מעמדו ובית הספדו באים בני המשפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה, ומאי ינכה להם את הדמים דמי קבר אשתו. איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה דהא הוו ליה, ריש לקיש אמר לא קיים גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדו לטעמייהו דאיתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר רבי יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהאי לאו ראשית אונו הוא, ריש לקיש אמר יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. הכל מודים בעבד שאין לו יחס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור:

כי הוא ראשית אונו. את שלבו דוה עליו יצא המפלת סנדל או שליא או שפיר מרוקם והיוצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ואין בכור לכהן שאין לבו דוה עליהם. הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם, וכולם אין נוטלים בשבח ולא בראוי כבמוחזק, מ"ט א"ק לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא לאשה. ואינו נוטל בשבח דכתיב בכל אשר ימצא לו, [ולא בראוי כבמוחזק דכתיב בכל אשר ימצא לו]. ולא האשה בכתובתה ר' אבא אמר מקולי כתובה שנו כאן. ולא הבנות במזונותיהן מ"ט תנאי כתובה ככתובה דמי. ולא היבם מאי טעמא בכור קרייה רחמנא. אמר אביי לא שנו אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל בין יבום לחלוקה שקיל, מאי טעמא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. רבא אמר בין יבום לחלוקה נמי לא שקיל, מאי טעמא כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם נמי אין לו קודם חלוקה, וכולן אין נוטלין בשבח, לאתויי שבחא דממילא חפורא והוושבלי שלפופי והוו תמרי, ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסי דאבי אבא:

כי יהיה לאיש בן סורר ומורה א"ל חושי הארכי לדוד מאי טעמא לא דרשת סמוכין דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר כל דנסיב יפת תואר הוה ליה בן סורר ומורה:

מאימתי הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, שנאמר כי יהיה לאיש בן סורר ומורה בן ולא בת, בן ולא איש, קטן פטור שלא בא לכלל מצות, קטן מנלן דפטור, מנלן כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצות, קטן מנלן דפטור, מנלן כדקתני טעמא שלא בא לכלל מצות, ותו היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למיפטריה, אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על חטאו נהרג על שם סופו נהרג וכיון דע"ש סופו נהרג אפילו קטן נמי, ועוד בן ולא איש קטן משמע. אמר רב יהודה א"ק כי יהיה לאיש בן, בן הסמוך לגבורתו של איש. תני רבי חייא עד שיקיף עטרה, כי אתא רב דימי אמר הקפת גיד ולא הקפת ביצים, אמר רב חסדא קטן שהוליד בן אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן, האי מיבעי ליה לכדרב יהודה, אם כן לימא קרא בן לאיש, מאי לאיש בן שמע מינה תרתי. ואימא כולי קרא להא דרב חסדא הוא דאתא, אם כן לימא קרא בן איש מאי לאיש בן שמע מינה תרתי, ופליגא דרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלין, אלא בגזל הגר הכת וב מדבר ואמר רחמנא איש איש אתה צריך לחזר אחריו כו' קטן בידוע שאין לו גואלין. בן ולא בת, תניא אמר ר' שמעון בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזרת הכתוב הוא בן ולא בת. אמר רבי כרוספדאי אמר רבי שבתי כל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים בלבד, והאנן תנן משיביא שתי שערות ועד שיקיף (התחתון) [זקן]. הקיף (התחתון) [זקן] אע"ג דלא מלו שלשה חדשים, מלו שלשה חדשים אע"ג דלא הקיף. תנא דבי רבי ישמעאל בן ולא אב, כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב (דאי עבד) [דאיעבר] בתר דאייתי שתי שערות ואוליד בתר דאקיף זקן התחתון:

סורר סורר שני פעמים. ומורה שוטה (תורמן) [מורוס], ומורה שמורה לעצמו דרך אחרת.

דבר אחר בשביל שאכל זה ממון אביו אמרת [ימות, אלא] בן סורר ומורה נידון על שם סופו מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב, אביו של זה שחשק יפת תואר והכניס שטן לתוך ביתו נעשה בנו סורר ומורה וסופו להמיתו מיתה משונה שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת.

דבר אחר סורר על דברי אביו ומורה על דברי אמו, סורר על דרכי תורה ומורה על דברי הדיינים. אמר ר' יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא (כתוב ברמז תתק"י). איננו שומע בקול אביו ובקול אמו יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק, תלמוד לומר איננו שומע איננו שומע לגזרה שוה מה איננו שומע האמור להלן סורר ומורה זולל וסובא, אף האמור כאן זולל וסובא, מה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו וכו'. ויסרו אותו במכות. ולא ישמע אליהם מלמד שמלקין אותו בפני שלשה. גנב משל אביו ואכל ברשות אביו, משל אחרים ואכל ברשות אחרים משל אחרים ואכל ברשות אביו אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים. ר' יוסי בר' יהודה אומר עד (שיאכל) [שיגנוב] משל אביו ומשל אמו. גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אע"ג דשכיח ליה בעית, מרשות אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית לא שכיח ליה, וכל שכן משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית, עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים דשכיח ליה ולא בעית. ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו, [אמו] מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה (מדמי) מסעודה המוכנת לאביו ולאמו. ואיבעית אימא דאקני לה אחר ואמר לה על מנת שאין לבעליך רשות בהן. כתיב כי יזיד איש, מאימתי הוא נעשה איש משיזיד, מאימתי הוא מזיד, משיפשוט הכף בשל זרע מבפנים השחירה קדרה מבחוץ. כי יהיה לאיש בן ולא שיהיה הבן אב, מכיון שהוא ראוי לבוא אל האשה ולעברה הוה ליה אב ולא בן, אמר רבי יוסי כל אלין מלין לא מסתברא דילפא חילופין, תדע לך שהוא כן מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת ופטרה הכתוב וחייב את הבן, מי היה בדין שיהא חייב הגדול או הקטן הוי אומר הגדול ופטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן, מי היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו הוי אומר משל אחרים, ללמדך שכלם אינם אלא גזרת מלך. אכל בחבורת מצוה אכל בעיבור החודש אכל מעשר שני בירושלים אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים, (אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו), אכל דבר שהוא מצוה ודבר שהוא עבירה, אכל כל מאכל ולא אכל בשר, שתה כל משקה ולא שתה יין אינו נעשה בן סורר ומורה [עד שיאכל בשר וישתה יין] שנאמר זולל וסובא. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו. בננו זה פרט לשברח ובא משהגדיל. דא בננו זה פרט לשמת אחד מהדיינים.

דבר אחר בננו זה מלמד שאחד מן הראשון מצטרף עם האחרונים לחייבו מיתה:

אמר ר' אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין, והאנן תנן אכל בחבורת מצוה [אינו נעשה בן סורר ומורה, טעמא דמצוה] הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה סריקין, הא קמ"ל אע"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה עסיק לא מימשיך. אכל בעיבור החדש [למימרא דבשר ויין מסקו] והתניא אין עולין לה אלא בפת דגן וקטניות, הא קמשמע לן אע"ג דאין עולין לה אלא בפת וקטניות ואיהו אסיק בשר ויין ואכל כיון דבמצוה עסיק לא מימשיך. אכל מעשר שני בירושלים כיון דכי אורחיה קא אכיל ליה לא מימשיך. אמר (רבה) [רבא] אכל בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה, והאנן תנן אכל [נבלות וטרפות] שקצים ורמשים [אינו נעשה בן סורר ומורה] הא טהורים נעשה, כי תנן נמי מתניתין להשלים. [אכל] דבר שהוא מצוה תנחומי אבלים. דבר שהוא עבירה תענית צבור, וטעמא מאי דאמר קרא איננו שומע בקולנו ולא בקולו של מקום. אכל כל מאכל לאתויי דבילה קעילית, שתה כל משקה וכו' לאתויי דבש וחלב, דתניא אכל דבילה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב. היה אחד מהם גדם או חגר או אלם או חרש או סומא אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו ולא גדמין. והוציאו אותו ולא חגרין. ואמרו ולא אלמין, בננו זה ולא סומין. איננו שומע בקולנו ולא חרשין. ש"מ בעינן קרא כדכתיב, שאני הכא דכוליה קרא יתירא הוא. מתרין אותו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, חזר וקלקל נידון בעשרים ושלשה ואינו נסקל עד שיהו שם שלשה הראשונים שנאמרר בננו זה זהו שלקה בפניכם. מלקות בבן סורר היכא כתיבוא, כדר' אבהו [דאמר ר' אבהו] למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן הכות הרשע. חזר וקלקל וכו' שנאמר בננו זה, האי מיבעי ליה זה ולא סומין, א"כ ניכתוב קרא בננו הוא, מאי בננו זה, ש"מ תרתי. היה אביו רוצח ואמו אינה רוצה, או אמו רוצה ואביו אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים, ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול במראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה שנאמר איננו שומע בקולנו, מדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין. כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב אלא דרוש וקבל שכר, כמאן כרבי יהודה, ואיבעית אימא רבי שמעון היא דתניא אמר ר' שמעון וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו, אלא לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב אלא דרוש וקבל שכר. אמר ר' יונתן אני ראיתי וישבתי על קברו. מאימתי הוא חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי, ר' יוסי אומר מנה בשר ולוג יין. אמר ר' זירא תרטימר זה איני יודע מהו, אלא מתוך שכפל ר' יוסי ביין נמצא כופל אף בבשר ונמצא תרטימר חצי מנה. אמר חנן (בר) בר מולדה אמר רב הונא אינו חייב עד שיקח בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה דכתיב זולל וסובא, ואינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי, [יין חי] מזוג ולא מזוג [בשר חי] בשיל ולא בשיל כבשר [כיבוא] דאכלי גנבי. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה, בשר מליח כל שהוא לא ממשיך, ויין עד ארבעים יום:

וסקלוהו כל אנשי עירו. תניא רבי יוסי הגלילי אומר וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ושל צדיקים רע להם ורע לעולם, יין ושינה לרשעים הנאה להן והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, שקט לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם, פזור לרשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם, (כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם, לצדיקים הנאה להם והנאה לעולם). ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. והוציאו אותו אל זקני עירו מצוה בזקני עירו ובשער מקומו. בננו זה שלקה בפניכם מלמד שאם מת אחד מהן אינו נסקל. ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו, אלא במעמד כל אנשי עירו. באבנים יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר באבן, יכול באבן אחת, תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. ובערת הרע מקרבך בער עושי רעות מישראל. אמר רבי אלעזר עיר שרובה רוצחין אינה קולטת שנאמר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהם לדבריו. עיר שאין בה זקנים רבי אמי ורבי אסי, חד אמר אינה קולטת דבעינן זקני העיר וליכא, וחד אמר קולטת מצוה בעלמא. ועיר שאין בעה זקנים חד אמר אינו נעשה בן סורר ומורה דבעינן זקני וליכא. וחד אמר למצוה בעלמא, חד אמר אין מביאה עגלה ערופה [דבעינן זקני העיר וליכא], וחד אמר למצוה בעלמא:

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת. שומע אני בין בחול בין בשבת ומה אני מקיים מחלליה מות יומת בשאר מלאכות חוץ ממיתת בית דין כו' תלמוד לומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בית דין אף מושבות האמור כאן בית דין, ואמר רחמנא לא תבערו אש. האיש נתלה ואין האשה נתלית, אמר להם רבי אליעזר והלא שמעון בן שטח תלה (שמונים) נשים באשקלון, אמרו לו שמונים נשים תלה ואין דנין שנים ביום אחד. מאי טעמא דרבנן אמר קרא וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית איש ולא אשה, ורבי אליעזר איש לרבות בן סורר ומורה, מאי טעמא דאמר קרא כי יהיה באיש איש ולא בן, חטא מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה שעל שם סופו נהרג, הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תנו רבנן אלו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה, תלמוד לומר והומת ותלית ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו, הא כיצד משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. תנא אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תליה. והומת ותלית יכול כל המומתין נתלין, תלמוד לומר כי קללת אלהים תלוי מה מקלל זה בסקילה אף כל שבסקילה דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. רבנן דרשי כללי ופרטי, והומת ותלית כלל, כי קללת פרט, אי הוי מקרבי להדדי אמרינן אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחרינא לא, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי עו"א דדמי ליה לכל מילי, ורבי אליעזר דריש ריבויי ומעוטי והומת ותלית ריבה, כי קללת מיעט, אי הוו מקרבי להדדי לא הוי מרבינן אלא עו"א דדמי ליה בכל מילי, השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי שאר הנסקלין. ותלית אותו על עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר, תלמוד לומר כי קבור, מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה. רבי יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה, יצא זה שמחוסר תלישה (חפירה) וקבורה, ורבנן (חפירה) [תלישה] לאו כלום היא. משקעין את הקורה בארץ והעץ יוצא ממנו ומקיף שתי ידיו זו על גב זו ותולה אותו. רבי יוסי אומר הקורה מוטה על הכותל ותולה אותו בה כדרך שהטבחין עושין ומתירין אותו מיד:

כל המלין את מתו עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. אמר רבי יוחנן מנין למלין את מתו שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תלין נבלתו, ומנין שעובר אף בעשה, תלמוד לומר כי קבור תקברנו. איכא דאמרי רמז לקבורה מן התורה מנין, תלמוד לומר כי קבור, ומה תלמוד לומר תקברנו, מכאן רמז לקבורה. איבעיא להו קבורה משום בזיוני הוא או משום כפרה הוא, למאי נפקא מינה, דאמר לא בעינא דליקבריה לההוא גברא, אי אמרת משום בזיוני הוא לאו כל כמיניה, ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה. תא שמע מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי, אין דכתיב כי אדם אין צדיק בארץ וגו'. איבעיא להו הספדא (כתוב בפסוק ויבוא אברהם לספוד לשרה ברמז ק"ב):

כי קללת אלהים תלוי כלומר מפני מה זה תלוי מפני שברך את השם ונמצא שם שמים מתחלל. תניא אמר רבי מאיר משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים שהיו בעיר, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות, צוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו. אמר ר' מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, אם כך אמר הקב"ה מצטער אני על דמן של רשעים שנשפך קל וחומר על דמן של צדיקים שנשפך, מאי משמע אמר אביי כמאן דאמר קל לית, אמר ליה רבא (האי) [א"כ] כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה, אלא אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא, האי מיבעי ליה לגופיה, אם כן לימא קרא מקלל מאי קללת, ואימא כוליה להכי הוא דאתא, אם כן לימא קרא קלת מאי קללת שמע מינה תרתי:

לא תלין נבלתו. והכתיב ותקח רצפה בת איה את השק וגו' מתחלת קציר. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן (יוחאי) [יהוצדק] מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הן ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו, אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה, ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה, מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף שנאמר ויהי לשלמה שבעים אלף וגו'. האיש נתלה ואין האשה נתלית שנאמר ותלית אותו, אותו ולא אותה. ותלית אותו, אותו ולא כליו, אותו ולא עדיו, אותו ולא זוממיו, אותו מלמד שאין דנין שנים ביום אחד. על עץ מה עץ מיוחד שהוא נוול לו אף כל שהוא נוול לו, מכאן הלינו למתו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים וגו' מצות לא תעשה. כי קבור תקברנו מצות עשה. האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה, ר' יהודה אומר אחד האשה ואחד האיש, אלא שהאיש תולין אותו פניו כלפי העם כו' (כתוב ברמז תרצ"ח). (ולא תטמא את אדמתך) [כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שקלל את השם] ונמצא שם שמים מתחלל. ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, להזהיר בית דין על כך:

(כי) [לא] תראה. יכול אפילו רחוק ממנו מלא מיל, תלמוד לומר כי תפגע. אי כי תפגע שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר (כי) [לא] תראה, הא כיצד שערו חכמים אחד משבעה (ומחצה) במיל שהוא ריס, לא תראה את שור אחיך מצות לא תעשה, ולהלן הוא אומר כי תפגע מצות עשה, נמצינו למדין שהוא עובר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. שור אחיך אין לי אלא שור אחיך שור אויבך מנין, תלמוד לומר שור אויבך מכל מקום, אם כן למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר. או את שיו נדחים כדרך הנדחים, מכאן אתה אומר איזו היא אבדה מצא חמור (וכלים) [או פרה רועים] בדרך אין זו אבדה, חמור וכליו הפוכים פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבדה. והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כיצר היה כהן והוא בבית הקברות או זקן ואינו לפי כבודו, או שהיתה (אבדה) [מלאכה] שלו מרובה משל חברו לכך נאמר והתעלמת. האי קרא למאי אתא אילימא לכהן והוא בבית הקברות פשיטא האי עשה והאי לא תעשה ועשה כו', ותו לא דחינן איסורא מקמי ממונא, אלא לשלו מרובה מחברו מדרב יהודה אמר רב נפקא אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם לשל כל אדם, אלא לזקן ואינו לפי כבודו. רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא וכו' (כתוב בפסוק לא תסור ברמז תתקי"א). השב תשיבם השב אפילו מאה פעמים משמע. תשיבם אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין, תלמוד לומר תשיבם מכל מקום, ה"ד דמינטרא וכדרבי אליעזר דאמר הכל צריכין דעת בעלים חוץ מהשבת אבדה שהתורה ריבתה השבות הרבה (כתוב ברמז שנ"א). החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו חמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר השב תשיבם, החזירה למקום (עד שראוה אחרים ולא נטפלו בה) [שיראנה אינו חייב לטפל בה]. נגנבה או אבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו, לכך נאמר השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אין לי אלא קרוב ורחוק [אינו מכירו מנין, תלמוד לומר ולא ידעתו], ואספתו אל תוך ביתך ולא לבית אחר:

אמר את האבדה ולא אמר סימניה הרי זה לא יתן והרמאי אף על פי שאמר סימניה הרי זה לא יתן לו שנאמר עד דרוש אחיך אותו וכי תעלה על דעתך שיתנהו לו קודם שיתבענו, אלא דורשהו אם רמאי הוא אם לאו. תנו רבנן כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל כגון פרה וחמור מטפל בהן עד שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן, אווזין ותרנגולין מטפל בהן שלשים יום [מכאן ואילך שם דמיהן] ומניחן. תניא אידך תרנגולת כבהמה גסה מטפל בה שנים עשר חדש עגלים וסייחים שלשים יום אווזין ותרנגולין וכל דבר שטפו לו מרובה ג' ימים. עגלים וסייחים אעגלים וסייחים ל"ק הא דרעיא הא דפטמא, אווזין ותרנגולין אאווזין ותרנגולין ל"ק הא ברברבי הא בזוטרי. תנו רבנן והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין ואווזא לאווזין ותרנגול לתרנגולין:

תנו רבנן מנין לרואה חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטים באין עליו שהוא חייב להצילו (בנפשו), תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, הא מהכא נפקא מהתם נפקא אבדת גופו מנין, תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגורי לא קמ"ל. אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר שמותרת שנאמר וכן תעשה לחמורו וגו' [לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה] מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו שהיא אבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם, ואיסורא דומיא דהיתירא מה היתירא בין אית בה סימן בין לית בה סימן שריא אף איסורא בין אית בה סימן בין לית בה סימן אסורה. והילכתא כוותיה דאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. אף השמלה היתה בכלל כל אבדת אחיך ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כו' חייב להכריז וכו'. אמר רבא למה לי למיכתב שור וחמור שה ושמלה צריכי, דאי כתב רמנא שמלה ה"א הני מילי בעדים דגופה אי נמי סימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף ובסימני דאוכף לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף, שור לגיזת זנבו, שה למה לי, אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבדה לדברי הכל קשיא. תנו רבנן אשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה, רבי יהודה אומר ומצאתה פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. מאי בינייהו, אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו, מר נפקא ליה מאשר תאבד ומר סבר מומצאתה, רבא אמר פרוטה שהוקרה והוזלה והוקרה איכא בינייהו, מאן דאמר מאשר תאבד איכא מאן דאמר מומצאתה בעינן דאיכא שעור מציאה משעת אבדה ועד שעת מציאה. ומאן דנפקא ליה מאשר תאבד האי ומצאתה מאי עביד ליה, מיבעיא ליה (לכדרבינא) [לכדרבנאי] ומצאתה דאתא לידיה משמע, ומאן דנפקא ליה מומצאתה האי אשר תאבד מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדרבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מנין לאבדה ששטפה נהר וכו' (כדלעיל). ואידך דר"י מנא ליה, נפקא ליה מאשר תאבד ממנו. ואידך, ממנו לא משמע ליה, ואידך הא (דרבינא) [דרבנאי] מנא ליה, נפקא ליה מומצאתה. אמר רבא ראה מים שוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם דאמר קרא לכל אבדת אחיך לרבות קרקע. אמר ר"ש חסידא גזל כותי אסור אבדתו מותרת, מנין לגזל כותי שאסור שנאמר ואכלת את כל העמים וגו' בזמן שהן מכורין בידך. אבדתו מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי, לכל אבדת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לכותי, ואימא ה"מ היכא דלא אתא לידיה דלא מיחייב לאהדורי בתרה כדישראל אבל היכא דאתא לידיה לכותי נמי ליהדריה אמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. לא תוכל להתעלם [ליתן עליו בל"ת]:

לא תראה זו מצות לא תעשה (ליתן עליו בלא תעשה) ולהלן הוא אומר כי תראה מצות עשה. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מנין, תלמוד לומר חמור שונאך מכל מקום, א"כ למה נאמר אחיך, אלא מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. או שורו נופלים ולא עומדים. בדרך ולא ברפת, מכאן אמרו מצאה ברפת אין חייב בה, ברשות הרבים חייב בה. והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' (כתוב ברמז שנ"ג). הקם תקים העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב (כתוב ברמז שנ"א):

לא יהיה כלי גבר על אשה, מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ואין זה תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלךת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר וגו' שלא יתקן איש בתקוני אשה. תנו רבנן המעביר בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא יהיה כלי גבר על אשה. הגוזז שתי שערות בשבת חייב וכן לקרחה, רבי אליעזר אומר אחת, ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור מתוך שחורות שאפילו אחת חייב, ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנאמר לא ילבש גבר שמלת אשה. כי תועבת ה' וגו', קרוי חמשה שמות חרם תועבה שנאוי משוקץ ועול. העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו, אמר הקב"ה אם קיימתם מצות שלוח הקן אפילו היית עקר ולא מוליד חייך שאני פוקדך בבנים שנאמר שלח תשלח אם עשית כן ואת הבנים תקח לך. כי יקרא קן צפור לפניך זה שאמר הכתוב אורח חיים פן תפלס (כתוב ברמז רצ"ח):

תנו רבנן כי יקרא מה תלמוד לומר, לפי שנאמר שלח תשלח וגו' יכול יחזור בהרים כדי שימצא קן ישלחנה, תלמוד לומר כי יקרא במאורע לפניך. קן קן מכל מקום. צפור טהורה ולא טמאה. לפניך הרשות היחיד, בדרך ברשות הרבים, באילנות מנין, תלמוד לומר בכל עץ, בבורות שיחין ומערות מנין, תלמוד לומר או על הארץ, ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה תלמוד לומר לפניך בדרך, לומר לך מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו יוני שובך ויוני עליה וצפרים שקננו בטפיחים ובבירות ואווזין ותרנגולין שקננו בתוך הפרדס חייב לשלח, קננו בתוך הבית וכן יוני הדרסיאות פטור מלשלח. אמר מר מה דרך שאין קנו בידך אף וכו' למה לי מכי יקרא נפקא, כי יקרא פרט למזומן, ועוד לפניך למה לי, אלא לפניך לאתויי שהיו לפניך ומרדו בדרך כדרב יהודה דאמר המוצא קן בים חייב לשלח שנאמר הנותן בים דרך, אלא מעתה מצא קן בשמים דכתיב דרך נשר בשמים הכי נמי לישלחה, דרך נשר אקרי דרך סתמא לא איקרי. מצא קן בראשו של אדם מהו, אמר ליה והאדמה על ראשו. עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור מלשלח. בשלמא עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור דהא צפור בעינן וליכא, אלא טהור רובץ על ביצי עוף טמא (מאי איכא למימר) הא צפור הוא, כדאמר רב כהנא תקח לך ולא לכלבך הכא נמי תקח לך ולא לכלבך. והיכא איתמר דרב כהנא אהא דתניא אם טרפה חייב לשלח אפרוחין טרפות פטור מלשלח מנא הני מילי, אמר רב כהנא דאמר קרא תקח לך ולא לכלבך. ולקיש אם טרפה לאפרוחים מה אפרוחים טרפות לא אף אם טרפה נמי לא, אם כן צפור למעוטי עוף טמא למה לי. והאם רובצת בעא רבי ירמיה מטלית מהו שתחוץ, כנפים מהו שיחוצו, ביצים מוזרות מהו שיחוצו, שני סדרי בצים זה ע"ג זה מהו. זכר על גבי ביצים ונקבה ע"ג זכר מהו, תיקו. אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח שנאמר קן קן מכל מקום. היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות פטור מלשלח שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים, יצאו מפריחין. אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא איפכא אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת פטור מלשלח דבעינן אפרוחים או ביצים וליכא, היו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות חייב לשלח שנאמר קן קן מכל מקום, א"כ ליכתוב קרא רובצת עליהן, על האפרוחין או על הביצים למה לי, לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים:

לא תקח האם על הבנים האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, פליגי בה תרי אמוראי במערבא חד אמר מפני שהוא מטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שהוא עושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות. והאם רובתצת כשהיא רובצת עליהם פרט למעופפת, יכול (אף על פי שאינה עמהן) [אף על פי שכנפיה נוגעים בהם] תלמוד לומר רובצת, מאי תלמודא, מדלא כתיב יושבת היתה יושבת ביניהם פטור מלשלח, על גביהן חייב לשלח. אמר רב יהודה אמר רב היתה יושבת בין שני (רוכבי) [רובדי] אילן רואין כל שאלו תשמט נופלת עליהן חייב לשלח ואם לאו פטור מלשלח. לא תקח האם על הבני מכלל שנאמר ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות יכול יקחנה לטהר בה את המצורע, תלמוד לומר לא תקח. לא תקח האם על הבנים מצות לא תעשה, שלח תשלח את האם מצות עשה (כתוב ברמז שנ"א). שלוח הקן נוהג בארץ ובח"ל. בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין, מוקדשין מ"ט לא, א"ק שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר, אמר רבינא הילכך עוף [טהור] שהרג את הנפש פטור מלשלח, מאי טעמא אמר קרא שלח תשלח במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. היכי דמי אי דגמר דינה בר קטלא הוא, אלא דלא גמר דיניה ובעי לאיתוייה לבי דינא וקיומי בי ובערת הרע מקרבך. הני מוקדשין היכי דמי אילימא דהוה ליה קן בביתיה ואקדשיה מי מיחייב כי יקרא פרט למזומן, אלא דחזא קן בעלמא ואקדשיה מי מיקדשא, ואיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, אלא דאגבהינהו לאפרוחים ואקדשינהו והדר אהדרינהו [האי אפילו] בחולין נמי לא מיחייב דתנן נטל את הבנים והחזירן לקן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח, אלא דאגבהה לאם ואקדשה (דהא חייב) [והדרה, מעיקרא איחייב ליה] בשלוח דתניא רבי יוסי אומר הקדיש חיה ואחר כך שחטה פטור מלכסות שחטה ואחר כך הקדישה חייב לכסות שכבר נתחייב בכסוי קודם שיבעיא לידי הקדש. רב אמר במקדיש פרות שובכו ומרדו, ושמואל אמר במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה. בשלמא שמואל לא אמר כרב דקא מוקים אפילו בקדשי בדק הבית, אלא רב מאי טעמא לא אמר כשמואל, אמר לך רב דוקא פירות שובכו דקשי מזבח נינהו דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעא קדושתייהו אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים בעלמא הוא דקדיש כיון דמרדה פקעה קדושתייהו. ושמואל אמר כל היכא דאיתנהו בי גזא דרחמנא איתנהו דכתיב לה' הארץ ומלואה:

קורא זכר ר' אליעזר מחייב וחכמים פוטרין, אמר רבי אבהו מ"ט דרבי אליעזר אתיא דגירה דגירה, כתיב הכא קורא דגר וכתיב התם ובקעה ודגרה בצלה, אמר ר' אלעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל (פטור) [חייב]. שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח. נטל את הבנים והחזירן ואחר כך חזרה האם עליהן פטור מלשלח. אמר ליה ההוא מרבנן לרבא ואימא שלח חדא זימנא תשלח תרי זימני, א"ל שלח אפילו מאה פעמים. תשלח אין לי אלא לדבר הרשות, לדבר מצוה מנין, תלמוד לומר תשלח מכל מקום, אלא טעמא דכתב רחמנא (שלח) תשלח הא לאו הכי הוה אמינא לדבר מצוה, לא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה על מנת לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא, וליתי עשה ולידחי עשה. מאי אולמא דהאי מהאי. איצטריך סד"א הואיל ואמר מר גדול השלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים והאי מצורע נמי כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל. הנוטל אם על הבנים רבי יהודה אומר לוקה ואינו משלח, וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה, זה הכלל כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין לוקין עליה. בעלמא קסבר רבי יהודה לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא משום דקסבר שלח מעיקרא משמע. עד כמה משלחה, עד שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה א מר בגפיה, רב הונא אמר ברגליה דכתיב משלחי רגל השור והחמור. ורב יהודה אמר בגפיה רגל דהא גפיה נינהו. ומה מצוה קלה שהיא באיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים ק"ו למצות חמורות שבתורה. תניא ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שהיא כתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחית המתים תלויה בה שנאמר למען ייטב לך לעולם שכולו טוב והארכת ימים לעולם שכלו ארוך. והארכת ימים אמר רבי חייא ומה אם הצפור שאין לה זכות אבות ולא שבועות ובריתות בניה מכפרין עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות ובריתות ושבועות על אחת כמה וכמה שאם סרח אחד מהם שהוא מכפר עליהן לעתיד לבוא. אמר רבי ברכיה יש מזיק שהוא שט כחץ וטס כעוף שנאמר מחץ יעוף יומם, אמר הקב"ה אם קיימת מצות שלוח הקן אני מצילך ממנו. שלח תשלח אם קיימת המצוה הזאת אביא מלך המשיח שנאמר משלחי רגל וגו' וממהר את אליהו ז"ל שיבוא שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' והשיב לב אבות על בנים:

כי תבנה אין לי אלא בונה, לקח וירש ונתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר בית מ"מ. [בית] אין לי אלא בית, מנין הבונה בית התבן ובית הבקר ובית העצים ובית האוצרות, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, יכול אף בונה בית שער אכסדרה ומרפסת, תלמוד לומר בית מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינן בית דירה. ועשית מעקה לגגך אין לי אלא גג, מנין לרבות בורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך, א"כ למה נאמר גג, פרט לכבש, בית לרבות היכל, גג פרט לאולם. חדש רבי אומר משעת חדושו עשה לו מעקה, כמה הוא מקום מעגלו שלשה טפחים, בית דורסו עשר. ועשית מעקה לגגך מצות עשה. ולא תשים דמים בביתך מצות לא תעשה. כי יפול הנופל ממנו ראוי זה ליפול אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. ממנו ולא לתוכו, שאם היתה ראש השנה גבוה ממנו י' טפחים ונפל ממנו לתוכו פטור שנאמר ממנו ולא לתוכו. ד"א כי תבנה ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך כיצד הוא נדון שנאמר כי לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים וגו'. כי תבנה בית חדש בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין חוזרין עליו מעורכי המלחמה (כתוב ברמז תקס"ה). תניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר ולא תשים דמים בביתך. אמר ר' יצחק בריה דרב יהודה לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם יחלה אומרים לו הבא זכות והפטר שנאמר כי יפול הנופל (כתוב ברמז ל"ב), ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית מכדי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב. מעקה אע"ג דכתב רחמנא לגגך דידך אין דשותפין לא כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו, אלא גגך ל"ל, למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות:

לא תזרע כרמך כלאים, מה אני צריך והלא כבר נאמר שדך לא תזרע כלאים, מלמד שכל המקיים כלאים בכרם עובר בשני לאוין. אין לי אלא כרם שלם, מנין אפילו כרם יחידי ועושה פירות, תלמוד לומר כרם מ"מ. ומנין לכלאי הכרם שאסור בהנאה, נאמר כאן קדש ונאמר להלן קדש מה להלן איסור הנאה אף כאן איסור הנאה. פן תקדש המלאה הזרע מאימתי המלאה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן, זרע פרט לזרע היוצא מבית הזבלים או עם המים, הזורע והרוח מסערתו, יכול שאני (מרבה) [מוציא] הזורע והרוח מסייעתו, תלמוד לומר אשר תזרע. המקיים קוצים בכרם רבי אליעזר אומר קדש שנאמר אשר תזרע, וחכ"א זרע פרט למקיים קוצים בכם. ותבואת הכרם מאימתי התבואה מתקדשת משתשריש וענבים משיעשו כפול הלבן, אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות שאין עושה פירות מנין, תלמוד לומר כרם מ"מ. אין לי אלא כרם שלך כרם של אחרים מנין, תלמוד לומר לא תזרע כרמך מ"מ. המתיח זמורה של גפן על גבי זרעים אפילו אמה על אמה הגפן אסורה היא ופירותיה (יכול לא יחריש על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, תלמוד לומר יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר).

דבר אחר לא תזרע [כרמך] כלאים לחייב משום כרם ומשום שדה. (ד"א) פן תקדש המלאה פן תאסר המלאה כדברי ר' יהודה. אשר תזרע אין לי אלא שזרע הוא זרע חברו ורצה לקיימו מנין, תלמוד לומר תזרע מ"מ. המקדש בכלאי הכם אינה מקודשת שנאמר פן תקדש פן תאסר. כלאי הכרם עיקרן נאסרין הואיל והיתה להן שעת הכושר קודם השרשה, מתיב רב שמעיה המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף אסור, הוסיף אין לא הוסיף לא, אמר רבא תרי קראי כתיבי כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד זרוע מעיקרא בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא:

לא תחרוש בשור ובחמור. אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך לא אסרה תורה אלא שתי בהמות שנאמר לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני כו', כלאים דחרישה יליף שור שור משבת (כתוב ברמז רפ"א). [לא תחרוש בשור ובחמור יכול לא יחרוש עם זה בפני עצמו ועם זה בפני עצמו, תלמוד לומר יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר, ד"א] לא תחרוש בשור ובחמור יכול לעולם, כשהוא אומר למען ינוח שורך וחמורך, [כבר] שור וחמור עושין מלאכה, א"כ למה נאמר בשור ובחמור זה עם זה. אין לי אלא בשור ובחמור, מנין לרבות שאר בהמה חיה ועוף, תלמוד לומר לא תדרוש מ"מ, אם כן למה נאמר בשור ובחמור, בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובחמור. [ד"א] לא תחרוש אין לי אלא חורש, מנין לרבות הדש ויושב בקרון והיוצא והמנהיג, תלמוד לומר יחדו מ"מ, אם כן למה נאמר בשור ובחמור, בשור ובחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובחמור. [ד"א] לא תחרוש אין לי אלא חורש, מנין לרבות הדש ויושב בקרון והיוצא והמנהיג, תלמוד לומר יחדו מ"מ. ר"מ פוטר ביושב [בקרון], יחדו פרט (לרמך) [לפרד], יחדו פרט לקושר את הסוס בצדי קרון או לאחר הקרון ואת הדלופקס לגמלים. הבא על הכותית חייב עליה משום (ארבע) [י"ד] לאוין, משום לא תזרע כרמך כלאים, משום לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, לא תלבש שעטנז, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה, לא תחמוד, משום שפחה, משום כותית, משום נדה, משום אשת איש, משום אשת אב, ומשום אשת אח, ואם היה ישראל שחלל עצמו ואת זרעו בכותית אל יהי לו ער בחכמים ועונה בתלמידים, ואם היה כהן אל יהי לו בן מגיש מנחה לה' צבאות, רבי אחא בר יאשיה אמר אל תסתכל בנשים שלא תבא לדבר ערוה, וחכמים אומרים כל מי שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, וכל מי שאין לו בושת פנים במהרה הוא חוטא, שנאמר הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו (כתוב ברמז ש"א). כל הרואה דבר ערוה ואינו זן את עיניו ממנה זוכה ונהנה מזיו השכינה שנאמר ועוצם עיניו מראות ברע, מה כתיב אחריו מלך ביפיו תחזינה עיניך:

לא תלבש שעטנז גדלים תעשה לך נאמר בדבור אחד (כתוב ברמז רצ"ה). התוכף בצמר ופשתים תכיפה אחת אינו חבור שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אתי עשה ודחי לא תעשה. ואימא הני מילי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי, אטו עשה דדחי לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיניה וקא אתי עשה ודחי לא תעשה מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבא, רבא אמר אין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך להתיר כלאים בציצית דאמר רבי אלעזר סמוכים מן התורה מנין דכתיב סמורים לעד לעולם וגו'. ואמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה בפניו דכתיב לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחי יחדו, ואמר רב יוסף אפילו למאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש דהא רבי יהודה בעלמא לא דריש וכו'. ובמשנה תורה מאי טעמא דדריש, אי בעית אימא משום דמוכח דאם כן ליכתבה ולא יגלה כנף אביו גבי עריות. ואיבעית אימא משום דמופנה דא"כ ליכתוב לא יקח איש, לא יגלה כנף למה לי, לאפנוייץ וגבי פרשת ציצית נמי איבעית אימא משום דמוכח דאם כן ליכתביה גבי פרשת ציצית, ואיבעית אימא משום דמופנה דאם כן ליכתוב לא תלבש צמר ופשתים, שעטנז למה לי, לאפנויי. ותרי קראי למה לי, צריכי דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל דרך העלאה אסר רחמנא ואפילו מוכרי כסות, כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה (אסור) [דאית ביה] הנאה. ואי כתב רחמנא לא תלבש ה"א דוקא לבישה דנפיש הנייתה אבל העלאה לא, כתב רחמנא לא יעלה. וליכתוב רחמנא לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים למה לי, מכדי כתיב ובגד כלאים שעטנז ותנא דבי רבי ישמעאל הואיל ונאמר בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהם צמר ופשתים אף כל צמר ופשתים, צמר ופשתים דכתב רחמנא למה לי, [ש"מ לאפנויי, ואכתי] איצטריך סלקא דעתך אמינא העלאה הוא דלא נפיש הנאתה אבל לבישה דנפישא הנייתה כל תרי מיני אסירי כגון צמר גפנים וצמר ארנבים [כתב רחמנא צמר ופשתים], אם כן לישתוק קרא מניה וליגמר שעטנז שעטנז מהעלאה כו' אלא שמע מינה לאפנויי, טעמא דכתב רחמנא צמר ופשתים הא לאו הכי הוא כלאים בציצית אסירי והא כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם ותנא דבי רבי ישמעאל כל בגדים צמר ופשתים הן ואמר רחמנא עביד להו תכלת [ותכלת עמרא הוא, וממאי דתכלת עמרא הוא] מדשש כיתנא תכלת עמרא [איצטריך] סלקא דעתך אמינא כדרבא דרבא רמי כתיב הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד, צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין, והא תנא דבי רבי ישמעאל לית ליה דרבא, [איצטריך] סד"א כי דיוקא דרבא הכנף מין כנף והכי קאמר רחמנא עביד ליה צמר לצמר ופשתים לפשתים וכי עבידת צמר לצמר צבעיה אבל צמר לפשתים ופשתים לצמר לא, כתב רחמנא צמר ופשתים דאפילו צמר לפשתים ופשתים לצמר (כתוב ברמז תקס"ב):

אמר רב אחא ב"י משמיה דמר זוטרא האי מאן (דאבד ליה) [דרמי] חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי אינתיק אי לא שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בה והאי כיון דנתקיה נתקיה, מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז, והילכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא תלבש שעטנז. היה לבוש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת, א"ל אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת, אמר רב ביבי אמר רב אסי לא פושט ולובש ממש אלא כל שאילו מכניס ומוציא בית יד באונקלי שלו, מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי, רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק, שנאמר אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. אמר רב (חסדא) [אחא בר יעקב] הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז וגו' מה פשתןן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה. צמר ופשתים (כתוב בפרשת ציצית). אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז. ר"ש בן אלעזר אומר נלוז ומליז הוא את אביו שבשמים עליו. הלבדין אסורין מפני שהן שועין. אינו אסור משם כלאים אלא צמר ופשתים, ואינו מיטמא בנגעים אלא צמר ופשתים, ואין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ולא בגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל. וכן תופרי כסות תופרין כדרכן וכו', והצנועין תופרין בארץ. התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור. ניתני שוע ולא ניתני (נוז) [טווי], אלו כן הוינן אמרינן טווי מותר, מתניתא לא אמרה כן, אלא אין אסור משום כלאים אלא טווי ואריג, ניתני שוע ולא ניתני נוז אילו כן אמרין גוז מותר מתניתא לא אמרה כן, אלא (אפילו) [פיף] של צמר ושל פשתן אסור מפני שחוזרין לאריג, ניתני טוי ולא ניתני שוע אילו כן הוינן אמרין שוע מותר מתניתא לא אמרה כן, אלא הלבדין אסורין מפני שהן שועין:

גדילים תעשה לך. תנו רבנן הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים גרים נשים ועבדים, ר' שמעון פוטר בנשים [מפני שמצות עשה שהזמן גרמא היא] וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. כהנים לוים וישראלים פשיטא דאי אינהו פטירי מאן ליחייב, כהנים איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך, מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמיחייב בציצית, והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בשעת עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי. ורבי שמעון פוטר בנשים מ"ט דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה, ומה ראית, מרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה אצל אחרים. תניא על ארבע כנפות כסותך, ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש ומה ראית, מרבה אני בעלת חמש שיש בכלל חמש ארבע, ומוציא אני בעלת שלש שאין בכלל שלש ארבע. תניא אידך ארבע ולא שלש ארבע ולא חמש [מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס יתר כמאן דאיתיה דמי ומ"ס כמאן דליתיה דמי, לא] דכ"ע כמאן דאיתיה דמי ושאני הכא דרבי רחמנא אשר תכסה בה. ואידך האי אשר תכסה בה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה וכו' (כדלעיל). ואידך מאשר, ואידך אשר לא דרש. ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה, מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בה ואיזו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו מצות כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז וגו' גדילים תעשה לך. תניא אידך וראיתם אותו וגו' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב במצות כולן, ורבי שמעון היא דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא. תניא אידך וראיתם אותו וגו' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה וזכירה מביאה לידי מעשה. ר"ש בן יוחאי אומר כל הזהיר במצוה זו זוכה להקביל פני שכינה, כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד. אמר ר' ירמיה בר אבא אמר ר' נוי תכלת שליש גדיל ושני שלישי ענף, וכמה שיעור חוליא תניא רבי אומר כדי שיכרוך וישנה וישלש, תנא הפוחת לא יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף (יותר) על י"ג. שבעה כנגד שבעה רקיעים. י"ג כנגד שבעה רקיעים וששה אוירים שביניהם. תנא כשהוא מתחיל [מתחיל] בלבן הכנף מין כנף, וכשהוא מסיים [מסיים] בלבן מעלין בקודש ולא מורידין, רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולא תכלתא ורמי לה תכלתא וגדילא מיגדיל, אמר רב יאי גלימא ולא יאי תכלתא, רבה בר בר חנה אמר יאי גלימא ויאי תכלתא, במאי קמיפלגי, רבה בר בר חנה סבר כתיב גדיל וכתיב פתיל או גדיל או פתיל, וכרב סבר לעולם פתיל בעינן וההיא גדילים למניינא הוא דאתא, גדיל ב', גדילים ארבע, עשה גדיל ופותלהו מתוככן. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית, אמר רבא ומודה שמואל בזקן שעשאה לכבודו שפטורה, מאי טעמא אשר תכסה בה אמר רחמנא והאי לאו לאיכסויי עבידא, בההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש חרף עושהו. גדילים תעשה לך למה נאמר, לפי שנאמר ועשו להם ציצית שומע אני יעשה חוט אחד בפני עצמו, תלמוד לומר גדילים, כמה גדילים נעשים אין גדיל פחות משלש חוטין כדברי ב"ה, וב"ש אומרים מארבע חוטין של תכלת וארבע חוטין של לבן של ארבע ארבע אצבעות, והלכה כדברי ב"ש. בד"א בתחלה אבל בשיריה ובגרדומיה כל שהוא.

דבר אחר גדילים תעשה לך זה לבן, מנין לרבות את התכלת, תלמוד לומר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. תעשה ולא מן העשוי שלא יוציא נימין מן הטלית ויעשה. על ארבע ולא על שמונה. כסותך פרט ליגא ולתיכלא ולתיכלטרין לתקרקין לבורסין ולבורדסין לפי שאינן מרובעין, ראב"י אומר מנין שלא יתן על אמצע בגד אלא על שפתו שנאמר על ארבע כנפות כסותך. [כסותך] פרט לסדין. כסותך פרט לכר. תכסה פרט לסגוס. בה פרט למעפורת שלא יכסה בה ראשו ורובו:

כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה. ר' יהודה אומר אם בא אליה לוקה ואם לאו אינו לוקה, [ושנאה] מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ולא תטור ועל לא תשנא את אחיך וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר כי יקח איש אשה ושנאה. ושם לה עלילות דברים יכול אפילו אמר לה הקדחת לי את התבשיל ולא הקדיחה, תלמוד לומר עלילות דברים עלילות דברים לגזרה שוה מה עלילות דברים האמורים להלן טענת בתולים אף עלילות דברים האמורים כאן טענת בתולים, ומה עלילות דברים האמורים (כאן) [להלן] מקום בתולים אף עלילות דברים האמורים (להלן) [כאן] מקום בתולים, ומנין לרבות ביאה אחרת, תלמוד לומר והוציא עליה שם רע. תניא כיצד הוצאת שם רע, בא לבית דין ואומר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים. אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה, זינתה מעיקרא כתובתה מנה, נמצא שאינו שם רע לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל, רבי אליעזר בן יעקב אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל, בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה, אלא לרבנן מאי ובא אליה ואקרב אליה, ובא אליה בעלילות ואקרב אליה בדברים, בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו דכתיב לא מצאתי לבתך בתולים, אלא לרבנן מאי לא מצאתי, לא מצאתי כשרי בתולים, בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו דכתיב אלה בתולי בתי, אלא לרבנן מאי אלה אלה כשרי בתולים בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה, אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה, [אמר ר' אבוה פרשו מה ששם לה כדתניא ופרשו השמלה] מלמד שבאין עדיו של זה ועדיו של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. רבי אליעזר בן יעקב אומר דברים ככתבן שמלה ממש. ר"י אומר אינו חייב עד שישכור עדים, אתיא שימה שימה, כתיב הכא ושם לה עלילות דברים וכתיב התם לא תשימון עליו נשך מה להלן ממון אף כאן ממון. בעי רבי ירמיה שכרן בקרקע מהו, בפחות משוה פרוטה מהו, שניהן בפרוטה מהו, מוציא שם רע על נישואין הראשונים מהו, על נישואי אחיו מהו, פשוט מיהא חדא דתניא רבי (יהודה) [יונה] אומר את בתי נתתי לאיש הזה לזה ולא ליבם. ואמר וגו' מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה. לקחתי ואקרב אליה הרי עדים שזינתה בבית אביה. [כי יקח] איש אשה למה נאמר. לפי שנאמר ואיש אשר ינאף את אשת איש, אחד שבאו לה עדים בבית בעלה שזינתה בבית אביה ואחד שבאו לה עדים בבית אביה שזינתה בבית אביה משמע שתהא נידונית על שער העיר ההיא והרי הכתוב מוציא את שבאו לה עדים בבית בעלה שזינתה בבית אביה שתהא נדונית על פתח בית אביה, לכך נאמר כי יקח איש אשה. רבי ישמעאל אומר בוא וראה מה שנאה גורמת שהיא מביאה לידי לשון הרע [מכאן אתה אומר עבר אדם כו' כדלעיל]. ולקח אבי הנערה ואמה אין לי אלא שיש לה אב ויש לה אם, יש לה אב ואין לה אם, יש לה אם ואין לה אב, אין לה אב ולא אם מנין, תלמוד לומר נערה מכל מקום. א"כ למה נאמר אבי הנערה ואמה הם שגידלו גידולים רעים יבואו ויראו להם גידוליהן:

והוציאו את בתולי הנערה כמשמעה. ואמר אבי הנערה מכאן שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש. את בתי נתתי לאיש הזה מלמד שיש רשות לאב לקדש את בתו הקטנה. ואלה בתולי בתי הרי עדים להזים עדיו של זה. [ואמר וגו'] את בתי נתתי מלמד שהתובע מתחיל בדבריו תחלה. את בתי נתתי, מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. לאיש אסרה. הזה ולא ליבם. בעולת בעל ר' ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך על היבמה שהבא עליה אינו חייב עד שתבעל. ופרשו השמלה יחוורו דברים כשמלה (כתוב ברמז של"א). ר' עקיבא אומר ופרשו השמלה ונמצאו עדי הבעל זוממין. ד"א יבואו עדיו של זה ועדיו של זה ויאמרו דבריהם לפני זקני העיר:

ולקחו זקני העיר את האיש ולא את הקטן, ויסרו אותו במכות. וענשו אותו בממון. מאה כסף כסף צורי. בשלמא וענשו זה ממון דכתיב מאה כסף, אלא ויסרו זה מלקות מנלן, אמר רבי אבהו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מבן והיה אם בן הכות הרשע. אזהרה למוציא שם רע מנלן אמר רבי אלעזר מלא תלך רכיל. רבי נתן אומר מונשמרת מכל דבר רע. רבי אלעזר מאי טעמא לא אמר מונשמרת, ההוא מיבעי ליה לכדרבי פנחס, ונשמרת מכאן שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ורבי נתן מאי טעמא לא אמר כרבי אלעזר, ההוא אזהרה לבית דין שלא יהא רך לזה וקשה לזה:

וענשו אותו מאה כסף. במוציא שם רע להקל ולהחמיר כיצד אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל נותן מאה סלע, נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. נמצאת אומר המוציא בפיו חמור וכו', ממאי דילמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר הזה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה, אמר רבא אמר קרא כי הוציא שם רע על שם רע שהוציא. וענשו אותו מאה כסף ונתן לאבי הנערה כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה משמע. אמר אביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה. המוציא שם רע על היתומה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה פרט לזו שאין לה אב. מיתיבי ואם מאן ימאן לרבות יתומה לקנס, ההוא בבא עליה ואחר כך נתיתמה, רבא אמר חייב מדתני אמו בתולת ישראל ולא בתולת גרים, אי אמרת בשלמא כי האי גוונא בישראל חייב היינו דאיצטריך קרא למעוטי גרים, אלא אי אמרת פטור השתא בישראל פטור בגרים מיבעיא. סרחה ולבסוף בגרה תידון בסקילה, אמאי נערה אמר רחמנא והא בוגרת היא, אמר קרא הנערה, הנערה שהיתה כבר. אי הכי מילקא נמי לילקי ומאה סלעים נמי לישלם, זו מעשיה גרמו לה, זינתה כשהיא נערה זינתה. והאי עקימת שפתיו גרמו לו, אית קא [מיחייב] בעקימת שפתיו ההיא שעתא [וההיא שעתא] בוגרת הואי. ונתנו לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת. ונתנו לאבי הנערה פרט לגיורת שהיתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שאין לה מאה כסף. כי הוציא שם רע ולא על זו בלבד הוציא שם רע אלא על כל בתולות ישראל. ולו תהיה לאשה מלמד שהוא שותה בעציצו אפילו היא חגרת ואפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבוא בישראל יכול יהא רשאי לקיימה, תלמוד לומר ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו. לא יוכל לשלחה כל ימיו ואפילו לאחר זמן:

לא נמצאו בתולים לנערה, אין עדים להזים עדיו של זה. והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה, אין לי אלא שיש לה אב ויש לה פתח בית אב, יש לה פתח בית אב ואין לה אב מנין, תלמוד לומר והוציאו את הנערה מכל מקום, (א"כ למה נאמר פתח בית אביה למצוה). וסקלוה כל אנשי עירה באבנים, וכי כל האנשים רוגמין אותה, אלא במעמד כל אנשי עירה. באבנים יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר באבן, אי באבן יכול באבן אחת, תלמוד לומר באבנים, אמור מעתה אם לא מתה בראשונה תמות בשניה. כי עשתה נבלה בישראל לא עצמה בלבד ניוולה אלא כל בתולות ישראל. לזנות בית אביה נאמר כאן אביה ונאמר להלן אביה, מה אביה האמור להלן זנות עם זיקת הבעל אף אביה האמור כאן זנות עם זיקת הבעל. ובערת הרע מקרבך בער עושי הרעות מישראל. הגיורת שנתגיירה בתה עמה וזנתה הרי זו בחנק אין לה פתח בית אביה ולא מאה סלעים, היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה הרי זו בסקילה ואין לה לא פתח בית אביה ולא מאה סלעים. היתה הורתה ולידתה בקדושה הרי היא כבת ישראל לכל דבריה, מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא ומתה לרבות הורתה שלא בקדושה [ולידתה בקדושה], אי הכי מילקא נמי לילקי ומאה סלעים נמי לישלם, אמר קרא ומתה למיתה נתרבתה ולא לקנס כו', ואימא לרבות הורתה ולידתה שלא בקדושה אם כן בישראל מאי אהני ליה:

כי ימצא איש בעדים. שוכב עם אשה בעולת בעל להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה. ומתו סתם מיתה האמורה בתורה חנק. שניהם ולא העושה מעשה חידודים, כשהוא אומר גם לרבות הבאין אחריהם. האיש השוכב עם האשה ואף על פי שהיא קטנה. והאשה אף על פי שנבעלה לקטן. ובערת הרע בער עושי הרעות מישראל. כתנאי ומתו גם שניהם אשר שכב עמה לבדו, ואידך האי ומתו גם שניהם מאי דריש ביה, למעוטי מעשה חידודים. ואידך, מעשה חידודים לאו כלום הוא. ואידך האי לבדו מאי דריש ביה, כדתניא באו עליה עשרה ועדין היא בתולה כולן בסקילה, רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק:

האשה שהיא יוצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד. אין ממתינין פשיטא גופה היא, איצטריך סד"א הואיל וכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה ממונא דבעל הוא ולא ליפסדוה מיניה קמ"ל. ואימא הכי נמי, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הולד, האי מיבעי ליה עד שיהו שניהם שוין דברי רבי יאשיה כי קאמינא מגם:

כי יהיה נערה בתולה. תנו רבנן נערה ולא קטנה. נערה ולא בוגרת. בתולה ולא בעולה. מאורסה ולא נשואה. בבית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל. בעא מיניה רבי יעקב בר (אבא) [אדא] מרב בא על קטנה מאורסה מהו, לגמרי ממעיט ליה או מסקילה ממעיט לה. א"ל (חייב) [מסתברא מסקילה ממעט ליה]. והכתיב ומתו גם שניהם [עד שיהיו שניהם שוין] שתיק רב. ונימא ליה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, כתנאי ומתו גם שניהם וכו' (כדלעיל). ומצאה איש בעיר אילו לא יצאת בעיר לא היה מסתקף לה (בעיר ושכב עמה מלמד) [מגיד] שהפרצה קוראה לגנב. ושכב עמה על עסקי שכיבה. והוצאת את שניהם אל שער העיר זו היא שאמרנו שער שנמצא בו ולא שער שנידונית בו. וסקלתם אותם באבנים יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר באבן וכו' (כדלעיל). את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר כשהוא אומר על דבר ע"פ התראה, להביא את המזירה בהתראת עדים, אין לי אלא בעיר, בשדה מנין, תלמוד לומר ואם בשדה מצאה. ושכב עמה פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב דברי רבי יהודה. ומת האיש אשר שכב עמה לבדו, הראשון בסקילה והשני בחנק (כתוב ברמז תרכ"ה):

ולנערה לא תעשה דבר. תנו רבנן אחד הרודף אחר חברו להרגו, ואחר הזכור, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי כריתות, ואחר חייבי מיתות בית דין מצילין אותן בנפשו, אלמנה לכ"ג [גרושה וחלוצה לכהן הדיוט] אין מצילין אותן בנפשו, נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו, יש לה מושיע אין מצילין אותה בנפשו, רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו. מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, נער זה זכור, נערה זו נערה המאורסה, חטא אלו חייבי כריתות, מות אלו חייבי מיתות בית דין, כל הני למה לי צריכי, דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה הוא, אבל נערה דאורחה היא אימא לא. ואי כתב רחמנא נערה משום דקא פגים לה, אבל נער דלא פגים ליה אימא לא, ואי כתב רחמנא הני משום דהאי לאו אורחיה והא קא פגים לה, אבל שאר עריות דאורחייהו ולא נפשיש פגמייהו אימא לא, כתב רחמנא חטא. ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפילו חייבי לאוין, כתב רחמנא מות. ואי כתב רחמנא מות הוה אמינא חייבי מיתות ב"ד אין חייבי כריתות לא, כתב ררחמנא חטא. וליכתוב רחמנא חטא מות ולא בעי נער ונערה, אין ה"נ, אלא נער ונערה למה לי, חד למעוטי ע"א וחד למעוטי בהמה ושבת. ולר"ש בן יוחאי דאמר ע"א ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פגם דהדיוטניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן ועונשין מן הדין [ל"ל], חד למעוטי שבת וחד למעוטי בהמה, סלקא דעתך אמינא תיתי שבת מחילול חילול מאלילים. ולרבי אליעזר בר' שמעון דאמר מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו דאתיא חילול חילול מאלילים מאי איכא למימר, חד למעוטי בהמה, ואידך איידי דכתב נער כתב נערה. רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין. במאי קמפלגי, אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה, רבנן סברי אפיגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פיגמה, ורבי יהודה סבר האי דקאמר רחמנא למקטליה משום דמסרה נפשה לקטלא, הא לא קא מסרה נפשה לקטלא. א"ל רב פפא לאביי אלמנה לכ"ג נמי קא פגים לה, א"ל אפיגמא רבה קפיד, אפיגמא זוטא לא קפיד רחמנא:

ולנערה לא תעשה דבר. מלמד שפטרה הכתוב מן המיתה, מנין אף מן הקרבן, תלמוד לומר חטא. מנין אף מן המכות, תלמוד לומר (חטא) מות, מלמד שמכל עונשין שבתורה פטורה ומצילין אותה בנפשו. אין לי אלא (נרדף) [זה], מנין אף הרודף אחר חברו להרגו ואחר הזכור, תלמוד לומר כן הדבר הזה. יכול אף הרודף אחר (הבהמה והמחלל את השבת והעובד אלילים), תלמוד לומר הזה, הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה. כי בשדה מצאה יכול בעיר תהא חייבת, בשדה תהא פטורה, תלמוד לומר צעקה, אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת, ואם אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה. צעקה (לא) פרט לשאמרה הנח לו דברי רבי יהודה. דבי רבי תנא כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילה בנפשו. ונערה מאורסה גופה מנלן כדתנא דבי רבי ישמעאל אין מושיע לה הא יש מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע:

כי ימצא איש נערה בתולה. אלו נערות שיש להן קנס הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית והבא על הגיורת ועל השבויה ועל השפחה שנפדו ונתגיירו ונשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד, הבא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל הנדה [יש להן קנס], אף על פי שהן בכרת אין בהן מיתת בית דין. ואמאי איקרי כאן ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו, שיתא קראי כתיבי נער נערה הנערה בתולה בתולות הבתולות תרין לגופייהו וחד לכדאביי בא עליה ומתה פטור שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה, וחד לג"ש כסף ישקול כמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות ומוהר הבתולות כזה. אייתרי להו תרי חד לאיתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות. ולאפוקי מהאי תנא דתניא ולו תהיה לאשה שמעון התימני אומר אשה שיש בה הויה, רבי שמעון בן מנסיא אומר אשה הראויה לקיימה. מאי בינייהו, ממזרת ונתינה איכא בינייהו, למאן דאמר יש בה הויה הא נמי יש בה הויה, למאן דאמר הראויה לקיימה הא אינה ראוייה לקיימה, הניחא לרבנן דאמרי קידושין תופסין בחייבי לאוין, ולר' עקיבא דאמר אין תופסין מ"ב, איכא בינייהו (אלמנה) [בעולה] לכ"ג דה"ל עשה שאינו שוה בכל. הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס דיש בה הויה וראויה לקיימה, ולאפוקי מרבי נחוניא בן הקנה שהיה עושה יום הכפורים כשבת מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו וכו', ורמינהו אלו הן הלוקין הבא על אחותו וכו' וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם, אמר עולא לא קשיא כאן באחותו נערה כאן באחותו בוגרת. אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי, מנא ליה לעולא הא, גמר תחת תחת כתיב הכא תחת אשר ענה וכתיב התם עין תחת עין מה התם ממונא משלם מילקא לא לקי אף כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי. רבי יוחנן אומר אפילו תימא אחותו נערה, כאן שהתרו בו כאן שלא התרו בו, אלמא קסבר רבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות והתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם, מנא ליה לרבי יוחנן הא, אמר קרא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, וסמיך ליה ארבעים יכנו. והא איכא עדים זוממין וחובל בחברו דממונא משלמי, אמר ר' אילעאי בפירוש ריבתה תורה עדים זוממין לתשלומין (כתיב בפ' ועשיתם לו כאשר זמם):

כי ימצא איש [נערה בתולה, נאמר בתולה באונס ונאמר בתולה] במפתה. לא יאמר בתולה במתה והלא דין הוא ומה אונס חמור אינו חייב אלא על נערה בתולה מפתה הקל אינו דין שלא יהא חייב אלא על נערה בתולה. או חילוף אם מפתה הקל חייב על נערה בתולה ועל נערה שאינה בתולה אונס חמור אינו דין שיהא חייב על בתולה ועל שאינה בתולה, מה תלמוד לומר בתולה באונס, שיכול אין לי אלא שלא יהא נותן לה אבל יהא נותן לאביה, תלמוד לומר בתולה בתולה פרט לבעולה, אין לי אלא בעולה, מוכת עץ מנין, תלמוד לומר בתולה פרט למוכת עץ. נאמר כאן אשר לא אורסה ונאמר להלן אשר לא אורסה [במפתה. והלא דין הוא מה אונס חמור אינו חייב על שנתארסה ונתגרשה] מתה הקל אינו דין שלא יהא חייב על שנתארסה ונתגרשה. או חילוף ומה אם מפתה הקל הרי הוא חייב על שנתארסה ונתגרשה אונס חמור אינו דין שיהא חייב על שנתארסה ונתגרשה, מה תלמוד לומר אשר לא אורסה שתי פעמים, שלא יהא נותן לא לה ולא לאביה. נאמר כאן נערה ולא נאמר נערה במפתה [מפתה מנין, והלא דין הוא] מה אונס חמור אינו חייב אלא על הנערה וכו', או חילוף ומה אם מפתה הקל הרי הוא חייב על נערה ועל שאינה נערה [אונס חמור אינו דין שיהא חייב על נערה ועל שאינה נערה, והלא כבר נאמר נערה, שיכול אין לי אלא שלא יתן לאביה אבל יתן לה], תלמוד לומר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת, והרי דברים ק"ו ומה אונס חמור אינו חייב על הבוגרת מפתה הקל אינו דין שלא יהא חייב על הבוגרת, להחליף את הדין אי אתה יכול שהרי כבר נאמר נערה נערה שתי פעמים. ושכב עמה כל שכיבה. ונמצאו בעדים. ונתן האיש ולא הקטן. השוכב עמה כל שכיבה. לאבי הנערה שיהא שלו. לאבי הנערה ולא לאבי הבוגרת. חמשים כסף כסף צורי. ולו תהיה לאשה מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חגרת ואפילו היא סומא ואפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבוא בישראל יכול יהא רשאי לקיימה, תלמוד לומר ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו. תחת אשר ענה לרבות את היתומה, מכאן אמרו יתומה שנתארמלה או שנתגרשה, האונס חייב והמפתה פטור. לא יוכל לשלחה כל ימיו משלחה הוא ליבם:

ונתן לאבי הנערה. ר"ש אומר אם לא הספיקה לגבות עד שמת האב הרי הן של עצמה, ואי אמרת ממונא הוי להורישה לבניו לעצמה אמאי דאחים בעי מיהוי, שאני התם דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה לא זיכתה תורה לאב אלא משעת נתינה, וכי קאמר רבה ממונא הוי להורישו לבניו בשאר קנסות. ורבי יוחנן האי תחת אשר ענה מיבעי ליה לכדאביי האי תחת אשר ענה מכלל דאיכא בשת ופגם, ועולא נפקא ליה מדרבא ונתן האיש השוכב עמה הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשם ופגם. באונס ומפתה להקל ולהחמיר וכו' (כדלעיל). בבשת ופגם הכל לפי המבייש והמתבייש, אימא חמשים סלע אמר רחמנא לכולהו מילי, אמר אביי אמר קרא תחת אשר ענהה וכו', רבא אמר א"ק ונתן האיש השוכב עמה וכו':

לא יקח איש את אשת אביו. תנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה, נשא אשה אסור לישא בתה. מנא הני מילי, דתנו רבנן בכולן נאמר (כאן) שכיבה וכאן נאמר (בהן) קייחה, לומר לך דרך ליקוחין אסרה תורה, א"ל רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו [ה"נ] דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי, א"ל ליקוחין כתיב בתורה הראוי לשכיבה לשכיבה הראוין לקיחה קיחה. רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה, מהכא דכתיב ערת בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותה, הא בת בנה דידה ובת בתה דידה גלי, וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה וגו' הא כיצד כאן בנשואין כאן באונסין, ואיפוך אנא עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא שאר:

רבי יהודה אוסר באנוסת אביו ובמפותת אביו, מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב לא יקח איש את אשתל אביו ולא יגלה כנף וגו' כנף שראה אביו לא יגלה. וממאי דבאנוסה כתיב, דכתיב מעילויה דקרא ונתן האיש השוכב עמה וגו', ורבנן בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, ומאי כנף אביו, כנף הראוי לאביו לא יגלה. ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליה בשני לאוין. ותיפוק ליה משום (התרת) יבמה לשוק לעבור עליה בג' לאוין. ואי בעית אימא לאחר מיתה:

לא יבוא פצוע דכא. איזהו פצוע דכא שנפצעו ביצים שלו ואפילו אחת מהם, וכרות שפכה כל שנכרת הגיד ואם נשתייר מעטרה אפילו כחוט השערה כשר. פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל שנאמר לא יבוא פצוע דכא וגו'. תנו רבנן אפילו נקבו אפילו נמקו ואפילו חסרו. אמר רב יהודה אמר שמואל פצוע דכא בידי שמים כשר. במתניתא תנא נאמר לא יבוא פצוע דכא ונאמר לא יבוא ממזר מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם, ומה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום. פצוע דכא אין לי אלא כלו, מקצתו מנין, תלמוד לומר וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד (הפוסק). אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה שמי שאין לו אלא אחת זהו סריס חמה. מה בין פצוע דכא לכרות שפכה, אלא שפצוע דכא חוזר וכרות מה בין פצוע דכא לכרות שפכה, אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר, זו מהלכות רופאים. בקהל ה' (ר"ש) [ר"י] אומר ארבע קהלות הן, קהל כהנים, קהל לוים, קהל ישראלים, קהל גרים. וחכמים אומרים שלשה:

לא יבוא ממזר בקהל ה' בין איש בין אשה. לא יבוא ממזר כל שהוא מום זר. אי זהו ממזר כל שאר בשר (כל) שהוא בלא יבוא דברי רבי עקיבא, שנאמר לא יקח איש את אשת אביו וכתיב לא יבוא ממזר, מה אשת אב מיוחדת שאר בשר שהוא בלא יבוא והולד ממזר, כך כל שאר בשר שהוא בלא יבוא הולד ממזר. שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים שנאמר לא יקח איש את אשת אביו ולא יבוא ממזר, מה אשת אב מיוחדת שחייבין עליה כרת בידי שמים והולד ממזר אף כל שחייבין עליהן כרת בידי שמים הולד ממזר. רבי יהושע אומר כל שחייבין עליה מיתת ב"ד הולד ממזר, שנאמר לא יקח איש את אשת אביו ולא יבוא ממזר, מה אשת אב מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד הולד ממזר, כך כל שחייבין עליהן מיתת ב"ד הולד ממזר. גם דור עשירי נאמר כאן דור עשירי ונאמר למטה דור עשירי מה דור עשירי האמור למטה עד עולם אף דור העשירי האמור כאן עד עולם. תנו רבנן גר נושא ממזרת הולד ממזר דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר גר לא ישא ממזרת, אחד גר ואחד עבד משוחרר וחלל מותרין בכהנת. מאי טעמא דרבי יוסי חמשה קהלי כתיבי, חד לכהנים וחד ללוים וחד לישראלים וחד למישרא ממזר בשתוקי וחד למישרא שתוקי בישראל, קהל גרים לא איקרי קהל, ורבי יהודה הנים לוים מחד קרא נפקי אייתר ליה חד לקהל גרים, איבעית אימא ה"נ תרי קהלי נינהו וממזרים בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קהל נפקי. לא יבוא ממזר בקהל ה', בקהל ודאי הוא דלא יבוא, הא בקהל ספק יבוא. ממזר ודאי הוא דלא יבוא ממזר ספק יבוא. אייתר ליה חד לקהל גרים, ואיתימא הני נמי תרי קהלי נינהו, וטעמא דר' יהודה מהכא הקהל חוקה אחת לכם ולגר הגר. ורבי יוסי חוקה אחת הפסיק הענין. אמר ריש לקיש ממזרת לאחר עשרה דורות מותרת, יליף עשירי עשירי מעמוני ומואבי מה להלן נקבות מותרות אף כאן נקבות מותרות, אי מה להלן מיד אף כאן מיד, כי (גמיר) [אהני] ג"ש מעשירי ואילך, והאנן תנן ממזרים ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקבות, לא קשיא הא כמד דון מינה ומינה הא כמ"ד דון מינה ואוקי באתרא. שאלו לרבי אליעזר ממזרת לאחר עשרה דורות מהו, א"ל מי יתן לי דור שלישי ואטהרנו. קסבר ממזרת לא חיי. והא אנן תנן איסורן איסור עולם, דידיע חיי דלא ידיע לא חיי, דידיע ולא ידיע עד תלתא דרי חי טפי לא חיי. ההוא דהוה בשיבבותיה דרבי אמי אפיק כרוז עליה דממזר הוא הוה בכי ואזיל אמר ליה חיים נתתי לך. אמר רבי אליעזר בר חביבוא פעם אחד לששים שנה וכו' (כתוב ברמז תפ"ח):

לא יבוא עמוני. בזכרים הכתוב מדבר ולא בנקבות. (

דבר אחר) [שנאמר] עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים על דבר אשר לא קדמו, מי דרכן לקדם אנשים ולא נשים. שהיה בדין ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים, עמונים ומואבים שנאמר בהם עד עולם אינו דין שנעשה בהן נשים כאנשים. או חילוף ומה עמונים ומואבים שנאמר בהן עד עולם לא עשה נשים כאנשים, ממזר שלא נאמר בו עד עולם אינו דין שלא נעשה בו נשים כאנשים, תלמוד לומר לא יבוא ממזר בין איש ובין אשה, אחר שריבה הכתוב ומיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, ומה ממזר שלא נאמר בו עד עולם עשה בו נשים כאנשים, עמוני ומואבים שנאמר בהן עד עולם אינו דין שנעשה בהם נשים כאנשים, תלמוד לומר עמוני ולא עמונית דברי ר"י. ואם נאמר (דור עשירי) [עד עולם] למה נאמר (עד עולם) [דור עשירי], אלא מופנה להקיש ולדון ג"ש, נאמר כאן דור עשירי ונאמר להלן דור עשירי מה דור עשירי האמור כאן עד עולם אף דור עשירי האמור להלן עד עולם. עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, הזכרים אסורים והנקבות מותרות מיד. עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אשה לקדם. היה ??הם לקדם נשים לקראת נשים, הכא תרגימו כל כבודה בת מלך פנימה, במערבא אמרי ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל. דרש רבא מאי דכתיב אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמר דוד אני אמרתי עתה באתי ולא ידעתי שבמגלת ספר כתוב עלי. התם כתיב הנמצאות, הכא כתיב מצאתי דוד עבדי וגו'. בו ביום עמד יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש א"ל מה אני לבוא בקהל, א"ל [ר"ג אסור אתה לבוא בקהל, א"ל] רבי יהושע מותר אתה לבוא בקהל, א"ל רבן גמליאל והא כתיב לא יבוא עמוני, א"ל רבי יהושע וכי עמון ומואב במקומן יושבים ולא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם כלו שנאמר ואסיר גבולות עמים וגו' וכל דפריש מרובא פריש, א"ל רבן גמליאל והכתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר שבו, א"ל ר' יהושע והכתיב ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו, מיד התירוהו לבוא בקהל. דרש רבא מאי דכתיב אח נפשע מקרית עוז ומדינים כברי ארמון [אח נפשע מקרית עוז] זה לוט שפירש מאברהם, ומדינים כבריח ארמון שהטיל [מדנין] כבריחים וארמון, לא יבוא עמוני ומואבי. דרש רבא ואיתימא רבי יצחק מאי דכתיב לתאה יבקש נפרד זה לוט. בכל תושיה נתגלע שנתגלה קלו נו בבתי כנסיות ובבתי מדרשיות דתנן עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם:

על דבר אשר לא קדמו. כשהוא אומר על דבר אף על העצה, וכן הוא אומר עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב. בדרך בשעת טרופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם. ואשר שכר עליך את בלעם הרי דבר גנאי לבלעם. ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם [ויהפוך] מלמד (שאף) שהמקלל נתקלל, מפני מה כי אהבך ה' אלקיך. לא תדרוש שלומם [וטובתם] מכלל שנאמר [עמך ישב בקרבך וגו'] בטוב לו יכול אף זה כן תלמוד לומר לא תדרוש שלומם וטובתם. כל ימיך לעולם ולעולמי עולמים. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קצרתא גדולה לגימא שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. ורבי יוחנן דידיה אמר מרחקת את הקרובים מעמון ומואב ומקרבת את הרחוקים [מיתרו] שנאמר קראן לו ויאכל לחם וכו' (כדכתיב התם). בלעם בן בעור (כתוב בוירא בלק). ויהפוך ה' אלקיך את הקללה קללה ולא קללות, כולן חזרו לקללות חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות (כתוב בפסוק על מה טובו אהליך יעקב). ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, הרואה חלום ונפשו עגומה עליו ילך ויפתרנו בפני שלשה. יפתרנו והאמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא, אלא אימא ייטיבנו בפני שלשה לייתי תלתא ולימא להו חלמא טבא חזאי חלמא טבא חזאי, ולימרו ליה הנך טבא הוא וטבא ליהוי רחמנא לישויה לטב עד שבע זימנין יגזרו עלך מן שמיא דליהוי טבא [ויהוי טבא]. ולימא שלש הפיכות הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי ותאזרני שמחה, אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם, ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברה כי אהבך ה' אלקיך. שלש פדויות פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה, ויאמר העם אל שאול היהונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה חי ה' אם יפול משערות ראשו ארצה כי עם אלקים עשה היום הזה ויפדו העם את יהונתן ולא מת. שלש שלומות בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים לך דויד ועמך בן ישי שלום שלום לך ושלום לעזרך כי עזרך אלקיך ויקבלם דויד ויתנם בראשי הגדוד ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום:

לא תדרוש שלומם. אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעא לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, א"ל מאן חשיב בההוא עלמא, אמר ליה ישראל, א"ל מהו לאידבוקי בהו, א"ל [מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל אגרי בהו] בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב היו צריה לראש אויביה שלו שכל המיצר לישראל נעשה ראש:

לא תתעב אדומי. מפני מה כי אחיך הוא, גדולה אחוה. לא תתעב מצרי מפני כי גר היית בארצו. אמר ר' אלעזר בן עזריה המצרים לא קבלו את ישראל אלא לצורך עצמן וקבע להם המקום שכר, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לזכות כך, מי שנתכוון לזכות על אחת כמה וכמה. ר"ש אומר מצרים הם טבעו את ישראל במים ואדומיים קדגמו את ישראל בחרב ולא אסרם הכתוב אלא עד שלשה דורות, עמונים ומואבים מפני שנטלו עצה להחטיא את ישראל אסרם הכתוב איסור עולם, ללמדך שמחטיאו של אדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו אין מוציאו אלא מן העולם הזה ומחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. הפה שאמר גם את ישראל לא אשלח הוא הפה שאמר אנכי אשלח אתכם מה שכר נטלו על כך לא תתעב מצרי וכו' (כדכתיב ברמז רכ"ו). מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות [ר' שמעון מתיר את הנקבות מיד], אמר ר"ש קל וחומר ומה במקום שאסר את הזכרים איסור עולגם התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד, אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, אמר להם לא כי הלכה אני אומר ועוד קרא מסייעני בנים ולא בנות. תנו רבנן בנים ולא בנות דברי ר"ש, א"ל ר' יהודה הרי הוא אומר בנים אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה. תנו רבנן אם נאמר בנים למה נאמר דורות, ואם נאמר דורות למה נאמר בנים. אם נאמר בנים ולא נאמר דורות הייתי אומר בן ראשון ושני אסור שלישי מותר, לכך נאמר דורות, ואם נאמר דורות ולא נאמר בנים הייתי אומר לאותן העומדים על הר סיני לכך נאמר בנים. להם מהם מנה, להם הלך אחר פסוליהם. ואיצטריך למיכתב להם ואיצטריך למיכתב אשר יולדו דאי כתב רחמנא אשר יולדו הוה אמינא [מבניהם מנה כתב רחמנא להם, ואי כתב רחמנא להם הוה אמינא] מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה חד כתב רחמנא אשר יולדו. ואיצטריך למיכתב להם הכא ואיצטריך למכתב לו גבי ממזר, דאי כתב רחמנא הכא משום דבא מטיפה פסולה אבל ממזר דבא מטיפה כשרה אימא לא, ואי כתב רחמנא גבי ממזר משום דאינו ראוי לבוא בקהל לעולם אבל הכא אימא לא צריכי. מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא, דכתיב לא תתעב מצרים כי גר היית בארצו. אמר ר' יהודה מנימין גר המצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ונשוי גיורת מצרית אמר הריני הולך להשיא לבני אשה בת גיורת מצרית כדי שיהא בן בני כשר לבוא בקהל לקיים מה שנאמר דור שלישי יבוא להם בקהל ה':

כי תצא מחנה על אויביך. כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה. על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם. ונשמרת מכל דבר רע יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר ערוה, אין לי אלא ערוה, מנין לרבות ע"א ושפיכות דמים וקללת השם, תלמוד לומר ונשמרת מכל דבר רע. אי ונשמרת מכל דבר יכול בטהרות ובטומאות ובמעשרות הכתוב מדבר, תלמוד לומר ערוה מה ערוה מיוחדת מעשה שגלו בה כנעניים [ומסלק השכינה] כך כל מעשה שגלו בה כנעניים מסלק שכינה, כשהוא אומר דבר אף על לשון הרע:

כמה קשה לשון הרע, משל לנכה רגלים שהיה מרעיש את המדינה, אמרו אילו היה שלם על אחת כמה וכמה, כך הלשון מחותך ומונח בתוך הפה והוא מרעיש את העולם, למה הוא דומה לכלב שהוא קשור בשלשלת וחבוש ונתון לפנים משלשה בתים והוא מנבח וכל העם מתיראים ממנו אילו היה בחוץ מה היה עושה, כך לשון הרע נתון לפנים מן הפה ולפנים מן השפתים ומכה שאין לו סוף אילו היה בחוץ על אחת כמה וכמה, אמר הקב"ה מכל צרות הבאות עליכם אני יכול להציל אתכם, אבל בלשון הרע הטמן עצמך ואין אתה מפסיד. משל לעשיר שהיה לו אוהב אחד בן כפר הלך לשאול בשלומו והיה שם כלב שוטה והיה נושך וממית את הבריות, אמר אותו עשיר לאוהבו בני אם אתה חייב לאדם אני פורע ואל תתחבא ממנו, אבל אם ראית אותו כלב שוטה ממנו תתחבא שאם נושכך איני יודע מה לעשות לך, כך אמר הקב"ה בשש צרות יצילך וגו' ובשוט לשון תחבא. מה כתיב למעלה מן הענין לא יבוא ממזר לא יבוא עמוני, בא הכתוב ללמדך שכל מי שאינו ראוי לבוא בקהל לא יצא למלחמה, א"ל הוו זהירין שלא יצאו עמכם בני אדם שיש בידם עבירות שנאמר ונשמרת מכל דבר רע:

אזהרה למוציא שם רע מונשמרת מכל דבר רע (כתוב לעיל):

ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה ולא [בחמור] וחמורה ולא [בחזיר] וחזירה ולא בעופות בשעה שנזקקין זה לזה ואפילו מלא עינים כמלאך המות. אמרו עליו על מלאך המות שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה עומד על מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלויה בו כיון שהחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות. ולא בבגדי צבע של אשה, אמר רב יהודה אמר שמואל ואפילו שטוחין על גבי הכותל, אמר רב פפא ובמכיר את בעליהן, דיקא נמי דקתני ולא בבגדי צבע של אשה ולא קתני ולא בבגדי צבעונין. ממנה מת, לימא פליגא אדאבוה דשמואל דאמר אמר לי מלאך המות אי לאו דחיישנא ליקרא דברייתא הוה פרענא בית השחיטה כבהמה, דילמא ההוא טיפה מחתכה להו לסימנין. וממנה מסריח מסייע ליה לרבי חנינא בר כהנא דאמר אמרי בי רב הרוצה שלא יסריח מתו יהפכנו על פניו. תנו רבנן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי קרי בלילה, מכאן אמר ר' פנחס בן יאיר תורה מביאה [לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה] לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי (חסידות, חסידות מביאה לידי) קדושה, קד ושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא [מביאה לידי חסידות, חסידות] מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לתחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן שנאמר אז דברת בחזון לחסידך. ופליגא דר' יהושע בן לוי דאמר ענוה גדולה מכולן שנאמר ורוח ה' עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, לבשר חסידים לא נאמר, אלא לבשר ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן:

כי יהיה בך ולא באחרים. איש פרט לקטן. אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, אין לי אלא קרי לילה [קרי] יום מנין, תלמוד לומר אשר לא יהיה טהור מ"מ, א"כ למה נאמר מקרה לילה, דברה תורה בהווה. ויצא אל מחוץ למחנה זו מצות עשה, ולא יבוא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה. ר"ש אומר ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה לויה, ולא יבוא אל תוך המחנה זה מחנה שכינה. והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שהקרי (פוטר) [סותר] בזיבה מעת לעת. וכבא השמש ביאת שמשו מעכבתו מליכנס לפנים מן המחנה:

ויד תהיה לך מחוץ למחנה. אין יד אלא מקום שנאמר והנה מציב לו יד, ואומר איש על ידו לדגליהם. ויצאת שמה חוץ [ולא במחנה, והיה בשבתך חוץ] בישיבה ולא בעמידה. א"ל רב פפא לאביי והא האי תנא דלא דריש דיו ואע"ג דלא מיפרך ק"ו, דתניא קרי בזב מנין, ודין הוא ומה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא וקא מייתי לה בין למגע בין למשא, ואמאי נימא אהני ק"ו למגע ואהני דיו לאפוקי למשא, וכי תימא למגע לא איצטריך ק"ו דלא גרע מגברא טהור, איצטריך סד"א מקרה לילה כתיב מי שקריו גורם לו יצא זה שאין קריו גורם לו אלא

דבר אחר גרם לו, קמ"ל:

ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה, ולא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. ואימא אידי ואידי במחנה שכינה ולעבור עליו בשנים בעשה ולא תעשה, א"כ לימא קרא [ויצא אל מחוץ למחנה] לא יבוא אל תוך המחנה למה לי, ליתן לו מחנה אחרת. שכבת זרע של זב מטמא במשא כל מעת לעת, ורבי יוסי אומר יומו. במאי קא מיפלגי בדשמואל, דשמואל רמי כתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, וכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים, מאן דאמר מעת לעת דייק מלפנות ערב, ואידך דייק מקרה לילה, ומ"ד לפנות ערב הא כתיב מקרה לילה, אמר לך אורחיה דקרי למתיא בליליא. ר' יונתן רמי כתיב ויד תהיה לך מחוץ למחנה וגו', וכתיב ויתד תהיה לך על אזניך וגו', הא כיצד, כאן בגדולים כאן בקטנים. ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא קמתחזיא. אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו, מהו דתימא הואיל וכתיב אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דלענין ערוה איקרו נמי ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו:

ויתד תהיה לך וגו' בדברים שתגרי אומות מוכרין אותן להן לישראל. רבי אליעזר בן פרטא אומר אף דברים שתגרי אומות העולם מוכרין להן מן מפיגן, אלא מה אני מקיים ויתד תהיה לך לאחר שסרחו, שאמר הקב"ה אני אמרתי יהו כמלאכי השרת והם לא רצו, עכשיו אני מטריח אותן שלש פרסאות היינו דכתיב ויחנו על הירדן וגו', אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא דוכתא והוה תלתא פרסי. תנא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהן ולא לצדיהן אלא לאחוריהן.

דבר אחר ויתד תהיה לך על אזניך, בסוד ובלשון נקיה נאמרו דברי תורה, לא תשב לך בלא אשה, עשה תיק לזיין שלך, מי שהוא יוצא לחוץ וחרבו שלופה סוף השטן שולט בו והוא מכה לאחד והורגו ומתחייב בנפשו, כך כל מי שיושב בלא אשה וחרבו שלופה יצר הרע שולט בו, יוצא עמו לשוק שטן עומד ומצפה לאבדו מן העולם שנאמר הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, והשטן משלחו לשתות מן כוס שאינו שלו ומאבד עצמו מן העולם שנאמר נואף אשה חסר לב, אבל היתה החרב תחובה בתערה אינה מזיקתו, אם נשאת אשה אין יצר הרע שולט בך שנאמר וידעת כי שלום אהלך. דרש בר קפרא מאי דכתיב ויתד תהיה לך על אזניך [אל תקרי אזניך אלא על אוזניך] שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו, והיינו דאמר רבי אלעזר מפני מה אצבעותיו של אדם דומות ליתדות, מאי טעמא אילימא משום דמחלקן כל חדא וחדא למילתיה עבידא דאמר מר זו [זרת וזו] קמיצה וזו אמה וזה אצבע זה גודל, אלא מאי טעמא ראשיהן משופעות כיתדות, שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו. תנא דבי רבי ישמעאל מפני מה אוזן כולה קשה והאליה רכה, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכוף אליה לתוכה. תנו רבנן אל ישמיע אדם לאזניו דברים שאינם מהוגנין מפני שהן נכוות תחלה לאברים:

ויתד תהיה לך על אזניך אין אזניך אלא מקום זיינך, והיה בשבתך חוץ ולא בעמידה. וחפרת בה שומע אני יהא חופר באחת ומכסה באחת, תלמוד לומר ושבת וכסית את צאתך מלמד שחופר ומכסה באחת. ר' ישמעאל אומר מנין שלא יהא אדם הופך (מתניו) [אחוריו] כלפי (דרום) [המחנה], תלמוד לומר ושבת וכסית את צאתך. כי ה' אלקיך מתהלך וגו', מכאן אמרו לא יקרא אדם קריאת שמע בצד משרה של כובסין, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו. להצילך ולתת אויביך לפניך אם עשית כל האמור בענין סוף שהוא מצילך ויתן את אויביך בידך. והיה מחניך קדוש קדשהו, מכאן אמרו לא יכנס אדם בהר הבית במקלו ובמנעלו ובאבק שעל רגלו. ולא יראה בך ערות דבר מלמד שהעריות מסלקות את השכינה. אמר רב חסדא בתחלה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהן שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך. זנותא בביתא כי קריא לשומשמי תוקפא בביתא כי קריא לשומשמי, אידי ואידי באיתתא. הדמאי מפרישין אותו ערום, ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה כי קאי ערום היכי מברך והא בעינן והיה מחניך קדוש וליכא וכו'. אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא דכתיב והיה מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר. תנא דבי אליהו לא יעמוד בתוך הבקעה ויתפלל כדרך עו"א. לא יעמוד ברשות הרבים ויתפלל מפני דעת הבריות. ולא יעמוד בין הנשים ויתפלל מפני דעת הנשים אלא יקדש מחנהו חמשה אמות לכל צד, ואם היה בתוך מחנהו יקדש את כולה שנאמר ה' אלקים מתהלך בקרב מחניך, הא למדנו שיעמוד בצד העץ או בצד האבן או בצד הכותל ויתפלל שנאמר ויסב חזקיהו פניו אל הקיר וגו'. דואג ואחיתופל רדפו אחר דוד מאי דרוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, והם לא היו יודעין שעבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה:

לא תסגיר עבד אל אדוניו. מכאן אמרו המוכר עבדו לעו"א או לחוץ לארץ יצא בן חורין. אשר ינצל אליך מעם אדוניו לרבות גר תושב. עמך ישב ולא בעיר עצמו, בקרבך ולא (בספר) [בספר]. במקום אשר יבחר במקום שפרנסתו יוצא. באחת שעריך ולא בירושלים. כשהוא אומר באחד שעריך שלא יהא גולה מעיר לעיר. בטוב לו מנוה הרע לנוה היפה. ולא תוננו זו אונאת דברים. לא יהיה קדש (כתוב ברמז תקצ"ח). לא תהיה קדשה מבנות ישראל לא תהא מוזהר עליה בכנענים, [ולא יהיה קדש מבני ישראל לא תהא מוזהר עליו בכנענים], שהיה בדין ומה קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמור אינו דין שיהא מוזהר עליו, או חילוף אם קדש חמור אי אתה מוזהר עליו בכנענים, קדשה קלה אינו דין [שלא] תהא מוזהר [עליה בכנענים], ומה תלמוד לומר קדש, צריך לאומרו שאילו נאמר קדשה ולא נאמר קדש הייתי אומר אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל, קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בכנענים, תלמוד לומר לא תהיה קדשה מבנות ישראל [ולא יהיה קדש מבני ישראל] אי אתה מוזהר עליו בכנענים. לא תביא אתנן, איזהו אתנן האומר לזונה הילך טלה זך באתננך אפילו הן מאה כולם אסורין, וכן האומר לחברו הילך טלה זה ותלין שפחתך אצל עבדי רבי אומר אינו אתנן, וחכמים אומרים אתנן. ואיזהו מחיר כלב האומר לחברו הילך טלה זה תחת כלב זה, וכן שני שותפים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב, שכנגד הכלב אסורין ושעם הכלב מותרים, אתנן הכלב ומחיר זונה הרי אלו מותרים שנאמר שנים ולא ארבעה, ולדותיהם מותרים שנאמר הם, הם ולא ולדותיהם. נתן לה כספים הרי אלו מותרין, יינות ושמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב על גבי המזבח אסור, נתן לה מוקדשים הרי אלו מותרין עופות הרי אלו אסורים. שהיה בדין ומה אם המוקדשין שהמום פוסל בהם אין אתנן ומחיר חל עליהן, עוף שאין המום פוסל בו אינו דין שלא יהא אתנן ומחיר חל עליו, תלמוד לומר לכל נדר להביא את העוף. אמר רב אחד אתנן זכור ואחד אתנן כל העריות אסור, חוץ מאתנן אשתו נדה, מאי טעמא זונה כתיב ואאשתו נדה לאו זונה היא. ולוי אמר אפילו אתנן אשתו נדה אסור, מ"ט תועבה [כתיב והא תועבה] היא, וללוי נמי והכתיב זונה, קסבר ההוא זונה ולא זונה, ורב זונה ולא זונה נפקא ליה מדתניא רבי אומר אין אתנן אסור אלא מעריות הבאות בעבירה אבל שנתן לאשתו בנדתה או שנתנה לו באתננו או שנתן לה שכר פקעתה כולן מותרין, אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ובתתך אתנן ואתנן לא נתן לך ותהי להפך. ורב האי תועבה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדאביי זונה כותית אתננה אסור מ"ט יליף תועבה תועבה מעריות מה להלן עריות דלא תפסי בהם קדושין אף כאן זונה כותית דלא תפסי בה קדושין. וכהן הבא עליה אין לוקה עליה משום זונה, מ"ט דא"ק ולא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצאתה כותית דאין זרעו מיוחס אחריו, זונה ישראלית אתננה מותר מאי טעמא דהא תפסי בה קדושין. וכהן שבא עליה לוקה משום זונה מאי טעמא דהא זרעו מיוחס אחריו. ורבא אמר אחת זונה כותית ואחת זונה ישראלית אתננה אסור וכהן הבא עליה לוקה משום זונה, מאי טעמא יליף מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף זונה כותית בלאו, ומה אתנן כותית אסור אף אתנן זונה ישראלית אסור. נתן לה כספים ולקחה בהם בהמה מותרת מ"ט אתנן כתיב ולא כתיב באתנן ועוד היינו חילופן. תנו רבנן בית ה' אלקיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים לרבות את הריקועים. מאן חכמים ר' יוסי ברבי יהודה דתניא נתן לה זהב רבי יוסי ברבי יהודה אומר אין עושין אותה רקועין אפילו אחורי בית הכפורת. לכל נדר להביא את העוף ק"ו למוקדשין מעתה ומה אם עופות שאין המום פוסל בהם אתנן ומחיר חל עליהם, מוקדשין שהמום פוסל בהן אינו דין שיהא אתנן ומחיר חל עליהן, תלמוד לומר לכל נדר פרט לדבר הנדור. טעמא דמעטיה קרא הא לא מעטיה קרא הוה אמינא מוקדשין ליתסרו אמאי הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אמר רבי הושעיא בממנה על פסחו ורבי (יהודה) היא דתניא ואם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה, מכדי אכילה ולא מכדי מקח, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעותיו חולין שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן. נתן לה מוקדשין הרי אלו מותרין, עופות הרי אלו אסורין שהיה בדין ומה מוקדשין שהמום פוסל בהן אין אתנן ומחיר פוסל בהם וכו' (כדלעיל). נתן לה חטין באתננה ועשאתן סלת זיתים ועשאתן שמן, ב"ש אוסרין וב"ה מתירין, מ"ט דב"ש דכתיב גם שניהם לרבות שינוייהן, וב"ה (שניהם) [הם] ולא שנוייהם, וב"ש ההוא הם ולא ולדותיהם הוא דאתא, וב"ה תרי מפקי מינה הם ולא שנוייהם הם ולא ולדותיהם, וב"ה הכתיב גם, גם לב"ה קשיא. לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לא שנא תלוש לא שנא מחובר. בית ה' אלקיך פרט לפרה שאינה באה לבית דברי רבי אליעזר, וחכ"א לרבות את הריקועין. איזהו אתנן זונה, האומר לזונה הילך טלה זה בשכרך אפילו מאה כולן אסורין. ומחיר כלב [הילך טלה זה תחת כלב זה]. יכול אפילו העבירו ברגלו לעזרה, יהא חייב, תלמוד לומר כי תועב ה, נאמר כאן תועבה ונאמר להלן תועבה, מה תועבה האמור להלן בשם זובח אף תועבה האמור כאן בשם זובח. נדר פרט לדבר הנדור, כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה, יכול אפילו שכר פקעת יהא אסור, תלמוד לומר כי תועבת. לא תשיך (כתוב ברמז תרס"ו). כתיב מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו, אמר רב כגון שבור מלכא, אמר רב נחמן אמר לי הונא (כגון) [לא נצרכה אלא אפילו] רבית דנכרי. איתיבי רבא לרב נחמן לנכרי תשיך, מאי לאו תשוך, לא תשיך, לא סגיא דלא מינשיך ליה נכרי אלא לנכרי למעוטי ישראל, ישראל בהדיא כתיב ביה ולאחיך לא תשיך לעבור עליו בעשה ולא תעשה. איתיבי לוין מהם ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב, לא נצרכא אלא בכדי חייו, רבינא אמר הכא בת"ח עסקינן, טעמא מאי גזור רבנן לרבית דנכרי שמא ילמוד ממעשיו, וכיון דת"ח הוא לא גמר ממעשיו:

לא תשיך לאחיך אין לי אלא לוה, מלוה מנין, תלמוד לומר אל תקח מאתו נשך ותרבית. מכלל שנאמר כספך ולא כסף אחרים, אכלך ולא אוכל אחרים, או כספך ולא כסף מעשר אכלך ולא אוכל בהמה, כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר, נשך אוכל לרבות אוכל בהמה. אין לי אלא נשך כסף נשך אוכל, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך, רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר מנין שלא יאמר לו צא ושאול בשלום פלוני או ראה אם בא איש פלוני ממקום פלוני, תלמוד לומר נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך מצות עשה. ולאחיך לא תשיך מצות לא תעשה. רבן גמליאל אומר מה תלמוד לומר ולאחיך לא תשיך והלא כבר נאמר לא תשיך לאחיך, אלא יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו ואומר בשביל שילוני זו היא רבית מוקדמת, לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיו שהם בטילות אצלי זו היא רבית מאוחרת. למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך קבע לו הכתוב ברכה בשליחות ידו. על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה בשכר שתבא תירש:

כי תדר נדר אין לי אלא נדר, נדבה מנין, נאמר כאן נדר ונאמר להלן אם נדר או נדבה מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו. לה' אלקיך אלו הדמים וערכים והחרמים וההקדשות. לא תאחר לשלמו הוא ולא חילופיו. כי דרש ידרשנו אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים. לה' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור ומעשר ופסח. מעמך זה לקט שכחה ופאה. והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא. הוא ולא חליפיו. חליפי מאי אי חלופי עולה ושלמים מיקרב קרבי אי חלופי חטאת למיתה אזלא וכו'. לעולם חלופי עולה [ושלמים], כגון שעברו עליו שני רגלים והומם וחללו על אחר ועבר עליו רגל אחד מהו דתימא כיון דמכח (דהאיך) [קמא] קאתי כמאן דעברו עליו שלשה רגלים דמי, קא משמע לן. ולרבי מאיר דאמר כיון שעבר עליו רגל אחד עובר בבל תאחר מאי איכא למימר, כגון שהומם בתוך הרגל וחללו על אחר ועבר עליו הרגל מהו דתימא כיון דמכח קמא קאתי כמאן דעבר עליה כוליה רגל דמי, קא משמע לן. והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא, והא מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא אחרים אומרים יכול יהא בכור שעברה שנתו כפסולי המוקדשים ויפסל, תלמוד לומר ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה, איצטריך סד"א הני מילי בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל בקדשים דבר הרצאה הוא אימא לא לירצו קמ"ל. ואכתי מדבן עזאי נפקא דתניא אותו מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תאחר לשלמו שומע אני אף מאחר נדרו בלא ירצה, תלמוד לומר אותו, אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה. אלא בך חטא ולא באשתך חטא. סד"א הואיל ואמר ר' יוחנן אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו וכו' אימא בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל. אמר רבא כיון שעברו עליו שלשה רגלים בכל יום ויום עובר בבל תאחר. בעי ר' זירא יורש מהו בבל תאחר כי תדר נדר אמר רחמנא והאי לא נדר, או דילמא ובאת שמה והבאתם שמה משמע תרי, ת"ש דתני רב (חנינא) [חייא] מעמך פרט ליורש. והאי מעמך מיבעי ליה זה לקט שכחה ופאה, קרי ביה עמך וקרי ביה מעמך:

כי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמות כו', מעמך זה לקט שכחה ופאה. בעי רב פפא יש יד לפאה כגון דאמר הדין אגיא ליהוי פאה והדין ולא אמר נמי, מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להם יד אף פאה יש להן יד, או דילמא כי איתקש לבל תאחר. מכלל דכי אמר תהוא שדה כולה פאה הויא פאה, אין והתניא מנין שאם רצה לעשות שדהו כולה פאה עושה תלמוד לומר פאת שדך. יש יד לצדקה או אין יד לצדקה כגון דאמר זוזא ליהוי צדקה והדין ולא אמר נמי, מאי והדין צדקה קאמר, או דילמא והדין לנפקותא בעלמא ודיבורא הוא דלא אסקיה, מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד, או דילמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש:

וכי תחדל לנדור. אמר שמואל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע. אמר רבי אבהו מאי קרא וכי תחדל לנדור, אתיא חדלה חדלה דכתיב ושם רשעים חדלו רוגז. אמר ר' יוסף אף אנן נמי תנינן כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה. ר"מ אומר טוב אשר לא תדור וגו' טוב מזה ומזה שלא תדור כל עיקר, ר' יהודה אומר טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה שנודר ומשלם:

מוצא שפתיך זו מצות עשה. תשמור זו מצות לא תעשה, ועשית זו אזהרה לבית דין שיעשוך. כאשר נדרת זה נדר, לה' אלקיך אלו חטאות ואשמות עולה ושלמים. נדבה כמשמעה. אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. בפיך זו צדקה. אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאתם שמה נפקא, תשמור זו (אזהרה לבית דין) [מצות לא תעשה] למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא. ועשית זו אזהרה לבית דין למה לי מאותו נפקא דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו ותרתי זמני למה לי, חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב [אימא] כל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה, ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב משום דמשהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימא דיבורא בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא. ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיב ותניא איזהו נדר ואיזהו נדבה, נדר הרי עלי עולה, נדבה הרי זו עולה, ומה בין נדר לנדבה, נדר מת או נגנב חייב באחריותו נדבה מת או נגנב אינו חייב באחריותו, אמר רבא משכחת לה באומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריות. בפיך זו צדקה אמר רבא וצדקה מיחייב עלה לאלתר דהא קיימי עניי, פשיטא, מהו דתימא הואיל ובעניינא דקרבנות כתיב מדמינן להו קא משמע לן. כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. למה לי למיתני אלא שלא עלו ליתני ולא עלו לבעלים לשם חובה, הא קא משמע לן דלבעלים הוא דלא עלו לשם חובה אבל בקדושתייהו קיימי ואסור לשנויי בהו, כדרבא דאמר רבא עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא משום דשני בה כל הני לישני בה וליזיל, איבעית אימא קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך נדבה, נדבה נדר הוא, אלא אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ונדבה מי שרי לשנויי בה. כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה למה לי למתני אלא כו' (כדלעיל):

כי תבא בכרם רעך. אלו אוכלים מן התורה העושה במחובר בשעת גמר מלאכה ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו ובדבר שגידולו מן הארץ. מה"מ (דתנו רבנן) [דכתיב] כי תבא בכרם וגו', אשכחן כרם, כל מילי מנ"ל, ככרם מה כרם מיוחד דבר שגידולו מן הארץ ובשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו אף כל וכו', מה לכרם שחייב בעוללות, אתיא מקמה דכתיב כי תבא בקמת רע, מה לקמה שכן חייבת בחלה, ודילמא כל קמה, לא ס"ד דכתיב מהחל חרמש בקמה מה קמה דהתם דמחייבוא בחלה וכו' אף הכא כרם יוכיח וכו' וחזר הדין וכו' הצד השוה שבהם דבר שגידולו מן הארץ אף וכו', מה להצד השוה שבהם שכן יש בהם צד מזבח ואתי נמי זית דאית ביה צד מזבח, אמר קרא חרמש לרבות כל בעלי חרמש, האי מיבעי ליה בשעת חרמש אכול שלא בשעת חרמש לא תאכל, אמר קרא קמה לרבות כל בעלי קמה, והא קאמרת הך קמה דמיחייב בחלה, הני מילי מקמי דליתי מחרמש השתא דאתי מחרמש גלי לן אקמה דכל קמה אמר רחמנא. והשתא דנפקא ליה מחרמש ומקמה כי תבא בכרם רעך למה לי, להלכותיו דתניא כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן בפועל לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. רעך ולא כותי, בשלמא למאן דאמר גזל כותי אסור היינו דאיצטריך קרא למעוטי, אלא למאן דאמר גזל כותי מותר השתא גזל כותי מותר פועל מיבעיא, אלא רעך ולא של הקדש. ואכת ולא מוצץ, ענבים ולא ענבים ו

דבר אחר. כנפשך כנפש של בע"ה כן נפשו של פועל, מה נפשך אתה אוכל ופטור אף נפש של פועל אוכל ופטור. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בזמן שאתה נותן לכליו של בע"ה אתה אוכל, בזמן שאי אתה נותן לכליו של בע"ה אי אתה אוכל. כנפשך, כנפשו של פועל מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור. ויהא אדם מצווה על חסימתו מק"ו ומה שור שאי אתה מצווה עליו להחיותו אתה מצווה על חסימתו, אדם שאתה מצווה להחיותו אינו דין שאתה מצווה על חסימתו, א"ק כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל אם חסמת פטור, ויהא שור מצווה להחיותו מק"ו ומה אדם שאי אתה מצווה על חסימתו אתה מצווה להחיותו, שור שאתה מצווה על חסימתו אינו דין שאתה מצווה להחיותו, אמר קרא וחי אחיך עמך, אחיך ולא שור. אשכחן שור בתלוש ואדם במחובר, אדם בתלוש מנלן, אמר קרא קמה קמה אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לאדם בתלוש. ושור במחובר מנלן, אמר קרא רעך רעך שני פעמים אם אינו ענין לאדם במחובר תנהו ענין לשור במחובר. רבינא אמר לא אדם בתלוש ולא שור במחובר צריכי קראי מכדי כולהו איתנהו בחסימה דילפינן שור שור משבת א"כ ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה, שור דכתב רחמנא למה לי, לאקשויי חוסם לנחסם [ונחסם לחוסם] מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר, ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש. רבי אליעזר (בן) חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין, מר סבר כנפשך בדבר שמוסר נפשו עליו, ומר סבר כנפשך מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו'. ענבים ולא תאנים, מכאן אמרו היה עושה בעענבים לא יאכל בתאנים [בתאנים לא יאכל בענבים] אבל מונע עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל, וחכמים אומרים שבעך מלמד שאוכל פועל יותר על שכרו. היה עושה ברגליו אבל לא בידיו בידיו אבל לא ברגליו אפילו על כתיפו הרי זה אוכל, רבי יוסי בר רבי [יהודה] אומר עד שיעשה בידיו ורגליו, מאי טעמא דתנא קמא, אמר קרא כי תבא בכרם רעך בכל מה דעביד. מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר [יהודה] דומיא דשור מה שור [עד שיעשה] בידיו וברגליו, אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו. אמר רב מצאתי מגילת סתרים בי רבי חיי וכתוב בה איסי בן יהודה אומר כי תבא בכרם רעך בביאת כל אדם הכתוב מדבר, ואמר רב לא שביק איסי חיי לכל בריה, אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא א"ל ממאי דילמא בעושין בסעודתם, ורב אפילו הכי ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה ולא ניתי כולי עלמא לאפסודי מיניה:

כי תבא בקמת רעך יכול לעולם, תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בע"ה. רעך מכלל שנאמר רעך פרט לאחרים רעך פרט לגבוה. וקטפת מלילות בידך שלא תהא קוצר במגל. וחרמש לא תניף אפילו בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית. ר' אליעזר (בן) חסמא אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין מר סבר כנפשך בדבר המוסר נפשו עליו, ומר סבר מה נפשך אם חסמת פטור אף וכו', וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו:

כי יקח איש אשה. האשה נקנית בשלש דרכים בכסף ובשטר ובביאה, בכסף מנלן, אמר רב יהודה אמר שמואל אמר קרא ויצאה חנם אין כסף, לאדון זה אין כסף אבל יש כסף לאדון אחר וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ב). ותנא מייתי לה מהכא כי יקח איש גמר קיחה קיחה משדה עפרון, כתיב הכא כי יקח איש אשה וכתיב התם נתתי כסף השדה קח ממנו וקיחה איקרי קנין דכתיב השדה אשר קנה אברהם, אי נמי שדות בכסף יקנו. תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי מקודשת לי [הרי זו מקודשת], נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קדושין. תניא רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש, מפני שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש, משל לאדם שאבדה לו אבידה מי מחזר על מי הוי אומר בעל האבידה מחזר על אבידתו. ובעלה מלמד שנקנית בביאה קל וחומר מיבמה, ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת, תלמוד לומר ובעלה. ומנין שאף בשטר, ודין הוא ומה כסף שאינו מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס, מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני תאמר שטר וכו', אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה נמי בשטר. ואקיש נמי יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה בכסף, אמר אביי יאמרו כסף מכניס כסף מוציא סניגור נעשה קטיגור, אי הכי שטר נמי יאמרו שטר מכניס שטר מוציא סניגור נעשה קטיגור, מילי דהאי שטרא לחוד ומילי דהאי שטרא לחוד, הכא נמי האי כספא לחוד והאי כספא לחוד, טיבעא מיהא חד הוא, רבא אמר א"ק וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, ואימא בכתיבה מתגרשת ואינה מתקדשת בכתיבה, הא כתיב ויצאה והיתה מקיש וכו', ומה ראית מסתברא קאי בגרושין ממעט גרושין קאי בגרושין וממעט קדושין. בביאה מנלן, אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן א"ק והיא בעולת בעל וכו' (כתוב ברמז פ"ט). כי יקח איש אשה מלמד שהאשה נקנית בכסף, שהיה בדין ומה אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה נקנית בכסף, שנקנית בבעילה ואין נקנית בכסף, ואף אתה אל תתמה על האשה שאף על פי שנקנית בבעילה לא תהא נקנית בכסף, תלמוד לומר כי יקח איש אשה מלמד שהאשה נקנית בכסף:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר מי גרם לעבירה יין, וכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר, וב"ה אומרים אפילו הקדיחה את תבשילו שנאמר כי מצא בה ערות דבר, רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. תניא אמרו להם בית שמאי לבית הלל והלא נאמר ערות, א"ל בית הלל לבית שמאי והלא נאמר דבר, אמרו להם בית הלל אלו נאמר ערוה ולא נאמר דבר הייתי אומר משום ערוה תצא משום דבר לא תצא, לכך נאמר דבר, ואילו נאמר [דבר ולא נאמר] ערות הייתי אומר על דבר תנשא ועל ערוה לא תנשא לאחר לכך נאמר ערות, ובית שמאי האי דבר מאי עבדי ליה, נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים, ובית הלל מי כתיב ערוה בדבר. ובית שמאי מי כתיב או ערוה או דבר. ובית הלל להכי כתיב ערות דבר דמשמע הכי ומשמע הכי. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת וכו', במאי קמיפלגי בדריש לקיש דאר"ל כי משמש בארבע לשונות אי דילמא אלא דהא, ר' עקיבא אומר והיה אם לא תמצא חן בעיניו אי נמי מצא בה ערות דבר וכתיב וכתב לה ספר כריתות, ובית שמאי ובית הלל סברי והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' דהא מצא בה ערות דבר. אכלה בשוק גירגרה בשוק היניקה בנה בשוק בכולן רבי מאי אומר תצא, רבי עקיבא אומר משישאו ויתנה בה מוזרות בלבנה, אמר ר' יוחנן בן נורי אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה והתורה אמרה כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר על פי שנים עדין וגו' יקום דבר, מה להלן דבר ברור אף כאן דבר ברור. תניא רבי מאיר אומר כשם שדעות במאכל כך דעות באנשים, יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו, וזו היא מדת פפוס בן יהודה שהיה נועל דלת בפני אשתו ויוצא, ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ושותהו וזו מדת כל אדם שרואה אשתו שמדברת עם אחיה ועם שכינה ועם קרוביה ומניחה, ויש לך אדם שזבוב נופל לו לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו זו מדת אדם רשע שרואה אשתו יוצאה וראשה פרוע וטווה בשוק ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים ומניחה, שזו מצוה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר וכתיב ושלחה מביתו וגו' והלכה והיתה לאיש אחר, הכתוב קראו אחר, לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו:

וכתב לה ספר כריתות. ר' יוסי הגלילי אומר אין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים, מ"ט דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר וכתב לה מ"מ, א"כ מה תלמוד לומר ספר, מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת, השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא, ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה, מיבעי להו בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף, סד"א נקיש יציאה להויה מה הויה בכסף אף יציאה נמי בכסף [קמ"ל]. ואידך מספר כריתות נפקא ספר כורתה ואין

דבר אחר כורתה, ואידך מיבעי ליה לדבר הכורת בינו לבינה, כדתניא הרי זה גטיך על מנת שלא תשתי יין לעולם, על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות, עד שלשים יום הרי זה כריתות. ואידך מכרת כריתות, ואידך כרת כריתות לא דריש. אמר רב נחמן אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר, איתיביה רבא לרב נחמן וכתב לה לשמה מאי לאו כתיבת הגט, לא חתימת עדים דעדי חתימה כרתי, ורבי אלעזר אמר עדי מסירה כרתי. בעי רב פפא הנייר שבין שיטה לשיטה [ובין תבה לתבה] שלי מהו [תיקו], ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים, לא צריכא דמעורה. כותב על קרן של פרה ונותן לה את הפרה על י'דו של עבד ונותן לה את העבד, בשלמא יד של עבד לא איפשר למיקצציה, אלא קרן של פרה ליקצציה וליתביה ניהלה, אמר קרא וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתובה ונתינה, יצא זה שמחוסר קציצה כתיבה ונתינה. כל גט שלא נכתב לשום אשה פסול, כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקין איש פלוני מגרש את פלונית, אמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו, יתר מכאן כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו, יתר מכאן יש לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה, יתר מכאן אמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו. רישא בסופרים העשויין להתלמד, דקתני סופרים מקרין ולא קתני סופרים קורין. מאי יתר מכאן [תנא דבי ר"י] לא זה שנכתב שלא לשום גרושין, אלא אף זה שנכתב לשום גרושין פסול, ולא זה שנכתב שלא לשום גרושין דידיה אלא אף וכו', מ"ט אי כתב רחמנא ונתן ספר כריתות בידה הוה אמינא למעוטי הך קמא דלא עביד לשום כריתות, אבל כתב לגרש את אשתו ונמלך דעביד לשום גרושין אימא כשר, כתב רחמנא וכתב. ואי כתב רחמנא וכתב הוה אמינא למעוטי האי דלא איהו קא כתיב לה, אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה, סיפא למה לי, הא קא משמע לן דאין ברירה. חרשת ושוטה אינה מתגרשת, אמרי דבי רבי ינאי ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצאתה זו שאין לה יד לגרש את עצמה, ותנא דבי רבי ישמעאל ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת יצאת זו שמשלחה וחוזרת. בספר הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר על עלה של זית על הנייר על הלוח. אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא, התורה אמרה (בספר) [בעפר] והלכה בכל דבר, התורה אמרה בתער והלכה בכל דבר, התורה אמרה ספר והלכה בכל דבר על עלה של זית וכו'. וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף וכו' ויצאה והיתה וכו' (כדכתיב לעיל). כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו והבעל נותן שכר, מ"ט, וכתב ונתן אמר רחמנא, והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא [לשהייה]:

ונתן בידה. הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת. מנהני מילי דתנו רבנן ידה אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין, תלמוד לומר ונתן בידה מכל מקום. ותניא נמי הכי [גבי גנב] ידו אין לי אלא ידו גגו חצרו וקרפיפו מנין, תלמוד לומר אם המצא תמצא בידו מכל מקום. וצריכא, דאי אשמעינן גט משום דבעל כרחה מגרשה, אבל גנב וכו' אימא לא, ואי אשמעינן גנב משום דקנסא, אבל גט אימא לא, צריכא. חצרה מה שקנתה אשה קנה בעלה, גיטה וחצרה באים כאחד. אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה, ורבי אושעיא אומר אפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי. דכולי עלמא חצר משום יד איתרבי, מר סבר כידה מה ידה הסמוכה לה אף חצרה הסמוכה לה, ואידך אי מה ידה (הסמוכה) [בדבוקה] לה אף חצרה בדבוקה לה, אלא כידה מה ידה משתמרת לדעתה אף חצרה המשתמרת לדעתה, לאפוקי חצר המשתמרת שלא לדעתה. ושלחה מביתו מלמד שהוא עושה שליח (כתוב ברמז תשנ"ט). האב זכאי בבתו לקבל את גיטה דכתיב ויצאה והיתה מקיש יציאה להויה (כתוב ברמז ש"כ). א"ל הרי את מותרת לכל אדם אלא לאיש פלוני רבי אליעזר אומר מותרת, וחכמים אוסרים, מ"ט דרבי אליעזר, אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחר הרי זו מגורשת, ורבנן האי איש עד שיתירנה לכל איש ואיש. ואביי אמר טעמא דרבי אליעזר מהכא ואשה גרושה מאישה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה נפסלה מן הכהונה אלמא הוי גיטא, ורבנן איסור כהונה שאני. וכן פליגי לענין קדושין דכתיב ויצאה והיתה. תנו רבנן לאחר פטירתו של ר' אליעזר נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו, ר' טרפון ור' יוסי הגלילי ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא, נענה ר"ט ואמר הרי שלכה זו ונשאת לאחיו ומת בלא ולד היאך מתייבמת לא נמצא מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל הא למדת שאין זה כריתות. ר' יוסי הגלילי אומר היכן מצינו בתורה שמותרת לאחד ואסורה לאחד, אלא מותרת לאחד מותרת לכל אדם אסורה לאחד אסורה לכל אדם, הא למדת שאין זה כריתות. רבי אלעזר בן עזריה אומר כריתות דבר הכורת בינו לבינה. אמר ר' יוסי הגלילי רואה אני את דברי רבי אלעזר בן עזריה. נענה רבי עקיבא ואמר הרי שהלכה זו ונשאת לאחד מן השוק והיו לה בנים ונתארמלה או נתגרשה (עברה) [ועמדה] ונישאת לזה שנאסרה עליו לא נמצא גט בטל ובניה ממזרים, הא למדת שאין זה כריתות.

דבר אחר הרי שהיה זה שנאסרה עליו כהן ומת המגרש ונמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם, וקל וחומר ומה גרושה שהיא קלה אסורה בשביל צד גרושין שבה אשת איש חמורה לא כל שכן, הא למדת שאין זה כריתות, א"ל רבי יהושע אין משיבין את הארי לאחר מיתה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר מדרבי אלעזר בן עזריה דלית ליה פירכא וכו'. וכתב אין לי אלא כתב בדיו, מנין בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום, תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום. ספר אין לי אלא ספר, מנין עלי קנים עלי אגוז עלי זית עלי חרוב, תלמוד לומר ונתן מכל מקום, אם כן למה נאמר ספר, מה ספר מיוחד של קיימא יצאו אלו שאינם של קיימא. ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו הזורק גט לאשתו ואמר לה הילך שטר חוב אינו גט עד שיאמר הא גיטך. תנו רבנן כיצד בשטר כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתך מאורסת לי בתך לי לאינתו הרי זו מקודשת מדעתו, והוא שלא בגרה. אמר רבא אר"נ כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. בעי ריש לקיש שטר אירוסין שכתבו [שלא] לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן שכתבו [שלא] לשמה מהו, הויות ליציאות מקשינן מה יציאה בעינן לשמה אף הויה בעינן לשמה, או דילמא הויות להדדי מקשינן מה הויה דכסף לא בעינן לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה, הדר פשטה ויצאה והיתה כו'. כתבו לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת, רב פפא ורב (שזבי) [שרביא] אמרי אינה מקודשת. אמר רב פפא אימא טעמא דידהו ואימא טעמא דידי. אימא טעמא דידהו ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה ושלא מדעתה אף הויה נמי לשמה ושלא מדעתה. ואימא טעמא דידי ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה בעינן דעת מקנה. ותהא אשת איש יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצא בגט אינו דין שיוצאה בחליצה, אמר קרא ספר כריתות ספר כריתות ספר כורתה ואין

דבר אחר כורתה. בכל כותבין בדיו בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים, ואין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא:

ויצאה מביתו מלמד שהאשה יוצאה מלפני האיש. והלכה והיתה לאיש אחר שלא תנשא עמו בשכונה. אחר כבר קראתו התורה אחר. ושנאה הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה. או כי ימות הכתוב מבשרך שעתידה לקוברו. אין לי אלא גרושה, אלמנה מנין, תלמוד לומר או כי ימות האיש האחרון, אם סופנו לרבות אלמנה מה תלמוד לומר גרושה, אלמנה מותרת ליבם גרושה אסור ליבם. יכול אף שקלקלה על בעלה לאחר שנתגרשה תהא אסורה לחזור לו, תלמוד לומר וכתב לה ויצאה, היוצאה בגט תהא אסורה לחזור לו. ומנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור לו, תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון, לא יוכל הראשון. ומנין לאשה שהלך בעלה למדינת הים ואמרו לה הרי מת בעליך ונשאת ואחר כך בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה, תלמוד לומר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר (שלחה) [הוטמאה]. אין לי אלא מן הנשואין לנישואין (מן הארוסין לאירוסין] מנין, תלמוד לומר לא יוכל בעלה [לקחתה], (לא יוכל) הראשון לקחתה, (את) אשר שלחה [לקחתה, לשוב לקחתה]. רבי יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בן עזריה מן האירוסין מותרת מן הנישואין אסורה שנאמר אחרי אשר הוטמאה. וחכמים אומרים בין מן האירוסין בין מן הנישואין אסורה, א"כ למה נאמר אחרי אשר הוטמאה, לרבות סוטה שנסתרה. [כי תועבה היא לפני ה'] וכה"א לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו וגו'. תועבה היא, היא תועבה ואין הולד תועבה. ולא תחטיא את הארץ להזהיר בית דין על כך:

תניא רבי עקיבא אומר מנין לנותן גט ליבמה שנאסרה עליו עולמית שנאמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא בת משולחת מה היא לכהונה, מי אמרינן ק"ו מאלמנה מה אלמנה לכ"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל איו דין שבנה פגום, או דילמא מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת, א"ל היא תועבה ואין בניה תועבין. מחזיר גרושתו אם קדש ולא בעל אינו לוקה להיות לו לאשה אמר רחמנא והא ליכא (כתוב ברמז תרל"א):

כי יקח איש אשה חדשה, אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מנין, תלמוד לומר אשה מכל מקום, א"כ מה תלמוד לומר חדשה מי שחדשה לו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו. לא יצא בצבא, יכול בצבא לא יצא אבל יספיק מים ומזון [ויתקן הדרכים], תלמוד לומר דולא יעבור עליו לכל דבר. יכול בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארס אשה ולא לקחה כשם שאי אתה מעביר עליו כך אי אתה מעביר על אלו, תלמוד לומר עליו, עליו אי אתה מעביר אבל אתה מעביר על אחרים, וליכתוב לא יעבור, לא יצא בצבא ל"ל, לעבור עליו בשני לאוין. אלו שאין זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנאמר נקי יהיה לביתו, ביתו זה ביתו, יהיה זה כרמו, ושמח את אשתו [זו אשתו], אשר לקח להביא את יבמתו, ואינן מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים. חדשה מי שחדשה לו פרט [למחזיר גרושתו] ולאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין:

לא יחבול רחים. החובל את הרחים עובר בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנאמר ולא יחבול רחים ורכב, ולא רחים [ורכב] בלבד אמרו, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמר כי נפש הוא חובל. אמר רב הונא חבל רחים לוקה שתים, אחת משום רחים ואחת משום כי נפש הוא חובל (חבל רכב לוקה שלש אחת משום רחים ואחת משום רכב ואחת משום כי נפש הוא חובל). חבל רחים ורכב לקה שלש, אחת משום רחים, ואחת משום רכב, ואחת משום כי נפש הוא חובל. רב יהודה אמר חבל רחים לוקה אחת, חבל רכב לוקה אחת, רחים ורכב לוקה שתים, וכי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. תניא כותיה דרב יהודה חבל זוג של מספרים וצמד של פרות חייב שתים, זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת, תניא אידך חבל זוג של מספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת, תלמוד לומר לא יחבול רחים ורכב, מה רחים ורכב מיוחדים שהן שני כלים ועושים מלאכה אחת וחייב על זה בעצמו ועל זה בעצמו, אף כל שהן שני כלים [מיוחדים] ועושים מלאכה אחת חייב (עליה) על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. לא יחבול רחים ורכב הא דברים אחרים חבול, ולא תחבול בגד אלמנה הא של חברו חבול, אלימא בבעל חוב הכתיב לא תבא אל ביתו לעבוט, אלא לאו שליח בית דין, אי נמי בבעל חוב ולעבור עליו בשני לאוין:

כי ימצא איש גונב נפש. אין לי אלא איש שגנב, אשה מנין תלמוד לומר וגונב איש. אין לי אלא איש שגנב בין איש בין אשה, ואשה שגנבה איש, אשה שגנבה אשה מנין, תלמוד לומר ומת הגנב ההוא מ"מ. תניא אידך כי ימצא איש גונב נפש מאחיו אחד הגונב את האיש ואחד הגונב את האשה ואחד הגונב גר ועבד משוחרר וקטן [חייב], גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין ישנו ברשותו פטור, מכרו לאביו (או לאמו) או לאחיו או לאחד מן הקרובים חייב. תני תנא קמיה דרב ששת הגונב את העבדים פטור, א"ל אני שונה ר"ש אומר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו ואת אמרת חייב, תני פטור דסתם ספרי ר' שמעון. הגונב את בנו ר' יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרים, מ"ט דרבנן, דכתיב ונמצא בידו פרט למצוי, הילכך הני מקרי דרדקי ומתנו רבנן כמצויין בידו דמי ופטירי. גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין, רבי יהודה סבר מאחיו לאפוקי עבדים, בני ישראל לאפוקי מי שחציו עבד [וחציו בן חורין, מבני ישראל למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין] הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' ומרבה, ורבנן מאחיו למעוטי עבדים לא משמע להו דהא אחיו במצות הוא, בני ישראל מבני ישראל חד למעוטי עבד וחד למעוטי מי שחציו עבד כו'. אזהרה לגונב נפשות מנין רבי יאשיה אומר מלא תגנוב, ורבי (יונתן) [יוחנן] אומר מלא ימכרו ממכרת עבד, ולא פליגי מר קחשיב לאו דגניבה ומר קחשיב לאו דמכירה. הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו. ר' יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו, ותנא קמא לא בעי עימור, אמר רב אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו. בעי ר' ירמיה גנבו ומכרו ישן מהו. בעי רב אשי מכר (שפחה) [אשה] לעוברה מהו, ותיפוק ליה דליכא עימור כלל, לא צריכא [ישן] דזגא עליה (שפחה) [אשה] דאוקמה באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, תיקו:

כי ימצא בעדים. איש פרט לקטן. גונב נפש מאחיו ולא מאחרים. מבני ישראל להביא את הגונב בנו ומכרו דברי רבי יוחנן בן ברוקה. ומת הגנב ההוא בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק. ההוא ולא הגונב את העבד. ההוא ולא הגונב מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ובערת הרע מקרבך בער עושי הרעות מישראל. השמר זה לא תעשה. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו מחיה, אין לי אלא (שלא נזקק) [משנזקק] לטומאה, (משנזקק) [עד שלא נזקק] לטומאה ואחר הפטור מנין, תלמוד לומר לשמור מאד ולעשות, אין לי אלא נגעי אדם, נגעי בגדים ונגעי בתים מנין, תלמוד לומר ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט, מתוך הסגר מנין, תלמוד לומר כאשר צויתם. אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם, תלמוד לומר לשמור ולעשות, (עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה צרעתו). לעשות אי אתה עושה אבל עושה אתה בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל גבי כתפיו ואם עברה עברה, הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין מותר, מודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות. ימול בשר ערלתו אף על פי שיש שם בהרת, ומה אני מקיי השמר בנגע הצרעת בשאר מקומות חוץ מהמילה דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר אינו צריך שבת חמורה דוחה, צרעת לא כ"ש. אמר מר בשר אף על פישיש שם בהרת הא ל"ל קרא דבר שאין מתכוין מותר, מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:

זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים. וכי מה ענין זה לזה, סמכו הענין לו ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע, והרי דברים ק"ו ומה מרים שלא דברה אלא (בפניו) [שלא בפניו] של משה ולהנאתו של משה ולשבחו של מקום ולבנינו של עולם כך נענשה, המדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה. בדרך בשעת טרופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם, אלא שתלה [הכתוב] הכל ללמדך שכל זמן שהדגלים נוסעים לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם (שנאמר) [וכה"א] ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים:

כי תשה ברעך אין לי אלא מלוה, מנין לרבות שכר שכיר והקפת חנות, תלמוד לומר משאת מאומה. לא תבא אל ביתויכול לא ימשכננו מבפנים אבל ימשכננו מבחוץ, תלמוד לומר לעבוט עבוטו בחוץ. לא ימשכננו בחוץ אבל ימשכננו מבפנים, תלמוד לומר בחוץ תעמוד, כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד. ואם איש עני אין לי אלא עני, עשיר מנין, תלמוד לומר ואם איש, א"כ למה נאמר עני, ממהר אני ליפרע ע"י עני יותר מן העשיר. לא תשכב בעבוטו שלא תשכב ועבוטו עמך. תנו רבנן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לבית ערב שנאמר לקח בגדו כי ערב זר.

דבר אחר לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לשכר חמר לשכר כתף לשכר פונדק לשכר דיוקנאות. יכול [אפילו] זקפן עליו במלוה, תלמוד לומר כי תשה ברעך משאת מאומה, נאמר משאת ונאמר מאומה. ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ועבוטו אצלך ואם עשיר הוא שכב ועבוטו אצלך. אמר אביי כל מיללתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאס"ד לא מהני אמאי לקי. ורבא אמר לא מהני מידי והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. והרי משכון דרחמנא אמר לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום אלמא דקנייה למשכון, א"ל רבא שאני התם דא"ק השב תשיב לו את העבוט. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא תשיב לו הוה אמינא איסורא דעבד עבד ואי בעי נהדר ואי לא בעי לא נהדר, קמ"ל. השב תשיב (כתוב ברמז שנ"א):

אמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה מה דרו של אדם להוציא פחות שבכלים, ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. המלוה את חברו הרי זה לא ימשכננו אלא בבית דין ולא יכנס לביתו ליטול משכונו שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו וגו'. היו לו שני כלים נוטל אחד (ומחזיר) [ומניח] אחד. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. רבי שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד (ששים) [שלשים] יום מכאן ואילך מוכרן בבית דין. אמר שמואל ושליח בית דין מנתח נתוחי אין משכנו לא וכו', תנאי היא דתניא שליח בית דין שבא למשכנו הרי זה לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד וגו'. ותניא אידך בעל חוב שבא למשכנו לא יכנס לביתו ליטול משכונו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד, ושליח בית דין שבא למשכנו נכנס לביתו ונוטל משכונו, וכשהוא ממשכנו לא ימש כננו דברים שעושין בהן אוכל נפש, ונותן מטה [ומטה] ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני, לו אבל לא לאתו ולבניו. הרי שהיו נושין בו אלף זוז והיה לבוש איצטלא שוה [מאה] מנה מפשיטין אותו ממנו ומלבישין אותו איצטלא הראויה לו דברי רבי ישמעאל, ורבי עקיבא אומר כל ישראל ראויים לאותה איצטלא. מטה ומטה תרתי למה לי, חדא לאכול עלה וחדא לישן עלה דאמר שמואל כל מילי ידעינן אסותייהו בר מהני תלת מילי, מאן דאכיל אהינא (דתמרים) [מרירא] אליבוא דריקנא, ומאן דאסר מיתנא דכיתנא [רטיבוא] אחרציה, ומאן דאכיל לחמא ולא מסגי ארבע אמות. ממשמע שנאמר בחוץ תעמוד (והאיש) אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט איני יודע שהוא איש, מה תלמוד לומר והאיש, לרבות שליח ב"ד, מאי לאו לרבות ליכנס כלוה, לא לרבות שליח בית דין בחוץ כמלוה. השב תשיב לו את העבוט מלמד שמחזיר לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. סגוס בלילה ומחרישה ביום, אבל לא סגוס ביום ומחרישה בלילה. ושכב בשמלתו וברכך מלמד שהוא מצווה לברכך, יכול אם ברכך את מבורך ואם לאו לא תהא מבורך, תלמוד לומר ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך מלמד שהצדקה עולה עד לפני כסא הכבוד שנאמר צדק לפניו יהלך. ויחזרו בהקדש ק"ו מבעל חוב, ומה בעל חוב שאין מסדרין מחזירין, הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין, אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה. תניא רבי אומר וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא, שלא תהא שביעית משמטת, ואם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. ישראל שהלוה לנכרי על חמצו אחר הפסח אינו עובר עליו ורבי מאיר אומר עובר וכו', והכא במאי עסקינן שהרהינו אצלו, וקמפלגי בדר' יצחק דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מנין לו, מכאן לבעל חוב שקונה משכון. תנא קמא סבר הני מילי ישראל מישראל דקריא ביה ולך תהיה צדקה, אבל ישראל מנכרי לא קני. ור' מאיר סבר ק"ו ישראל מישראל קנה ישראל מנכרי לא כל שכן. הלוהו על המשכון אין שביעית משמטתו דקנה ליה כדר' יצחק וכו' (כדלעיל). אמר רבא אמר רב נחמן אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. איתיביה רבא לרב נחמן קידשה במשכון מקודשת, התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון וכו':

ולך תהיה צדקה. מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו [ואוצרות אבותיו] בשני בצורת, חברו עליואחיו ובית אביו ואמרו לו אבות אבותיך גנזו אוצרות ואבותיך הוסיפו עליהן ואתה מבקש לבזבזן, אמר להן אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך, אבותי גנזו דבר שאינו עושה פירות ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר שנאמר ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה, אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם בא שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך (כתוב בישעיה ברמז ק"ט). לא תעשוק וביומו תתן שכרו (כתוב ברמז תר"ו ותר"ז ותר"ח):

לא תעשוק, מכלל שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, גרדי וסורק מנין, תלמוד לומר לא תעשוק מכל מקום, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. מאחיך ולא מאחרים. או מגרך זה גר צדק, (מלמד שעובר עליו בשני לאוין, ר' יוסי בר ר' יהודה אומר) [בשעריך זה גר תושב, א"ל אלא שכר אדם מנין לרבות שכר בהמה וכלים תלמוד לומר בארצך כל שבארצך מלמד שכולן עוברים בכל השמות האלו. ר' יוסי בר"י אומר גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין. בהמה וכלים אין בהם אלא] משום בל תעשוק:

ביומו תתן שכרו. מלמד ששכיר לילה גובה כל כל היום, ושכיר יום גובה כל הלילה מנין (אם פסק עמו), תלמוד לומר לא תלין ולא תבא עליו השמש. (כי עני הוא) [ואליו הוא נושא את נפשו] פרט לשפסק עמו. ואליו הוא נושא את נפשו וכי למה עלה זה בכבש ומסר לך את נפשו לא שתתן לו שכרו בו ביום, א"כ למה נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, אלא מלמד שכל הכובש שכר שכיר מעלה עליו הכתוב כאלו הוא נושא את נפשו. ולא יקרא עליך אל ה' יכול מצוה שלא לקרות, תלמוד לומר וקרא עליך אל ה', יכול מצוה לקרות, תלמוד לומר ולא יקרא עליך אל ה', יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא ואם לא יקרא עליך לא יהיה בך חטא, תלמוד לומר והיה בך חטא מכל מקום, אם כן למה נאמר וקרא עליך אל ה' ממהר אני ליפרע על ידי קורא יותר ממי שאינו קורא. זה שאמר הכתוב לדוד אליך ה' נפשי אשא ומה אם הפועל שהוא שכרו וחייב לו כתיב ואליו הוא נושא את נפשו, אנו שנפשנו תלויות בו על אחת כמה וכמה. לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר, על אחת כמה וכמה. לא יומתו אבות על בנים מה תלמוד לומר, אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים [ובנים בעון אבות] הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו, אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ובנים בעדות אבות. ובנים בעון אבות לא וכו' (כתוב ברמז ר"צ). אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכל שכן אבות להדדי, בנים להדדי מנלן, אם כן ליכתוב קרא לא יומתו אבות על בן מאי על בנים דאפילו בנים להדדי, אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן וכו' אם כן ליכתוב קרא ובן על אבות אי נמי הם על אבות, מאי ובנים דאפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב, קרובי האם מנלן, אמר קרא אבות אבות תרי זימני אם אינו ענין לקרובי האב תנהו לקרובי האם. אשכחן לחובה, לזכות מנלן, אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות. אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנלן, אמר קרא משפט אחד יהיה לכם. כשהוא אומר ובנים לרבות הקרובים, ואלו הן הקרובים אחיו ואחי איו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו. איש בחטאו יומתו אבות מתים בעון עצמן (וכן הבנים) [ובנים מתים בעון אבותם]. מר בריה דרבינא אמר אמר קרא לא יומתו אבות על בנים [לא יומתו ע"פ אבות] שאין להם חייס בנים, דאי ס"ד לכדאמרן לא יומתו אבות בעדות בנים, ליכתוב רחמנא לא יומתו אבות על בניהם, מאי בנים ש"מ לא יומתו על פי אבות שאין להם חייס בנים. אלא מעתה ובנים לא יומתו על אבות הכי נמי לא יומתו על פי בנים שאין להם חייס אבות, אלא מעתה גר הכי נמי דפסול לעדות, אמרי הכי השתא גר נהי דאין לו חייס למעלה אבל יש לו חייס למטה לאפוקי עבד שאין לו חייס לא למעלה ולא למטה וכו'. כתיב ותקח (את שני בני) רצפה בת איה וגו' למטה וכו'. כתיב ותקח (את שני בני) רצפה בת איה וגו' והכתיב לא יומתו אבות על בנים, אר"י מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שתתקדש שם שמים בפרהסיא וכו':

לא תטה משפט גר יתום, מה אני צריך והלא כבר נאמר לא תטה משפט ולא תכיר פנים, מלמד שכל המטה דינו של גר עובר בשני לאוין. ולא תחבול בגד אלמנה בין עניה בין עשירה ואפילו היא כמרתא בת ביתוס. רבי שמעון אומר דברים שאתה חובל באיש אית את מחזיר לאשה שלא תהא הולך ובא אצלה כדי להשיאה שם רע (כתוב ברמז תתי"ג):

כי תקצור קצירך, מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו אמר לבנו צא והקרב עלי פר לעולה ופר לזבחי שלמים, אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו יותר מכל מצות האמורות בתורה, אמר לו כל מצות שבתורה נתן לנו לדעתנו וזה שלא לדעתנו אלו עשינוה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו, אמר ליה הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר וגו' קבע לו הכתוב ברכה, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שלא מתכוון לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה, המתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה. כיוצא בו אם נפש אחת תחטא בשגגה, והרי דברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לחטוא וחטא [מעלין עליו כאלו חטא, המתכוון לחטוא וחטא] על אחת כמה וכמה (כתוב ברמז תע"ט). תניא בשדה פרט לטמון דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמון, לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר אין ה"נ, אלא בשדה ל"ל, מיבעי ליה לרבות שכחת קמה, ורבנן שכחת קמה מנא להו נפקא להו מכי תקצור קצירך בשדך, ור"י, מיבעי ליה לכדר' אבהו אמר ר' אלעזר דאמר פרט (לששכח) [לשצפו] עומרין לתוך שדה חברו, ורבנן מבשדה בשדך, ורבי יהודה בשדה בשדך לא משמע ליה. ראה אותן רצין אחר מציאה, אחר צבי שבור, אחר גוזלות שלא פרחו, ואמר זכתה לי (חצרי) [שדי] זכתה לו, אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ותיקני ליה שדהו דאמר רבי יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. דתניא היה עומד בעיר ואומר יודע אני שעומר שיש לי בשדה פועלין שכחוהו כו' יכול לא יהא שכחה, תלמוד לומר ושכחת עומר בשדה, בשדה ושכחת ולא בעיר, והכי קאמר בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה, זכור ולבסוף שכוח אין שכחה [מ"ט] כיון דקאי גבה הויא ליה חצרו וזכתה ליה, אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה מ"ט דליתיה גביה דלזכי ביה, ממאי דילמא גזרת הכתוב היא דבשדה נהוי שכחה ובעיר לא נהוי שכחה, אמר קרא לא תשוב לקחתו, לרבות שכחת העיר, האי מיבעיא ליה ללאו, א"כ לימא קרא לא תקחנו, מאי לא תשוב לרבות שכחת העיר. ואכתי מיבעי ליה לכדתנן שלפניו אין שכחה שלאחריו שכחה שהוא בבל תשוב, זה הכלל כל שהוא בבל תשוב שכחה אינו בבל תשוב אינו שכחה. אמר ר' אשי אמר קרא יהיה לרבות שכחת העיר (כתוב ברמז תראש השנה):

כי תקצור, פרט לשקצרוהו לסטים וקרסמוהו נמלים ושברתו הרוח או בהמה, קצירך פרט לשקצרוה נכרים. מכאן אמרו נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, רבי יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת העימור. קצירך [פרט לאחרים. קצירך] פרט להקדש. כשתמצי לומר קצרה הקדש ולקח ישראל פטורה, קצר נכרי ולקח ישראל פטורה. רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר כל זמן שיש לו קציר יש לו עומר ויש לו שכחה, וכל זמן שאין לו קציר אין לו עומר ואין לו שכחה, כשתמצי לומר קצר הקדש ולקח ישראל פטורה, קצר נכרי ולקח ישראל פטור. בשדך פרט למעמר בשדה חברו דברי רבי מאיר, וחכמים מחייבין, מכאן אתה אומר העומר ששכחוהו פועלין ולא שכחו בע"ה שכחו בע"ה ולא שכחוהו פועלין, עמדו עניים בפניו או שחיפוהו בקש הרי זה אינו שכחה. ושכחת עומר ולא (הרגיש) [הגדיש] יכול אף (לא) שכחו (פועלים) [יותר] משנים תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, מכאן אמרו שני [עומרים שכחה ג' אינם שכחה, שני] צבורי זיתים וחרובים שכחה שלשה אינן שכחה. שני גרגרים פרט שלשה אינן פרט. בשדה פרט לטמונין דברי רבי יהודה, וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמונין. בשדה לרבות את הקמה, שהיה בדין ומה עומר שהורע כח עני בו יש לו שכחה קמה שיפה כח עני בה אינו דין שיש לו שכחה, לא אם אמרת בעומר שאינו מציל לא את העומר ולא את הקמה, תאמר בקמה שהיא מצןת את העומר ואת הקמה, תלמוד לומר בשדה לרבות את הקמה. לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות, מכאן אמרו ראשי שורות העומר שכנגדו יוכיח והעומר שהחזיקו בו להוליכו לעיר ושכחו מודין שאין שכחה. לא תשוב לקחתו כלו כאחד, וכמה יהיה בו שיערו חכמים בעושה סאתים, מכאן אמרו העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה. שני עומרים ובהן סאתים רבי גמליאל אומר לבעל הבית, וחכמים אומרים לעניים, א"ל ר"ג [וכי מרוב העמרים יופי כחו של בע"ה או הורע כחו אמרו לו יופי כחו, אמר להם] ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עומרים ובהם סאתים וכו'. לא תשוב לקחתו מכאן אמר רבי ישמעאל שבולת של קציר וראשה מגיע לקמה אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית ואם לאו הרי היא של עניים, ספק בעל הבית המוציא מעניים עליו הראיה שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומנין שספק לקט לקט, ספק שכחה שכחה, ספק פאה פאה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה. אמר רבי אלעזר בן עזריה מנין למאבד סלע ומצאו עני ונתפרנס בה מעלה עליו הכ תוב כאלו זכה, תלמוד לומר לגר ליתום ולאלמנה יהיה, והרי דברים קל וחומר ומה מי שלא נתכוון לזכות וזכה מעלה עליו הכתוב כאלו זכה, מי שמתכוון לזכות וזכה על אחת כמה וכמה:

כי תחבוט זיתך. הראשונים היו חובטין זיתיהן והיו נוהגין בו עין יפה, מכאן אמרו הזית שהוא עומד (על) [בין] ג' שורות של (ג') [שני] מלבנין ושכחו אינן שכחה, זיתך פרטלאחרים. זיתך פרט להקדש. לא תפאר לא תפאר לעני, מכאן אמרו מי שאינו מניח את העניים ללקט או שמניח את האחד והאחד לא או שמסייע לאחד מהן הרי זה גוזל את העניים, ועל זה נאמר אל תסיג גבול עולם. אחריך מלמד שיש לו שכחה. אחריך מלמד שיש לו פאה. לגר ליתום נאמר כאן גר יתום ונאמר להלן גר יתום, מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים. כי תבצור כרמך, מכאן היה ר' אליעזר אומר כרם שכלו עוללות לבעל הבית, רבי עקיבא אמר לעניים. לא תעולל איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף. יש לו כתף ואין לו נטף נטף ואין לו כתף הרי הוא של בעל הבית ואם הרי הן של עניים. אחריך מלמד שיש לו שכחה. [אחריך] מלמד שיש לו פאה, מכאן אמרו איזהו היא שכחה, בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה, וברגליות משיעבור הימנה. לגר ליתום נאמר כאן גר ויתום ונאמר להלן גר ויתום מה גר ויתום האמור להלן בעושה סאתים אף גר ויתום האמור כאן בעושה סאתים:

כי יהיה ריב בין אנשים אין שלום יוצא מתוך מריבה, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו' מי גרם ללוט לפרוש מאותו צדיק הוי אומר זו מריבה. ועמדו שני אנשים אשר להם הריב מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה. בין אנשים אין מנין, תלמוד לומר ונגשו אל המשפט. ושפטום בעל כרחם. והצדיקו וגו' יכול כל מרשיעין לוקין, תלמוד לומר והיה אם בן הכות הרשע פעמים לוקה פעמים אינו לוקה, ועדיין איני יודע (אלו) [איזו] הן הלוקין, תלמוד לומר לא תחסום שור בדישו מה חסימה מיוחדת מצות לא תעשה והרי הוא לוקה אף כל שהוא מצות לא תעשה לוקה, או כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה יהא לוקה, תלמוד לומר לא תחסום שור, מה חסימת שור מיוחדת שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שאין בה קום עשה הרי הוא לוקה, אף כל מצות לא תעשה שרין בה קום עשה הרי הוא לוקה, רבי שמעון אומר והצדיקו את הצדיק (והרשיעו את הרשע) צדקהו כדי שלא ילקה. מכות בשלשה מנהני מילי, אמר רב הונא דאמר קרא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה. אלא מעתה והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה כדעולא דאמר עולא רמז לעדים זוממין מן התורה מנין, מנין והא כתיב ועשיתם לו כאשר זמם, אלא רמז לעדים זוממין שלוקין (מן התורה) מנין דכתיב והצדיקו את הצדיק וגו' והיה אם בן הכות הרשע, משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, אלא עדים שהרשיעו את הצדיק (והצדיקו את הרשע) ואתו עדים אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים והיה אם בן הכות הרשע. ותיפוק ליה משום לא תענה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו. משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ואשלשה, מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם אשר הוא רשע למות מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקום במקום מיתה עומדת, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי הכי אומדנא ל"ל למחייה ואי מאית לימות, א"ל אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך בעידנא דכי מחית אגבא דחייא קא מחית. אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין (אומדין) [מכין אותו] אלא מכות הראויות להשתלש, וכמה הן תמני סרי למחייה עשרים וחדא וכי מיית בהך חדא לימות דהא כי מחי אגבא דחייא קא מחי, אמר קרא ונקלה אחיך לעיניך אחר שלקה אחיך בעינן וליכא. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהן, העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנהני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות ב"ד מה להלן אין מיתה לחצאין אף כאן אין מלקות לחצאין, רבא אמר בעינן כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא. אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. כיצד מלקין אותו כופת שתי ידיו על העמוד אילך ואילך וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שהוא מגלה את לבו והאבן נתונה מאחריו, וחזן הכנסת עומד עליו ורצועה של עגל בידו כפולה אחד לשנים ושנים (לארכו) [לארבעה] ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה ידה טפח [ורחבה טפח וראשה] מגעת על פי כריסו ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידות מאחריו, ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה, והמכה מכה בידו אחת ובכל כחו, והקורא קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך, וחוזר לתחלת המקרא [ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו' וחותם והוא רחום יכפר עון וגו' וחוזר לתחלת המקרא] אם מת תחת ידו פטור, הוסיף לו רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו, נתקלקל בין ברעי בין במים פטור. ר' יהודה אומר האיש ברעי והאשה במים. אמר רב ששת משום רבי אליעזר בן עזריה מנין לרצועה שהיא של עגל דכתיב ארבעים יכנו וסמיך ליה לא תחסום שור. ושתי רצועות עולות ויורדות בו תנא של חמור כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא ידע שור קונהו וגו' אמר הקב"ה יבוא מי שמכיר אבוס בעליו ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו. מלקין אותו שליש מלפניו דאמר קרא והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו, רשעה אחת מלפניו ושתי רשעיות מאחוריו. מנין לרצועה שהיא מוכפלת דכתיב והפילו, האי מיבעי ליה לגופיה, א"כ ליכתוב קרא יטהו מאי והפילו ש"מ תרתי. תנו רבנן כשהוא מגביה מגביה בשתי ידיו דמידליא טובא, וכשהוא מכה מכה בידו אחת דאתיא מרזיא. תנו רבנן אין מעמידין חזנין חסירי כח ויתירי מדע, רבי יהודה אומר אפילו יתירי כח וחסירי מדע, אמר רבא כוותיה דר"י מסתברא דכתיב לא יוסיף פן יוסיף, אי אמרת בשלמא חסירי מדע היינו דאיצטריך לאזהורי [אלא אי אמרת יתירי מדע מי צריך לאזהורי], ורבנן אין מזרזין אלא למזורזין. תנו רבנן גדול שבדיינין קורא והשני מונה והשלישי אומר הכהו, בזמן שמכה מרובה מאריך, מכה מועטת מקצר, והאנן תנן חוזר לתחלת המקרא, מצוה לצמצם ואם לא צמצם חוזר לתחלת המקרא:

והפילו השופט מלמד שאין מלקין מעומד. והכהו שליש מלפניו ושתי ידות מלאחריו. לפניו שיהא לוקה ועיניו בו ולא שיהא לוקה ועיניו ב

דבר אחר, יכול יהא לוקה ומת תלמוד לומר כדי רשעתו אין לוקה ומת. יכול יהא לוקה ומשלם תלמוד כדי רשעתו אין לוקה ומשלם. מעידנו באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין. שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר"מ, וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, אלא ר"מ מאי טעמא, אמר עולא גמר ממוציא שם רע מה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כאן לוקה ומשלם, מה למוציא שם רע שכן קנס, סבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא. וכמה מלקין אותו ארבעים חסר אחת שנאמר במספר ארבעים מנין שהוא סמוך לארבעים, ר"י אומר ארבעים שלימות, והיכן הוא לוקה את היתירה בין כתפיו. מ"ט דתנא קמא אי כתיב ארבעים במספר ה"א ארבעים במנין, השתא דכתיב במספר ארבעים מנין שהוא (סומך) [סוכם] את ארבעים. אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דמקמי ס"ת קיימי ומקמי גברא רבה לא קיימי התורה אמרה ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרו להו חדא. בין כתפיו מאי קראה מה המכות האלה בין ידיך וגו', ורבנן ההוא בתינוקות של בית רבן כתיב. מכה רבה אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, תלמוד לומר לא יוסיף, א"כ מה תלמוד לומר מכה רבה לימד על הראשונות שהן מכה רבה. אמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין פטור, מ"ט ונקלה והא נקלה. תנו רבנן אמדוהו לכשילקה קלה אין מלקין אותו, לכשיצא מב"ד קלה מלקין אותו, ולא עוד אלא אפילו קלה בתחלה מלקין אותו שנאמר והכהו ונקלה ולא שנקלה כבר בבית דין. אמדוהו לקבל ארבעים ולקה מקצתן ואמדו שאינו יכול לקבל ארבעים פטור (שנאמר ונקלה אחיך לעיניך). כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא כאחיך דברי רבי חנניא בן גמליאל. ואמר ר' חנניא בן גמליאל ומה העובר עבירה אחת נפשו ניטלת לו, העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. רבי (שמואל) [שמעון] אומר ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות וגו'. ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ר"ש ברי אומר הרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן הפורש ממנו עאכ"ו שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות:

ארבעים יכנו ולא על הקרקע. יכנו ולא על כסותו. יכנו אין מלקין שנים כאחד. לא יוסיף אם היה מוסיף עובר על לא תעשה, אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין על כל אומד ואומד שאמדוהו ב"ד מנין, תלמוד לומר (לא) [פן] יוסיף מ"מ. מכה רבה אין לי אלא מכה רבה, מכה מועטת מנין, תלמוד לומר על אלה, א"כ למה נאמר מכה רבה מלמד שאין הראשונה מכה רבה. רבי [יהודה] אומר הרי הוא אומר ה' מי יגור באהלך, הולך תמים ופועל צדק, לא רגל על לשונו, נבזה בעיניו נמאס, כספו לא נתן בנשך, ובמקום אחר הוא אומר ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה ובסוף הענין הוא אומר חיה יחיה, וכי מה עשה זה, אלא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. לא תחסום (כתוב לעיל בפסוק כי תבא בכרם רעך). תנו רבנן דיש מה דיש מיוחד שגידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל וכו', יצא החולב והמגבן והמחבץ הואיל ואין גידולי קרקע אין פועל אוכל בו אף כל וכו' יצא המנכש בבצלים ובשומים הואיל ואין גמר מלאכה אין פועל אוכל בהן. האי מואל כליך לא תתן נפקא, לא צריכא אע"ג דקא משלף קטיני מביני אלימי. תניא אידך דיש מה דיש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל וכו', יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות אין פועל אוכל בו, והתניא הבודל בתמרים פועל אוכל בו, כי תניא ההיא בתוחלני. היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו (כתוב לעיל). והפועלים לא יאכלו מגרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל מכרשיני הקדש, מ"ט א"ק לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש. מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום, וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדו:

כי ישבו אחים יחדו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם, פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו, כיצד שני אחין ומת אחד מהן ונולד להן אח ואחר כך יבם השני את אשת אחיו ומת, הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. יחדו המיוחדין בנחלה פרט לאחיו מן האם. רבה אמר אחין מן האב ילפינן אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם, ולילף אחוה אחוה (מבני) מלוט כו', מסתברא מבני יעקב הוה ליה למילף משום דמופני דהוה ליה למיכתדב שנים עשר עבדיך אנחנו בני אבינו, וכתב אחים ש"מ לאפנויי, ואיצטריך למיכתב אחים ואיצטריך למיכתב יחדו, דאי כתב רחמנא אחים הוה אמינא לילף אחוה אחוה מלוט, וכי תימא לא מפני לאיי אפנויי מפני מדהוה ליה למיכתב רעים וכתב אחים ש"מ לאפנויי וכתב רחמנא יחדו [המיוחדים בנחלה] ואי כתב יחדו הוה אמינא עד דמייחדי באבא ובאמא [צריכא] . והא מהיכא תיתי יבום בנחלה תלה רחמנא ונחלה מן האב ולא מן האם איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וחידוש הוא דקא מישתריא ערוה גביה אימא עד דמייחדי באבא ובאימא כתב רחמנא אחים. יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה, קרי כאן להקים לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא, אמר אביי אמר קרא יבמה יבוא עליה [כל דהו]. והאמר רב יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, אמר קרא כי ישבו אחים יחדו ואפי' בן יום אחד. תינוק בן יום אחד זוקק ליבום דכתיב כי ישבו אחים יחדו שהיה להם ישיבה אחת בעולם. ופוטר מן היבום ובן אין לו אמר רחמנא והא אית ליה. שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא זיקת שני יבמין. מי שיש לו (בן) [אח] מכל מקום לאתויי ממזר זוקק את אשת אחיו ליבום. פשיטא אחיו הוא. מהו דתימא לילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולין הכא נמי כשרין ולא פסולין קמ"ל. ואימא הכי נמי מדלענין יבום מיפטר פטור מיזקק נמי זקוקה. ואחיו הוא לכל דבר ליורשו ולטמא לו, פשיטא אחיו הוא, סד"א הואיל וכתב רחמנא כי אם לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל בעמיו, יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה, הכי נמי מטמא הוא לאח כשר ואינו מטמא לאח פסול קא משמע לן. ואימא הכי נמי, התם לאפוקה קיימא הכא אחיו הוא:

חוץ מן הנולד מן השפחה ומן הכותית, מאי טעמא דכתיב האשה וילדיה וגו'. וכותית כתיב בה כי יסיר את בנך. מי שיש לו בן מ"מ לאתויי ממזר פוטר מן היבום, דאמר קרא ובן אין לו עיין עליו. וחייב על הכאתו ועל קללתו, קרי כאן ונשיא בעמך בעושה מעשה עמך כשעשה תשובה, והאי בר תשובה הוא והתניא מעות לא יוכל לתקון זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא:

איתמר החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת והפילה, רבי יוחנן אמר אין צריכה חליצה מן האחין, ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחין, במאי קמיפלגי, איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא ר' יוחנן סבר אם יבוא אליהו ויאמר דהאי דאיעברא אפולי מפלה מי לאו בת חליצה ויבום היא השתא נמי תיגלי מילתא למפרע, ור"ל סבר תיגלי מילתא למפרע לא אמרינן. איבעית אימא קרא ר' יוחנן סבר ובן אין לו אמר רחמנא והא לית ליה, וריש לקיש סבר ובן אין לו עיין עליו. בית שמאי מתירין את הצרות לאחין ובית הלל אוסרין, מ"ט דבית שמאי, אמר קרא לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, חוצה מכלל דאיכא פנימית ואמר רחמנא לא תהיה חוצה הא גואי תהא. וב"ה האי לא תהיה מיבעי ליה לכדרב יהודה אמר רב דאמר מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנאמר לא תהיה לא תהא בה הויה לזר. ובית שמאי מי כתיב לחוץ החוצה כתיב, וב"ה, כיון דכתיב החוצה כמאן דכתב לחוץ דמי דתניא רב (נחמן) [נחמיה] אומר כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה הכתוב ה"א בסופה, כגון אילמה מחנימה, מצרימה. ובית שמאי נפקא להו מלאיש זר. וב"ה אין הכי נמי וחוצה למה לי לרבות הארוסה. ואידך מחוצה החוצה, ואידך חוצה החוצה לא דריש. אמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר ותהי נדתה עליו. סוטה נמי תפסי בה קידושין. תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר, ואביי שומרת יבם מספקא ליה אי כרב אי כשמואל. אמר רב יהודה אמר רב מנין ליבמה שאין תופסין בה קדושין שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהא בה הויה לזר. ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט. מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אשת המת אי ללאו הוא דאתא או דלא תפסי בה קידושין הוא דאתא, והלכתא כוותיה דשמואל. יבמה יבוא עליה (כתוב בפסוק ואשה אל אחותה לא תקח ברמז תקצ"ד וברמז תפ"ה). תניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי [לשם אישות] ולשם

דבר אחר כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. וחכמים אומרים יבמה יבוא עליה מ"מ. תנן התם מצות יבום קודמת למצות חליצה, בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב ואין כופין אותו, כי הוי אתא לקמיה דרב א"ל אי ניחא לך ייבם אי ניחא לך חלוץ בדידך תלא רחמנא דכתיב ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם:

תנו רבנן יבמה יבוא עליה למצוה.

דבר אחר יבמה יבוא עליה בין בשו גג בין במזיד בין באונס בין ברצון. (רבא אמר) [תניא אידך יבמה יבוא עליה כדרכה ולקחה שלא כדרכה ויבם] ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה, ויבמה בעל כרחה. אמר רב יהודה אמר רב ישן לא קנה ביבמתו דאמר קרא יבמה יבוא עליה עד דמכוון לה. והתניא בין ער [היא] בין ישן [הוא] כו' הכא במאי עסקינן במתנמנם, היכי דמי מתנמנם, נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא. נפל מן הגג ונתקע בה חייב בד' דברים אבל לא בבשת, מאי טעמא ושלחה ידה והחזיקה במבושיו ואמר מר אינו חייב על הבשת עד שיהא מתכוון. וביבמתו לא קנה דלא מכוון לביאה. שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה כ"ג לא יכנוס. [כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם]. קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנישואין אין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין יבוא עשה וידחה לא תעשה, גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם. בביאה מנלן, דאמר קרא יבמה יבוא עליה וגו' ואימא לכולה מילתא כאשה, לא ס"ד דתניא יכול יהו כסף ושטר גומרין בה כדרך שהביאה גומרת בה, תלמוד לומר ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה. ואימא ויבמה דבעל כרחה מיבם לה, אם כן לימא קרא ויבם מאי ויבמה ש"מ תרתי. בחליצה מנלן דכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל, האי מיבעי ליה לכדתני רב שמואל בישראל בבית דינם של ישראל ולא בבית דינם של כותים, תרי בישראל כתיבי, ואכתי מיבעי ליה לכדתניא אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבים לפני ר' טרפון ובאתה יבמה לחלוץ ואמר לנו ענו כלכם חלוץ הנעל חלוץ הנעל, ההוא מונקרא שמו נפקא. ובמיתת היבם מנלן ק"ו ומה אשת איש שהיא בחנק מיתת הבעל מתירתה, יבמה שהיא בלאו לא כל שכן. ותהא א"א יוצאה בחליצה מק"ו ומה יבמה שאין יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה, א"ק ספר כריתות ספר כורתה ואין

דבר אחר כורתה. ותהא יבמה יוצאת בגט מק"ו ומה אשת איש שאין יוצאה בחליצה יוצאה בגט זו שיוצא בחליצה אינו דין שיוצאה בגט, אמר קרא לה לה ולא ליבמה, ואימא לה לשמה, תרי לה כתיבי, ואכתי איבעי ליה חד לה לשמה ואידך לה] ולא לה ולחברתה, אמר קרא נעל נעל אין מידי אחרינא לא. והא מיבעי ליה לכדתניא נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין, תלמוד לומר נעל (מ"מ) [נעל ריבה) א"כ מה תלמוד לומר נעלו נעלו הראוי לו פרט לגדול שאינו יכול להלך בו פרט לקטן שאינ ו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב, אם כן ניכתוב רחמנא נעל מאי הנעל שמע מינה תרתי:

ערות אשת אחיך יבמה יבוא עליה בדבור אחד נאמרו (כתוב ברמז רצ"ה):

שומרת יבם כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר, למאי הילכתא, לומר שמגרשה בגט ומחזירה. מגרשה בגט פשיטא, מהו דתימא יבמה אמר רחמנא ועדין יבומין הראשונים עליה ולא תסגי לה בגט אלא בחליצה קא משמע לן. מחזירה פשיטא (ולא ימחה) מהו דתימא מצוה (כדאמר) [דרמא] רחמנא עליה (עברה) [עבדה] ותיקום עליה באיסור אשת אח קא משמע לן. ואימא הכי נמי, אמר קרא ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשית כאשתו (כתוב ברמז תקצ"ה):

ומת אחד מהם אין לי אלא בזמן שהן שנים ומת אחד מהם, מנין אפילו הן מרובין, תלמוד לומר ומת אחד מהם, מנין אפילו מתו כולן תלמוד לומר ומת אחד מהם, ולמה נאמר אחד מהם אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים. מכאן אמרו שלשה אחים נשואין שלש נשים נכריות מת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתייבמות שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמים. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר למה אני צריך, לפי שאמרנו (להלן) אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים יכול (אף כאן כן) [תהא פטורה] תלמוד לומר לא תהיה אשת המת החוצה, כיצד הוא עושה (או) חולצת (או) [ולא] מתייבמת. הנותן גט פסלה לעצמו ופסלה על האחין, העושה מאמר ביבמות קנאה לעצמו ופסלה על האחים, יכול יהא מאמר גומר בה, תלמוד לומר יבמה יבוא עליה ביאה גומרת בה ואין מאמר גומר בה:

והיה הבכור אשר תלד (אמר רב יהודה) אמר רב אסי צרת אילונית אסורה דכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם. אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת. יקום על שם אחיו לנחלה, או אינו אלא שמו יוסף קורין אותו יוסף יוחנן קורין אותו יוחנן, נאמר כאן על שם אחיו ונאמר להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם מה שם האמור להלן נחלה אף כאן נחלה. ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי כו'. אלא בכור דקרייה רחמנא לגריעותא מה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק (כתוב ברמז תתקכ"ט). הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו, מאי טעמא יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם. רבי יהודה אומר אם יש שם אב נכסים של אב, מאי טעמא אמר קרא והיה הבכור אשר תלד [כבכור] מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם נמי אין לו בחיי האב. פשיטא חלק בכור וחלק פשוט יהבינן ליה אחד מצרא. יבם מאי, אמר אביי היא היא [מ"ט בכור קרייה רחמנא], רבא אמר אמר קרא והיה הבכור אשר תלד הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור. אין היבם נוטל בראוי כבמוחזק מאי טעמא בכור קרייה רחמנא (כתוב לעיל בפסוק ולו משפט הבכורה) ואם לא יחפוץ. אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכו' חולצת ולא מתייבמת. קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין [בשלמא מן הנשואין עשה] ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין לא תעשה [גרידא] היא יבוא עשה וידחה לא תעשה, אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין תלמוד לומר יבמתו מה תלמוד לומר יבמתו, יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין, ואימא חייבי כריתות, אמר קרא אם לא יחפוץ האיש האם אם חפץ מייבם. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. אי הכי חייבי לאוין נמי, הא רבי רחמנא יבמתו, ומה ראית, מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קדושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין:

ואמרה מאן יבמי. חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה. וחרש שנחלץ והחרשת שחלצ?? חליצתה פסולה. אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באמר ואמרה ומתניתא דקתני לא קראה חליצתה כשרה כרבי זירא דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

לא אבה יבמי. אמר אביי האי מאן דמקרי גט חליצה לא ליקרי לדידה לא לחודיה ואבה יבמי לחודיה דמשמע אבה יבמי, אלא לא אבה יבמי. ולא ליקרי לדידיה לא לחודיה וחפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה, אלא לא חפצתי לקחתה בבת אחת:

ואם לא יחפץ האיש, ולא שלא חפץ בה המקום, מוציא אני את העריות שחייבין עליהן מיתת בית דין ועדין לא אוציא את העריות שהן בלא תעשה, תלמוד לומר לא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום. לקחת את יבמתו מה אני צריך מפני שנאמר והיה הבכור אשר תלד יכול שאני מוציא עקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ושאינה ראויה לילד, תלמוד לומר יבמתו יבמתו ריבה. ועלתה יבמתו השערה מצוה בבית דין שיהא בגובה של עיר ושיהא בזקנים. מאן יבמי להקים לאחיו שם פרט לסריס שאם רצה להקים שם שאינו יכול, ר' יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה, מה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע. בישראל ולא בגרים, מכאן אמרו שני אחים גרים שעהיתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה פטורין מן החליצה ומן היבום שנאמר בישראל ולא בגרים. לא אבה יבמי ולא שלא אבה המקום, יקום על שם אחיו ולא ע"ש אחי האב. המת לפי שנאמר להלן אשת אחד מתייבמת ולא אשת שנים מנין מת ראשון ייבם שני, מת שני ייבם שלישי, תלמוד לומר המת המת ריבה הכתוב. ולא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי. מעשה באדם אחד שבא לפני ר"י א"ל מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים [א"ל לא תחלוץ, ותחלוץ ומה בכך] קרא עליו המקרא הזה ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם כל העולה ליבום עולה לחליצה:

תניא וקראו לו הן ולא שלוחן. ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקנה, הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו מה לך [אצל ילדה מה לך] אצל זקנה לך אצל כמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך. מצות חליצה בשלשה דיינין ואפילו שלשתן הדיוטות. תנינא להא דתנו רבנן מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דיינין, רבי יהודה אומר בחמשה, מ"ט דתנא קמא זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן ג'. ור' יהודה זקני שנים זקנים (ארבעה) [שנים] ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד א' הרי כאן חמשה. ותנא קמא האי זקני מאי עביד ליה, מיבעי ליה אפילו שלשתן הדיוטות. ורבי יהודה הדיוטות מנא ליה, נפקא ליה מלעיני דאמר מר לעיני פרט לסומין, מדאיצטריך קרא למעוטי סומין ש"מ דאפילו הדיוטות, דאס"ד סנהדרין בעינן למה לי למעוטי סומין מדתני רב יוסף נפקא [דתני ר"י] כשם שב"ד מנוקין בצדק כך מנוקין מכל מום דכתיב כלך יפה רעיתי וגו', ואידך האי לעיני מאי עביד ליה, א"ל ההוא לכדרבא דאמר צריכי דייני למחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. ואידך נמי מיבעי ליה לכדרבא, אלא הדיוטות מנא ליה, נפקא ליה מבישראל ישראל כל דהו. ואידך האי ישראל מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדאמר רב שמואל בר יהודה בית דין של ישראל ולא בית דין של כותים. ואידך בישראל אחרינא כתיב. ואידך מיבעי ליה לכדתניא אמר ר' יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון וכו' (כדלעיל). ואידך מונקרא שמו נפקא, אלא מעתה וקראו שניםודברו שנים ה"נ לרבי יהודה הרי כאן ט', ההוא מיבעי ליה לכדתניא וקראו לו הן ולא שלוחן וכו' (כדלעיל). והדר בה רבי יהודה דתנן סמיכת זקנים ועריפת עגלה בג' ר' יהודה אומר בה' החליצה והמיאונין בג' ולא פליג ר' יהודה. ש"מ הדר ביה, אמר רבא צריכי דייני למקבע דוכתא דכתיב ועלתה יבמתו השערה. רב פפא ורב הונא בר יהושע עבדי עובדא בחמשה כמאן כרבי יהודה, והא הדר ביה, לפרסומי מילתא בעלמא. היבמה הולכת אחר היבם להתירה, עד כמה, אמר רב אמי אפילו מטבריא לצפורי, מאי קראה וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה. וחלצה נעלו מעל רגלו ולא מעל דמעל. סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו שנאמר ואנעלך תחש, ואימא תחש אין מידי אחרינא לא, נעל נעל ריבה. אי הכי אפילו כל מילי נמי, א"כ תחש מאי אהני ליה. תנו רבנן נעלו אין לי אלא נעלו, נעל של כל אדם מנין, תלמוד לומר נעל נעל מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר נעלו, נעלו הראוי לו, פרט לגדול שאינו יכול להלך בו, פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו, פרט לסנדל המסוליים שאין לו עקב. א"ל רב כהנא לשמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו משלף הוא דכתיב וחלצו את האבנים. ואימא זרוזי הוא דכתיב החלצו מאתכם אנשים לצבא, התם ני שלופי (גברי) [מביתא] לקרבא. והכתיב יחלץ עני בעניו, בשכר עניו יחלץ מדינה של גיהנם. והכתיב חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, בשכר יראיו יחלצם מגיהנם. והכתיב ועצמותיך יחליץ ואמר (רבא) [ר"א] זו מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי גרמי, א"ל אין משמע הכי ומשמע הכי ואס"ד זרוזי הוא ליכתוב רחמנא וחלצה נעלו ברגלו. אי כתב הכי הוה אמינא ברגלו אין בשוקו לא, כתב רחמנא מעל רגלו דאפילו בשוקו, א"כ ליכתוב במעל רגלו מאי מעל רגלו שמע מינה לישנא דמישלף הוא. מן הארכובה ולמטה חליצתה כשרה. ורמינהו רגלים פרט לבעלי קבין, שאני הכא דכתיב מעל רגלו. אי הכי למעלה מן הארכובה נמי מעל ולא מעל דמעל וכו', מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה, דלא איקרי רגל. והא כתיב ובשליתה היוצת מבין רגליה כו', ולא עשה רגליו, ויבוא שאול להסך את רגליו, בין רגליה כרע נפל לישנא מעליא. חלצה בשמאל חליצתה פסולה, ורבי אלעזר מכשיר. מ"ט דרבנן, ילפינן רגל רגל ממצורע מה להלן בימין אף כאן בימין. ורבי אלעזר לא יליף והתניא רבי אלעזר אומר מנין לרציעה שהיא באזן ימין נאמר כאן אזן ונאמר להלן אזן מה להלן בימין אף כאן בימין, אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה. רבא אמר לעולם לא תיפוך, אזן אזן מופני רגל רגל לא מופני, וכי לא מופני מאי פרכת משום דאיכא למיפרך מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואזוב ושני תולעת. לוי נפק לקרייתא בעו מיניה גידמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו שתחלוץ אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת מכלל דאיכא כתב דלאו אמת, לא הוה בידיה, אזיל שאל בי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה ביד ומי כתיב ורקקה רוק, אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת וכי יש כתב שאינו אמת, ל"ק כאן בגזר דין שיש עמו שבועה כאן בגזר דין שאין עמו שבועה, כדרב שמואל בר אמי אמר רבי יוחנן דאמר מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי. ל"א רבינו הוה עבר על סימוניא יצאואנשי סימוניא לקראתו, אמרו לו רבינותן לנו אדם אחד שיהא מקרא ואתנו ומשנה אותנו ודן את דינינו, נתן להם ר' לוי בר סיסי, ועשו לו בימה גדולה והושיבו אותו למעלה הימנה ונתעלמו דברים ממנו, שאלו ממנו שלש שאלות גידמת במה היא חולצת ולא השיבן, רקקה דם מהו ולא השיבן, אמרו דילמא לית הוא בר אולפן דילמא בר אגדה הוא, נשאליה קראי א"ל מהו דכתיב הרשום בכתב אמת, אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת ולא השיבן, כיון שראה שצרתו צרה השכים בבקר והלך לו אצל רבינו א"ל מה עשו בך אנשי סימוניא, א"ל אל תזכירני צרתי שלש שאלות שאלוני ולא יכולתי להשיבן, א"ל ומה אינון, א"ל גידמת במה היא חולצת, א"ל ולא היית יודע מה להשיב, א"ל אין אפילו בשיניה אפילו בגופה, רקקה דם מהו א"ל ולא היית יודע מה להשיבן, א"ל אם היה בו צחצוחית של רוק כשר ואם לאו פסול, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת, א"ל ולא היית יודע מה להשיבן, א"ל רשום עד שלא נגזרה גזרה, אמת משנגזרה גזרה, א"ל ולמה לא השבת אותם כשם שהשבת אותי, א"ל עשו לי בימה גדולה והושיבוני למעלה הימנה (ותפח) [וטפת] רוחי עלי ונתעלמה הלכה ממני, קרא עליו רבי אם נבלת בהתנשא. רבי עקיבא אומר מי גרם לך להתנבל בדברי תורה ע"י שנשאת עצמך בהון, רבי יוחנן אמר כל המנבל עצמו על דברי תורה בה תנשא ואם זמות יד לפה:

ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה. מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידה. לא חפצתי לקחתה ולא שלא חפץ בה המקום. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מלמד שמתייחדת עמו לעיני הזקנים. וירקה בפניו יכול בפניו ממש, תלמוד לומר לעיני הזקנים רוק הנראה לעיני הזקנים, מכאן אמרו חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשרה, קראה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה, חלצה וקראה אבל לא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה, רע"א חליצתה כשרה. וירקה אמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא כי נפיק מפומא דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. אמר רבא אכלה תומא ורקקה אכלה גרגישתא ורקקה לא עשתה ולא כלום, מ"ט וירקה מעצמה בעינן וליכא:

וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש. ולהלן הוא אומר וענו הלוים מה ענייה האמורה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש. רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה. ורבנן האי ככה מאי עבדי ליה, מיבעי להו לדבר שהוא מעשה מעכב, ור' יהודה מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו. ור' יהודה וענית ואמרת מאי עביד ליה, מיבעי ליה לאגמורי ללוים דבלשון קודש. ולילף קול קול ממשה, ענייה ענייה גמיר קול קול לא גמיר. תניא נמי הכי רבי יהודה אומר כל מקום שנאמר כה ככה ענייה ואמירה אינו אלא לשון קודש. כה תברכו ככה דחליצה ענייה ואמירה דלוים. קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין דברי רבי מאיר, א"ל לרבי מאיר יפה אמרת שאין חולצין, איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, ומה טעם אין מייבמין א"ל קטן שמא ימצא סריס, קטנה שמא תמצא אילונית ונמצאו פוגעין בערוה. קטנה שחלצה חליצתה פסולה אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש, אבל חכמים אומרים איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה, מאן חכמים רבי יוסי היא. אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה [מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל] מצוה הכי ואי אפיך לית לן בה. תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי:

אשר לא יבנה. איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקידשה אמר ריש לקיש הוא אינו חייב על החלוצה כרת והאחין חייבין על החלוצה כרת, ובין הוא ובין האחין חייבין על הצרה כרת דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה, איהו הוא דקאי בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא אחין באיסור אשת אח קיימי ועלה דידה הוא דקאי בלא יבנה הא צרה באיסור אשת אח קיימא. ורבי יוחנן אמר בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על החלוצה כרת ולא על הצרה כרת, מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ ואי בעי האי חליץ והשתא קאי עלה בכרת אלא איהו שליחותא דאחין קא עביד ואיהי שליחותא דצרה קא עבדה:

ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה, (רבי אליעזר אומר) אשר לא בנה ולא עתיד לבנות. רבי יהושע אומר ככה יעשה בדבר שמעשה מעכב. א"ל ר' עקיבא משם ראיה ככה יעשה לאיש דבר שמעשה באיש, ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר חליצה מעכבת ורקיקה מעכבת. מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה, ונייבם להו לתרוייהו. אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אמר קרא אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים. וניחלוץ לתרוייהו, א"ק בית חלוץ הנעל בית אחד הוא חולץ ואינו חולץ לב' בתים. וניחלוץ לחדא ונייבם לחדא, אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא אם חפץ ייבם. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ ואתו למיחלץ והדר יבמי, רבי עקיבא אומר הנושא קרובות חלוצתו הולד ממזר, דאמר קרא בית חלוץ הנעל הכתוב קראה ביתו:

ונקרא שמו בישראל נאמר כאן בישראל ונאמר להלן בישראל מה בישראל האמור להלן פרט לבית דין של גרים אף בישראל האמור כאן פרט לבית דין של גרים. בית חלוץ הנעל מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים, רבי יהודה אומר מצוה על כל העומדין שם לומר חלוץ הנעל. אמר רבי יהודה פעם אחת היינו יושבין לפני רבי טרפון ואמר לנו ענו כלכם ואמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל:

כי ינצו אנשים אין שלום יוצא מתוך מצות, וכן הוא אומר ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם וגו' מי גרם ללוט שיפרד מאותו צדיק הוי אומר מריבה, וכן הוא אומר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב מי גרם זה ללקות הוי אומר זו מריבה. אנשים אין לי אלא אנשים, איש עם אשה ואשה עם איש אשה עם אשה מנין, תלמוד לומר יחדו מכל מקום. וקרבה אשת האחד אשת איש ולא אשת שלוחי בית דין. להציל את אישה, ר' אומר לפי שמצינו שיש מזיקין בתורה שעשה בהן שאין מתכוון כמתכוון. יכול אף זה כן, תלמוד לומר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו, אין לי אלא מבושיו, מנין לרבות כל דבר שיש בו סכנה, תלמוד לומר והחזיקה מכל מקום. וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילו בכפה הצילו בנפשה, תלמוד לומר לא תחוס עינך, ר' יהודה אומר נאמר כאן לא תחוס ונאמר להלן לא תחוס מה להלן ממון אף כאן ממון. החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן. ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת, מאי טעמא דר' יהודה, אמר קרא כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה [יצא עבד שאין לו אחוה]. ורבנן, אחיו הוא במצות, אלא מעתה לרבי יהודה זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום. אלא מעתה לרבנן עבד יהא כשר למלכות, אמרי וליטעמיך תקשי לך גר לדברי הכל, אלא אמר קרא מקרב אחיך ממובחר שבאחיך. אלא מעתה לרבנן יהא עבד כשר לעדות דכתיב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו, אתיא בקל וחומר מאשה ומה אשה שראויה לבוא בקהל פסולה לעדות עבד שאינו ראוי לבוא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה במילה תאמר בעבד שהוא ראוי למילה, קטן יוכיח שישנו במילה ופסול לעדות. מה לקטן שכן אינו במצות תאמר בעבד שהוא במצות, אשה תוכיח שישנה במצות ופסולה לעדות, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שאינן בכל המצות ופסולין לעדות, אף אני אביא את העבד שאינו בכל המצות ופסול לעדות, מה להצד השוה שבהן שכן אינן איש תאמר בעבד שהוא איש, אלא תיתי מגזלן, מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו, אלא תיתי מגזלן ומחדא מהנך. ושלחה ידה אינו חייב על הבשת עד שיתכוון. נפל מן הגג ונתקע באשה חייב בארבעה דברים אבל לא בבשת. אמר רבה נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בד' דברים. ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בארבעה דברים ופטור על הבשת, ואם נתהפך חייב אף על הבשת, דתניא ממשמע שנאמר ושלחה ידה איני יודע שהחזיקה במבושיו, מה תלמוד לומר והחזיקה, לומר לך כיון שנתכוון להזיק אף על פי שלא נתכוון לבייש:

וקצותה את כפה. ממון מאי לאו בשאינה יכולה להציל על ידי

דבר אחר, לא כשיכולה להציל על ידי

דבר אחר, אבל אינה יכולה להציל מאי פטורה, אי הכי אדתני סיפא ושלחה ידה פרט לשליח בית דין ליפלוג וליתני בדידה וכו', ה"נ קאמר בד"א בשיכולה להציל על ידי

דבר אחר אבל אינה יכולה להציל על ידי

דבר אחר נעשה ידה כשליח בית דין ופטורה. תניא רבי יהודה אומר סומא אין לו בשת, מאי טעמא דר"י דכתיב וקצותה את כפה לא תחוס עינך גמר עינך עינך מעדים זוממין מה התם סומין לא וכו'. וכן היה ר' יהודה פוטרן מכל מצות האמורות בתורה (כתוב ברמז תשפ"ח). תנו רבנן מנין שאין מוחקין במקום שגודשין ואין גודשין במקום שמוחקין וכו' (כתוב ברמז תרי"ח):

לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. יכול לא יעשה ליטרא וחצי ליטרא [ורביע ליטרא], תלמוד לומר גדולה וקטנה, גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה, ר' עקיבא אומר מנין שלא (יעשה) [יקיים] סלע פחות משקל ולא דינר פחות מטרפעיקא, תלמוד לומר לא יהיה לך בביתך איפה, רבי יוסי בר יהודה אומר אם קיימת הרי הוא בלא יהיה לך. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה יכול לא יעשה סאה תרקב וחצי תרקב ורביע תרקב, תלמוד לומר גדולה וקטנה גדולה שהיא מכחשת את הקטנה שלא יהא נוטל בגדולה ומחזיר בקטנה. רבי אליעזר אומר מנין שלא יעשה אדם מדה בת ארבעת קבין להיות מודד בה בתוך ביתו, תלמוד לומר לא יהיה לך. וצדק יהיה לך מנה אגרדמים על כך, מכאן אמרו הסיטון מקנח מדותיואחת לשלשים יום ובעל הבית אחד לשנים עשר חדש. רבי אלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גוריון אומר הרי הוא אומר איפה לפר ואיפה לאיל (ואיפה לכבש) וכי מדת פרים ואילים (וכבשים) אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון אחד לכבש, אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה:

אמר רבי לוי ברכות מברכות את בעליהן וקללות מקללות את בעליהן, אבן שלמה וצדק יהיה לך אם עשית כן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור. קללות מקללות את בעליהן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אם עשית כך לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור, אמר הקב"ה אני אמרתי לא תעשה איפה ואיפה ועשית כך חייך שאפילו קטנה אינו מספיק ביד אותו האיש שתהא לך:

למען יאריכון ימיך. זו אחת ממצות שבתורה שמתן שכרן בצדה, והרי דברים קל וחומר ומה גרוגרת שאין אחד מן ק' באיסר האיטלקי נאמר בה אריכות ימים, שאר מצות שיש בהן חסרון כיס על אחת כמה וכמה. כי תועבת ה' כל עושה אלה יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן, תלמוד לומר כל עושה אלה אפילו חדשים (בחדשים) [בישנים] ואפילו סאה בדינר ואפילו יפה דינר וטריסית לא יערבם וימכרם סאה בדינר. כל עושה אלה כל עושי עול קרוי חמשה שמות עול שנאוי משוקץ חרם תועבה:

אמר רבי לוי קשה עונשן של מדות מעונשן של עריות, שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה, ומאי משמע דהאי אל לשון קשה הוא דכתיב ואת אילי הארץ לקח. גבי עריות נמי הכתיב אלה, ההוא למעוטי מדות מכרת, ואלא מאי עודפייהו, דהתם אפשר בתשובה והכא לא אפשר בתשובה. ואמר רבי לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא. את אשר עשה לך עמלק מה כתיב למעלה כי תועבת ה', כל הפרשיות של מעלה פרשיות של מצות השב תשיב כי תקצור כי תחבוט כי תבצור, כיון שמצא פרשה זו כי תועבת ה' כתב אחריה זכור, אמר משה ידבק רשע לרשע. משל לרוצח שנתפס הביאוהו לפני השלטון ולא היה בבית האסורין רוצח אלא אנשים טובים, מהם ראשי מדינה, אמר השלטון תנוהו במקום אחר לעצמו, לאחר ימים נתפס רוצח אחר, אמר השלטון ינתן עם חברו בזיקים, כך אמר משה ינתן מי שעשה עול עם מי שעשה עול לקיים מה שנאמר פני ה' בעושי רע:

רבי חוניא פתח מאזני מרמה תועבת ה' אם ראית דור שמדותיו של שקר דע שהאגרדמין מתגרה בו ונוטל מה שבידיהם, מה טעם מאזני מרמה תועבת ה', מה כתיב בתריה בא זדון ויבוא קלון. רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא האזכה במאזני רשע וגו' אפשר כן דור (שעדותיו) [שמדותיו] של שקר שהוא זוכה, אלא ובכיס אבני מרמה. אמר רבי לוי אף משה רמזה לישראל לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה, אם עשית כן דע שהאגרדמין מתגרה בו (באותו הדור), ומה טעם כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה, מה כתיב בתריה זכור את אשר עשה לך עמלק. יזכר עון אבותיו וכי אבותיו של עשו רשעים היו והלא צדיקים היו, אברהם זקנו יצחק [אביו ואת אומר יזכר עון אבותיו אל ה', אלא חטא שחטא על אבותיו, את מוצא יצחק] בא מכח אברהם חיה מאה ושמונים שנה, אברהם חיה קע"ה שנה, בתוך חמש שנים שמנע מחייו של אברהם אבינו עבר עשו הרשע שתי עבירות וכו', הדא הוא דכתיב ויבוא עשו מן השדה, אמר הקב"ה אני הבטחתי לאברהם ואמרתי לו ואתה תבוא אל אבותיך בשלום והדא סיבו טבא רואה את בן בנו מגלה עריות ושופך דמים וגונב טב ליה מתכניש בשלם שנאמר טוב חסדך מחיים, ומה חטא חטא על אביו, גרם לו שכהו עיניו שנאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות למה שהעמיד עשו הרשע, ומה חטא חטא על אמו, עם כשהוא יוצא ממעי אמו חתן מטרין שלה שלא תלד, הדא הוא דכתיב על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו, שלא תאמר אחר שיצא ממעי אמו אלא עד כשהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה ומה טעם זורו רשעים מרחם. רב נחמן אמר גרם לה שלא תעמיד י"ב שבטים, מן הדין קריא ויאמר ה' לה שני גוים וכו' (כדכתיב לעיל). ורבנן אמרין גרם לה שלא תצא מטתה ברבים, את מוצא בשעה שמתה רבקה אמרן מאן יפוק קומה, אברהם מת, יצחק עיניו כהות ויושב בתוך הבית, יעקב ברח מפני עשו, יפוק עשו רשיעא קומה דיהו הבריות אטרין ליטין ביזייא דהכדין אוניק, מה עשו הוציאה בלילה, אף הכתובים לא פרסמו את מיתתה אלא מן הצד הדא הוא דכתיב ותמת דבורה מינקת רבקה וגו' ויקרא שמו אלון בכות, מהו אלון בכות לשון (אוני) [יוני] הוא, אלון תרי, שתי בכיות, עד שיעקב יושב ומשמר אבלה של מניקתו באת לו בשורת אמו [הדא הוא דכתיב] וירא אלקים אל יעקב עוד וגו', מה ברכה ברכו ברכת אבלים ברכו. אמר הקב"ה אבוהי שלים ליה ביש, אימיה שלים לה ביש, אחוהי שלים ליה ביש, סביה שלים ליה ביש, אף אתון שלמין ליה ביש. אף אנא שלים ליה ביש הוו מזכירין שמו מלמטה ואני מוחה את שמו מלמעלה. יהיו נגד ה' תמיד כל מה שעשה לנגדי עשה. ויכרת מארץ זכרם הוי זכור את אשר עשה לך עמלק. רבי תנחום בר חנילאי פתח זכרוניכם משלי אפר וגו', אמר הקב"ה לישראל בני הוו זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק (שנאמר) כי מחה אמחה את זכר עמלק. משלו אפר משולי אפר אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אותו שהמשיל עצמו באפר שנאמר ואנכי עפר ואפר, ואם לאו לגבי חומר גביכם, התקינו עצמכם לשעבודה של מצרים, מה כתיב וימררו את חייהם וגו'. אל תהיו כסוס כפרד הסוס הזה אתה ממתגו והוא בולם (משכשכו) [מכשכשו] והוא בולם, מקרדו והוא בולם, מאכילו והוא בולם בל קרוב (אליך) [לגביה], אתם אל תהיו כן אלא הוו זהירין למיגזי לטבא טיבותיה ולמיגזי לבישא בישותא [למיגזי] לטבא טיבותיה לא תתעב אדומי. ולמיגזי לבישא בישותיה זכור את אשר עשה לך עמלק. רבי לוי פתח גערת גוים אבדת רשע שמם מחית לעולם ועד. גערת גוים זה עמלק דכתיב ביה ראשית גוים עמלק. אבדת רשע זה עשו הרשע דכתיב ביה וקראו להם גבול רשעה, אם יאמר לך אדם [אף] יעקב היה בכלל, אמור לו רשעים אין כתיב כאן, אלא אבדת רשע זה עשו הרשע. שמם מחית לעולם ועד תמחה את זכר עמלק. והשב לשכנינו שבעתים וגו' יזכר להם מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם, מה (של) [היו] בית עמלק עושים היו מחתכין מילותיהן של ישראל ומזרקין אותן כלפי מעלה ואומרים בזו בחרת הא לך מה שבחרת. יזכר להם מה שעשו לנו בתורה דכתיב בה מזוקק שבעתים, כך תשיב להם שבעתים אל חיקם. יזכר להם מה שעשו לנו במקדש שהוא נתון בחיקו של עולם, מחיק הארץ ועד העזרה התחתונה שתים אמות, ובא שמואל ופרע להם שנאמר וישסף שמואל את אגג וגו' היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הדא הוא דכתיב יאכל בדי עורו וגו', בירר לו מיתה מרה, ורבנן אמרי העמיד ארבעה קונדיסין ומתחו עליהן, ואמר אכן סר מר המות, כך ממיתין את השרים מיתות חמורות (בדיני כותים דנו שלא בעדים ושלא בהתראה). רבי יצחק אמר סירסו דכתיב ויאמר שמואל כאשר שכלה וגו' אמו של אותו האיש, אמר רבי לוי אף (אמו) [משה] רמזה לישראל מן התורה שנאמר כי ינצו אנשים וגו' וקצותה את כפה, מה כתיב תמן זכור את אשר עשה וגו'. זכור אמר ר' ברכיה עד שאתה אומר לנו זכור אתה זכור, אנו שכחה מצויה בנו אבל אתה שאין שכחה לפניך הוי זכור את אשר עשה לך. אמר רבי יצחק לנו עשה ולא לך עשה זכור ה' לבני אדום וגו'. עמלק עם ילק פרח כהדין זחלא.

דבר אחר עמלק עם לק שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה לזבוב שהוא להוט אחר המכה, כך היה עמלק להוט אחר ישראל ככלב. ארבע מאות פרסה פסע עמלק ובא לעשות מלחמה עם ישראל ברפידים. בדרך בצאתכם ממצרים מן הדרך בא עליהם כליסטים, משל למלך שהיה לו כרם והקיפו גדר וכו', (כדלעיל בפסוק ויבוא עמלק ברמז רס"ב). אשר קרך בדרך ר' יהודה אומר טמאך, כמה דאת אמר כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה וגו', רב נחמן אמר קראך ודאי. מה עשה להם עמלק, ירד לו לבית ארכיוון של מצרים נטל טימוסם של שבטים שהיה שמם חקוק עליהן ובא ועמד לו חוץ לענן והיה קורא ראובן שמעון אחוכון אנן פוקו דאנן בעיין למעבד פרקמטיא עמכון, וכיון שהיה יוצא אחד מה היה הורגו, רבנן אמרין הקירן לפני אוה"ע משל לאמבטי רותחת שלא היתה בריה יכולה לירד בתוכה ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה אף על פי שנכווה אלא חקירה לפני אחרים, כך כיון שיצאו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל אוה"ע שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו' תפול עליהם אימתה וגו', וכיון שבא עמלק ונזדווג להם אף על פי שנטל את שלו מתחת ידיהם הקירן לפני אוה"ע. ויזנב בך הכה אותם מכת זנב היו מחתכין מילותיהן וכו' (כדלעיל). כל הנחשלים אחריך רבי יהודה אומר כל מי שהיה נימוח היה נישול. רב נחמן אומר כל מי שהיה הענן פולטו היה נישול, ורבנן אמרו שבטו של דן שפלטן הענן שהיו כולן עובדי ע"א. ואתה עיף ויגע, עיף בצמא, ויגע בדרך, ולא ירא אלקים. מסורת אגדה היא שביד בניה של רחל עשו נופל, שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן, ולמה הוא קורא אותן צעירי הצאן שהיו קטניהם של שבטים. זה כתיב בו קטן וזה כתיב בו נער [זה כתיב בו קטן] הנה קטן נתתיך בגוים. [זה כתיב בו נער] והוא נער את בני בלהה, זה גדל בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהן וזה גדל בין שני רשעים ולא למד ממעשיהן לפיכך יבוא זה ויפול ביד זה. זה חס על כבוד קונו וזה ביזה כבוד קונו יבוא זה ויפול ביד זה. זה כתוב בו ולא ירא אלקים וזה כתוב בו את האלקים אני ירא יבוא זה ויפול ביד זה. והיה בהניח וגו' (כתוב בפסוק ויבוא עמלק ברמז רס"ב). זכור את אשר עשה. תניא זכור יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור, ומה אני מקיים זכור בפה (כתוב בפסוק כתוב זאת זכרון בספר ברמז רס"ה). רבי פנחס אומר אחר ארבעים שנה רצה משה לומר להן לישראל זכורים אתם מה שאמרתם היש ה' בקרבנו. אלא אמר משה אם אני אומר להם כך הרי אני מלבין פניהם ומלבין פנים אין לו חלק לעולם הבא, משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס אחד והכלב קשור בפתח הפרדס ומביט בכל מה שבפרדס, נכנס אוהבו של מלך לגנוב מן הפרדס ושיסה בו את הכלב וקרע בגדיו, אמר המלך אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך פרדס שלי הרי אני מלבין את פניו, אלא אומר הראית כלב שוטה היאך קרע את בגדיך מיד הוא מבין מה עשה. כך אמר משה הריני אומר לישראל זכור את אשר עשה לך עמלק. [כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור אתאשר עשה לך עמלק]. לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ. זה זכור לקדש ולשמור וזה זכור להשמיד ולהרוג. ואתה עיף ויגע (כתוב ברמז תש"ל):

תמחה את זכר עמלק. כתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום, כי אתא לקמיה דדוד, א"ל מאי טעמא עבדת הכי [א"ל] דכתיב תמחה את זכר עמלק, א"ל והא אנן זכר קרינן, א"ל אנא זכר אקריא, אזל לגביה רביה, א"ל היכי אקריתון, א"ל זכר, שקל ספסירא ובעא למיקטליה, א"ל אמאי א"ל דכתיב ארור עושה מלאכת ה' רמיה, א"ל שבקיה לההוא גברא דליקום בארור, א"ל כתיב וארור מונע חרבו מדם (כתוב ברמז רס"ז). זכור את אשר עשה זכור בפה ואל תשכח בלב וכן הוא אומר שמעו עמים ירגזון. בדרך בשעת טרופכם. בצאתכם ממצרים בשעת גאולתכם. אשר קרך אין קרך אלא שנזדמן לך. ויזנב בך מלמד שלא היה הורג אלא בני אדם שנמכו מדרכי המקום ונחלשו מתחת כנפי (הענן) [המקום]. והיה בהניח ה' אלקיך לך שלא יאגוד עליך אגודה. בארץ אשר ה' אלקיך נותן לך מה שאתה כובש אתה יורש. תמחה את זכר עמלק (ולהלן) [וכן] ה"א כי מחה אמחה את זכר עמלק, ואומר כי יד על כס יה וגו':