כי ימצא בעדים. (מכלל) שנאמר להלן על פי שנים עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר. דה בנין אב שכל מקום שנאמר ימצא בשני עדים ובשלשה [עדים הכתוב מדבר]. בקרבך באחד שעריך, מה תלמוד לומר, לפי שנאמר והוצאת את האיש ההוא וגו', שומע אני (שער שנמצאו בו) שער שנידונו בו (מנין) תלמוד לומר שעריך שעריך לגזרה שוה, מה שעריך האמור (להלן) [כאן] שער שנמצאו בו [ולא] שער שנידונו בו, אף שעריך האמור (כאן) [להלן] שער שנמצאו בו [ולא שער שנידונו בו. לפי שמצינו שהנדחין בסייף יכול אף המדיחין, תלמוד לומר את האיש או את האשה וסקלתם באבנים וגו'. לפי שמצינו שאין עושין עיר הנדחת לא על פי (עד אחד) יחידים] ולא על פי (אשה) [נשים] יכול יהיו פטורין, תלמוד לומר איש או אשה אשר יעשו את הרע וגו'. המדיח קרוי חמשה שמות חרם תועבה שנאוי משוקץ מעוול, והמקום קרא לו חמשה שמות, רע ומפר ברית מנאץ ומכעיס וממרא, וגרם חמשה דברים, מטמא את הארץ ומחלל את השם ומסלק את השכינה ומפיל את ישראל בחרב ומגלה אותם מארצם. אין לי אלא זה בלבד, עובד מנין תלמוד לומר וילך ויעבוד, מנין אף המשתחוה, תלמוד לומר וישתחו להם, לעבדם להביא את המשתף. רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר אשר חלק ה' אלקיך וגו' יכול שחלקן לאומות. תלמוד לומר אלקים אשר לא ידעום ולא חלק להם. רבי יוסי אומר אלעזר בני אומר בו שלשה דברים, אשר לא צויתי בתורה, ולא דברתי בעשרת הדברות, ולא עלתה על לבי שיקריב אדם את בנו על גבי המזבח, אחרים אומרים אשר לא צויתי אל יפתח, ולא דברתי אל מלך מואב, ולא עלתה על לבי שיקריב (אדם) [אברהם] את בנו ע"ג המזבח. והוגד לך ושמע (ברמז תקפ"ח):

כתיב הכא ודרשת היטב, ולהלן הוא אומר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, היטב היטב לגזרה שוה, מכאן שבודקין אותו בשבע חקירות. אין לי אלא חקירות בדיקות מנין, תלמוד לומר והנה אמת נכון הדבר, אם סופנו לרבות בדיקות מה תלמוד לומר חקירות, חקירות (כיצד) אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בדיקות (כיצד) אמר אחד מהן איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה:

בישראל, אין לי אלא ישראל גרים נשים ועבדים מנין תלמוד לומר והוצאת את האיש וגו':

והוצאת את האיש ההוא אין עושין עיר הנדחת אלא בבית דין של שבעים ואחד דאמר קרא והוצאת את האיש ההוא איש ואשה אתה מוצא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך. ואין דנין את השבט אלא בבית דין של שבעים ואחד, האי שבט דחטא במאי, אילימא במחלל את השבת, אימר דפליג רחמנא בין יחידים למרובים לענין עבודת אלילים בשאר מצוה מט פליג. אלא בשבט שהודח. למימרא דבדינא דרבים דיינין ליה כמאן לא כר' יאשי' ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר ממאה ועוד רובו של שבט [ואפילו ר' יונתן לא קאמר אלא רובו אבל כולו לא]. אמר רב מתנה הכא בנשיא שבט [שחטא] עסקינן, מי לא אמר רב אדא בר אהבה כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של הגדול האי נמי הוא, רבינא אמר לעולם בשבט שהודח, ודקשיא לך בי דינא דרבים דיינין ליה, מי לא אמר ר' חייא בר יוסף והוצאת את האיש ההוא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואין אתה מוציא כל העיר כולה לשעריך. הכא נמי איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך. תנו רבנן נערה המאורסה שזינתה סולקין אותה על פתח בית אביה, אין לה פתח בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותה על פתח ב"ד, ובעבודת אלילים סוקלין אותו על פתח שער שעבד בו, ובעיר שרובה נכרים סוקלין אותו על פתח ב"ד. מנהני מילי דתנו רבן שעריך זה שער שעבד בו, או אינו אלא שער שנידון בו, נאמר שעריך למטה ונאמר שעריך למעלה, מה שעריך האמור למעלה שער שעבד בו, אף שעריך האמור למטה שער שעבד בו.

דבר אחר שעריך ולא שערי נכרים, הא אפיקתיה, א"כ לימא קרא שער, מה שעריך, שמע מינה תרתי. אשכחן עבודת אלילים נערה המאורסה מנלן גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך. ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. ההיא לא אנוסה ולא שוגגת ולא מוטעת:

וסקלתם באבנים יכול באבנים מרובות, תלמוד לומר באבן, אי באבן יכול אפילו לא מת באבן אחת, תלמוד לומר באבנים. אמור מעתה לא מת בראשונה ימות בשניה. יכול אין לי מת בסדר הזה אלא זה בלבד, מנין לרבות כל שאר המומתין, תלמוד לומר על פי שנים עדים וגו' יומת המת. מנין שלא ילמד עד חובה, תלמוד לומר לא יומת ע"פ עד אחד. יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו מצוה בעדים להמיתו, לא מת ביד העדים מנין להמיתו ביד כל אדם, תלמוד לומר ויד כל העם באחרונה. ובערת הרע מקרבך, בער עושי הרעות מישראל:

על פי שנים עדים או על פי שלשה, אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים מה שלשה מזימין את השנים אף שנים מזימין את השלשה. ומנין אפילו הם מאה, תלמוד לומר עדים. רבי שמעון אומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם זוממין, אף השלשה אין נהרגין שעד שיהו שלשתן זוממין. ומנין אפילו מאה, תלמוד לומר עדים. ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו, ואם ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה, על אחת כמה וכמה שישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. ומה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה. ומנין אפילו הם מאה, תלמוד לומר עדים. אמר רבי יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, [ואימתי] בזמן שהתר בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. אמר רבא והוא שהעידו כל אחד בתוך כדי דבור של חברו. ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג עד שיהו שני עדיו מתרין בו שנאמר על פי שנים עדים.

דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו, שנים לפשוט שלשה למקושר. מנה"מ אמר רמי בר יחזקאל מהכא על פי שנים עדים או על פי שלשה וגו' אם עדות מתקיימת בשנים למה פרט לך הכתוב שלשה לומר לך שנים לפשוט שלשה למקושר. והאי מיבעי ליה להקיש שלשה לשנים אלא [מקושר] מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא, וטעמא מאי תקינו מקושר, אתרא דכהני הוה והוו קפדי טובא ומגרשי נשייהו תקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מיתבא דעתייהו. עד שיתיר עצמו למיתה מנלן, אמר רבא איתימא חזקיה אמר קרא יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה. יומת המת חי הוא וקראו מת, אלא מכאן לרשעים שאפילו בחייהן קרויין מתים וכן הוא אומר ואתה חלל רשע, אבל הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי. וכן הוא אומר כי החיים יודעים שימותו וכו':

לא יומת על פי עד אחד, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה, דכתיב לא יומת על פי עד אחד, מאי עד אחד, אילימא עד אחד ממש מרישא שמעת מינה על פי שנים עדים, אלא מאי אחד, אחד אחד, תניא נמי הכי לא יומת על פי עד אחד להביא שנים שרואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ואין רואין זה את זה שאין מצטרפין, ולא עוד אלא אפילו שנים בזה אחר זה מחלון אחד אין מצטרפין, א"ל רב פפא לאביי השתא ומה אחד מחלון זה [ואחד מחלון זה] דהאי חזי כולו מעשה לא מצטרפי, בזה אחר זה דהאי חזי פלגא דמעשה והאי חזי פלגא דמעשה מיבעי', א"ל לא נצרכא אלא לבועל את הערוה. אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור, מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה וליכא, אלא מעתה עדין גדמין דמעיקרא הכי נמי דפסילי, שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר. ומי בעינן קרא כדכתיב התניא מות יומת המכה רוצח הוא, אין לי אלא מיתה הכתובה בו וכו', שאני התם דכתיב מות יומת המכה, וליגמר מיניה, משום דהוי רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין. [רוצח הא דאמרן, גואל הדם מאי היא] דתניא גואל הדם הוא ימית את הרוצח, מצוה בגואל הדם, ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין לו גואל הדם, תלמוד לומר בפגעו בו מכל מקום. ומי לא בעינן קרא כדכתיב והתנן היה אחד מהם גדם או אלם וכו' אינו נעשה בן סורר ומורה, מאי לאו דבעינן קרא כדכתיב, שאני התם דכולו קרא יתירא הוא. תא שמע אין לה רחוב אין עושין עיר הנדחת וכו' (כדלעיל) ע"כ לא פליגי אלא דמר סבר רחוב דמעיקרא בעינן ומר סבר רחוב דהשתא דכולי עלמא בעו קרא כדכתיב. תנאי היא דתניא אין לו בהן יד וכו':

ובערת הרע מקרבך. אמר רבא ההורג את הטרפה פטור וטרפה שהרג, בפני ב"ד חייב, שלא בפני ב"ד פטור. בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך, שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה, ואמר רבא שור טרפה שהרג חייב, שור של אדם טרפה שהרג (חייב) [פטור] (רב ששת בריה דרב אידי אמר שור של אדם טרפה שהרג פטור) דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כל היכא דקרינן ביה וגם בעליו יומת קרינן ביה השור יסקל, וכל היכא דלא קרינן ביה וגם בעליו יומת לא קרינן ביה השור יסקל. רב אשי אמר אפילו שור טרפה נמי שהרג פטור, כיון דאילו בעלים הוו פטירי, שור נמי פטור:

כי יפלא ממך דבר למשפט. שלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית, באין לזה שעל פתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חברי, כך למדתי וכך למדו (חכמים) [חברי], אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכו', ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שמשם תורה יוצאה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהוא למד פטור, ואם הורה לעשות חייב שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. תנו רבנן כי יפלא ממך דבר במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. ממך זה יועץ וכן הוא אומר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל, דבר זה הלכה, למשפט זה הדין. בין דם לדם בין דם נדה לדם זיבה לדם לידה. בין דין לדין בין דיני ממונות לדיני נפשות לדיני מכות, בין נגע לנגע בין נגעי אדם לנגעי בתים לנגעי בגדים. דברי אלו הערכין והחרמין וההקדשות. ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. בשעריך זו לקט שכחה ופאה. וקמת מב"ד. ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וא"י גבוהה משאר ארצות. בשלמא בית המקדש גבוה מא"י דכתיב וקמת ועלית, אלא א"י גבוה מכל הארצות מנלן, דכתיב לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה וגו'. תנו רבנן [זקן ממרא] אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר"מ. רבי יהודה אומר (כל) [על] דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, ר"ש אומר אפילו דקדוק אחד, מאי טעמא דר"מ גמר דבר דבר, כתיב הכא כי יפלא ממך דבר וכתיב התם ונעלם דבר מעיני הקהל, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת אף כאן וכו'. ורבי יהודה על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך, ורבי שמעון אשר יגידו לך אפילו כל דהו:

אמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא מאנשי ירושלים, בעל שמחל על קנויו קנויו מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, זקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו מוחלין לו, וכשבאתי אצל חברי שבדרום על שנים הודו לי ועל זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. תניא אמר רבי יוסי בתחלה לא היה מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד היו יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד היה יושב על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה, ושאר בתי דינין יושבין בכל עיירות ישראל, הוצרך לשאול שואל מבתי דינין שבעירו, אם שמעו מוטב ואם לאו באין לזה שסמוך לעירו, אם שמעו מוטב ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית וכו', ואם לאו אלו ואלו באין לזה שבלשכת הגזית ששם סנהדרין יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל, נשאלה שאלה לפניהן, אם שמעו אומרים להן ואם לאו עומדין למנין, רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות, משם שולחין וכותבין בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו, משם מעלין אותו [להר הבית, משם לעזרה, משם] ללשכת הגזית. מצאו [זקן ממרא] אבית פאגי והמרה עליהן (כגון שיצאו למדוד העגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות), יכול תהא המראתו המראה, תלמוד לומר וקמת ועלית מלמד שהמקום גורם. דרש רבא מאי דכתיב וילך (דוד) [הוא] ושמואל וישבו בניות וגו' ברמה, וכי מה ענין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו שבטים כתיב וירד הגבול ותאר הגבול, ובשבט בנימין ועלה הגבול כתיב ותאר הגבול לא כתיב, אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו, סבור למבנייה בעין עיטם דמדלי, אמרי ניתתי ביה פורתא כדכתיב ובין כתפיו שכן, ואית דאמרי גמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין וסברי אי בנינן לה התם איתפליג ליה טובא, אמרי מוטב דליתתיה ביה פורתא שנאמר חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן, ועל דבר זה נתקנא דואג דכתיב כי קנאת ביתך אכלתני וכתיב שיר המעלות זכור ה' לדוד וגו', הנה שמענוה באפרתה זה יהושע דקא אתי מאפרים, מצאנוה בשדי יער זה בנימן כדכתיב בנימין זאב יטרף:

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל השופט שלא יהיה בימיו, אלא ללמדך שאפילו קל שבקלים כיון שנתמנה פרנס על הצבור הרי הוא (כשר) כאביר שבאבירים. ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. ובאת לרבות בית דין שביבנה. אל הכהנים הלוים מצוה בבית דין שיהו בו כהנים ולוים. יוכל מצוה ואם אין בו יהא פסול, תלמוד לומר ואל השופט אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר. ודרשת והגידו לך את דבר המשפט אלו דקדוקי משפט:

ועשית על פי הדבר. על הוראת בית דין הגדול שבירושלים חייבין מיתה, ואין חייבין מיתה על הוראת ב"ד שביבנה. על פי התורה אשר יורוך על דברי תורה חייבין מיתה ואין חייבין מיתה על דברי סופרים. ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו מצות עשה. לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך מצות לא תעשדה. ימין ושמאל אפילו מראין על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין שמע להם:

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך. גדול כבור הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה [ואמאי לימא אין אין תבונה ואין עצה לנגד ה'], תרגמה רב (אשי) [בר שבא] בלאו דלא תסור, כל מילי דרבנן אלאו דלא תסור אסמכינהו ומשום כבודו שרו ליה רבנן, אבל לעבור על דברי תורה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שנאמר אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. ת"ש והתעלמת פעמים שאתה מתעלם, כיצד אם היה כהן והוא בבית הקברות וכו' אמאי לימא אין עצה, שאני התם דכתיב והתעלמת. ונגמר מיניה, איסורא מממונא לא גמרינן. ת"ש ולאחותו מה תלמוד לומר, הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שומע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא, תלמוד לומר לאביו ולאמו לא יטמא, יכול כשם שאין מיטמא להם כך אינו מיטמא למת מצוה, תלמוד לומר ולאחותו [לאחותו] הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה מיטמא, אמאי לימא אין חכמה וגו', אני (הכא [התם] דכתיב ולאחותו, וליגמר מיניה, שב ואל תעשה שאני רבינא הוה קאזיל אבתריה דמר בר רב אשי בשבתא דריגלא איפסיק קרנא דחוטיה ולא אמר ליה ולא מידי, כי מטא לביתיה, אמר ליה מהתם איפסיק, אמר ליה אי אמרת לי [מהתם] שדיתיה, והאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, תרגמה רב (אשי) [בר שבא] קמיה דרב כהנא בלאו דלא תסור, ואית דאמרי מהתם אמר ליה [וא"ל] מה דעתיך למישדייה [והאמר מר] גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, והא תרגמה רב בר (רב אשי) [שבא] וכו', ה"נ (במילי) [כרמלית] דרבנן הואי. בעא מיניה רבא בר שילא מרב חסדא מהו להעלות אבנים המקורזלות אחריו לגג, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. מי שהוציאוהו נכרים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאלו לא יצא. בעו מיניה הוצרך לנקביו מהו, א"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה, ואי פקח הוא עייל לתחומא וכיון דעל על:

מאי מברך אקב"ו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמן בר יצחק אמר שאל אביך ויגדך:

והאיש אשר וגו' שמע מפי ב"ד ומורה. אשר יעשה על מעשה הוא חייב ואינו חייב על הוראה. בזדון על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה. לבלתי שמוע ולא שומע מפי שומע. אלא הכהן העומד מגיד שאין שירות כשר אלא מעומד, הא אם ישב ועבד עבודתו פסולה. או אל השופט זהו שאמרנו אף על פי שאין בו כהנים ולוים כשר. ומת האיש סתם מיתה האמורה בתורה בחנק. ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ובערת הרע מישראל בער עושי הרעות מישראל:

וכל העם ישמעו ויראו. תנו רבנן אין ממיתים אותו אלא בבית הדין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו שנאמר וכל (ישראל) [העם] ישמעו ויראו דברי רבי עקיבא. אמר ליה רבי יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו (אלא אין) [למה] מענין דינו של זה, אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני בן איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. תנו רבנן ד' צריכין הכרזה (מדיח) [המסית] ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין, בכולהו כתיב וכל העם [וכל ישראל], ובעדים זוממין כתיב והנשארים דלא כ"ע חזו לסהדותייהו:

כי תבא אל הארץ. עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ. אשר ה' אלקיך נותן לך בזכותך. וירשתה וישבתה בה בשכר שתירש תשב. תניא ר' יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה וכו' (כדכתוב ברמז רס"ח). ואמרת אשימה עלי מלך ר' נהוראי אומר הרי זה דבר גנאי לישראל שנאמר כי לא אותך מאסו וגו'. אמר ליה רבי יהודה והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולמה נענשו בימי שמואל, לפי שהקדימו על ידם. ככל הגוים אשר סביבותינו, רבי נהוראי אומר לא בקשו להם מלך אלא להעבירן לעבודת אלילים שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים וגו'. שום תשים מת מנה אחר תחתיו. מלך ולא מלכה אשר יבחר ה' אלקיך בו על פי נביא. מקרב ולא מחוצה לארץ. אחיך ולא אחרים. תשים עליך מלך והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה תלמוד לומר תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, מכאן אמרו מלך אין רוכבים על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין רואין אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ:

(

דבר אחר שום) [מקרב אחיך] תשים עליך מלך זו מצות עשה, לא תוכל לתת עליך איש נכרי זו מצות לא תעשה. איש נכרי מכאן אמרו (אבל) [אין] ממנין אותו פרנס על הצבור. אשר לא אחיך הוא כשהיה אגריפס מגיע לפסוק זה היה בוכה עד שזולגות עיניו דמעות והיו כל ישראל אומרים לו אגריפס אחינו אתה. רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסיה דבבל ואף על גב דאמר מר שום תשים עליך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך, אבל גר דן את חברו גר, ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל, ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל שנאמר ונקרא שמו בישראל:

אמר רב אשי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה, הוו קא מנצו איהו ורב ביבי, מר אמר אנא (קאימנא במילי) [עבידנא שררותא] דמתא, אתו לקמיה דרב יוסף, אמר להו תנינא שום תשים עליך כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך, אמר ליה רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל, אמר ליה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה, הילכך רב ביבי דגברא רבה הוא ליעיין במילי דשמיא ומר ליעיין במילי דמתא. אמר אביי הילכך האי מאן דמשרי צורבא מרבנן באושפיזיכניה לישרי כרב אדא בר אהבה דידע למהפך ליה בזכותיה. תנו רבנן מעבירין את המת לפני הכלה, וזה וזה לפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים, [שבחוהו] מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי אפילו למאן דאמר נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ששנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, התם פרשת דרכים הואי. רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ ולייבם זכור לטוב, איני והאמר רב אשי אפילו למ"ד נשיא שמחל על כבודו וכו', מצוה שאני. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, שבחוהו מכלל דשפיר עבד והאמר ר"א וכו', מצוה שאני, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך וגו' זלגו עיניו דמעות, א"ל אל תתירא אחינו אתה. תנא משמיה דרבי נתן באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כליה שחנפו לו לאגריפס הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה וכו' יומא חד שמעיה לבת קלא דהות אמרה כל עבדא דמריד האידנא מצח, קם מרד אזל קטלינהו לכל מרותיה וכו' אמר מאן דריש מקרב אחיך תשים עליך מלך רבנן קם קטלינהו ושבקיה לבבא בן בוטא למיסב עצה מניה אהדר ליה כלילא דיילי ונקרינהו לעיניה, [יומא חד] אזל ויתיב קמיה א"ל חזי מר האי עבדא בישא דקטל רבוותיה, א"ל ומאי אעביד ליה, אמר ליה ללטייה מר, אמר ליה כתיב גם במדעך מלך אל תקלל, [א"ל] האי מלך הוא האי הדיוט הוא, א"ל ולא יהא אלא עשיר וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר (אמר ליה) [ולא יהא אלא נשיא] וכתיב ונשיא בעמך לא תאור, [אמר ליה] בעושה מעשה עמך, א"ל מסתפינא ממלכותא, א"ל אנא ואת השתא מיהת יתבינן, אמר ליה כתיב כי עוף השמים יוליך את הקול וגו', אמר ליה אי הוה ידענא דצניעתו כולי האי לא הוה קטילנא להו, השתא מאי תקנתיה דההוא גברא, אמר ליה הוא כבה נרו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם זה בית המקדש שנאמר והלכו גוים לאורך, איכא דאמרי הכי אמר ליה אותו האיש סימא עינו של עולם רבנן דכתיב והיה אם מעיני העדה ילך ויעסוק בעינו של עולם בית המקדש דכתיב הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם, א"ל מסתפינא ממלכותא, אמר ליה שדר שליחא דאזל שתא ומתאחר שתא עד דהדר ואתי הוי שתא, אדהכי והכי סתרת ובניית, עבד הכי שלחו ליה אי לא סתרת לא תסתור ואי סתרת לא תיבני ואי סתרת ובנית עבדא בישא בתר דעבדין מתמלכין אם זיינך עלך ספרך כאן לא רכא ולא בר רכא את הורדוס עבדא קלניא מעביד, מנלן דהאי רכא לישנא דמלכותא הוא דכתיב אנכי היום רך ומשוח מלך. ואי בעית אימא מהכא ויקראו לפניו אברך. במאי בנייה, באבני שישא ומרמרא, איכא דאמרי באבני כוחלא שישא ומרמרא, אפיק שפא ועייל שפא כי היכי דליקבל סידא, סבר למשעייה בדהבא, אמרו ליה רבנן שבקיה דהכי שפיר טפי דמיחזי כי אידוותא דימא:

תנו רבנן לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו. תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים בטלנין, מנין אפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה, תלמוד לומר למען הרבות סוס, וכי מאחר דאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלאו לא ירבה, סוסים למה לי, לעבור על לא תעשה כל סוס וסוס. טעמא דכתב רחמנא לו, הא לא כתב רחמנא לוהוה אמינא אפילו כדי רכבו ופרשיו נמי לא, לא צריכא לאפושי. וה' אמר לכם והיכן אמר כי כאשר ראיתם את מצרים לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (כתוב ברמז ר"ז וברמז רל"ג). תנו רבנן מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם, מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם, אמר אביי ואיתימא רב חסדא זה בנין של הורדוס. תניא אמר ר' יהודה מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל (מעולם), אמרו כמין בסילקי גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו פעמים שהיו שם ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים, והיו שם שבעים ואחד קתדראות של זהב כנגד שבעים ואחד זקנים, וכל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים (וחמשה דינרי זהב) [ואחד ככרי זהב] ובימה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודר בידו, וכיון שהגיע לענות אמן הלה מניף בסודר וכל העם עונין אמן, ולא היו יושבין מעורבבים אלא זהבין בפניו עצמן וכספין בפני עצמן [ונפחין בפני עצמן] וטרסיים בפני עצמן וגרדיים בפני עצמן, וכשעני נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנותו ונפנה לשם, ומשם היה פרנסתו, וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס מוקדון, ומאי טעמא איענוש משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד ואינהו הדור. אתא אשכחינהו דהוו קרו ישא ה' עליך גוי מרחוק כאשר ידאה הנשר, אמר מכדי ההוא גברא דבעא למיתי בעשרה יומי דליא זיקא ואתא ספינתיה בחמשה יומי קם עלייהו וקטלינהו:

מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל כדאי הוא שיחזיר את העם למצרים. תלמוד לומר רק, והלא דברים ק"ו ומה (מצוה) [מצרים] שהברית כרותה עליה עבירה מחזירתו לשם, שאר ארצות שאין הברית כרותה עליהן על אחת כמה וכמה. תנו רבנן אלמנה בין שהיא עניה ובין שהיא עשירה איין ממשכנין אותה שנאמר לא תחבול בגד אלמנה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה, שאם אתה אומר ממשכנין אותה משכנה אתה חייב לחזירה לה ומתוך שאתה מזחיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא והא איפכא שמעינן להו דתנן ולא ירבה לו נשים (אלא י"ח). רבי יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, ורבי שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה, א"כ מה תלמוד לומר ולא ירבה לו נשים, אפילו כאביגיל, בעלמא לא דריש רבי יהודה טעמא דקרא ושאני הכא דמפרש טעמא מה טעם לא ירבה לו נשים משום דלא יסור (את) לבבו, ורבי שמעון בעלמא דריש טעמא דקרא הכא לכתוב רחמנא לא ירבה ולשתוק, ולא יסור (את) [ללבו למה לי, דאפילו אחת ומסירה את לבו לא ישאנה. תנו רבנן וכסף לא ירבה לו יכול אפילו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא] תלמוד לומר לו, לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא]. טעמא דכתב (לאכסניא) [אספניא] נמי לא, צריכא להרוחה. והשתא דאמרת לו לדרשא, לא ירבה לו נשים מאי דרשת ביה, למעוטי הדיוטות. אמר רבי יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם שנאמר לא ירבה לו נשים, אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו, וכתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישיב, אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב וכתיב (ותעל) [ותצא] מרכבה ממצרים בשש מאות. מרבה לו כדי ליתן (לאכסניא) [אספניא] וכן עשה דוד שנאמר (ואני) [והנה] בעניי הכינותי לבית ה', אבל שלמה עשה כענין שנאמר ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים:

והיה כשבתו על כסא ממלכתו. אם עושה הוא כל האמור בענין כדאי הוא שישב על כסא ממלכתו. אמר רבא אף על פי שהניחו לו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. איתיביה אביי וכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא, לא צריכא לשתי תורות כדתניא וכתב לו את משנה התורה, כותב לשמו שתי תורות אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו ואחת שמונחת לו בבית גנזיו, אותה שנכנסת ויוצאה עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד, ואינו נכנס בה לא לבית המרחץ ולא לבית הכסא שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו וגו' מקום הראוי לקרות בו. את משנה התורה אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמית בררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש כו', וכתב לו את משנה התורה כתב הראוי להשתנות, ולמה נקרא שמו אשורית, שעלה עמהן מאשור. רבי אומר בכתב זה נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר שובו לבצרון אסירי התקוה, ולמה נקרא שמה אשורית שמאושרת בכתב, רבי שמעון אומר משום רבי אלעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים, מה עמודים לא נשתנו אף ווי"ן לא נשתנו, ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונים מה לשונם לא נשתנה אף כתבם לא נשתנה, אלא מה אני מקיים את משנה התורה לשתי תורות אחת יוצאה עמו וכו' (כדלעיל):

וכתב לו לשמו שלא (יהא נאות) [יתנאה] בשל אבותיו. משנה התורה, אין לי אלא משנה תורה, שאר דברי תורה מנין, תלמוד לומר לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם, אם כן למה נאמר משנה התורה שעתידה להשתנות. אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. על ספר ולא על לוח ולא על הנייר אלא על המגילה שנאמר על ספר מלפני הכהנים הלוים. והיתה עמו וקרא בו כל ימיו חייו מכאן אמרו כשמלך יוצא למלחמה הוא עמו, נכנס הוא עמו יושב בדין הוא אצלו, מיסב והוא כנגדו. ימי חייו הימים. כל ימי חייו הלילות. למען ילמד ליראה את ה' אלקיו מלמד (שהמורא) [שהראיה] מביא לידי מקרא, מקרא מביא לידי תרגום, תרגום מביא לידי משנה, משנה מביא לידי תלמוד, תלמוד מביא לידי מעשה, מעשה מביא לידי יראה. לפי שמצינו ששוה הדיוט למלך בדברי תורה, יכול ישוה לו לדברים אחרים, תלמוד לומר לשמור את כל דברי התורה הזאת, לדברי תורה שוה לו ואין שוה לו לדברים אחרים, מכאן אמרו מלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, להרחיב לו סרטיאות ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לה שעור וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש:

לבלתי רום לבבו מאחיו, ולא משל הקדש. ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל למען יאריך ימים על ממלכתו אם עושה מה שכתוב בענין כדאי הוא שיאריך ימים על ממלכתו. הוא ובניו שאם הוא מת בנו עומד תחתיו, ואין לי אלא זה בלבד, ומנין לכל פרנסי ישראל שבניהן עומדין תחתיהן, תלמוד לומר בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו. רבי חנינא בן גמליאל אומר הרי הוא אומר וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד, על מה שלא התניתי בתורה ליתן נתתי לך על מה שהתניתי ליתן לא נתתי לך אא"כ עשית, וכן הוא אומר ואתה אם תלך בדרכי וגו':

לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי. מכלל שנאמר ושרת בשם ה' אלקיו אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר כל שבט לוי. חלק זו בזה. ונחלה זו נחלת הארץ. אשי ה' אלו קדשי מקדש, קדשי הגבול מנין, [תלמוד לומר] ונחלתו יאכלון. ונחלתו זו נחלת שלשה. לא יהיה לו בקרב אחיו זו נחלת חמשה. ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו להגיד מה גרם:

וזה יהיה משפט הכהנים. בכל מתנות כהונה אין כתיב בהן דין אלא בזרוע והלחיים והקיבה ומאימתי ניתנו הוי אומר משעמד פנחס וקנא.

דבר אחר וזה יהיה משפט הכהנים זה שאמר הכתוב יראו את ה' קדושיו וגו', משל לעשיר שהיו לו בנים, למד לכל אחד ואחד אומנות, בחר לאחר שיהא משמשו ולא למדו אומנות, א"ל לכל חברי נתת אומנות ולי אין אתה מלמד אומנות, א"ל דייך שאתה אוכל שיורי שלחני, כך אמרו לוים וכהנים למשה לכל השבטים נתת חלק בארץ ולנו לא נתת, א"ל דייכם שאתם אוכלין שיורי מי שאמר והיה העולם, והנותרת (מן המנחה) [ממנה] יאכלו אהרן ובניו:

פרשה זו סמוכה לפרשת המלך, ללמדך שאם אין מלך אין כהן ואם אין כהן אין מלך, וכן אתה מוצא בכל מקום הן סמוכין זה לזה שנאמר וינאץ בזעם אפו מלך וכהן, ואומר (וימליכו שלמה ואת צדוק משחו לכהן עליהם) [וימליכו שנית לשלמה בן דוד וימשחו לה' לנגיד ולצדוק הכהן] וכן הוא אומר ראשך עליך ככרמל וגו'. (ד"א) לא יהיה לכהנים הלוים, בארבעה ועשרים מקומות נקראו כהנים לוים צפה משה ברוח הקדש שעזרא עולה מבבל לירושלים והוא מבקש לוים שיאמרו שירה ולא ימצאם שנאמר ומבני לוי לא מצאתי שם, והוא מעמיד כהנים ואומרים שירה, אמרו לו מדעתך עשית כך א"ל משה למדני לא יהיה וגו'. אשי ה' ונחלתו יאכלון, משל לנזיר ושכור שנקראו לבית המשתה היו מוזגים לנזיר יין והוא נוטל את הכוס ומרחיקו ונותנו לשכור ושותה אותו, כך ריח הקרבנות עולין למעלה ריח ניחוח והאש אוכלת את הקרבנות ומשייור האש הכהנים אוכלים. ונחלה לא יהיה לו, משל לאב ב"ד שהיו לו בנים הרבה והיו כולן עמי הארץ ובנו הגדול בן תורה כתב לכל אחד ואחד חלקו חוץ מבנו הגדול, אמר לכל אחד ואחד נתת חלק ולי אין אתה כותב, א"ל דייך תפוש את לכל מקומי, כך אמר שבט לוי לפני הקב"ה לכל השבטים כתבת מתנה ולנו אי אתה כותב, א"ל דייכם שאתם יורשים את חלקי כמה שנאמר ונחלה לא יהיה לו וגו':

אמר רב חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם, מאי טעמא, איבעית אימא משום דכתיב זה, ואיבעית אימא משום דהוה ליה ממון שאין לו תובעין. מיתיבי וזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין, למאי הילכתא לאו להוציאן בדייינין, לא לחלקן בדיינין, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יותנן מנין שאין נותנין מתנות לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת, ת"ש רבי יהודה בן בתירא אומר משפט מלמד שהמתנות דין, יכול אפילו חזה ושוק דין, תלמוד לומר זה, למאי אילימא לחלקן בדיינין, אטו חזה ושוק לאו לדיינין מיחלקו, אלא לאו להוציא בדיינין, הכא במאי עסקינן דאתו לידיה, אי הכי מאי למימרא, דאתי לידיה בטבלייהו וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין. דרש רבא מאת העם ולא מאת הכהנים, כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח במשמע. זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות, מכאן ואילך חייב, והני מילי דלא קבע מסתחתא, אבל קבע מסתחתא חייב. אמר רב חסדא האי (טבחא) כהנא דלא מפרש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלקי ישראל:

אם שור אם שה. תנו רבנן הזרוע והלחיים והקיבה נוהגים בכלאים ובכוי. רבי אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל חייב במתנות, מן הצביה פטור מן המתנות. מכדי קיימא לן דלענין כסוי הדם ומתנות לא משכחת לה אלא בצבי הבא על התישה ובין לרבי אליעזר ובין לרבנן מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי אין חוששין, ובשה ולא מקצת שה קמיפלגי, מר סבר שה ולא מקצת שה, ומר סבר שה ואפילו מקצת שה, בשלמא ר' אליעזר דפטר קסבר שה ולא מקצת שה, אלא לרבנן נהי נמי דקסברי שה ואפי' מקצת שה פלגא לישקול ואידך פלגא לימא ליה אייתי ראיה דאין חוששין לזרע האב ושקול, אמר רב הונא בר חייא מאי חייב נמי חייב בחצי מתנות. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים, שה מה תלמוד לומר אם שה לרבות את הכוי. ורבי אליעזר האי אם שה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לחלק, ורבנן חלק מנא להו, מאת זובחי הזבח, ורבי אליעזר, מיבעי ליה לכדרבא דאמר רבא הדין עם הטבח שנאמר ונתן לכהן הזרוע. כי אתא עולא יהיב מתנתא לכהנתא, אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת, איתיביה רבא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת, ואי אמרת כהן ואפילו כהנת והכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, אמר ר' אהרן ובניו כתובין בפרה. דבי ר' ישמעאל תנא לכהן ולא כהנת וילמוד כתום מן המפורש. דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. רב כהנא אכיל בשביל אשתו וכו', [והילכתא כוותיה דעולא]:

ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא אתו אמרי ליה לרב, אמר לא מיסתייא דלא שקלינן מיניה אלא מיחטיף נמי חטיף, ורב אי איקרי עם מישקל נמי לשקול מינייהו ואי לא איקרי עם רחמנא פטריה, רב מספקא ליה אי מיקרי עם אי לא איקרי עם, תנאי היא דתניא וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים וכו' עד יכפר אלו הלוים, ותניא אידך יכפר אלו עבדים, מאי לאו בהא מקיפלגי מר סבר איקרי עם ומר סבר לא איקרי עם, ורב מספקי ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא:

אמר רב חסדא מתנות כהונה אינן נאכלות אלא צלי ואינן נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא אמר קרא למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים. אמר רב חסדא מתנות כהונה זרוע לאחד וקבה לאחד לחיים לשנים, איני והא כי אתא רב יצחק בר יוסף אמר במערבא פלגינן להן גרמי גרמי, התם בדתורא. איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד כף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק, רבי יהודה אומר שוק מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל, איזהו לחי מתפרק של לחי עד פיקה של גרגרת:

תנו רבנן הזרוע זה ימין, או אינו אלא של שמאל תלמוד לומר הזרוע. מאי תלמודא כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך, הכי נמי הזרוע מיומן שבזרוע. והלחיים למאי אתא, לרבות צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים. והקבה למאי אתא, (כדתניא) [להביא] חלב שעל גבי הקבה וחלב שבתוך הקבה דאמר ר' (יהודה) [יהושע] כהנים נהגו עין יפה ונתנוהו לבעלים, טעמא דנהגו הא לא נהגו דידהו נינהו. דורשי חמורות היו אומרים הזרוע כנגד היד וכן הוא אומר ויקח רומח בידו. ולחיים כנגד תפלה וכן הוא אומר ויעמד פנחס ויפלל. קבה כמשמעה וכן הוא אומר ואת האשה אל קבתה:

ותנא מייתי לה מהכא דתניא שוק הימין, אין לי אלא שוק הימין, זרוע המוקדשין מנין, תלמוד לומר תרומה. זרוע חולין מנין, תלמוד לומר תתנו. איזהו לחי מן הפרק של לחי ועד פיקחה של גרגרת. והתניא נוטלה ובית שחיטה עמה, לא קשיא הא ר' חנינא בן אנטיגנוס והא רבנן, דתניא מוגרמת פסולה, העיד ר' חנינא ב"א על מוגרמת שהיא כשרה, ואיבעית אימא הא והא רבנן ולא קשיא מאי עמה עמה דבהמה. אמר רבא בדיק לן רב יוסף האי כהנא דחטיף מתנתא חבובי מחבב מצוה או זלזולי מזלזל במצוה ופשיטנא ליה ונתן ולא שיטול מעצמו. אמר אביי מריש הוה אמינא הבו לי מתנתא אמינא חבובי קא מחבבנא במצוה, כיון דשמענא להא דתניא רבי מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם, מימר לא אמינא ואי יהבו לי שקילנא, כיון דשמענא להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהן, משקל נמי לא שקילנא, לבר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשאי בכהנא, ולפרוס ידיה אנסי ליה עידניה. אמר רב יוסף האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקה ליה מילתא ליזכי ליה מתנתא ואע"ג דלא אתא לידיה. הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בחולין אבל לא במוקדשין, שהיה בדין ומה אם החולין שאין חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות, קדשים שהן חייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות, תלמוד לומר ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם, אין לו אלא מה שאמור בענין. טעמא דכתב רחמנא אותם הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבין במתנות, איכא למיפרך מה לחולין שכן חייבין בבכורה, תיתי מזכרים, מה לזכרים שכן חייבין בראשית הגז, תיתי מתישים, מה לתישים שכן נכנסים לדיר להתעשר, תיתי מזקנים, מה לזקנים שכן נכנסין לדיר להתעשר, תיתי מלקוח ויתום, מה ללקוח ויתום שכן במינן נכנסין לדיר להתעשר, במינן קאמרת קדשים נמי במינן נכנסין לדיר להתעשר. ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק מק"ו ומה קדשים שאין חייבין במתנות חייבן בחזה ושוק, חולין שחייבין במתנות אינו דין שחייבין בחזה ושוק, א"ק וזה יהיה משפט הכהנים זה אין מידי אחרינא לא, אלא טעמא דכתב רחמנא וזה, הא לאו הכי הוה אמינא חולין חייבין בחזה ושוק והא בעו תנופה, היכי לינפינהו אי אבראי לפני ה' כתיב, אי מגואי קא מעייל חולין לעזרה, הילכך לא אפשר, אלא זה למה לי, לכדרב חסדא דאמר ר' חסדא המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם:

וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ולא מאת אחרים ומאת כהנים. מאת זובחי הזבח פרט לטרפה. מאת זובחי הזבח אין לו אלא בשעת זביחה בלבד, מכאן אמרו גר שנתגייר והיתה לו פרה, נשחטה עד שלא נתגייר פטור, משנתגייר חייב, ספק פטור והמוציא מחברו עליו הראיה. אם שור אם שה לרבות כלאים. אם שור אם שה בין בארץ בין בחוץ לארץ, והלא דין הוא חייב כאן וחייב בראשית הגז, מה מצינו בראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה בארץ אף מתנות נוהגות בארץ ובחוצה לארץ, או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בתרומת ראשית, מה תרומת ראשית אינו חייב אלא בארץ אף מתנות אין חייב אלא בארץ, נראה למי דומה, דנין דבר שאין תלוי בארץ ובקדש [מדבר שאין תלוי בארץ ובקדש] ואל תוכיח תרומת ראשית (הגז) שהיא תלויה בארץ ובקדש. או כלך לדרך זו דנין דבר שנוהג בין במרובה בין במועט מדבר שנוהג בין במרובה בין במועט, ואל יוכיח ראשית הגז שאינו נוהג אלא במרובה, תלמוד לומר אם שור אם שה בין בארץ בין בח"ל. ונתן לכהן לכהן עצמו, הזרוע זרוע של ימין, והלחיים זה לחי התחתון:

ראשית דגנך. מלמד שאין תורמין אלא מן המובחר, מה מצינו בשני מינין שבאילן אין תורמין מזה על זה כך שני מינין שבתבואה ושבירק אין תורמין מזה על זה. ראשית גז צאנך ראשית הגז נוהג בחולין אבל לא במוקדשין א"ק צאנך ולא של הקדש, אלא טעמא דאמר רחמנא צאנך, הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז הא לאו בני גיזה נינהו דכתיב לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך, אמר רבא במקדיש גיזה עצמה, סלקא דעתך אמינא ליגזוז וליתיב ליה אמר קרא ראשית גז צאנך תתן לו, מי שאינו מחוסר אלא גיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גיזה ונתינה ופדיה, אלא צאנך למאי אתא, לכדתניא בהמת השותפין חייבת בראשית הגז, ורבי אלעאי פוטר, מאי טעמא דרבי אלעאי, אמר קרא צאנך ולא שותפות, ורבנן ההוא למעוטי שותפות נכרי, ורבי אלעאי תרווייהו נפקא, שותפות נכרי אמאי פטור דלא מיחדא ליה, לישראל נמי לא מיחדא ליה. ורבנן נכרי לאו בר חיובא הוא. אמר רבא ומודה רבי אלעאי בתרומה אע"ג דכתיב דגנך דידך אין דשותפות לא כתב רחמנא תרומתכם, אלא דגנך למה לי למעוטי שותפות נכרי. אמר (רבינא) [ר' חנינא] מסורא ליתנהו להני כללי, דתניא בהמת השותפין חייבת במתנות, ורבי אלעאי פוטר מ"ט וכו' (כדלעיל), נילוף נתינה נתינה מתרומה, אלא ש"מ בתרומה נמי פוטר. אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף מתנות בארץ אין בחוצה לארץ לא, אמר ר' יוסף מנהרביל אין, והא תניא אמר רבי אלעאי מתנות אין נוהגות אלא בארץ וראשית הגז אין נוהגת אלא בארץ [מאי טעמא דרבי אלעאי אמר רבא יליף נתינה נתינה מתרומה מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז. אמר ליה אביי] אי מה תרומה טובלת אף ראשית הגז טובלת אמר ליה אמר קרא וראשית גז צאנך תתן לו אין לך בו אלא (ליתנו לו) [מראשיתו ואילך]. אמר רב נחמן בר יצחק האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי כרבי אלעאי בראשית הגז דאינו נוהג אלא בארץ. וכרבי יהודה בדברי תורה דאמר אין דברי תורה מקבלים טומאה. וכר' יאשיה בכלאים דתניא רבי יאשיה אומר [לעולם אינו חייב] עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. תניא ר"ש פוטר את הטרפה מראשית הגז כו', מ"ט דר"ש יליף צאן צאן ממעשר מה מעשר טרפה לא דכתיב כל אשר יעבור תחת השבט פרט לטרפה שאינה שאינה עוברת אף ראשית הגז וכו', ולילף צאן צאן מבכור מה בכור אפילו טרפה אף ראשית הגז, מסתברא ממעשר הוה ליה למילף שכן זכרים טמאין במרובים מרחם אדם פשוט לפני הדיבור. אדרבה מבכור הוה ליה למילף שכן יתום שלקחו בש ותפות נתנו בפני כהן בקדושה ובמכירה והנך נפישין. ואיבעית אימא פשוט מפשוט עדיף ליה:

חומר במתנות מראשית הגז שהמתנות נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט, וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה. מנא הני מילי כדאמר ר"י בן לוי לעמוד לשרת דבר הראוי להיות שירות, הכי נמי דבר הראוי לשירות. אלא גיזה גיזה למאי אתא, לכדתנא דבי ר' ישמעאל כבשים שצמרן קשה פטורין מראשית הגז שנאמר ומגז כבשים יתחמם. תני חדא הגוזז את העזים ושוטף את רחלים פטור, ותניא אידך חייב, לא קשיא הא רבנן הא רבי יוסי דתניא ולקט קצירך לא תלקט ולא לקט קיטוף, שאין לקט אלא הבא מחמת קציר דברי רבי יוסי, ומודה ר' יוסי במידי דאורחיה, דתניא קציר אין לי אלא קציר, עוקר מנין, תלמוד לומר לקצור, תולש מנין, תלמוד לומר בקוצרכם. וכמה הוא מרובה בית שמאי אומרים שתי רחלות שנאמר יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן, ובית הלל אומרים חמש שנאמר חש צאן עשויות, ר' דוסא בן הרכינס אומר חמש רחלות גוזזות מנה [מנה ופרס] חייבות בראשית הגז, וחכ"א חמש רחלות גוזזות כל שהן. בשלמא לבית שמאי תרתי נמי איקרו צאן, אלא לבית הלל מ"ט, אמר רב אשי עשויות שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה. תניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו ארבע שנאמר וארבע צאן תחת השה. תניא אמר ר' ישמעאל ברבי יוסי אילו דבריהם דברי תורה ודברי דברי קבלה שומעין דבריהם, עכשיו שדבריהם דברי קבלה ודברי דברי תורה נראין דברי. והאמר מר אין הכרעה שלישית מכרעת, אמר ר' יוחנן מפי שמועה אמרה מפי חגי זכריה ומלאכי, רבי דוסא בן הרכינס אומר וכו', וכמה כל שהן, אמר רב מנה ופרס, ובלבד שיהו מחומשות, ושמואל אמר ששים ונותן סלע לכהן. רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן שש חמש לכהן ואחד לו. עולא אמר ר' אלעזר כל שהן. תנן כמה נותן לו [משקל חמש סלעים ביהודה שהן] עשר בגליל. בשלמא לרב ור"י ניחא, אלא לשמואל ורבי אליעזר קשיא. וליטעמך דרב מי ניחא והא רב ושמואל דאמרי ראשית הגז בששים, הא איתמר עלה דההיא דרב ושמואל בישראל שיש לו (צאן) [גיזין] הרבה עסקינן ומבקש ליתנן לכהן דאמרי ליה כל חד וחד לא תבצר לי מה' סלעים. וכמה נותן לו משקל חמש סלעים ביהודה שהם עשר בגליל ומלובן כדי לעשות מהן בגד קטן שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא (כל שאילו) שילבננו הכהן ויעמוד על ה' סלעים. כדי לעשות ממנו בגד קטן. מנהני מילי, אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא לעמוד לשרת דבר הראוי לשירות, ומאי ני הו אבנט. ואימא מעיל, תפסת מרובה לא תפסת תפסת מועט תפסת. ואימא כיפה של צמר דתניא כיפה של צמר היתה מונחת בראשו של כהן גדול ועליה ציץ נתון לקיים מה שנאמר ושמת אותו על פתיל תכלת והיה על המצנפת, אמר קרא הוא ובניו דבר ששוה באהרן ובניו, אבנט נמי (הא) [לא] שוה, הניחא למאן דאמר אבנטו של כהן גדול [לא] זהו אבנטו של כהן הדיוט [שפיר], אלא למ"ד (אין) זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר, שם אבנט בעלמא. וראשית גז ולא ראשית השטף. ראשית הגז פרט (לטרפה) [לתלישה]. ראשית הגז בין בארץ בין בחוצה לארץ. צאנך ולא של אחרים, מכאן אמרו הלוקח גז צאנו של נכרי פטור [מראשית הגז], לקח גז צאנו של חברו אם שייר המוכר חייב ואם לאו הלוקח חייב, רבי עקיבא אומר ראשית הגז שתים, גז צאנך ארבע, תתן לו הרי חמש:

האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים דברי ר' עקיבא, ורבי יוחנן בן נורי אומר חייב, במה דברים אמורים במפריש תרומה והחמיצה, אבל מפריש תרומה חמץ דברי הכל אינה קדוש. מנהני מילי, אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא תתן לו ולא לאורו. רב הונא בר יהושע אמר, אמר קרא ראשית, ראשית ששיריה מותרין לישראל, יצתה זו שאין מותרין לישראל:

לעמוד לשרת, יושב מנלן, אמר רבא אמר רב נחמן אמר קרא לעמוד לשרת. לעמידה בחרתיו ולא לישיבה:

תנו רבנן לעמוד לשרת מצוה, כשהוא אומר העומדים שם שנה עליו הכתוב לעכב, אמר ליה רבא לרב נחמן מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה, אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה, אלמה תניא אבל ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה. משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולמאן דאמר מלמדין הוי שתוי יין שלשה ושלשה ודאי אין מלמדין. עומד על גבי כלים על גבי בהמה על גבי רגל חבירו פסול, מנלן דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין, מה כלי שרת שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה. וצריכא דאי אשמועינן כלים דלאו מינא דבשר הוא אבל בהמה דמינא דבשר היא אימא לא, ואי אשמעינן בהמה משום דלאו מינה דאדם הוא, אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא. ריב"ל אמר לעמוד לשרת דבר הראוי להיות לשירות כו' (כדלעיל). בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים וכתיב כל הימים ואיתקש ברכה לשירות. הוא ובניו כל הימים בין בארץ בין בחוצה לארץ:

וכי יבוא הלוי יכול בבן לוי ודאי הכתוב מדבר, תלמוד לומר מאחד שעריך שלא נטלו שעריהן במקום אחד יצאו לוים שנטלו שעריהן במקום אחד. ושרת בראוי לשירות, יצאו לוים שאין ראוין לשירות. מכל ישראל אשר הוא גר שם בכל מקומות מושבותיהם. ובא בכל אות נפשו מנין אתה אומר כהן בא ונושא כפיו במשמר שאינו שלו תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו. מנין אתה אומר כל המשמרות שוות בקרבנות הרגל, תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו, יכול לעולם, תלמוד לומר מאחד שעריך בשעה שישראל נכנסין בשער אחד בשלש רגלים. ושרת בשם ה' אלקיו וגו' העומדים על הרצפה, מכאן אמרו ערל טמא עומד על גבי כלים או על גבי בהמה פסול, מנין אתה אומר כל המשמרות שוין באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים, תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו, חלק לאכול כחלק לעבוד, חלק לאכילה כחלק לעבודה. יכול יהיו כל המשמרות שוין בקרבנות הרגל הבאין שלא מחמת הרגל, תלמוד לומר לבד ממכריו על האבות מה מכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:

תנו רבנן מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, תלמוד לומר חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כך חלק אכילה, ומאי אכילה אילימא אכילה דקרבנות מהא נפקא מלכהן המקריב אותה לו תהיה נפקא אלא חם הפנים, יכול אפי' בחובות הבאות שלא מחמת הרגל וכו' (כדלעיל). תנו רבנן ומנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה, תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת. מנין שעבודתו ועורה שלו תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיו, הא כיצד אם היה בעל מום נותנה לכהן שבאותו משמר ועבודתה ועורה לאנשי משמר ואם היה זקן או חולה [נותנה לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר, האי זקן או חולה] היכי דמי אי דמצי עביד עבודה עבודתה ועורה נמי תיהוי דידיה, ואי דלא מצי עביד עבודה שליח היכי מצי משוי, אמר רב פפא שיכול לעשות על ידי הדחק, עבודה דכי עביד נמי על ידי הדחק עבודה היא משוי שליח, אכילה דכי אכיל על ידי הדחק אכילה גסה היא ואכילה גסה לאו כלום היא משום הכי עבודתה ועורה לאנשי משמר:

ושרת ככל אחיו הכהנים העומדים, שתהא עמידתם כשאר אחיו, רצפה מקדשת וכלי שרת מקדשין [כשם שחציצה פוסלת בכלי שרת כך חציצה פוסלת ברצפה] הילכך רגלו אחת על הכלי ורגלו אחת על הרצפה רואין כל שאילו ינטל מכלי יכול לעמוד על רגלו אחת כשרה ואם לאו עבודתו פסולה ומסייע אין בו ממש. אמר רב יהודה אמר שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה שנאמר ושרת בשם ה', איזהו שירות שבשם הוי אומר זו שירה. ואימא נשיאות כפים מדכתיב לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות היא:

כי אתה אתה בא אל הארץ, עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ, אשר ה' אלקיך נותן לך בזכותך. לא תלמד לעשות כתועבות הגוים יכול אי אתה רשאי ללמוד ולהבין, תלמוד לומר לעשות, לעשות אי אתה למד אבל אתה למד להורות ולהבין. ר' חנניה בן תרדיון גזרו עליו שרפה שהיה הוגה את השם באותיותיו, והיכי עביד הכי והתנן אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא, להתלמד עבד דכתיב לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, אלא מאי טעמא איענש משום דהוגה בפרהסיא הוה. ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע שנים לוקטין קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה חייב האוחז את העינים פטור, והא ר' עקיבא מרבי יהושע הוה גמיר ליה והתניא רבי אליעזר אומר שלש מאות הלכות שניתי בבהרת עזה ולא היה אדם ששאל לי מהם דבר מעולם, ולא עוד אלא שאני שונה שלש מאות הלכות ואמרי לה שלשת אלפים הלכות בנטיעת קשואין ולא היה אדם ששואלני מהם דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף, פעם אחת היינו מהלכין בדרך אמר לי רבי למדני בנטיעת קישואין, אמרתי דבר אחד נתמלאה כל השדה קישואין, אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן, אמרתי דבר אחד נתקבצו כולן למקום אחד, אלמא מר' אליעזר גמרה, גמרה מרבי אליעזר ולא סברה והדר גמרה מר' יהושע ואסברה ניהליה. והיכי עביד הכי והתנן העושה מעשה חייב, להתלמד שאני דאמר מר לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות:

לא ימצא בך מעביר בנו ובתו (כתוב ברמז כ"ב וברמז תקצ"ז):

תנו רבנן ר' (ישמעאל) [שמעון] אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. וחכמים אומרים זה האוחז את העינים, ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת למחר יפה (לצאת) [ליקח], למודי ערבי שביעיות חיטין יפות, עיקורי קטניות מחיות רעות. מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפל מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש בימינו ושועל בשמאלו, אל תתחיל בי שחרית הוא ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא. תנו רבנן לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות [ובדגים]. תנו רבנן חובר חבר אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ואפילו נחשים ועקרבים, אמר אביי הילכך האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אף על גב דקא מכוון דלא ליזקו אסור. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו. וידעוני זה שמדבר בפיו. הרי אלו בסקילה והנשאל בהן באזהרה. בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי [ידיו]. ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגלת [מה בין זה לזה] מעלה בזכורו אינו מעלה כדרכו ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת [עולה להיכא סליק] הא קמיה מנח, אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. שאלה זו שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא א"ל ומה יום מיומים, א"ל ומה גבר בגוברין, א"ל דמריה צבי, שבת נמי דמריה צבי, א"ל הכי קאמינא לך מי יימר דהאידנא שבתא, אמר ליה סמבטיון יוכיח בעל אוב יוכיח קברו של אביו יוכיח שאין מעלה עשן בשבת. דורש אל המתים זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה אמר ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טומאה שורה עליו רוח טומאה, המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח טהרה על אחת כמה וכמה, אבל מה אעשה שעונותינו גרמו לנו שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם:

ד"א מעביר בנו ובתו באש זה הבועל ארמית ומעמיד ממנה בן אויב למקום, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו וגו'. ר' יהודה אומר זה שהוא מעביר בנו ובתו לעבודת אלילים וכורת עמה ברית שנאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. קוסם (קסמים) אחד קסמים מרובה ואחד מועט [קסמים] לחייב על כל קסם וקסם. איזהו קוסם זה האוחז במקלו ואומר אם אלך ואם לא אלך, וכן הוא אומר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. כי תועבת ה' כל עושה אלה, יכול לא יהא חייב עד שיעבור על כולן, תלמוד לומר כל עושה אלה אפילו אחת מהן, ובגלל התועבות האלה ה' אלקיך מוריש אותם מפניך מכאן שהוזהרו כנענים כל כל המעשים האלו שאין עונשין את האדם עד שמזהירין אותו:

תמים תהיה עם ה' אלקיך אם עשית כל האמור בענין הרי אתה תם לה' אלקיך.

דבר אחר תמים תהיה עם ה' אלקיך כשאתה תם חלקך עם ה' אלקיך, וכן דוד אומר ואני בתומי אלך פדני וחנני ואני בתומי (אלך) תמכת בי ותציבני לפניך לעולם. מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך:

כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם, עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה אתה יורש אותם. אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו שמא תאמר להם יש במה להשאל ולי אין לי, תלמוד לומר ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך וגו':

נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך וגו'. מקרבך ולא מחוצה לארץ. מאחיך ולא מאחרים. כמוני יקים לך ה' ולא לעו"א, ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהגין מנהג גוים. רבי יהודה ברבי סימן פתח נביא אקים להם מקרב אחיך כמוך וכתיב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה ואת אמרת כמוך אלא כמוך בתוכחות. אתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה, זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה, זה נתנבא על יהודה וישראל וזה נתנבא על יהודה וישראל. זה עמדו בני שבטו כגנדו וזה עמו בני שבטו כנגדו, זהו הושלך ליאור וזה הושלך לבור, זה הוצל על ידי אמה וזה הוצל ע"י עבד, זה בא בדברי תוכחות וזה בא בדברי תוכחות, כל מקום שנאמר דבר דברי דברים אלות ותוכחות הן כתיב ואלה הדברים אשר דבר משה וכתיב תמן מזי רעב ולחומי רשף, כתיב דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי מה כתיב תמן כי אתם לא עמי. כתיב דברי ירמיהו מה כתיב תמן אשר למות למות וגו':

ת"ש אליו תשמעון אפי' אמר לך הנביא עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו, שאני התם דכתיב אליו תשמעון, וליגמר מיניה מיגדר מלתא שאני:

ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך בחורב, בזו זכו שעמדו להם נביאים לא אוסף לשמוע את קול ה' וגו' קרב אתה ושמע וגו' ויאמר ה' אלי היטיבו אשר דברו כוונו לדעתי. נביא אקים להם וגו' (כתוב ברמז ש"א) הא למדנו שבשכר יראה זכו שעמדו להם נביאים. ונתתי דברי בפיו, דברי אני נותן בפיו אבל איני מדבר עמו פנים בפנים. (ד"א ונתתי דברי בפיו) מכאן ואילך הוי יודע היאך רוח הקודש ניתנת בפיו הנביאים. ודבר אליהם שלא להשיב את התורגמן. את כל אשר אצונו אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. והיה האיש אשר לא ישמע (את) [אל] דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו, שלשה מיתתן בידי שמים הכובש נבואתו כיונה בן אמתי, והמוותר על דברי נביא כחבירו של מיכה, ונביא שעובר על דברי עצמו כעידו הנביא. ושלשה מיתתן בבית דין המתנבא מה שלא כצדקיהו כן כנענה, ומה שלא נאמר לו כחנניה בן עזור שהיה שומע דברים מפי ירמיה שהיה מתנבא בבשוק העליון הולך ומתנבא בשוק התחתון, והמתנבא בשם עבודת אלילים ואומר כך אמרה אלילים פלוני אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אין שומעין לו, מנא הני מילי דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע, ואת אשר לא צויתיו הא לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר, ואשר ידבר בשם אלקים זה המתנבא בשם אלילים, וכתיב ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק. הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי (תורה) [עצמו] מיתתן בידי שמים דכתיב והיה האיש אשר לא ישמע (את) [אל] דברי קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע (וקרי ביה לא ישמיע) וכתיב אנכי אדרוש מעמו בידי שמים. אין דנין את נביא השקר אלא בשבעים סנהדרין. אמר ר' שמעון בן לקיש גמר דבר דבר מהמראתו, וליהדר זקן ממרא וליגמר הזדה הזדה מנביא השקר, דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר:

וכי תאמר בלבבך עדין עתידין אתם לומר איכה נדע את הדבר וגו', ירמיה אמר (הנה כלי בית ה' הולכים בבלה) [על הכלים הנותרים מבית ה' וגו' בבלה יובאו ושמה יהיו], חנניה אומר הנה כלי בית ה' הולכים (מובאים) [מושבים] מבבלה, ואיני יודע למי אשמע, תלמוד לומר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה', איזהו דבר שדברו המקום זה שאומר ובא:

בזדון דברו הנביא, על זדון הוא חייב ואינו חייב על שגגה. לא תגורו ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה:

כי יכרית ה' אלקיך את הגוים אשר ה' אלקיך נותן לך את ארצם, בזכותך. וירשתם וישבת בעריהם ובבתיהם, מכלל שנאמר (וירשת אותם וישבת בארצם) [וישבת בעריהם ובבתיהם] יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין, תלמוד לומר וישבת (בעריהם ובבתיהם) [בארצם] כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. שלש ערים, ערים ולא טירים, ערים ולא (כרמים) [כרכים], ערים ולא כפרים. תבדיל לך ולא לאחרים. בתוך ארצך ולא בספר. אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה משתכבוש תירש:

תכין לך הדרך תכוון לך סרטיאות שיהו מפולשות לתוכה. ושלשת את גבול ארצך שלא יהו מפוזרות אלא יהו מכוונות כשתי שורות שבכרם. אשר ינחילך ה' אלקיך לרבות עבר הירדן. והיו לנוס שמה כל רוצח (שלא יהא גולה מעיר לעיר) [אפי' כה"ג]:

תנו רבנן דרך היחיד ד' אמות, דרך הרבים י"ו אמות, דרך ערי מקלט ל"ב אמות, אמר רב הונא מאי קראה תכין לה הדרך דרך הדרך, דרך המלך אין לו שיעור כו'. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם שנאמר תכין לך הדרך עשה לך הכנה לדרך. רבי חמא פתח פיתחא להאי פרשתא מהכא טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אם לחטאים יורה קל וחומר לצדיקים. על כל מיל ומיל היה עומד בורגן ועל כל בורגן ובורגן היה צלם והיתה ידו של צלם עקומה והיתה מראה להם להיכן ערי מקלט. מוסרין שני תלמידי חכמים שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו דברים הראוין לו אומרים (להם) [לו] אל תנהוג בו מנהג שופכי דמים בשגגה בא מעשה לידו. רבי מאיר אומר הוא מדבר על ידי עצמו שנאמר וזה דבר הרוצח. א"ל הרבה שליחות עושה. אמר מר בשגגה בא מעשה לידו פשיטא דאי מזיד בר קטלא הוא, הא מני רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר בתחלה אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט ובית דין שולחין ולוקחין אותו משם שנאמר ושלחו זקני עירו, מי שנתחייב מיתה הרגוהו שנאמר ושלחו זקני וגו' ומת. מי שלא נתחייב מיתה פטרוהו שנאמר והצילו העדה את הרוצח, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו, רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות והן לא ידעו שאין קולטות אלא בשוגג במזיד אינן קולטות. רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו בני העיר לכבדו אומר להם רוצח אני, אמרו לו אף על פי כן יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח. מעלין היו שכר ללוים דברי רבי (מאיר) [יהודה], רבי (יהודה) [מאיר] אומר לא היו מעלים להן שכר, אמר (רב כהנא) [רבא] מחלוקת בארבעים ושתים דמר סבר ועליהם תתנו לקליטה ומר סבר ועליהם תתנו כהנך [מה הנך] כתיב לכם לכל צרכיהם אף הני נמי לכל צרכיהם, אבל בשש דברי הכל לא היו מעלים להם שכר:

וזה דבר הרוצח. מכאן אתה אומר רוצח שגולה מעירו לעיר מקלט ידבר ויאמר רוצח אני. מכלל שנאמר פן ירדף גואל הדם אחרי הרוצח אין לי אלא רודף וגואל, רודף ולא גואל גואל ולא רודף לא רודף ולא גואל מנין, תלמוד לומר רוצח רוצח ריבה. מכלל שנאמר כי יחם לבבו אין לי אלא מי שיש לו חמום הלב, האב את הבן והבן את האב האב את האב והבין את הבן מנין, תלמוד לומר רוצח רוצח ריבה. מה תלמוד לומר שמה שלש פעמים [שם תהיה דירתו, שם תהיה מיתתו], שם תהא קבורתו. מה תלמוד לומר רעהו שלש פעמים, רעהו פרט לאחרים, רעהו פרט לגר תושב, רעהו (כבר קראתו התורה רעהו שנאמר אשר יכה את רעהו בבלי דעת) [אפילו רעהו]. והוא לא שונא הא אם שונא לו אינו גולה. מתמול שלשום רבי יהודה אומר תמול שנים שלשום שלשה:

שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה, שנאמר לנוס שמה כל רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, ואין דעת אלא תורה שנאמר נדמו עמי מבלי דעת. לחטוב עצים אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין. א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דמחטיבת עצים דרשות דילמא מחטיבת עצים דסוכה ומחטיבת עצים דמערכה ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי, א"ל כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לצאו מצוה היא, השתא נמי לאו מצוה היא. איתיביה רבינא לרבא יצא האב המכה את בנו וכו' ואמאי לימא כיון דאילו גמיר לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, התם אע"ג דגמיר מצוה קעביד דכתיב יסר בנך ויניחך וגו', הדר אמר רבא לאו מילתא היא דאמרי אלא אמר קרא ואשר יבוא את רעהו ביער מה יער אי בעי עייל ואי בעי לא עייל ואי סלקא דעתך מצוה מי סגי דלא עייל. א"ל רב אדא בר אהבה לרבא וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוא, אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא אי בעי מיטמא ואי בעי לא מיטמא מת מצוה דלא סגי דלא מיטמא הכי נמי דפטור, שאני התם דכתיב טמא יהיה מ"מ, ההוא מיבעי ליה לכדתניא טמא יהיה לרבות טבול יום, טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים, א"ל אנא מעוד קאמינא:

ואשר יבוא רעהו ביער. מה יער רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם [אף כל שהוא רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם], יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ולמזיק להכנס לשם. לחטוב עצים אבא שאול אומר מה חטיבת עצים רשות אף כל וכו'. ונדחה ידו בגרזן מכאן אתה אומר נתכוון לקוץ את האילן ונפל על האדם והרגו הרי זה גולה. נשמט הברזל מקתו והרגו רבי אומר אינו גולה, וחכמים אומרים גולה. מן העץ המתבקע רבי אומר גולה, וחכ"א אינו גולה. תניא א"ל רבי לחכמים וכי נאמר ונשל הברזל מעצו והלא לא נאמר אלא מן העץ, ועוד נאמר עץ למעלה ונאמר עץ למטה מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע, ושניהם מקרא אחד דרשו ונשל הברזל מן העץ, רבי סבר יש אם למסורת ונישל כתיב, ורבנן סברי יש אם למקרא ונשל קרינן. וסבר רבי יש אם למסורת והאמר רבי יוחנן רבי ור' יהודה בן ורעץ וכו' כולהו סבירא להו יש אם למקרא, היינו דאמר להו ועוד:

רבי אליעזר בן יעקב אומר אם מכשיצאה אבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה הרי זה פטור, תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו, מכאן אמר ר' אליעזר בן יעקב אם משיצאה וכו' (כדלעיל). למימרא דמצא מעיקרא משמע, ורמינהו ומצא פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב, ברעה ויגאל ביפה. אמר רבא הכא מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא, התם מעניינא דקרא ומצא דומיא דוהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף ומצא נמי מהשתא, הכא מעניינא דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף ומצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא:

תנו רבנן הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב [מאי חייב] אמר ר' יוסי בר חנינא חייב בארבעה דברים ופטור מגלות לפי שאינו דומה ליער וכו'. אמר רבא [מאי] פטור מגלות דלא סגי ליה בגלות דהוה ליה שוגג קרוב למזיד. רב פפא מתני ארישא הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, מאי פטור פטור מגלות וחייב בארבעה דברים, מאן דמתני לה אסיפא כל שכן ארישא, ומאן דמתני לה ארישא, אבל סיפא כיון דברשות עאל חייב גלות. רב זביד משמיה דרבא מתני לה אהא (אשר ימצא את רעהו) [ומצא] פרט לממציא את עצמו וכו' (כדלעיל), מאן דמתני אהא כל שכן אקמייתא, ומאן דמתני אקמייתא אבל הא פטור לגמרי. מעידין אנו בפלוני שהוא חייב גלות אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים, מנא ה"מ, אמר ריש לקיש אמר קרא הוא ינוס, הוא ולא זוממין. הוא ינוס אל אחרים הערים האלה וחי שלא יהא גולה מעיר לעיר. פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף. אמר רב הונא רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור, קסבר ולו אין משפט מות בגואל הדם הוא דכתיב. מיתיבי ולו אין משפט מות ברוצח הכתוב מדבר, או אינו אלא בגואל הדם, כשהוא אומר והוא לא שונא לו הוי אומר ברוצח הכתוב מדבר, הוא דאמר כי האי תנא דתניא ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר, או אינו אלא ברוצח כשהוא אומר והוא לא שונא לו הרי רוצח אמור, הא מה אני מקיים ולו אין משפט מות בגואל הדם הכתוב מדבר:

כי לא שונא הוא לו. הא אם שונא לו אינו גולה. מתמול שלשום זו היא שרבי יהודה אומר תמול שנים שלשום שלשה. על כן אנכי מצוך לאמר להזהיר ב"ד על כך. ואם ירחיב ה' אלקיך את גבולך עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה ירחיב ה' אלקיך את גבולך. כאשר נשבע לאבותיך הכל בזכות אבות. ונתן לך את כל הארץ וגו' הכל בזכות אבות. ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה מכאן אתה אומר שלש ערים הפריש משה בעבר הירדן, וכשבאו לארץ הפרישו עוד שלש, ולעתיד לבוא מפרישין עוד שלש. שלש על שלש הרי שש ועוד שלש הרי תשע, רבי נהוראי אומר שלש על שלש [ועוד שלש] הרי תשעה ועוד שלש הרי שתים עשרה, אבא שאול אומר שלש על שלש ועוד שלש הרי תשע על השלש הרי שתים עשרה האלה הרי חמשה עשרה:

יוצאים (ומתקנים) [לקווץ] את הדרכים ולתקן הרחובות ואת האסטרטאות ולמוד את המקואות ולהרגיל לתוכן ארבעים סאה, ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאלו שפכו הם שנאמר והיה עליך דמים:

כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו. מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה, אם עבר על מצות ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ועל לא תטור ועל לא תשנא את אחיך ועל וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו:

וארב לו. עד שיהא מתכוין לו [ורבנן אמרי דבי רבי ינאי] פרט לזורק אבן לגו. היכי דמי אילימא דאיכא תשעה עו"א וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא עו"א נינהו, אי נמי פלגא ופלגא כל ספק נפשות להקל, לא צריכא דאיכא תשעה ישראלים ועו"א אחד ביניהם דהוה ליה עו"א קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, הא נתכוון להרוג את זה והרז את זה חייב, מתניתי' דלא כרבי שמעון דתניא רבי שמעון אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור, מ"ט דר"ש דאמר קרא השור יסקל וגם בעליו יומת, כמיתת בעלים כך מיתת השור, מה בעלים עד דמכוון ליה אף שור נמי עד דמכוון ליה. ובעלים גופייהו מנלן, אמר קרא וארב לו עד שמתכוין לו, ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה, אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו וכו' (כדלעיל). בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב היינו דכתיב ויכי ינצו אנשים וגו' ואמר ר' אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש וגו', אלא לר"ש האי ונתת נפש מאי עביד ליה, מיבעי ליה לממון כדרבי ונתת נפש תחת נפש ממון וכו'. אמר (רב אחא) [רבא] האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן, דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה בהמה לא חלקת בין שוגג למזיד וכו', מאי שאינו מתכוון אילימא שאינו מתכוון כלל היינו שוגג אלא שאינו מתכוון [אלא] לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך ואי בר קטלא הוא למאי איצטריך למפטריה ממונא, אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא:

ונס אל אחת הערים. עבד שגלה לעיר מקלט אם אמר לו רבו צא מעשה ידיך למזונותיך אין רבו חייב לזונו ולא עוד אלא שמעשה ידיו לרבו להעדפה, פשיטא מהו דתימא כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי לא לישקול קמ"ל. ומאי שנא לעיר מקלט סלקא דעתך אמינא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה חיותא טפי קמשמע לן. אשה שגלתה לעיר מקלט בעלה חייב במזונותיה אע"ג דאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בדלא ספקה ואי מספקת ואמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי. מספקת מאי למימרא, מהו דתימא כל כבודה בת מלך פנימה קמשמע לן. ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים ולא כרכים גדולים אלא עיירות בינוניות ואין מושיבין אותן אלא במקום מים ואם אין שם מים מביאין להם ומים, ואין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין, נתמעטו אוכלוסיהן מוסיפין עליהן, נתמעטו דיוריהן מביאין להן כהנים לוים וישראלים, ואין מוכרין להן כלי זיין וכלי מצודה דברי רבי נחמיה, וחכמים מתירין, ושוין שאין פורשין לתוכן מצודות ואין מפשילין לתוכן חבלים כדי תהא רגל של גואל הדם מצויה שם, אמר ר' יצחק מאי קרא ונס אל אחת מן הערים האל וחי עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא. תנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנאמר ונס אל אחת הערים האלה וחי עביד ליה מידי דתיהוי ליה חיותא, אמר ר' זירא מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון:

ומת ביד גואל הדם. (יכול) [מנין] לא מת ביד גואל הדם ימות ביד כל אדם. תלמוד לומר ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי שמא תאמר הואיל ונהרג זה למה אנו באים לחוב בדמו של זה, תלמוד לומר לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי בער עושי הרעות מישראל:

לא תסיג גבול רעך והלא כבר נאמר לא תגזול ומה תלמוד לומר לא תסיג, מלמד שכל העוקר תחומו של חברו עובר בשני לאוין. יכול [אף] בח"ל, תלמוד לומר בנחלתך אשר תנחל, בארץ ישראל עובר בשני לאוין, בחוצה לארץ אין עובר אלא משום לאו אחד בלבד. מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר (לא תסיג) [אל תסיג גבול עולם]. מנין למחליף דברי רבי אליעזר בר' יהושע ודברי רבי יהושע בר' אליעזר, לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בלא תעשה תלמוד לומר לא תסיג. יכול אפילו לא נקבר בו אדם מעולם, תלמוד לומר בנחלתך, הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בלא תעשה. המניח כלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר הרי זה גוזל את העניים ועל זה נאמר אל תסג גבול (רעך אשר גבלו ראשונים בנחלה) [עולם] וגו'. ר' חנינא בר פפא הוה מפליג מצוה בלילא, חד זמן פג ביה רבהון דוחאי, א"ל לא כתיב לא תסיג גבול רעך, א"ל לא כתיב מתן בסתר יכפה אף ועקרו מקומיה:

לא יקום עד אחד באיש. שלשה הקב"ה אוהבן. מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד על מדותיו. שלשה הקב"ה שונאן, המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר עבירה בחברו ומעיד בו יחידי. כההוא דטוביה חטא ואתא זיגוד [לחודיה] ואסהיד עליה קמיה דרב פפא ונגדיה לזיגוד. [א"ל] (רב פפא) טוביה חטא וזיגוד מינגד, א"ל אין דכתיב לא יקום עד אחד באיש ואת לחודך קא מסהדת עליה שם רע בעלמא אפקת עליה. רב (נחמן) [שמואל] בר יצחק אמר מותר לשנואתו שנאמר כי תראה חמור שונאך, מאי שונא אילימא שונא עו"א והתניא שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא עו"א, אלא פשיטא שונא ישראל, היכי דמי אי דעבד איסורא שרי למסנייה, ואי דלא עביד ולא מידי אסור למסנייה דכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא לכ"ע נמי מסני סני, אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערוה. רב נחמן בר יצחק אמר מצוה לשנואתו שנאמר יראת ה' שנאת רע. ממשמע שנאמר לא יקום עד איני יודע שהוא שהוא אחד, מה תלמוד לומר אחד, זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. הטענה שתי כסף אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא טענת מלוה והודאת לוה, אבל עדות עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב, מאי טעמא, דכתיב לא יקום עד אחד באיש וגו', לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה, ותניא כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה. לא יקום עד אחד באיש אין לי אלא לדיני נפשות, לדיני ממונות מנין, תלמוד לומר לכל עון. לקרבנות מנין, תלמוד לומר ולכל חטאת. למכות מנין, תלמוד לומר בכל חטא. להעלות לכהונה ולהוריד מן הכהונה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת כו'. אין לי אלא לעדות איש, לעדות אשה מנין, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת, אם סופנו לרבות אשה מה תלמוד לומר איש, לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה דברי רבי (יהודה) [יהושע], רבי יוסי אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה. אמר רבי יוסי קל וחומר הדברים ומה אם במקום שאין פיו מצטרף עם פי אחר למיתה הרי זה נשבע על פי עצמו, מקום שפיו מצטרף עם עד אחד לממון אינו דין שיהא נשבע ע"פ עצמו, לא מה לנשבע ע"פ עצמו שכן משלם ע"פ עצמו ישבע ע"פ עד אחד שכן אין משלם על פי עד אחד, תלמוד לומר לכל עון ולכל חטאת, [לעון] אינו קם אבל קם הוא לשבועה:

על פי שני עדים וגו' לא על פי כתבן ולא ע"פ מתורגמן. יקום דבר, מכאן אמרו המקנא לאשתו ר"א אומר מקנא ע"פ שנים ומשקה ע"פ עד אחד, שהיה בדין ומה אם עדות הראשונה שאינה אוסרתה איסור עולם אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים, תלמוד לומר ועד אין בה כל שיש בה לא היתה שותה:

כי יקום עד חמס. אין חמס אלא גזלן שנאמר לענות בו סרה, ואין סרה אלא עבירה שנאמר כי דבר סרה. ואומר השנה אתה מת כי סרה דברת על ה', מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו, מכאן אמרו אין העדין נעשים זוממין עד שיזומו את עצמם. כיצד אמרו מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין, אבל אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. יהיו עדים יודעין מה הם מעידין ולפני מי הם מעידין ומי עתיד ליפרע מהן שנאמר אלקים נצב בעדת אל. תנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין, כשהוא אומר אשר להם הריב הרי בעלי דינין אמורין, הא מה אני מקיים ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, ואם נפשך לומר נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים. מה אם נפשך לומר, וכי תימא מדלא כתיב ואשר להם כוליה קרא בבעלי דינין משתעי, נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים. תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין, אמרת וכי שנים באין לדין שלשה אינן באין לדין, ואם נפשך לומר וכי תימא בתובע ונתבע משתעי קרא, נאמר כאן שני וכו'. תניא אידך ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעלי דינין, אמרת וכי אנשים באין לדין נשים אינן באות לדין, ואם נפשך לומר [וכו', מה אם נפשך לומר] וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה, נאמר כאן שני וכו'. תנו רבנן ועמדו מצוה בבעלי מצוה שיעמדו, אמר ר' יהודה שמעתי שאם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין. איזהו אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחר אומר לו קצור דבריך. אמר עולא נמחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה דכתיב ועמדו. אמר רב [הונא] מחלוקת בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינים בישיבה ובבעלי דינים בעמידה דכתיב וישב משה לשפוט את העם ויעמוד וגו'. דביתהו דרב הונא הוה לה דינא קמיה דרב נחמן, אמר היכי ניעביד איקום מקמה מסתתמן טענתיה דבעל דינא, לא איקום אשת חבר הרי היא כחבר, אמר לשמעיה צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עילואי ואיקום. והאמרת בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה, דיתיב כמאן דשרי מסאניה ואמר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ דאית להו דינא בהדי הדדי מותבינן לצורבא מרבנן ולעם הארץ אמרינן נמי תיב ואי קאי לית לן בה:

ועמדו שני האנשים. מצוה שיעמדו. שני האנשים אין לי אלא בזמן שהן אנשים. אשה עם איש ואיש עם אשה שתי נשים זו עם זו מנין, תלמוד לומר אשר להם הריב מכל מקום, יכול אף אשה תהא כשרה לעדות, נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה שני האמור להלן אנשים ולא נשים אף שני האמור כאן אנשים ולא נשים. אשר להם הריב יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. לפני ה' שהם סבורים לפני בשר ודם הם עומדים ואין עומדין אלא לפני המקום. לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם זה הוא שאמר רבי יוסי הגלילי וכי עלה על דעתך שופט שאינו בימיך אלא שופט שהוא כשר ומוחזק לך באותם הימים, היה קרוב ונתרחק כשר. אין העדים זוממין נעין זוממין עד שיזומו את עצמן, כיצד מעידנו את איש פלוני שהרג את הנפש, אמרו להן היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או הורג זה עמנו היה באותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין, אבל אמרו היאך אתם מעידין שהרי הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם, מנא ה"מ אמר (רבא) [רב אדא] דאמר קרא והנה עד שקר העד, שישקר גופה של עדות, דבי רבי ישמעאל תנא לענות בו סרה עד שתסרה גופה של עדות:

ודרשו השופטים היטב. ולהלן הוא אומר והגד לך ושמעת ודרשת היטב, היטב היטב לגזרה שוה, מלמד שבודקין אותו בשבע חקירות, בדיקות מנין, תלמוד לומר והנה אמת נכון הדבר. מנין שהעד עושה עצמו שקר, שנאמר והנה עד שקר העד. ומנין שעושה חברו שקר, שנאמר והנה עד שקר העד. יכול אף משנחקרה עדותן בב"ד, תלמוד לומר (שקר ענה באחיו) [ודרשו השופטים היטב], אמור מעתה כל זמן שב"ד צריכין להם ולא משנחקרה עדותן בב"ד, כשתמצא לומר זומם מזומם ואפילו הם מאה. ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם ממון ממון, אם מכות מכות, עונש שמענו אזהרה מנין, תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם וגו'. לעשות לאחיו, מכאן אמרו אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, שהרי הצדוקים אומרים עד שיהרג הנידון שנאמר נפש בנפש. תניא אמר ר' יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. א"ל שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, מיד קבל עליו רבי יהודה בן טבאי שאין מורה הלכה כל ימיו אלא בפני שמעון בן שטח, וכל ימיו של רבי יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו (הרוג) [העד] והיה נשמע קולו בלילה וכסבורים העם קולו של הרוג הוא א"ל קולי שלי הוא תדעו שהרי למחר הוא מת ואין קולו נשמע, א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי דילמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה:

ועשיתם לו כאשר זמם. אמר ר' אילעאי בפירוש רבתה תורה עדים זוממין לתשלומין, מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי, דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון, חובל בחרו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי, דבר שיש בו נתינה ומאי ניהו ממון. ורבי יוחנן, האי תח?? אשר ענה מיבעי ליה לכדאביי כתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בשת ופגם. ועולא נפקא ליה מדרבא ונתן האיש השוכב עמה וגו' הנאת שכיבה חמשים מכלל דאיכא בשת ופגם, רבי אליעזר אומר עדים זוממין ממונא משלמי ומילקי לא לקי משום דלאו בני התראה נינהו, דניתרי בהו אימתי ניתרי בהו מעיקרא, אמרי אישתלין, ניתרי בהו בשעת מעשה פרשי ולא מסהדי, ניתרי בהו לבסוף, מאי דהוה הוה, וניתרי בהו בתוך כדי דבור וניתרי בהו מעיקרא ונרמזייהו רמיזי. וכי לא מתרינן בהו לא קטלינן להו מי איכא מידי דאילו אינהו בעי קטיל בלא התראה ואינהו בעי התראה הא בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וליכא, ואי אמרת בן גרושה וחלוצה דלאו מכאשר זמם איתרבי ליבעי התראה, אמר קרא משפט אחד יהיה לכם משפט השוה לכלכם. רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת שנאמר כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו במי שיש לו אחוה יצא עבד שאין לו אחוה. אלא מעתה לרבי יהודה זוממי עבד לא יהרגו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אמר קרא ובערת הרע מקרבך מכל מקום. תניא רבי יוסי הגלילי אומר מה תלמוד לומר ועשיתם לו כאשר זמם לפי שכל (מומתין) [הזוממין] שבתורה זוממיהן [ובועליהן] כיוצא בהם, בת כהן היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו, כשהוא אומר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו. מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא כו' רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה, רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דרחמנא אמר ועשיתם לו כאשר זמם ודילמא האי דאסהידו עליה טרפה הואי, אלא לאו דאמרינן זיל בתר רובא, וכי תימא דבדקינן ליה, והא תניא רבי אלעזר הקפר אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין. מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה לוקה את הארבעים. מנא הני מילי אמר רבי יהושע בן לוי דאמר קרא ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו. וליפסלוה לדידיה ולא ליפסלוה לזרעיה, בעינן כאשר זמם וליכא:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום לא תענה וגו' ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים. ורבנן האי לא תענה ברעך מאי דרשי ביה, מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין. ורבי מאיר אזהרה מעדים זוממין מנא ליה, נפקא ליה מן והנשארים ישמעו ויראו. ורבנן, ההוא מיבעי ליה להכרזה. ור' מאיר הכרזה מישמעו ויראו נפקא. משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד העידוהו שהוא חייב לחברו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם, אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים, מנא הני מילי, אמר אביי נאמר רשע בחייבי מלקות ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין מה להלן אין מיתה לחצאין אף כאן אין מלקות לחצאין, רבא אמר בעינן ועשיתם לו כאשר זמם לעושת לאחיו וליכא, אי הכי ממון נמי, ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין שהרי הצדוקים אמרין עד שיהרג הנדון שנאמר נפש תחת נפש, א"ל והלא נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, אם כן למה נאמר נפש תחת נפש יכול משקבלו עדותן יהרג, תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אין נהרגין עד שיגמר הדין. תניא רבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין, א"ל אביו בני לאו ק"ו הוא, א"ל למדתנו רבינו שאין עונשין מן הדין דתניא ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וכו', חייבי מלקות מנין, תלמוד לומר רשע רשע, חייבי גליות מנין, תלמוד לומר רוצח רוצח:

דבי רבי [חייא] תנא יד ביד דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון. אלא מעתה רגל ברגל נמי [הכי הוא, אמרי דבי] רבי [חייא] קרא יתירא קא דרשי, מכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם ואי סלקא דעתך ממש (והא תו) [יד ביד] למה לי שמע מינה ממון, רגל ברגל למה לי, איידי דכתיב יד ביד כתיב נמי רגל ברגל. מנין שהמבייש משלם ממון, נאמר כאן לא תחוס עינך ונאמר להלן לא תחוס עינך מה לא תחוס עינך האמור (להלן) [כאן] ממון אף לא תחוס עינך האמור (כאן) [להלן] ממון. רבי יהודה אומר נאמר כאן יד ורגל ונאמר להלן יד ורגל מה יד ורגל האמור (להלן) [כאן] ממון אף יד ורגל האמור (כאן) [להלן] ממון:

רבי יוסי הגלילי אומר מנין שלא יצא למלחמה עד שיהו בו ידים ורגלים ועינים ושינים, תלמוד לומר נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד. כי תצא למלחמה, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה:

כי תצא למלחמה. מה כתיב למעלה ולא תחוס עינך ואחריו הוא אומר וראית סוס ורכב אמר ליה אם אתם חומלין עליהם הם יוצאין למלחמה עליכם. משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער מצא גור אחד של זאב וחמל עליו והיה מיניקו מן העזים, בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר ליה הרוג אותו לא תחוס עליו שלא יהא תקלה לצאן, ולא שמע אליו, כיון שגדל היה רואה כבש והורגו גדי ואוכלו, א"ל לא אמרתי לך לא תחוס, כך אמר להם משה אם אתם חסים עליהם והיה אשר תותירו מהם, וכן אתה מוצא בשאול שחמל על אגג ואחאב שחמל על בן הדד. וראית סוס ורכב עם רב ממך, משל לשנים שהיו עומדים על פתח בית הועד, אחד גבה קומתו והיה עם הארץ, ואחד קטן והיה בן תורה, התחיל הגבוה מתגאה לומר אני נכנס תחלה, אמר לו אל תהי רוחך גבוה בקומתך, נכנסו בבית הועד היה אותו חבר נושא ונותן בפרשה והושיבוהו במקום חמור, כך אמר הקב"ה אל תירא מהם שנאמר ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וגו'.

דבר אחר כי תצא למלחמה וגו' וראית וגו' עם רב ממך, אמר אחד לפני ר' עקיבא לא חציפא אימרתא דרעיא בין שבעין דיבין, אמר לו ר' עקיבא בחיליה דרעיא היא רעיא אילולא חיליה דרעיא לא הוה רעי לב ביני שבעין דיבין והוא משיזיב לה מכולהון. כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר. על איביך כנגד אויביך אתה נלחם. וראית סוס ורכב מה הם יוצאין עליך בסוס ורכב אף אתה צא עליהן בסוס ורכב. סוס ורכב כשישראל עושים רצונו של מקום כל העו"א נעשין לפניהם כסוס אחד שנאמר סוס ורוכבו רמה בים וכי סוס אחר היה והלא כבר נאמר ויקח שש מאות רכב וכתיב מרכבות פרעה, אלא כשישראל עושים רצונו של מקום וכו', כיוצא בו וראית סוס ורכב וכי סוס אחד והכתיב עם רב ממך וכו'. לא תירא כי ה' אלקיך עמך המעלך, מי שהעלך מארץ מצרים הוא עומד לך בעת צרה:

והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה, יכול כל כהן שירצה, תלמוד לומר ודברו השוטרים מה שוטרים ממונים אף כהן ממונה, ואימא כהן גדול דומיא דשוטר מה שוטר שיש ממונה על גביו אף כהן, והאיכא מלך, בעבודתו קאמרי. ודבר אל העם בלשון הקודש נאמר כאן ודבר ונאמר להלן ומשה ידבר מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. ואמר אליהם שמע ישראל, מ"ש שמע, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי [אמר להן הקב"ה לישראל] אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם. אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו וגו', על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם. אל ירך לבבכם מצחצוח חרבות. ואל תיראו מפני הגפת תריסין ושפעת קלגסין. ואל תחפזו מקול הקרנות. ולא תערצו מקול הצווחה. תנו רבנן פעמים מדבר עמם אחת בספר ואחת במלחמה, בספר מהו אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו. במלחמה מהו אומר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו כנגד ארבעה דברים שהאויבים עושים מגיפים ומריעים וצווחים ורומסים. כי ה' אלקיכם (הוא) ההולך (לפניכם) [עמכם] הם באים בנצחון בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום, פלשתים באו בנצחונו של גלית מה היה סופם, סוף שנפל בחרב והם נפלו עמו, בני עמון באו בנצחונו של שובך מה היה סופו, סוף שנפל בחרב והם נפלו עמו, ואתם לא כן ה' אלקיכם ההולך (לפניכם) [עמכם]. להושיע אתכם זו מחנה הארון, וכל כך למה מפני שהשם וכל כנויו מונחין בארון:

והיה כקרבכם אל המלחמה [יכול זה יום שקרבין בו למלחמה], כשהוא אומר ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום, הרי היום שקרבין בו למלחמה אמור, הא מה תלמוד לומר והיה כקרבכם אל המלחמה כיון שמגיעים לספר כהן מתנה עליהם התנאים הללו. להלחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם, משרפים וקרבים ורוחות הרעים. עד כאן היה משוח מלחמה מדבר, מכאן ואילך ודברו השוטרים:

תנו רבנן ודברו השוטרים יכול דברים של עצמן, כשהוא אומר ויספו השוטרים הרי דברים של עצמן אמור, הא מה אני מקיים ודברו השוטרים בדברי משוח מלחמה הכתוב מדבר, הא כיצד כהן מדבר ושוטר משמיע. תני חדא כהן מדבר ושוטר משמיע, ותניא אידך כהן מדבר וכהן משמיע, ותניא אידך שוטר מדבר ושוטר משמיע, אמר אביי [הא כיצד] מונג עד ודברו כהן מדבר וכהן משמיע, מודברו עד ויספו כהן מדבר ושוטר משמיע, מכאן ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע. מי האיש אשר בנה אין לי אלא בנה, לקח וירש ניתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר מי האיש. אין לי אלא בית, מנין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות ובית העצים, תלמוד לומר אשר בנה [מ"מ] . יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת, תלמוד לומר בית, מה בית הראוי לדירה אף כל הראוי לדירה. לא חינך ולא חנכו פרט לגזלן וכו' כגון דעבד תשובה ויהיב דמי, [א"ה ה"ל לוקח וליהדר], כיון דמעיקרא בתורת גזל אתא לידיה לא. תנו רבנן נטע כרם, אין לי אלא נטע, לקח וירש וניתן לו במתנה מנין, תלמוד לומר ומי האיש אשר נטע כרם. אין לי אלא כרם, מנין לרבות ה' אילני מאכל ואפילו מחמשת המינין, תלמוד לומר אשר נטע, יכול שאני מרבה הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק, תלמוד לומר כרם. ר' אליעזר בן יעקב אומר כרם כמשמעו. לא חלל ולא חללו פרט למבריך ולמרכיב, והאנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב, לא קשיא כאן בהרכבת היתר כאן בהרכבת איסור. האי הרכבת היתר היכי דמי, אילימא ילדה בילדה, תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה כו', אלא כגון דנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות דאמר מר הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. אמר רב פפא כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו מערכי המלחמה וכל חד וחד לא קרינן ביה כרמו, חמשה אחים ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרים דכל חד וחד קרינן ביה אשתו. תנו רבנן אשר ארש אשה אחד המארס את הבתולה ואחד המארס את האלמנה ואחד שומרת יבם ואפילו חמשה אחים [ומת אחד מהם במלחמה כולן חוזרים]. לא לקח ולא לקחה פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין וממזר. תנו רבנן אשר בנה אשר נטע אשר ארש למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה, ואף שלמה אמר בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך זה בית. ועתדה בשדה לך זה כרם. אחר ובנית ביתך זו אשה. כל אלו שומעים דברי כהן (וחוזרין) מערכי המלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים. ואלו שאין זזין ממקומם, בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, והנושא את ארוסתו, והכונס את יבמתו שנאמר נקי יהיה לביתו, ביתו זו ביתו, יהיה זה כרמו, ושמחה את אשתו [זו אשתו] אשר לקח להביא את יבמתו, ואינן מספקים מים ומזון ואינם מתקנים את הדרכים:

תנו רבנן אשה חדשה, אין לי אלא חדשה, אלמנה וגרושה מנין, תלמוד לומר אשה מכל מקום, א"כ מה תלמוד לומר חדשה, מי שחדשה אצלו, יצא מחזיר גרושתו שאין חדשה לו. תנו רבנן לא יצא בצבא, יכול בצבא לא יצא אבל יספיק מים ומזון [ויתקן את הדרכים], תלמוד לומר ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארש אשה ולא לקחה כשם שאי אתה מעביר על (אלו) [זה] כך אי אתה מעביר על אלו, תלמוד לומר עליו, עליו אינו מעביר אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתיב לא יעבור, לא יצא בצבא למה לי, לעבור עליו בשני לאוין:

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, רבי עקיבא אומר כמשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב שהוא מתירא מעבירות שבידו לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן. ר' יוסי אומר אלמנה לכ"ג גרו שה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר זהו איש הירא ורך הלבב. מאי איכא בין ר' יוסי לר' יוסי הגלילי, איכא בינייהו עבירה דרבנן. סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי המלחמה. מאן תנא להא דתנו רבנן שמע קול קרנות וגבעת הגפת תריסין ורתת צחצוח חרבות ומים שותתין לו על ברכיו חוזר לימא רבי עקיבא היא ולא רבי יוסי הגלילי, אפילו תימא רבי יוסי מודה משום ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם בעקבו של עם מעמידין זקפין מלפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו שתחלת נפילה ניסה שנאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם, ולהלן הוא אומר וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו וגו'. במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר ר' יהודה בד"א במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אר"י רות דרבנן זו היא מצוה דרבי יהודה. מצוה דרבנן זו היא חובה דר' יהודה. מלחמת יהושע לכבוש דברי הכל חובה, מלחמת בית דוד לרוחה דברי הכל רשות, כי פליגי למעוטי נכרים דלא ליתי עלייהו, מר קרי ליה מצוה ומר קרי ליה (חובה) [רשות], נפקא מינה לעוסק במצוה שפטור מן המצוה. ויספו למה נאמרו כל הדברים האלו, שלא יהו ערי ישראל נשמות כדברי רבן יוחנןן בן זכאי, בוא וראה כמה חס המקום על כבוד הבריות, מפני הירא ורך הלב כשהוא חוזר יאמרו שמא בנה בית שמא נטע כרם שמא ארש אשה, וכולם צריכין להביא עדותן חוץ מן הירא ורך הלבב שעדין עמו שמע קול הגפת תריסין ונבעת קול צהלות סוסים ומרתת קול ליעוז קרנות ונבהל רואה שימוש סייפים ומים יורדין בין ברכיו. פן ימות במלחמה אם אינו שומע לדברי כהן סוף שהוא מת במלחמה. ואיש אחר יחנכנו יכול דודו ובן דודו, נאמר כאן אחר ונאמר להלן אחר מה אחר האמור להלן נכרי אף אחד האמור כאן נכרי. רבי יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב שהוא בן ארבעים שנה. ולא ימס את לבב אחיו מלמד שאם היה אחד מהם מתירא מן העבירות שבידו כולם חוזרין ובאים:

כי תקרב אל עיר וגו' במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אל עיר ולא לכרך. אל עיר ולא לכפר. להלחם עליה ולא להרעיבה ולהצמיאה ולא להמיתה במיתת תחלואים. וקראת אליה לשלום גדול השלום שאפילו מתים צריכים שלום. גדול השלום שאפילו במלחמתם של ישראל צריכין שלום, גדול השלום שדרי רום צריכים שלום שנאמר עושה שלום במרומי ו. גדול השלום שחותמת בברכת כהנים, ואף משה היה אוהב שלום שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות דברי שלום. והיה אם שלום תענך יכול אפילו מקצתה, תלמוד לומר ופתחה לך כלה ולא מקצתה. והיה כל העם הנמצא בה לרבות כנענים שבתוכה. יהיו לך למס ועבדוך אמרו מקבלים אנו עלינו מסים ולא שעבוד שעבוד ולא מסים אין שומעין להם עד שיקבלו עליהם זו וזו. ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה הכתוב מבשרך שאם אינה משלמת עמך לסוף שהיא עושה עמך מלחמה. וצרת עליה אף להרעיבה אף להצמיאה אף להמיתה במיתת תחלואים. ונתנה ה' אלקיך בידך אם עשית את כל האמור בענין לסוף שה' נותנה בידך. והכית את כל זכורה לפי חרב שומע אני אף הקטנים שבתוכה, תלמוד לומר רק הנשים והטף וגו', או אינו אלא טף של נקבות, אמרת ומה מדין שהמית את הנקבות הגדולות החיה את הקטנות, כאן שהחיה את הגדולות אינו דין שיחיה את הקטנות, הא אינו אומר כאן טף אלא טף של זכרים. [כל שללה תבוז לך], יכול שתהא ביזתן אסורה לך, תלמור לומר תבוז לך ואכלת את שלל אויביך. כן תעשה לכל הערים הרחוקות, הרחוקות בתורה הזאת ואין הקרובות בתורה הזאת. רק מערי העמים האלה לא תהיה כל נשמה בסייף. כי החרם תחרימם יכול תהא ביזתן אסורה לך, תלמוד לומר ובתים מלאים כל טוב וגו'. החתי והאמורי כשהוא אומר כאשר צוה ה' אלקיך לרבות את הגרגשי. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות מלמד שאם עושין תשובה אין נהרגין. וחטאתם לה' אלקיכם אם לא עשיתם כל האמור בענין נקראתם חטאים לה' אלקיכם. כי תצור אל עיר וגו' להלחם, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אל עיר ולא לכרך. אל עיר ולא לכפר. ימים רבים ימים שנים רבים שלשה, מכאן אמרו אין צרין של עיר של עו"א פחות משלשה ימים קודם לשבת. להלחם עליה לתפשה ולא לשבותה. לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן אין לי אלא ברזל, מנין אף למשוך הימנה אמת המים, תלמוד לומר לא תשחית את עצה בכל דבר.

דבר אחר כי תצור אל עיר מגיד שתובע שלום שנים שלשה (פעמים) [ימים] עד שלא נלחם בה, וכן הוא אומר וישב דוד בצקלג ימים (רבים) [שנים] (ימים שנים רבים שלשה). ואין צרין על עיר בתחלה בשבת אלא קודם לשבת שלשה ימים, ואם הקיפוה ואירעה שבת להיות אין השבת מפסקת מלחמתה. זה אחד משלשה דברים שדרש שמאי הזקן, אין מפליגין את הספינה לים הגדול אלא שלשה ימים קודם לשבת, בד"א בדרך רחוקה אבל בדרך קרובה מפליגין אותה. כי ממנו תאכל מצות עשה [ואותו לא תכרות מצות לא תעשה. ד"א כי ממנו תאכל] שחייו אדם (אינם אלא) מן האילן, רבי ישמעאל אומר מכאן חס המקום על פירות האילן ק"ו מאילן, ומה אילן שעושה פירות הזהירך הכתוב עליו, פירות עצמן על אחת כמה וכמה. לבוא מפניך במצור קוצצהו. [רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל]. כי לא עץ מאכל זה אילן סרק, אם סופנו לרבות אילן (סרק) [מאכל] מה תלמוד לומר [כי לא עץ] מאכל, מלמד שאילן סרק קודם לאילן מאכל, יכול אפילו מעולה ממנו בדמים וכדברי רבי אלעזר ברבי [שמעון] תלמוד לומר רק אותו תשחית וכרת, עושה אתה ממנו (תקון ודוגיאות) [דיק וכרכומות]. ובנית מצור על העיר עושה אתה לה מיני מטרנאות ומביא אתה לה מיני בליצטראות. עד רדתה ואפילו בשבת. לא תשחית את עצה אמר מר זוטרא האי מאן דמכסי שרגא דמשחא ומגלי נפטא קא עבר משום בל תשחית. מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי האדם עץ השדה הוא, אלא [משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד] אם תלמיד חכם הגון הוא ממנו תאכל ואותו לא תכרות, ואם לאו אותו תשחית וכרת, ולמה נמשלו דברי תורה לעץ, לומר לך מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים, והיינו דאמר רבי [חנינא] הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכלם. כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה:

כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה וגו' פרט למצוי, נמצא סמוך לספר או בעיר שרובה כותים לא היו עורפין. חלל ולא חנוק ולא מפרפר, באדמה ולא טמון בגל. נופל ולא תלוי באילן. בשדה ולא צף על פני המים, רבי אליעזר אומר בכולן אם היה חלל עורפין, אמר ליה לרבי אליעזר אי אתה מודה שאם היה חנוק ומוטל באשפה שאין עורפין אלמא חלל ולא חנוק, הכא נמי באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, ור' אליעזר חלל יתירא כתיב. נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין לא היו מודדין דבעינן זקני העיר וליכא, ומנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה בית דין שמניחין אותה (והולכין) [ומודדין] לעיר שיש בה ב"ד, תלמוד לומר ולקחו זקני העיר מכל מקום. אין ירושלים מביא עגלה ערופה דאמר קרא לשבטיך וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. נמצא ההורג עד שלא נערף העגלה תצא ותרעה. משנערפה תקבר במקומה שעל הספק באתה מתחלה כפרה ספיקא והלכה לה, נערפה העגלה ואחר כך נמצא ההורג הרי זה יהרג שנאמר ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו:

תנו רבנן לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין, אמר רבי עקיבא מנין לסנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש ואין מכירין אותו שלא היו עורפין, תלמוד לומר ועינינו לא ראו והלא ראו. כי ימצא ולא בשעה שמצוי, מכאן אמרו משרבו הרוצחין בטלה עגלה ערופה, משבא אלעזר בן דינאי ותחינא בן פרישה היה נקרא חזרו לקרותו בן הרצחנין. אשר ה' אלקיך נותן לך לרשתה לרבות עבר הירדן:

תנו רבנן ויוצאו זקניך שנים, ושופטיך שנים, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי רבי יהודה, ר' שמעון אומר זקניך שנים ואי בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה, ורבי שמעון נמי הכתיב ושופטיך, ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך, ורבי יהודה, מזקני זקניך נפקא, ורבי שמעון אי כתב זקני הוה אמינא זקני השוק כתב רחמנא זקניך, ואי כתב רחמנא זקניך הוה אמינא אפילו סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך למיוחדים (שבשבטיך) [שבשופטיך], ור' יהודה גמר זקני זקני מזקני העדה מה להלן מיוחדין שבעדה אף כאן מיוחדין שבזקניך, אי גמר ליגמרה לכולה מילתא מהתם זקניך ושופטיך [ל"ל אלא] וי"ו למניינא, ורבי שמעון וי"ו לא משמע ליה, מאי קאמר רחמנא ההוא למיוחדין שבשופטיך, אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים לרבי יהודה הרי כאן תשעה, לר' שמעון הרי כאן שבעה, ההוא מיבעי ליה לכדתניא ויצאו הן ולא שלוחן, ומדדו שאפילו נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה. תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר זקניך זו סנהדרין, שופטיך זה [כהן גדול ומלך], מלך דכתיב מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה. כהן גדול דכתיב ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. בסנהדרין נמי פליגא עד דאיכא כולה סנהדרין, תניא נמי הכי מצאו אבית פאגי שיצאו למדידת העגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה, תלמוד לומר וקמת ועלית והלכת אל המקום מלמד שהמקום גורם. כשם שאתה דורש באביו ואמו כך אתה דורש בזקני בית דין. ויצאו פרט לחגרין. ואמרו פרט לאלמין. ידינו לא שפכו את הדם הזה פרט לקטעין. ועינינו לא ראו פרט לסומין. מגיד הכתוב כשם שזקני ב"ד שלמין בצדק כך הם צריכין שיהו באבריהן. ומדדו את הערים אשר סביבות החלל מאין היו מודדין רבי אליעזר אומר מטבורו, רבי עקיבא אומר מחוטמו, רבי אליעזר בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו, במאי קמפלגי מר סבר עיקר חיותא באפיה דכתיב אשר נשמת רוח חיים באפיו, ומר סבר עיקר חיותא בטבוריה, מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב כדכתיב לתת אותך על צוארי חללי רשעים. וכתיב אל הערים אשר סביבות החלל, מן החלל אל הערים ולא מן הערים אל החלל. נמצא גופו במקום אחד וראשו במקום אחד מוליכין את הראש אצל הגוף דברי רבי אליעזר, רבי עקיבא אומר הגוף אצל הראש. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר. נמצא מכוון בין שתי עיירות מביאות שתי עגלות דברי רבי אליעזר, מאי טע מא דרבי אליעזר, קסבר אפשר לצמצם וקרובה ואפילו קרובות, וחכמים אומרים לא היו עורפין, כולי עלמא אפשר לצמצם והכא בקרובה ולא בקרובות קמיפלגי, תנא קמא סבר קרובה ולא קרובות, ורבי אליעזר סבר קרובה ואפילו קרובות. תניא אידך נמצא מכוון בין שתי עיירות ר' אליעזר אומר שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים יביאו עגלה אחת בשותפות, ויתנו קסברי רבנן אי אפשר לצמצם ואפילו בידי אדם. ולקחו זקני העיר ההיא ולא זקני ירושלים, עגלת בקר אשר לא עובד בה רבי אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, וחכ"א עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע. ד"א עגלת בקר (אשר) רחיצה בזקנים וכפרה בכהנים:

אשר לא עובד בה. נפטרו זקני ירושלים והלכו להם וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר. אשר לא (עבד בה) [משכה בעול] אין מום פוסל בה. ויהא מום פוסל בעגלה מק"ו ומה פרה שאין השנים פוסלות בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אינו דין שיהא מום פוסל בה, שאני התם דכתיב אשר אין בה מום, בה מום פוסל ואין מום פוסל בעגלה. ולא יהו שער עבודות פוסלות בה אלמה אמר רב יהודה אמר רב הניח עליה עורה של שקין פסלה ובעגלה עד שתמשוך, שאני פרה דילפי עול עול מעגלה, עגלה נמי תיתי עול עול מפרה, הא מיעט רחמנא בה, בעגלה נמי כתיב בה, ההוא מיבעי ליה למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה, סלקא דעתך אמינא ליתי בקל וחומר מעגלה ומה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שמום פוסלת בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן, איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אטו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים, כי איצטריך קרא להנך דפסלי בהו שנים, וקדשים דלא פסלי בהו עבודה מהכא נפקא מהתם נפקא עורת או שבור או חרוץ וגו' לא תקריבו וגו', מכל אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה, איצטריך סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דעבד בהו עבודת היתר אבל עבד בהו עבודת איסור אימא ליתסרו [צריכא], הא נמי מהכא נפקא ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' מכל אלה, אלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב מקדשים שנעבדה בהן עבודה. איצטריך סלקא אמינא הני מילי היכי דעבד בהן כשהן חולין, אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו צריכא. שכן עליה עוף כשרה, עלה עליה זכר פסולה, מאי טעמא אמר רב פפא אי כתיב עבד וקרינן עבד [עד דעביד ביה איהו, אי כתיב עובד וקרינן עובד] אפילו ממילא נמי, השתא דכתיב עבד וקרינן עובד, עובד דומיא דעבד, מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה, והוא הדין הכניסה לרבקה ודשה כשרה, בשביל שתינק ותדוש פסולה. אל נחל איתן. אמר רבי (יונתן) [יוחנן] בן שאול מפי מה אמרה תורה הבא עגלה בנחל, אמר הקב"ה יבוא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאינו עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחוהו לעשות פירות, מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסרים הכי נמי דלא ערפינן, אלא מצות:

תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך, ואומר שמעו הרים את ריב ה' והאתנים וגו'. אחרים אומרים [מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר] גוי איתן הוא וגו', ואף על פי שאינו איתן כשר. ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה, מ"ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף. ומקומה אסור מלזרוע ומלהעבד, תנו רבנן אשר לא יעבד בו שלא יזרע לשעבר דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר להבא, אמר רבא להבא כולי עלמא לא פליגי דכתיב ולא יזרע, כי פליגי לשעבר, רבי יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד אשר לא יעבד כתיב, ורבי יונתן סבר מי כתיב אשר לא נעבד אשר לא יעבד כתיב, ורבי יונתן סבר מי כתיב אשר לא נעבד אשר יעבד כתיב. (ורבי יונתן סבר אשר לא נעבד) ורבי יאשיה אשר לשעבר משמע. ורבי יונתן אשר ריבויא הוא:

תנו רבנן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין, תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מ"מ, אם כן מה תלמוד לומר ולא יזרע, לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע [אף כל שהיא בגופה של קרקע] יצא סורק שם פשתן ומנקר שם אבנים שאינה בגופה של קרקע. ואימא אשר לא יעבד כלל ולא יזרע פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא, אשר ריבויא הוא. מת מנלן דאסור [בהנאה] אתיא שם שם מעגלה ערופה, כתיב הכא ותמת שם מרים וכתיב התם וערפו שם את העגלה [מה להלן אסור בהנאה אף כאן אסור בהנאה]. והתם מנלן, אמר רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. וערפו שם נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה מה עריפה האמורה להלן עורפו בקופיץ מאחוריו וקוברו ואסור בהנאה אף עריפה האמורה כאן עורפה בקופיץ מאחוריה וקוברה ואסורה בהנאה:

ונגשו הכהנים בני לוי, מכלל שנאמר ושרת בשם ה' אלקיו אין לי אלא תמימין, בעלי מומין מנין, תלמוד לומר בני לוי. כי בם בחר ה' אלקיך וגו' מגיד שברכת כהנים כשרה בבעלי מומין. לשרתו ולברך וגו' מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. כל הכשר לדון כשר להעיד, לאתויי [מאי, לאתויי] סומא באחת מעיניו דתניא היה רבי מאיר אומר מה תלמוד לומר על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים, מקיש (דינים) [ריבים] לנגעים, מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום, ומה נגעים שלא בסומא דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף ריבים שלא בסומא, ומקיש נגעים לריבים מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים. אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ודין הוא ממונו בג' גופו לא כל שכן, תלמוד לומר והובא אל אהרן הכהן הא למדת [שאפילו] כהן אחד רואה את הנגעים, ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דריבים אפי' בסומין (כתוב ברמז תקנ"א). אמר ליה רב פפא לאביי לרבי מאיר דאמר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ואמר רבי מאיר החשוד על דבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהנים ה"נ דלא דייני דינא, וכי תימא ה"נ והכתיב ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, אימור דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. וכל זקני העיר ההיא ואפילו הן מאה, לפי שאמרנו להלן ג' וה' יכול אף כאן כן, תלמוד לומר וכל זקני העיר ההיא אפילו הן ק'. ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל על מקום עריפתה של עגלה, יכול יעלו מן הנחל ויאמרו תלמוד לומר בנחל שתהא ענייתן ואמירתן בנחל. הערופה (כתוב ברמז תפ"ד). מנא הא מלתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא, אמר רב ששת בריה דרב אידי אתיא מעגלה ערופה דאמר רחמנא הערופה כשהיא שלמה תיהוי, וליחוש דילמא טרפה היא, אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא, וכי תימא מאי נפקא מינה האמרי דבי רבי ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. אמר ריב"ל אין עגלה ערופה באה אלא בשביל צרי עין, שנאמר וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה, וכי על לבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא בא לידינו ופטרנוהו [ולא ראינוהו והנחנוהו, לא בא לידינו ופטרנוהו] בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. עגלה ערופה בלשון הקודש שנאמר וענו ואמרו ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש. זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן על מקום עריפתה של עגלה ואומרים ידינו לא שפכו, וכי עלתה על דעתך שזקני ב"ד וכו' (כדלעיל). אמר ר' מאיר כופין ללויה. הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל אשר פדית, לא היה צריך לומר ונכפר להם הדם אלא רוח הקדש מבשרתן אימתי שתעשו ככה מתכפר לכם הדם:

עגלה ערופה אסורה בהנאה כפרה כתיב בה כקדשים. אין עורפין אלא ביום כפרה כתיב בה כקדשים. כפר לעמך אשר פדית ראויה כפרה זו שתכפר עד יוצא מצרים. כפר לעמך אלו החיים, אשר פדית אלו המתים, מלמד שהמתים צריכין כפרה, נמצינו למדין ששופך דמים חוטא [עד יוצא ממצרים]. אשר פדית ה' על מנת כן פדיתנו שאם נחטא אתה מכפר עלינו, ורוח הקדש אומר כל זמן שתעשו כך הדם מיכפר לכם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה' למה לי, לכדתניא הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן מן הצואר אף שופכי דמים מן הצואר, אי מה להלן בקופיץ [וממול עורף אף כאן בקופיץ וממול עורף], אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. ואתה תבער, בער עושי הרעות מישראל: