פרשת אחרי:

וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. מה תלמוד לומר, לפי שהוא אומר ויקחו בני אהרן נדב ואביהו, בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה (שנאמר ויקחו). איש מחתתו איש מעצמו עשה ולא נטלו עצה זה מזה. מנין כשם שעבירת שניהם שוה כך מיתת שניהם שוה תלמוד לומר אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו. ר' יוסי הגלילי אומר על הקריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר בקרבתם לפני ה' וכתוב אחד אומר ויקריבו לפני ה' אש זרה, הכריע בהקריבם לפני ה' אש זרה במדבר סיני, הוי אומר על ההקרבה מתו ולא מתו על הקריבה בעצמה:

דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת. אין אנו יודעין מה נאמר לו בדבור הראשון. רבי אלעזר בן עזריה אומר משל למה הדבר דומה לרופא שנכנס אצל החולה אמר ליה אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב, בא אחר וא"ל אל תשתה צונן ואל תשכב בטחב שמא תמות כדרך שמת פלוני זה זרזו יותר מהראשון, לכך נאמר דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא, ואם בא מת הוא שנאמר ואל יבוא ולא ימות הא אם בא הוא מת כדרך שמתו בניו לכך נאמר אחרי מות שני בני אהרן:

ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא, משום רבי ישמעאל אמרו הואיל ונאמרו שני דברות זה בצד זה אחד פתח ואחד סתום ילמדנו דפתוח על הסתום מה פרוח דבר ביד משה שיאמר לאהרן על ביאת הקודש אף סתום כן ואי זה זה דבור של יין ושכר שנאמר ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' וידבר ה' (אל משה ו) אל אהרן לאמר יין ושכר אל תשת:

אחיך באל יבוא ואין משה באל יבוא. או אחיך באל יבוא ואין הבנים באל יבוא אמר רבי אלעזר ודין הוא ומה אם מי שנטמצוה לבוא נצטוה שלא לבוא מי שאל נצטוה לבוא אינו דין שנצטוה שלא לבוא. תמימים יוכיחו שנצטו לבוא אל אהל מועד נצטוו לבוא שלא שתויי יין אבל בעלי מומין שלא נצטוו לבוא לא נצטוו שלא לבוא שתוי יין אף כאן המצווה נצטוה, תלמוד לומר דבר אל אהרן אחיך שאין תלמוד לומר אחיך ולמה נאמר אחיך לרבות את הבנים:

ואל יבוא בכל עת, [זה יהכ"פ], אמר ר' יהודה צער גדול היה לו למשה בדבר זה אמר אוי לי שמא נדחף אהרן ממחציתו. בכל עת, יש עת לשעה יש עת ליום, יש עת לשנה, יש עת לי"ב שנה, יש עת לשבעים שנה יש עת לעולם יש עת לשעה ואל יבוא בכל עת, יש עת ליום ומים במשורה תשתה וגו' [מעת עד עת תשתה]. יש עת לשנה ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים. יש עת לשתים עשרה שנה עד עת בא דברו. יש עת לשבעים שנה כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה ואומר עד בא עת ארצו. יש עת לעולם נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה לא כשם שאתה סבור לא עת לשעה ולא עת ליום ולא עת לשנה ולא עת לי"ב שנה ולא עת לשבעים שנה ולא עת לעולם אלא בכל עת שהוא רוצה ובלבד שיהא נכנס בסדר הזה:

בזאת יבוא אהרן. רבי יודן אמר כהן גדול בכניסתו לבית קדש הקדשים חבילות של מצות היו בידו. בזכות התורה וזאת התורה. בזכות המילה זאת בריתי אשר תשמרו. בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת וגו' שומר שבת מחללו. בזכות ירושלים זאת ירושין בתוך הגוים. בזכות שבטים וזאת אשר דבר להם אביהם. בזכות יהודה וזאת ליהודה. בזכות ישראל זאת קומתך דמתה לתמר. בזכות תרומה וזאת התרומה בזכות מעשר ובחנוני נא בזאת. בזכות הקרבנות בזאת יבוא אהרן. רבי יהודה בר' אילעאי אומר בל"ו זגין בל"ו רמונים. ורבנן אמרי בע"ב זגין ובע"ב רמונים. חנניא בן חכינאי ורבי שמעון בן יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברקשהו שם י"ג שנה. ר' שמעון בן יוחאי משלח וידע מה בגו ביתא. רבי חנינא בן הכינאי לא הוה ידע מה בגו ביתא, שלחה לו אשתו בתך בגרה בוא והשיאה, ואף על פי כן צפה רבי עקיבא ברוח הקודש ואמר כל מי שיש לו בת בוגרת ילך וישאנה, קם נסב רשות ואזל, אזל בעי לעייל לנו ביתיה ואשכח דפניי לזוית אוחרי, מה עבד אזל יתיב על מלתהון דנשיא ושמע קלא דטלייתא אמרין בת חכינאי מלתי קולתיך וכק לך, מה עשה היה מהלך אחריה עד שנכנסה לתוך ביתו, נכנס אחריה פתאום לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצאה נשמתה, אמר לפניו רבונו של עולם עניה זו זו שכרה לאחר י"ג שנה שהמתינה, באותה שעה חזרה נפשה לגופה. אמר ר"ש בן יוחאי ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן, האוחז באמה ומשתין, והמשמש מטתו ערום, והאומר דבר שבינו לבין אשתו בפרהסיא, והנכנס לביתו פתאום וכל שכן לתוך ביתו של חברו. רב אמר אל תכנס לעיר פתאום, ואל תכנס לבית פתאום, בתך בגרה שחרר עבדך ותנה לו. רבי יוחנן ברבי כד הוה סליק למשאל שלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע על שם ונשמע קולו. בזאת יבוא אהרן ר' ברכיה בשם ר' לוי בזאת הכתוב מבשרו שהוא חי ארבע מאות ועשר שנים. וכי תעלה על דעתך שאהרן חי ארבע מאות שנה ועשר שנים אלא מקדש ראשון על ידי ששמשו בו באמונה שמשו בו שמונה כהנים הוא ובנו ובן בנו. מקדש שני פ"ב, וי"א פ"ד, ומהן שישמש שמעון הצדיק מ"ה שנה כיון שחרו להיות מוכרין אותו בדמים היו שנותיהם מתקצרות. מעשה באחד ששלח ביד בנו שתי מדות של כסף מלאות כסף ומחקיהן כסף, עמד אחד ושלח ביד בנו שתי מדות של זהב מלאות ומח יהן של זהב אמרו כפה סיח את המנורה). רבי אחא הוה קרי עליהון יראת ה' תיכף ימים, אלו ששמשו במקדש ראשון, ושנות רשעים תקצרנה, אלו ששמשו במקדש שני. רבי חנניה חבריהון ורבנן מפני מה כהן משמש בשמונה בגדים אלא כנגד המילה שהיא לשמונה ימים הדא הוא דכתיב בריתי היתה אתו. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי מפני מה אין כהן גדול משמש בבגדי זהב ביום הכפורים אלא שאין קטיגור נעשה סניגור שלא ליתן פתחון פה לשטן לקטרג ולומר אתמול עשו להם אלקי זהב והיום משמשין לפניך בבגדי זהב. ר' יהושע דסיכנין בשם ר'לוי אומר בשביל לחוס על ממונם של ישראל. ר' לוי אומר מפני גאוה על שם אל תתהדר לפני מלך. בפר בן בקר זה אברהם אבינו על שם ואל הבקר רץ אברהם. ואיל לעולה בזכות יצחק על שם והנה איל אחר נאחז. עז בזכות יעקב שנאמר לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שעל ידיהם תקבל את הברכות, טובים לבניך שעל ידיהם מתכפר להם ביום הכפורים הדא הוא דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. אין לי אלא אבות אמהות מנין תלמוד לומר בד בבד. ר' ברכיה ור' ירמיה בשם רבי חייא בר אבא אמר כשירות של מעלה כך שירות של מטה מה שירות של מעלה איש בתוכם לבוש בדים כך שירות של מטון כתונה בד קודש וגו'. ולבשם תני ר' חייא מלמד שטעונין גניזה ואינן כשרין ליום הכפורים אחר. ורבי דוסא אומר כשרין הן לכהן הדיוט:

(שנאמר) וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו' בשנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת, אמרו לו מנין אתה יודע, אמר בכל שנה ושנה זקן אחד לבוש לבנים נכנס עמי ויצא עמי שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי. אמר רבי אבהו ומי יאמר שאדם היה והלא הקדוש ברוך הוא נכנס עמו ויצא עמו בכבודו, אמר רבי אבהו וכהן גדול לא אדם היה. אלא כההיא דאמר רבי פנחס בשעה שהיה רוח הקודש שורה עליו היו פניו בוערות כלפידים הדא הוא דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מאך ה' צבאות הוא:

ואל יבוא בכל עת ביום הכפורים, אל הקודש לרבות שאר ימות השנה. ואמר רבי אלעזר ודין הוא ומה אם על יום שנצטוה לבוא נצטוה שלא לבוא על יום שלא נצטוה לבוא אינו דין שנצטוה שלא לבוא. ישראל יוכיחו שנצטוו לבוא ברגלים ונצטוו שלא לבוא ריקנין אבל בשאר ימות השנה שלא נצטוו לבוא לא נצטוו לבוא (אלא) [שלא] ריקנין אף כאן על יום שנצטוה נצטוה תלמוד לומר אל הקודש לרובת שאר ימות השנה. מבית לפרוכת להזהיר על כל הבית. יכול על כל הבית במיתה תלמוד לומר אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות הא כיצד אל פני הכפורת במיתה ושאר כל הבית באזהרה,

דבר אחר אל פני הכפרת אשר על הארון מה תלמוד לומר, שיכול יהא כסוי לארון תלמוד לומר כפרת, כפרת לארון ואין כסוי לארון. יכול לא יהא כסוי לארון אבל ירא דבר חוצץ בין כפרת לעדות, תלמוד לומר וכסה ענן הקטרת את הכפרת אשר על העדות הא אין דבר חוצץ בין כפרת לעדות. ולא ימות הריזה עונש. כי בענן אראה על הכפרת דרי זה אזהרה. יכול עונש ואזהרה נאמרו קודם למיתת בני אהרן תלמוד לומר אחרי מות שני בני אהרן. יכול שניהם נאמרו לאחר מיתת בני אהרן תלמוד לומר כי בענן אראה על הכפרת, הא כיצד אזהרה נאמר קודם למיתת בני אהרן עונש נאמר לאחר מיתת בני אהרן:

תנו רבנן שבע הזאות שבפרה שעשאן בין לא לשמן בין שלא מכונות פסולות, שבפנים ושל מצורע שלא לשמן פסולות שלא מכונות כשרות. והתניא גבי פרה שלא לשמן פסולות שלא מכוונות כשרות, אמר רב חסדא לא קשיא הא ר"י הא רבנן דתניא מחוסרי כפרה שנכנסו לעורה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים והטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולם בארבעים. מבית לפרוכת אל פני הכפרת במיתה. ר' יהודה אומר להיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפרת במיתה, במאי קא מיפלגי בהאי קרא ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך וגו'. רבנן סברי אל הקודש בלא יבוא מבית לפרוכת ואל פני הכפורת בלא ימות. ורבי יהודה סבר אל הקודש מבית לפרוכת בלא יבוא ואל פני הכפורת בלא ימות. מאי טעמא דרבנן, אי סלקא דעתך כדקאמר רבי יהודה ליכתוב רחמנא אל הקודש ואל פני הכפורת ולא בעי מבית לפרוכת ואנא אמינא אהיכל מיחייב מבית לפרוכת מיבעיא מבית לפרוכת דכתב רחמנא למה לי שמע מינה במיתה. ור' יהודה אי כתב רחמנא אל הקודש ולא כתב אל מבית לפרכת הוה אמינא מאי קודש מבית לפרכת אבל היכל לאו נמי לא. ורבנן ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו איקרי קדש דכתיב והבילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים. ור' יהודה מאי טעמא אס"ד כדקאמרי רבנן ליכתוב רחמנא אל הקדש ומבית לפרכת ולא בעי אל פני הכפרת ואנא אמינא מבית לפרכת במיתה אל פני הכפרת מיבעיא אל פני הכפרת דכתב רחמנא למה לי, ש"מ אל פני דכפרת במיתה מבית לפרכת באזהרה. ורבנן אין הכי נמי דלא צריך והא דכתב אל פני הכפרת למעוטי דרך מושפע. כדתנא דבי רבי אליעזר בן יעקב אל פני הכפרת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים. ולר' יהודה דאמר אל פני הכפרת, הכפרת דוקא, והזה אל נכח נמי דוקא. ורבנן (אי מהתם) [מדהתם] לאו דוקא הכא נמי לאו דוקא. מתקיף לה רב יוסף לרבי יהודה מדאל פני דוקא על (נוכח) נמי דוקא. אלא במקדש שני דלא הוו ארון וכפרת הכי נמי דלא עביד הזאות. אמר רבה בר עולא אמר קרא וכפר את מקדש הקדש מקום מקודש לקדש. רבא אמר הא והא רבנן הא דקאי מרח ומעורב ואדי הא דקאי צפון ודרום ואדי. אמר מר ושבפנים ושבמצורע שלא לשמן פסולות שלא מכוונות כשרות והתניא בין שלא לשמן בין שלא מכוונות כשרות, אמר רבא כאן להכשיר כאן להרצות:

תנו רבנן ונתן את הקטרת על האש לפני ה', שלא יתקן מבחוץ ויכניס להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים יתקן בחוץ ויכניס מאי דרוש כי בענן אראה על הכפרת. אמרו חכמים והלא כבר נאמר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' אם כן למה נאמר כי בענן מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן תלמוד לומר וכמה ענן הקטרת וגו' ולא ימות הא לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה תלמוד לומר וכסה. האי מוכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם נפקא, הכי קאמר אין לי אלא ביום הכפורים בשאר ימות השנה מנין, תלמוד לומר וכסה. רב אשי אמר חד למצוה וחד לעכב. רבא אמר חד לעונש וחד לעונש וחד לאזהרה דתניא רבי אליעזר אומר ולא ימותזה עונש כי בענן אראה זה אזהרה וכו' כדלעיל עד תלמוד לומר כי בענן אראה ועדיין לא נראה. אלא מאי טעמא איענש כדתנן רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט:

תנו רבנן מעשה בצדוקי אחר שתיקן מבחוץ והכניס, ביציאתו שמח שמחה גדולה, פגע בו אביו א"ל אביו אף על פי שצדוקין אנו מתיראין אנו מהפרושין, א"ל כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כי בענן אראה על הכפרת אימתי יבוא לידי ואקיימנו עכשיו שבא לידי לא אקיימנו, אמרו לא היו ימים מועטין עד שמת ומוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו, ויש אומרים ביציאתו נגף דתני ר' חייא כמין קול שמעו בעזרה שבא מלאך וחבטו על פניו ונכנסו אחיו הכנים ומצאו כמין עגל בין כתפיו דכתיב ורגליהם רגל ישרה וגו'. בזאת יבוא אהרן (כתוב ברמז תקי"ט):

בזאת יבוא אהרן מה תלמוד לומר, לפי שנאמר אל הקודש אל פני הכפרת אשר על הארון שיכול אין לי אלא הקודש שיש בו ארון וכפרת, מנין לעשות קדש שאין בו ארון וכפרת כקודש שיש בו ארון וכפרת. תלמוד לומר אל הקדש לעשות קודש שאין בו ארון וכפרת כקדש שיש בו ארון וכפרת. אתה אומר לכך נאמר אל הקדש לעשות קדש (וכו') שאינו (בא) [כזה] כפר הזה או אינו אומר אלא לעשות פר שאינו כזה כקדש הזה ואי זה זה פר הבא על כל המצות. והלא דין הוא ומה אם פרו הבא עללא הודע דמו נכנס לפני ולפנים, פרו הבא על הורע אינו דין שיכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר בזאת יבוא אהרן בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה למעט פר הבא על כל המצות שלא יכנס דמו לפני ולפנים. בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה יכול מקום מתן דמו של פר שם מתן דמו של איל, אמר ר' יוסי תלמוד לומר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה איזהו עולה שצריך הכתוב למעטה זה איל העולה, לכך נאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה:

כתנת בד קדש ילבש. בשחר היה לובש פילוסין של י"ב מנה, ושל בין הערבים הינדואי של שמונה מאות זוז דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים בשחר היה לובש פילוסין של שמונה עשר מנה ובין הערבים של י"ב מנה. דכולי עלמא מיהת דשחרית עדיפי טפי מנלן דאמר קרא בד בד מובחר שבבד. מאי משמע דהאי שש לישנא דכיתנא הוא, אמר קרא בד (בבד) דבר העולה מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא, עמרא מיפצל. כיתנא נמי מיפצל. כיתנא אגב לקותא מיפצל, רבינא אמר מהכא פארי פשתים יהיו על ראשם וכו', אלא גמרא גמירי ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא:

ומכנסי בד (כתוב למעלה ברמז תפ"ד):

בד שיהו של בוץ, בד שיהו חדשים, בד שיהו כפולים בד שלא ילבש עמהם בגדים אחרים. יכול לא ילבש עמהן בגדי פשתן אבל ילבש עמהן בגדי צמר, תלמוד לומר בד. יכול לא ילבש עמהן בגדי קדש אבל ילבש עמהן בגדי חול, תלמוד לומר בד. מה תלמוד לומר בד בד ארבעה פעמים למעט (בהן) ארבעה כלים שנאמר בהן לפני ה. מתוך שנאמר בחשן ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקדש וגו' יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר בד ולא בחשן. מתוך שנאמר באפוד ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון יכול יכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר בד ולא בציץ. קודש ילבש שיהו של קודש, אין לי אלא אלו בלבד, מנין (לעשות) [לרבות] שאר בגדי כהונה ובדי אחיו הכהנים תלמוד למר בגדי קדש, בנין אב לכל הבגדים שיהו של קדש:

ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים. את בשרו את הטפל לבשרו וזהו שערו. וכי איצטריך הילכתא לרובו ומעוטו ולמקפיד ושאינו מקפיד וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ, רובו שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד עליו משום רובו המקפיד ומעוט המקפיד משום רובו המקפיד. וליגזור נמי על מיעוטי שאינו מקפיד משום מעוט המקפיד אי נמי משום רובו שאינו מקפיד, היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה. דאורייתא לעיוני דילמא מיקטר. אי נמי דילמא (איטום) [מאוס מידי] משום חציצה ואתא עזרא תיקן חפיפה. מנין שטעון טבילה תלמוד לומר ורחץ במים את בשרו ולבשם, מנין המשנה מבגדי זהב לבגדי לבן ומבגדי לבן לבגדי זהב שטעון טבילה, תלמוד לומר בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם. יכול אף המשנה מבגדי זהב לבגדי זהב ומבגדי לבן לבגדי לבן טעון טבילה תלמוד לומר הם. יכול יטעון טבילה בין מכנסים לכתנת בין כתנת לאבנט למצנפת, תלמוד לומר ולבשם כולן כאחד, ומה תלמוד לומר ילבש יחגור ויצנוף [לפי שסופנו לרבות לו כלים אחרים בין הערבים, אין לו יכול לא ילבש של שחרית, תלמוד לומר ילבש יחגור ויצנוף]:

ולקח את שני השעירים. מאי טעמא דכתיב ולקח את שני השעירים מקיש שעיר המשתלח לשעיר הנעשה בפנים מה שעיר הנעשה בפנים אינו מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב ביה אשר לעם, אף שעיר המשתלח אינו מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ור' יהודה למאי איתקש, שיהו שניהן שוין במראה ובקומה ובדמים הוא דאתא. מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא. רב אחא בר יעקב אמר אתיא משעיר המשתלח, דאמר רחמנא ולקח את שני השעירים שיהו שניהם שוים וליחוש דילמא חד מינייהו טרפה, אלא משום דאמר זיל בתר רובא. וכי תימא מאי נפקא מינה, הא אין גורל קובע אלא בראוי לשם. וכי תימא דבדקי ליה, והתנן לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים:

ןלקח את שני השעורים מלמד שמעכבין זה את זה:

והעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד מעמידן בשער ניקנור אחוריהן למזרח ופניהן למערב:

נתן אהרן על שני השעירים גורלות גדולות של כל דבר, יכול יתן שנים על זה ושנים על זה, תלמוד לומר גורל אחד לה', אין כתיב לה' אלא אחד ואין עזאזל אלא אחד. יכול יתן של שם ושל יזאל על זה ושל שם ושל עזאל על זה תלמוד לומר גורל אחד לה' אין לה' אלא אחד, אחד לעזאזל אין לאזאזל אלא אחד. אם כן מה תלמוד לומר גורלות שיהו שניהן שוין שלא יעשה אחד של כסף ואחד של זהב. גורלות של כל דבר, פשיטא, לפי שמצינו בציץ שהשם כתוב עליו והוא של זהב יכול אף זה כן, תלמוד לומר גורל גורל ריבה ריבה של זית ריה של אגוז ריבה של אשכרוע. תנו רבנן אזאל שיהא עז וקשה, יכול בישוב תלמוד לומר במדבר, מנין שבצוק תלמוד לומר גזרה. תניא אידך עזאול קשה שבהרים, וכן הוא אומר ואת אילי הארץ לקח. תנא דבי רבי ישמאעל עזאזל שמכפר על מעשה עזא ועזאל (מלכי חבלה שירדו לארץ ועליהם נאמר ויראו בני האלקים ושם נכתב):

והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל. יכול ינתן על גביו תלמוד לומר אשר עלה עליו, שעלה לשמו מתוך קלפי. ועשהו חטאת שאם מת אחר מהם משהגריל יביא שנים ויגריל עליהם בתחלה ויאמר אם שלשם מת זה שעלה לשם יתקיים תחתיו, ואם של עזאזל מת זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו והשני ימות דברי רבי יהודה, וחכי אם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה שאין חטאת הצבור מתה:

ועשהו חטאת [שיאמר לה' חטאת]. ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אינו אומר אלא לה'. אילו נאמר והשעיר אשר עליו הייתי אומר יניחנו עליו עד שעת שחיטה, תלמוד לומר עלה כיון שעלה שעה אחת שוב אינו צריך. ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול ומה אם מקום שלא קידש הגורל קידש השם מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם, תלמוד לומר ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, תיובתא למאן דאמר הגורל לא מעכב תיובתא. תנו רבנן יעמד חי עד מתי יהיה זקוק להיות חי עד שעת מתן דמיו של חברו דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר עד שעת וידוי, במאי קא מיפלגי כדתניא לכפר בכפרת דמים הכתוב מדבר וכן הוא אומר וכלה מספר את הקדש מה להלן כפרת דמים אף כאן כפרת דמים דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר לכפר בכפרה שבגופו הכתוב מדבר:

עמד חי מה תלמוד לומר לפי שנאמר לשלח אותו לעזאזל המדברה שלוחו למיתה, יכול שלוחו לחיים, תלמוד לומר יעמד חי לפני ה' הא כיצד יעמידנו חי לפני ה' וימיתנו בצוק. לשלח אותו שאם נשפך הדם ימות המשתלח, מת המשתלח ישפך הדם. לעזאזל למקום הקשה שבהרים, יוכל אף לישוב תלמוד לומר המדברה, מנין שיהא בצוק, תלמוד לומר אל ארץ גזרה:

לשלח אותו לעזאזל אחד הוא משלח ואינו משלח שנים. רב פפא משמיה דרבא אמר ראשון משלח, סבר לה כרבי יוסי דאמר מצוה בראשון. דתנן המפריש פסח ואבד והפריש אחר תחתיו ואחר כך נמצא והרי שניהן עומדין. ר' יוסי אומר מצוה בראשון, רב שימי בר אשי אמר משמיה דרבא אחרון משלח, קסבר הואיל וגמר כפרה בו:

והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. זה הוא שאמרנו שאם הביא משל צבור פסול. וכפר בעדו ובעד ביתו זה וידוי דברים, כיצד מתודה אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם. והן ענין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

ושחט את פר החטאת אשר לו ולקח מלא המחתה ומביא אותו שם. נותנו לאחר למרס את דמו על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרש:

ולקח מלא המחתה והביא, בכל יום חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס. רבי יוסי אומר בכל יום חותה בשל סאה ומערה לתוך שלשה קבין, והיום חותה בשל שלשה קבין ובה היה מכניס, גחלי יכול עוממות תלמוד לומר אש, אי אש יכול שלהבת תלמוד לומר גחלי אש, הא כיצד מן הלוחשות הללו. מנין שתהא האש בטלה על גבי גחלים, תלמוד לומר גחלי אש, מעל המזבח יכול מכל המזבח, תלמוד לומר מלפני ה', הא כיצד מן הסמוך למערב. אמר רבי יוסי זה סימן כל הניטל מבחוץ להנתן בפנים ניטל מן הסמוך לפנים. וכל היוצא מבפנים להנתן בחוץ ניתן על הסמוך בחוץ. תניא אידך ולקח מלא המחתה גחלי יכול עוממות ולא לוחשות, תלמוד לומר אשף אי אש יכול מחצה גחלת ומחצה שלהבת דעד דמטו להו לגואי הוו להו כולהו גחלים, אמר קרא ולקח מלא המחתה גחלי אש משעת לקיחה דליהוו גחלים. תנן הוציאו לו את הכף ריקם מלשכת הכלים ומחתה גדושה של קטרת מלשכת בית אבטינס וחופן מלא חפניו, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. כף ביום הכפורים למה לי, מלא חפניו והביא אמר רחמנא, משום דלא אפשר. דהיכי נעביד נעיילה והדר ניעול, הבאה אחת אמר רחמנא ולא שתי הבאות. נישקליה לקטרת בחפניו ונתתיה למחתה דגחלים עילוה וליעול, כי מטי להתם היכי ליעביד, נישקלה בשיניה (ונחתה) [למחתה], השתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, הילכך כיון דלא אפשר עבדינן כדאשכחן בנשיאים. בעי רב פפא חפן חברו ונתן לתוך חפניו מהו, מלא חפניו בעינן והא איכא, או דילמא ולקח והביא בעינן וליכא, תיקו. איבעיא להו מהו שיעשה מדה לחפינה התם הוא דכתיב בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ אבל הכא דלא כתיב בהפניו לא, או דילמא יליף מלא מלא מקומץ. בעי רב פפא בין הבינים של מלא חפניו מהו, מלא חפניו והביא בעינן והא איכא. או דילמא ולקח והביא בעינן [והא ליכא, תיקו]. אמר רב פפא פשיטא לי מלא חפניו כדחפני אינשי, חפן בראשי אצבעותיו מהו (מלמעלה למטה) [מלמטה למעלה מהו] מן הצדדין מהו, חפן בזו בזו וקרבן זו אצל זו מהו [תיק]. מלא חפניו שאמרו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות, נתפזרה הקטרת ממלא חפניו מהו, ידו כצואר בהמה ופוסלין או דילמא ככלי שרת דמי ולא נפסל, חשב בחפינת קטרת מהו, יליף מלא מלא (מהתם) [ממנחה] מה התם מהניא מחשבה אף הכא מהניא מחשבה. חשב בחתית גחלים מהו, מכשירי מצוה במצוה דמי או לא, תיקו. קטרת משל צבור. סמים שיהו סממניה בתוכה. דכה מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק מה תלמוד לומר דקה שתהא דקה מן הדקה. כיצד הוא עושה מפריש שלשת מנין מערב יום הכפורים כדי למלאות ממנו מלא חפניו ומחזירן למכתשת כדי לקיים בה דקה מן הדקה. ונתן את הקטרת על האש לפני ה' לשא יתקן מבחוץ ויכניס מפנים וכו' כדליעל. ולקח מדם הפר נוטלו ממי שממרס בו. והזה ולא מטיף והזה ולא זורק באצבעו באצבעו שבימין, על פני הכפרת קדמה זה בנה אב שבכל מקום שנאמר כפרת הפנים למזרח.

דבר אחר על פני הכפרת לא היה מתכוון להזוות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף. ולפני הכפרת יזה שבע פעמים ולא שבע טיפין, שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים אחת ושבע. תנו רבנן אחת אחת ואחת וכו' דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר אחת אחת ושתים אחת ושלש, דכ"ע מיהת והזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת, מ"ט, רבי אלעזר אומר שלא יטעה בהזאות. ור' יוחנן אמר אמר קרא אל פני הכפרת קדמה שאין תלמוד לומר יזה אלא ללמד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת. מאי בינייהו, איכא בינייהו דמנה ולא טעה, ורבי יהודה ור' מאיר לא פליגי, מר כי אתריה ומר כי אתריה:

ושחט את שעיר החטאת אשר לעם שאין הכהנים מתכפרין בו, ובמה מתכפרין בפרו של אהרן. יכול לא יתכפרו בפרי של אהרן שהרי כבר נאמר אשר לו, מעתה אין להם כפרה, כשהוא אומר וכפר על הכהנים מצינו שיש להם כפרה. במה הן מתכפרין, מוטב שיתכפרו בפרו של אהרן שהרי הותר מכללו אצל ביתו ואל יתכפרו בשעיר הנעשה בפנים שלא הותר מכללו אצל ביתו. ואם נפשך לומר ביתו כתיב, כולם קרויין ביתו שנאמר בית אהרן ברכו את ה'. והאי אשר לעם להכי הוא דאתא האי מיבי ליה דקאמר רחמנא מרעם ליהוי. ההוא מן ומאת עדת בני ישראל נפקא, והאי אשר לו להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לכדתניא אשר לו משלו הוא מביא ואינו מביא משל צבור. יכול שאינו מביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו, יכול יביא משל אחיו הכהנים שאחיו הכהנים מתכפרין בו, תלמוד לומר אשר לו, יכול לא יביא ואם הביא כשר, תלמוד לומר אשר לו שנה עליו הכתוב לעכב. תנא הכי קשיא ליה מ"ש בדעם דלא מכפרי דלא מחסדי ביה ממונא בדאהרן נמי לא מחסרי ביה ממוא וקאמר כולן קרויין ביתו. והביא את דמו את מבית לפרכת מלמד שנכנס בו לפני ולפנים. אין לי אלא דם השעיר שהוא נכנס לפני ולפנים, מנין לדם הפר שיכנס בו לפני ולפנים, תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר, מה דם שעיר נכנס בו לפני ולפנים אף דם הפר יכנס בו לפני ולפנים:

והזה אותו על הכפרת למדנו למעלה בשעיר אחת, למטה בשעיר איני יודע כמה הריני דן נאמרו דמים למטה בפר ונאמרו דמים למטה בשעיר, מה למטה בפר שבע אף למטה בשעיר שבע. או כלך לדרך זו נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמרו דמים למטה בשעיר מה למעלה בשעיר אחד אף למטה בשעיר אחר. נראה למי דומה דנין מטה ממטה ואין דנין מטה ממעלה, אדרבה דנין גופו מגופו ואין דנין גופו מעלמא, תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע. למדנו למטה בשעיר שבע, למעלה בפר איני ידוע כמה, הריני דן נאמרו דמים למעלה בשעיר ונאמר דמים למעלה בפר מה למעלה בשעיר אחת אף כאן למעלה בפר אחת. או כלך לדרך זו נאמרו דמים למעלה בפר ונאמרו דמים למטה בפר, מה למטה בפר שבע אף למלה בפר שבע. נראה למי דומה דנין למעלה מלמעלה ואין דנין מעלה ממטה. אדרבה דנין גופו ואין דנין גופו מעלמא, תלמוד לומר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר מה תלמוד לומר כאר עשה שיהו כל עשיותיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע, וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת. והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת לא יאמר למטה בשעיר דלא צריך דגמר ממטה דפר למה נאמר לאקישי על לפני מה פני דלאו על אף על נמי דלאו על. אדרבה לא יאמר למעלה בפר דלא צריך דגמר ממעלה דשעיר למה נאמר, לאקושי פני לעל מה על על ממש אף פני על ממש, האי מאי אי אמרת בשלמא למטה דשעיר לאקושי למעלה דפר מיבעי ליה לכדתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר על פני הכפרת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אלו פני קדים אלא אי אמרת למעלה דפר לאקושי למטה דשעיר למאי אתא:

וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל. יש לי להביא בענין הזה שלש טומאות טמאת עבודה זרה וטומאת גלוי עריות וטומאת שפיכות דמים. בעבודה זרה הוא אומר למען טמא את מקדשי. בגלוי עריות הוא אומר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות וגו' ולא תטמאו בהם. בשפיכות דמים הוא אומר ולא תטמא את הארץ, יכול על שלש טומאות הללו שעיר זה מכפר, תלמוד לומר מטמאות בני ישראל ולא כל טומאות. מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל טומאות טומאת מקדש וקדשיו אף כאן לא נחלק אלא טוימאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה. רבי שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע הרי הוא אומר וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל מטומאתו של קדש, יכול על כל טומאות שבקדש יהא שעיר זה מכפר, תלמוד לומר ומפשעיהם לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דאינן בני קרבן אף חטאים שאינן בני קרבן. ומנין ליש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תלולה, תלמוד לומר לכל חטאתם כל חייבי חטאות במשמע. אמר מר יש לי בענין הזה להביא שלש (חטאות) [טומאות]. טומאת עבודה זרה היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא, אי בשוגג בר קרבן הוא, במזיד ולא אתרו ביה, בשוגג ולא אתידע ליה, והכי נמי בשפיכות דמים, אי נמי בהנך דלאו בני גלות נינהו. אמר מר מה מצינו שחלק, מאי חלק, דמייתי בעולה ויורד. יכול על כל טומאות שבקודש יהא שעיר זה מכפר. כל טומאות שבקודש מאי נינהו יש בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף, האי בר קרבן הוא. לא צריכא דאתידע סמוך לשקיעת החמה, סד"א אדמייתי ניתלי קמ"ל. אמר מר מנין ליש ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה מאי קשיא ליה, הכי קשיא ליה השתא דאמרת חטאים דומיא דפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן. אי מה (חטאים) [פשעים] דאינן בני קבן לעולם אף חטאים דאינן בני קרבן לעולם ומאי ניהו אין ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף אבל יש ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף כיון דכעי מתידע ליה בר קרבן הוא אימא לא תלי ליה (קמ"ל). וכי תימא אין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר, סד"א תיפוך מיפך, א"ק לכל חטאתם להך דאתו לכלל חטאת. וניכפר כפרה גמורה, אי כתיב מחטאתם כדקאמרת, השתא דכתיב לכל חטאתם מכלל דבני חטאות נינהו. וכי מאחר שאינו מכפר למה תולה להגן עליו מן היסורין. על זדון טומאת מקדש וקשיו שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר. על שאר עבירות שבתורה הקלות והחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודע עשה ולא ותעשה כריתות ומיתות בית דין שעיר המשתלח מכפר. מנא ה"מ דתנו רבנן וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי, ואומר אז תפשע לבנה. חטאות אלו השגגות וכן הוא אומר נפש כי תחטא בשגגה. קלות היינו עשה ולא תעשה. חמורות היינו כריתות ומיתות בית דין. הודע היינו מזיד, לא הודע היינו שוגג. אמר רב יהודה הכי קאמר על שלש עבירות שבתורה בין קלות בין חמורות בין שעשאן בשוגג בין שעשאן במזיד אותן שעשאן בשוגג בין נודע לו ספיקן בין לא נודע לו ספיקן. ואלו הן קלות עשה ולא תעשה ואלו הן חמורות כריתות ומיתות בית דין. האי עשה ה"ד אי דלא עבד תשובה זבח רשיעם תועבה ואי דעבד תשובה דא תניא עבר על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו. אמר רבי זירא בדלא עבד תשובה ורבי היא דתניא רבי אומר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר חוץ מהפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לא אין יום הכפורים מכפר. מ"ט דרבי דתניא כי דבר ה' בזה הפורק עול ומגלה פנים בתורה. ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר. הכרת לפני יום הכפורים, תכרת לאחר יום הכפורים, יכול אפילו עשה תשובה, תלמוד לומר עונה בה, לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה. ורבנן הכרת בעולם הזה, תכרת לעולם הבא, עונה בה שאם עשה תשובה ומת מיתה ממרקת:

וכן יעשה לאהל מועד. כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל, מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל. ומה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך מזה בהיכל:

השוכן אתם בתוך טמאותם אפילו בזמן שהם טמאים שכינה ביניהם. א"ל ההוא אפיקורוס לרבי חנינא השתא נמי טמאים אתם כדכתיב טמאתה בשוליה, א"ל תא חזי מה כתיב השוכן אתם בתוך טמאותם אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה בינהן:

וכל אדם לא יהיה באהל מועד. יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באהל מועד. אין לי אלא באהל מועד שבמדבר, שילה ובית עולמים מנין, תלמוד לומר בקודש. אין לי אלא בשעת הקטרה בשעת מתן דמים מנין, תלמוד לומר לכפר. אין לי אלא בכנסיתו, ביציאתו מנין, תלמוד לומר עד צאתו. וכפר בעדו כפרתו קודמת לכפרת ביתו, וכפרת ביתו ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודם לכפרת כל קהל ישראל. אמר מר אין לי אלא בשעת הקטרה מאי משמע, א"ק וכפר בעדו ובעד ביתו איזו היא כפרה ששוה לו ולביתו ולאחיו הכהנים וכל קהל ישראל הוי אומר זה הקטרת. וקטרת מי מכפרת, אין דתני רב חנינא למדנו לקטרת שמכפר שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ותנא דבי ר' ישמעאל על מה קטרת מכפר על לשון הרע, אמר הקדוש ברוך הוא יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. כשם שפורשין מבין האולם למזבח בשעת הקטרה, כך פרושין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור ושעירי ע"ז דאתיא כפרה כפרה מיום הכפורים:

ויצא אל המזבח. מה תלמוד לומר אמר רבי נחמיה לפי שמצינו בפר הבא על המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן, תלמוד לומר ויצא אל המזבח היכן היה לפנים מן המזבח. תניא אידך לפני ה' מה תלמוד לומר אמר ר' נחמיה לפי שמצינו בפר שהוא עומד לפנים מן המזבח ומזה על הפרכת בשעה שהוא מזה יכול אף זה כן, תלמוד לומר מזבח קטרת הסמים, הסמים לפני ה' ואין הכהן לפני ה'. תנו רבנן היה מחטא ויורד מהיכן מתחיל, מקרן מזרחית דרומית דרומית מערבית מערבית צפונית צפונית מזרחית דברי רבי עקיבא. רבי יוסי אומר מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית. מקום שרבי יוסי הגלילי מתחיל שם רבי עקיבא פוסק, מקום שמתחיל רבי עקיבא שם רבי יוסי הגלילי פוסק. דכולי עלמא מיהת בההוא קרן דפגע ברישא לא עביד, מאי טעמא, אמר שמואל דאמר קרא ויצא אל המזבח עד דנפיק מכולי מזבח. וכפר עליו כפרה שבגופו. ולקח מדם הפר ומדם השיר שיהו דמיו מעורבין. או אינו אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, תלמוד לומר אחת דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר מזה עצמו ומזה בפני עצמו. א"ל רבי יאשיה והלא כבר נאמר אחת, א"ל רבי יונתן לומר לך אחת ולא שתים מדם הפר ולא שתים מדם השעיר:

תנן התם אברי חטאת שנתערבו באברי עולה. רבי אליעזר אומר יתן למעלה ורואה אני את בשר החטאת למעלה כאלו הן עצים. וחכמים אומרים תעובר צורתן ויצאו לבית השרפה. אמר ריש לקיש לא שנו אלא תחלת חטאת ועולה אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום שירים מקום עולה. ר' יוחנן ואי תימא ר' אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת, מתיב רב הונא בר יהודה קדש הם שאם נתערב בדם קדשים אחרים יקרבו מאי לאו סוף עולה ובכור ושמע מינה. מקום שירים מקום עולה. לא תחלת עולה ובכור, מאי קמ"ל דאין עולין מבטלין זה לזה. היא מולקח מדם הפר ומדם השעיר נפקא, תנאי היא איכא דנפקא לה מהכא ואיכא דנפקאלה מהתם. תנן התם דם שנתערב במים אם יש בו מראיתדם כשר, נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים, מתערב בדם בהמה או בדם חיה רואין אותו כאלו הוא מים. רבי יהודה אומר אין דם מבטל דם. ואמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה על דם השעיר, רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה, ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל:

ונתן על קרנות המזבח. מתחיל מקרן מזרחית צפונית צפונית מערבית מערבית דרומית דרומית מזרחית, מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון שם הוא מסיים על מזבח הפנימי. רבי יהודה אומר משום ר' אליעזר במקומו היה עומד ומחטא ועל כולן הוא נותן מלמטה [למעלה] חוץ מזו שהיתה לפניו שהיה נותן מלמעלה למטה:

סביב רבי ישמעאל אומר נאמר כאן סביב ונאמר להלן סביב מה סביב האמור כאן הפסק ארבע מתנות אף סביב האמור להלן הפסק ארבע מתנות. והזה עליו על טהרו של מזבח, מן הדם מן הדם שבענין באצבע שבימין. שבע פעמים שיהא מונה שבע פעמים הרי אחת ושבע. [וטהרו] וקדשו מטמאות בני ישראל טהרו לשעבר קדשו לעתיד לבוא. תניא רבי חנינא אומר מצד צפוני הוא נותן. ר' יוסי אומר מצד דרומי הוא נותן, מר סבר פתחה בצפון קאי, ומר סבר בדרום קאי, דכ"ע היכא דגמרי מתנות דקרנות התם יהיב ברישא מ"ט וטהרו וקדשו מקום שקדשו שם טהרו:

וכלה מכפר את הקודש. אם כפר כלה ואם לא כפר לא כלה דברי רבי יהודה, א"ל רבי נחמיה מפני מה לא נאמר אם כלה כפר ואם לא כלה לא כפר, שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום, מאי בינייהו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר משמעת דורשין איכא בינייהו. וחד אמר שירים מעכבים איכא בינייהו. וכלה מכפר את הקודש זה לפני ולפנים. את אהל מועד זה היכל. מזבח כמשמעו מלמד שכל אחד כפרה בפני עצמו, מכאן אמרו נתן מקצת מתנות שבפנים ונשפך הדם יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה. רבי אלעזר ור' שמעון אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל וכו'. גמר מתנות שבפנים נשפך הדם יביא [דם] אחר ויתחיל מבחוץ. נתן מקצת מתנות בחוץ ונשפך הדם יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה מבחוץ. ר' אלעזר ור' שמעון אומרים ממקום שפסק. גמר את המתנות של (חוץ) [היכל] ונשפך הדם יביא [דם] אחר ויתחיל על המזבח. נתן מקצת המתנות על המזבח ונשפך הדם יביא [דם] אחר ויתחיל בתחלה על המזבח. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים ממקום שפסק. גמר את המתנות שעל המזבח ונשפך הדם אין מתן יסוד מעכב וכו' וכולן מטמאין בגדים ונשרפים בבית הדשן דברי ר' אלעזר ור"ש, (ור"מ) [וחכמים] אומרים אין מטמאין בגדים ואין נשפרים בבית הדשן אלא האחרון שגומר את הכפרה:

והקריב את השעיר החי. עד כאן זקוק להיות חי. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפרוים אחת בשנה ר' מאיר סבר חטאת אחת מסרתי לך ולא שני חטאות:

וסמך אהרן את שתי ידו. ויהו זבחי שלמי צבור טעונין סמיכה מקל וחומר ומה זבחי יחיד שאינם טעונין תנופה חיים טעונין סמיכה, זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שטעונין סמיכה, אמר רבינא גמירי שתי סמיכות בצבור. תנן סמיכה בשתי ידים מנא הני מילי, אמר ריש לקיש דאמר קרא וסמך אהרן את שתי ידיו, כתיב ידו וכתיב שתי זה בנה אב כל מקום שנאמר ידו הרי כאן שתים עד שיפרוט לך הכתוב אחת. אזל רבי אלעזר ואמרה לשמעתתא בבי מדרשא ולא אמרה משמיה דריש לקיש, שמע ריש לקיש ואיקפד, א"ל אס"ד כל היכא דכתיב ידו תרתי משמע, למה לי למיכתב ידיו ידיו אקשי ליה כ"ד ידיו ידיו תביאינה ידיו רב לו בכל את ידיו, אישתיק, לבתר דנח דעתיה א"ל מ"ט לא תימא לי ידיו דסמיכה קאמרי, בסמיכה נמי כתיב ויסמוך את ידיו עליו, סמיכה דבהמה קאמרי:

והתורה עליו. זה וידוי דברים כיצד מתודה אנא השם חטאו עוו פשעו לפניך עמך בית ישראל אנא בשם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', והם אומרים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עונות אלו זדונות. פשעים אלו מרדים. חטאות אלו שגגות. אין לי אלא [דאיהן אנוסיהן ספיק תם מנין, תלמוד לומר לעונות לכל עונות, [פשעיהם] לכל פשעיהם, [חטאתם] לכל חטאות. יכול אף חייבי חטאות ואשמות עמהן, תלמוד לומר ונתן אותם על ראש השעיר ואין חייבי חטאות ואשמות עמהן. מכאן אמרו חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים. חייבי אשמות תלוין פטורין. מנא הני מילי אמר אביי דכתיב והתודה עליו וגו' ותניא עונות אלו זדונות וכן הוא אומר עונה בה. ואת פשעיהם לכל חטאתם למה לי, לאקושי חטאים לפשעים מה פשעים דלאו בני קרבן אף חטאים דלאו בני קרבן אבל חטאים דבני קרבן נינהו לא מכפר. חייבי אשמות תלוין פטורין מנא הני מילי, דאמר קרא מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר. ושלח ביד איש עתי להכשיר את הזר, פשיטא, מהו דתיכא כפרה כתיב ביה, קמ"ל. עתי שיהא מזומן, עתי ואפילו בשבת, למאי הלכתא שאם חלה שעיר מרכביבו על כתפו. כמאן דלא כרבי נתן דאמר חי נושא את עצמו. אפילו תימא רבי נתן חולה שאני, עתי אפילו בטומאה למאי הילכתא, לומר שאם מיטמא משלחו נכנס לעזרה ומשלח:

ונשא השעיר עליו, עליו הוא נושא ואין שאר השעירים עמו ועל מה שאר השעירים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו ואיזו היא טומאת מקדש וקדשיו ששאר שעירים מכפרין עליו [שוגגים], מזידין בטומאת מקדש וקדשיו הרי הן בשעיר הפנימי מכאן אמרו את שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד. יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים תולה עד שיודע לו ויביא בעולה ויורד. אין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ויום הכפורים מכפר שנאמר מלבד חטאת הכפורים, על מה שזה מכפר זה מכבר מה הפנימי אין מכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה אף החיצון לא יכפר אלא על דבר שיש בו ידיעה. את שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרים דברי ר"י, ר"ש אומר שעירי הרגלים מכפרים אבל לא שעירי ראשי חדשים וכו' (ברמז תקל"ג). ונשא השעיר עליו נוטל הקדוש ברוך הוא כל עונותיהם של ישראל ונותנן על עעו הרשע שנאמר ונשא השעיר עליו ואין שעיר אלא עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר. את כל עונותם אמר עשו כמה כח יש לי שאתה נותן עלי כל עונות יעקב אחי, באותה שעה נוטל הקדוש ברוך הוא עונותם ונותנו על בגדיו ונעשו אדומים שנאמר מדוע אדום ללבושך, ישב ומכבסן עד שנעשו לבנים שנאמר לבושיה כתלג חור. אל ארץ גזרה (כתוב ברמז קט"ו). אברי שעיר המשתלח מה הן בהנאה רב ושמואל חד אמר מותרין וחד אמר אסורין. מאן דאמר מותרין דכתיב במדבר. ומאן דאמר אסורין דכתיב גזרה, ומאן דאמר אסורין האי מדבר מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא המדברה המדברה במדבר לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים. ואידך האי גזרה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא אין גזרה אלא חתוכה.

דבר אחר אין גזרה אלא דבר המתגזר ויורד,

דבר אחר שמא תאמר מעשה תהו הן, תלמוד לומר אני ה' אני גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן, אמר רבא מסתברא כמאן דאמר מותרין לא אמרה תורה שלח לתקלה:

ובא אהרן אל אהל מועד. למה הוא בא להוציא את הכף ואת המחתה שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה. מאי טעמא אמר רב חסדא גמירי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום ואי כסדרן לא משכחת להו אלא ג' טבילות וששה קידושין. תניא אמר רבי יהודה מנין למש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר ובא אהרן אל אהל מועד ופשט וגו' ורחץ את בשרו במים ולבש את בגדיו הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. אשכחן מבגדי לבן לבגדי זהב, מבגדי זהב לבגדי לבן מנלן. תנא דבי ר' ישמעאל קל וחומר ומה בגדי זהב שאין נכנס בהן לפני ולפנים טעון טבילה, בגדי לבן שנכנס בהן לפני ולפנים אינו דין שטעון טבילה. איכא למיפרך מה לבגדי זהב שכן כפרתו מרובה, נפלא ליה מדרבי דאמר רבי מנין לחמש טבילות ועשרה קדושין שטובל כהן גדול ומקדש בו ביום, תלמוד לומר כתנת בד קדש ילבש, הא למדת שכל המשנה מעבודה לעבודה טעון טבילה. ואומר בגדי קדש הם ורחץ במים [הוקשו כל הבגדים כולן זה לזה], וחמש עבודות הן תמיד של שחר בבגדי זהב, עבודת היום בבגדי לבן, אילו ואיל העם בבגדי זהב, כף ומחתה בבגדי לבן, תמיד של בין הערבים בבגדי זהב. ומנין שכל טבילה וטבילה צריכה שני קדושין, תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אשכחן מבגדי זהב לבגדי לבן, מבגדי לבן לבגדי זהב מנלן. תנא דבי רבי ישמעאל קל וחומר ומה בגדי לבן שאין כפרתן מרובה טעון טבילה בגדי זהב שכפרתן מרובה אינו דין שטעון טבילה, איכא למיפרך מה לבגדי לבן שנכנס בהן לפי ולפנים, היינו דקאמר ואומר בגדי קדש הם. אמר מר תלמוד לומר ופשט ורחץ ורחץ ולבש האי בטבילה כתיב, אם אינו ענין לטבילה דנפקא ליה מדרבי תנהו לקידוש. ונכתביה בלשון קידוש, הא קמ"ל דטבילה כקידוש מה קידוש במקום קדש אף טבילה במקום קדש. ור' יהודה קידוש מנא ליה, נפקא ליה מדרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר קל וחומר ומה במקום שאין טעון טבילה טעון קידוש מקום שטעון טבילה אינו דין שטעון קידוש. אי מה להלן קידוש אחד אף כאן קידוש אחד, תלמוד לומרובא אהרן אל אהל מועד שאין תלמוד לומר אשר לבש כלום אדם פושט אלא מה שלובש אלא להקיש פשיטה ללבישה מה לבישה טעון קידוש אף פשיטה טעון קידוש:

והניחם שם מלמד שטעונין גניזה. ר' דוסא אומר כשרין הן לכהן הדיוט. ורחץ את בשרו במים במקום קדוש בלשכת בית הפרוה, וחמש טבילות היו שם באותו היום, וכולם בקדש בבית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול ע"ג שער המים ובצד לשכתו היתה:

ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר בעדו ובעד העם עולתו קודמת לעולת העם כפרתו קודמת לכפרת העם. ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה יקטיר אף בשבת יקטיר אף בטומאה:

והמשלח את השעיר וגו' המשלח מטמא בגדים ואין השולח מטמא בגדים. יכול משיצא חוץ לחומת העזרה תלמוד לומר (לעזאזל) [והמשלחח]. יכול (משהגיע) [עדשיגיע] לצוק תלמוד לומר והשלח. הא כיצד משיצא חוץ לחומת ירושלים דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר לעזאזל וכבס אינו מטמא בגדים עד שהגיע לצוק. רבי שמעון אומר והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו וזורקו בבת ראש ומטמא בגדים. וכבס בגדיו ורחץ במים יכול גזרת המלך, תלמוד לומר ואחר יבוא אל המחנה לא אמרתי אלא מפני טומאה מה אחר האמור להלן מפני טומאה אף אחר האמור כאן מפני טומאה:

רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב לעליהם ובכולן כתיב בהן חוקה, ואלו הן, אשת אחיו, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדומה. אשת אחיו מנין ערות אשת אחיך לא תגלה, וכתיב יבמה יבוא עליה, בחייו אסורה לו מת בלא בנים מותרת לו, וכתיב בה חוקה ושמרתם את חקותי. כלאים מנין לא תלבש שעטנז לא תלבש שעטנז וסדין בציצית מותר וכתיב בה חוקה את חקותי תשמרו. שעיר המשתלח מנין והמשלח את השעיר יכבס בגדיו והוא עצמו מכפר על אחרים וכתיב בה חוקה והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה מנין דתנינן תמן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמא בגדים והיא עצמה מטהרת טמאים וכתיב בה חוקה זאת חקת התורה וגו':

ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת. ממשמע שנאמר ושרפו באש מה תלמוד לומר והשורף. מה תלמוד לומר לגופיה אצטריך, אלא מה תלמוד לומר חטאת, לפי שלא למדנו אלא בפר יום הכפורים ששורפן מטמא בגדים שאר הנשרפין מנין, תלמוד לומר חטאת חטאת דברי רבי ידוד, ר"ש אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם, שאין תלמוד לומר לכפר בקדש ומה תלמוד לומר לכפר, למד על כל המתכפרין ששורפן מטמא בגדים, ואילו ר' יהודה לכפר לא משמע ליה, מ"ט לאו משום דמבעי לגזרה שוה. לכפר בקדש אם כפרו במצותן נשרפין אבית הדשן ומטמאין בגדים, אם לא כפרו במצותן נשרפין אבית הבירה ואין מטמאין בגדים. יוציא אל מחוץ למחנה להלן אתה נותן לו שלש מחנות וכאן אתה אתה נותן לו מחנה אחת אם כן למה נאמר יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו (אלא יוצא אל מחוץ למחנה והשורף) כיון שיצאו חוץ למחנה אחת השורפו מטמא בגדים. מכאן אתה אומר היו סובלין אותו במוטות יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה והאחרונים לאיצאו הראשונים מטמאין בגדים והאחרונים אין מטמאין בגדים עד שיצאו. יצאו אלו ואלו, אלו ואלו מטמאין בגדים:

ושרפו באש את עורותם ואת בשרם. תניא רבי אומר נאמר כאן עור ובשר ופרש ונאמר להלן עור ובשר ופרש מה להלן על ידי נתוח ולא על ידי הפשט אף כאן על ידי נתוח ולא על ידי הפשט, והתם מנלן דתניא וקרבו ופרשו והוציא מלמד שמוציאו שלם. יכול ישרפנו נאמר כאן ראשו וכרעיו ונאמר להלן ראשו וכרעיו מה להלן על ידי נתוח אף כאן על ידי נתוח. אי מה להלן על ידי הפשט אף כאן על ידי הפשט תלמוד לומר וקרבו ופרשו מאי תלמודא, אמר ר' פפא כשם שפרשו בקרבו כך בשרו בעורו:

והשורף שורף מטמא בגדים ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה מטמא בגדים, ואיזהו שורף זה המסייע בשעת שרפה. יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים, תלמוד לומר אותם אותם מטמא בגדים נעשו אפר אין מטמא בגדים. רבי שמעון אומר אותם מטמא בגדים ניתך הבשר אין מטמא בגדים, מאי בינייהו אמר רבה דשויא חרוכא:

והיתה לכם ולא לאחרים, לחקת עולם לבית עולמים, בחדש השביעי יכול בכולן, תלמוד לומר בעשור לחדש:

תענו את נפשותיכם. יכול ישב בחמה ובצנה כדי שיצטער, תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב ואלתעשה אף ענוי שב ואל תעשה. אימא [היכא] דיתיב בשמשא וקא חיים ליה לא לימא ליה קום ותיב בטולא, היכא דיתיב בטולא וקא קריר ליה לא לימא ליה קום ותיב בשמשא, דומיא דמלאכה מה מלאכה לא חלקת בה אף ענוי לא תחלוק בו. תניא אידך תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה ובצנה ויצטער תלמוד לומר וכל מלאכה לא תעשו מלאכה אמרתי לך במקום אחר וענוי אסרתי לך במקום אחר. מה מלאכה שחייבין עליה כרת ממקום אחר אף ענוי שחייבין עליו כרת ממקום אחר ואיזה זה הפגול והנותר. ארבה אני את הפגול ואת הנותר שהן בכרת ולא ארבה את הטבלין שאינן בכרת, תלמוד לומר תענו [ועניתם] את נפשותיכם ריבה. מרבה אני את הטבלין שהן במיתה ולא ארבה את הנבלות שאינן במיתה תלמוד לומר תענו [ועניתם] את נפשותיכם ריבה. מרבה אני את הנבלות שהן בלא תעשה ולא ארבה את החולין שאינם בלא תעשה, תלמוד לומר תענו [ועניתם] את נפשותיכם ריבה, מרבה אני את החולין שאינן בקום אכול ולא ארבה את התרומה והמעשר שהוא בקום ואכול, תלמוד לומר תענו [ועניתם] את נפשותיכם ריבה. מרבה אני תרומות ומעשרות שאינן בבל תותירו ולא ארבה את הקדשים שישנן בבל תותירו, תלמוד לומר תענו [ועניתם] את נפשותיכם ריבה, ואם נפשך לומר הרי הוא אומר (תענו את נפשותיכם) [והאבדתי את הנפש ההיא] איזהו ענוי שיש בו אבוד נשמה הוי אומר זו אכילה ושתיה. מאי ואם נפשך לומר וכי תימא בעריות קמשתעי קרא, הרי הוא אומר (תענו את נפשותיכם) [והאבדתי את הנפש] ענוי אבדת הנפש ואי זו זו אכילה ושתיה. תנא דבי רבי ישמעאל נאמר כאן ענוי ונאמר להלן ענוי מה להלן ענוי רעבון אף כאן ענוי רעבון. ונגמור מענוי אם תענה את בנותי, דנין ענוי דבידי שמים מעוני בידי אדם. הניה' ענויין כנגד מי אמר רב חסדא כנגד חמשה ענויין שבתורה ובעשור, שבת שבתון שבת שבתון והיתה לכם, הני ה' הוו ואנן שיתא תנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. שתיה בכלל אכילה דכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך ביין ובשכר וכתיב ואכלת לפני ה' אלקיך וגו' שתיה הוא וקא קרי ליה ואכלת ודילמא על ידי אניגרון, שכר כתיב מידי דמשכר. ודילמא דבלה קעילית אלא יליף שכר שכר מנזיר מה להלן יין אף כאן יין. למה נקרא שמו תירוש ונקרא יין, יין שמביא יללה לעולם, תירוש שכל המתגרה בו נעשה רש. רב כהנא רמי כתיב תירש וקרינן תירוש זכה נעשה ראש לא זכה נעשה רש, והיינו דאמר רבא חמרא וריחני פקחין. תשמיש המטה דאיקרי עמי מנלן דכתיב ואם תענה את בנותי מתשמיש המטה ואם תקח נשים מצרות:

וכל מלאכה לא תעשו. יכול לא יקניב את הירק ולא ידיח את הכוסות ולא יציע את המטות, הרי אתה דן נאמר כאן מלאכה ונאמר מלאכה במלאכת המשכן מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה כאן מלאכה שיש עמה מחשבה. אי מה מלאכה האמורה במלאכת המשכן מלאכה גמורה אף אין לי אלא גמורה לשא יכתוב כל הספר ושלא יארוג כל הבגד ושלא יעשה כל הנפה, מנין שלא יכתוב שתי אותיות ולא יארוג שני חוטין ולא יעשה שתי בתי נירין בנפה ובכברה, תלמוד לומר מלאכה כל מלאכה ריבה. אין לי אלא מלאכת הרשות מלאכת מצוה מנין שלא יכתוב שתי אותיות בספרים ובתפילין ומזוזות ולא יארוג שני חוטין במכנסים ובפרכת, תלמוד לומר מלאכה כל מלאכה ריבה. אין לי אלא מלאכה שחייבין עליה כרת, מלאכה שאין חייבין עליה כרת מנין שלא יכתוב אות אחת ולא יארוג חוט אחד ולא יעשה בית אחד בנפה ובכברה, תלמוד לומר מלאכה כל מלאכה ריבה. אין לי אלא מלאכת הרשות מלאכת מצוה מנין שלא יכתוב אות אחת בספרים בתפילין ובמזוזות ולא יארוג במכנסים ובפרכת, תלמוד לומר מלאכה כל מלאכה ריבה. אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה כרת, מלאכה שאין חייבין על מינה כרת מנין לא יעלה באילן ולא ירכב על גבי בהמה ולא ישוט על פני המים לא יספק לא יטפח ולא ירקד תלמוד לומר שבתון שבות. אין לי אלא שבתית הרשות שביתת מצוה מנין לא יקדיש לא יעריך ולא יתרום לא יעשר לא יקדש לא ימאן לא יחלוץ לא ייבם לא יפדה נטע רבעי ומעשר שני, תלמוד לומר (שבת) שבתון שבות:

תנו רבנן אזרח זה אזרח, האזרח להוציא את הנשים. כל לרבות הקטנים, למימרא דאזרח בין גברי בין נשי משמע והתניא האזרח לרבות נשים האזרחיות שחייבות בענוי אלמא אזרח גברי משמע נשי לא משמע. אמר רבא הלכאתא נינהו ואסמיכינהו רבנן אקראי. הי קרא והי הלכתא, ותו למה לי קרא ולמה לי הלכתא הא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות, ענוי יום הכפורים נמי מדרב יהודה אמר רב נפקא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. אמר אביי לעולם סוכה הלכתא ואצטריך, סד"א תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל רבא אמר אצטריך סד"א נילף ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן נשים חייבות אף כאן נשים חייבות קמ"ל. והשתא דאמרת סוכה הלכתא קרא למה לי, לרבות את הגרים, סד"א ישראל כתיב, קמ"ל אמר מר לרבות ענוי יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא לא נצרכה אלא לתוספת ענוי, סד"א הואיל ומיעט רחמנא לתוספת ענוי מעונש ואזהרה לא נתחי בו נשים [כלל] קמ"ל אמר מר כל לרבות הקטנים בקטן שהגיע לחינוך ומדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. וקרא למאי אתא לר' אליעזר כדאית ליה לגר שנתגייר בינתים ולרבנן כדאית להו שכל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת. אזרח זה אזרח, האזרח לרבות נשי האזרחים. גר זה הגר, הגר לרבות נשי הגרים, בתוככם לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררין):

כי ביום הזה יכפר עליכם. אפילו כל המועדות עוברין יום הכפורים אינו עובר שהוא מכפר על עבירות קלות וחמורות. אמר סמאל לפני הקדוש ברוך הוא על אחרים נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות, א"ל הרי יש לך רשות עליהן ביום הכפורים, לפיכך היו נותנין לו שוחד גורל אחד לעזאזל וכל עונותיהן של ישראל עליו שנאמר ונשא השעיר עליו וגו', ראה סמאל שלא מצא בהן חטא ואמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יש לך עם אחד בארץ דומה למלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחפי רגל כך ישראל יחפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת יאן להן קפיצין עומדין אף ישראל עומדין ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין בפיהן אכילה ושתיה כך ישראל אין בפיהן אכילה ושתיה ביום הכפורים מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל, מה מלאכים שלום ביניהם כך ישראל, והקדוש ברוך הוא שומע עדותו מן הקטיגור שלהן ומכפר על כל עונותיהם של ישראל. עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וכו' אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל שכלכם טהורים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים, ואומר מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל:

מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר. אלא מעתה ספק יולדת שעבר עליה יום הכפורים לא תיתי דהא כפר עליה יום הכפורים דחטא שאין מכיר בו אלא המקום הוא. אמר רב הושעיא לכל חטאתיכם ולא כל טומאותיכם. ולרבי שמעון דאמר יולדת חוטאת היא מאי איכא למימא, יולדת כי מייתי קרבן לאשתרויי באכילת קדשים הוא ולא לכפרה מייתי. [אלא מעתה ספק] מצורע דעבר עליה יום הכפורים לא ניתי, אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טמאתם. והא אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן על שבעה דברים נגעים באים (מצורע נמי מייתי) מצורע כי קא מייתי לא לכפרה אלא לאשתרויי בקדשים. ספק שעבר עליו יום הכפורים לא ניתי, אמר קרא לכל חטאתם ולא לכל טמאתם. ולרבי אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא מאי איכא למימר נזיר כי מייתי למיחל עליה גזירות דטהרה קא מייתי הוא. ספק סוטה שעבר עליה יום הכפורים לא ניתי, אמר אביי בועל מכיר בו. רבא אמר סוטה כי קא מייתי לברר עון הוא דאתא. עגלה ערופה שעבר וכו' אמר אביי הורג מכיר. רבא אמר אמר קרא ולארץ לא יכופר וגו'. רב פפא אמר א"ק כפר לעמך ישראל וגו' ראויה כפרה זו שתהא מכפרת על יוצאי מצרים. השתא דאמרת חטא שאין מכיר בו אלא המקום יום הכפורים מכפר אימא כי מתידע ליה לבתר יום הכפורים נמי לא ליתי חטאת. אמר רבא אמר קרא או הודא אליו מכל מקום. השתא דאמרת כי מתידע ליה מייתי חטאת אשם תלוי למה בא, להגן עליו מן היסורין:

שבת שבתון מנין ליום הכפורים שאסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסוכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, תלמוד לומר שבתון שבות. יכול אף שבת בראשית תהא אסורה בכולן, תלמוד לומר הוא, הוא אסור בכולן ואין שבת בראשית אסור בכולן. וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה תלמוד לומר, לפי שכל מעשה פרשה זו אמורה באהרן אין לי אלא באהרן מנין לרבות כהן אחר, תלמוד לומר וכפר הכהן אשר ימשח אותו. אין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו. מנין לרבות כהן אחר המתמנה תלמוד לומר וכפר הכהן, מנין כשם שמתקנין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול כך יקדשו לו אשה אחרת על תנאי שמא יארע דבר באשתו, תלמוד לומר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו הוא אשתו דברי רבי יהודה. א"ל ר' יוסי אם כן אין לדבר סוף, לכהן תחת אביו מלמד שהבן קודם לכל אדם. יכול אף על פי שאין ממלא מקומו, תלמוד לומר ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקומו של אביו הוא קודם לכל אדם אם אינו ממלא מקומו של אביו יבוא אחר וישמש תחתיו. מנין שמתקנין לו כלים אחרים של בין הערבים, תלמוד לומר ולבש את בגדי הבד בגדי הקודש זה בנח אב לכל בגדי הבוץ שיהו של הקדש:

וכפר את מקדש הקדש זו לפני ולפנים. אהל מועד זה היכל, המזבח כמשמעו, יכפר אלו עזרות, כהנים כמשמען, הקהל אלו ישראל, יכפר אלו הלוים, הושוו כולן בכפרה אחת מלמד שכולן מתכפרין בשעיר המשתלח בשאר עבירות דברי רבי יהודה, רבי ישמעאל אומר כשם שדם השעיר בפנים מכפר כל ישראל בטומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו. וכשם שוידוי של שעיר המשתלח מכפר על ישראל בשאר עבירות כך וידוי של פר מכפר על הכהנים בשאר עבירות. ולר"ש הא ודאי הושוו, מאי הושוו דבני פרה נינהו מיהו כל חד וחד מכפר בדנפשיה, מ"ט דרבי ישמעאל דכתיב ולקח את שני השעיריםוכו' (כדכתוב לעיל). תני חדא יכפר אלו הלוים, ותניא אידך יכפר אלו העבדים, מר סבר לוים איקרי עם. ומר סבר לא איקרי עם. ההוא ליואה דהוה חטיף מתנתא, אתו אמרו ליה לרב אמר לא מיסתייה דלא שקלינן מיניה אלא מיחטף נמי חטיף. ורב אי מקרי עם מישקל נמי נישקול מינייהו ואי לא מקרי עם רחמנא פטריה, רב מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא. ועל הכהנים ועל כלעם הקהל יכפר אין הכהנים בכלל העם. וזה יהיה משפט הכהנים אין הכהנים בכלל העם. לך אל העם וקדשתם וגם הכהנים הנגשים אין הכהנים בכלל העם:

והיתה זאת לכם. כל מעשה יום הכפורים האמור על הסדר אם הקדים מעשה לחברו לא עשה כלום. אמר ר' יהודה אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן בפנים אבל דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. אמר ר' נחמיה אימתי בדברים הנעשין בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ אבל דברים הנעשין בבגדי זהב מבחוץ אם הקדים מעשה לחברו מה שעשה עשוי. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו דכתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם. ר' יהודה סבר מקום המתכפרים בו פעם אחת בשנה. ורבי נחמיה סבר בגדים דלבש בהו פעם אחת בשנה, אטו לרבי יהודה מקום כתיב, אלא היינו טעמא דרבי יהודה דכתיב זאת וכתיב אחת חד למעוטי בגדי לבן מבחוץ וחד למעוטי בגדי זהב מבחוץ. ר' נחמיה סבר חד למעוטי בגדי זהב מבחוץ וחד למעוטי שירים דלא מעכבי. ור' יהודה אמר לך אי מעכבי מעכבי ואי לא מעכבי לא מעכבי. שני שעירי יום הכפורים מעכבין זה את זה ושבע הזאת שעל בין הבדים דיום הכפורים מעכבין דכתיב חוקה. כתיב ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה ראשונים ברצון אף אחרונים ברצון ירד בעשירי בתשרי והלוחות בידו והוא יום הכפורים לפיכך עשה אותו זכרון לדורות, והיתה זאת לכם לחקת עולם:

והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר וכו' אחת בשנה מה תלמוד לומר, לפי שמצינו לומר שזה מכפר שלא בשעיריו יכול אף שאר ימים מכפרים שלא בשעיריהם, תלמוד לומר אחת בשנה, אוציא את הפסח והחג שהן שבעה ימים ולא אוציא את העצרת שהוא יום אחד, תלמוד לומר אחת בשנה. אוציא את העצרת שהוא רגל כרגלים ולא אוציא את ראש השנה שהוא יום טוב כיום הכפורים, תלמוד לומר אחת בשנה זה מכפר שלא בשעיריו שאר ימים מכפרין שלא בשעיריהם. מנין שכל הפרשה אמורה על הסדר תלמוד לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה. מנין שאין אהרן לובש לגדולתו אלא כמקיים גזרת מלך תלמוד לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה. מנין שהיה אהרן שומע דברים מפי משה כשומע דברים מפי הקודש תלמוד לומר ויעש כאשר צוה ה' את משה, וכן הכתוב משבחו בקבלה בריתי היתה אתו החיים והשלום ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי נחת הוא תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון, שהשיב פושעים לתורה:

איש איש מבית ישראל אשר ישחט וגו'. רבי חמא בר פפא בשם ר"י בר' סימון אמר באיסור במה היו ישראל מקריבין במדבר עד שלא הוקם המשכן דתנינן תמן עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות והעבודה [בבכורות משהוקם נאסרו הבמות והעבודה] בכהנים והיו ישראל נוהגין באיסור במה במדבר והיו פורעניות באין עליהן והיו אוה"ע אומרים עובדין לשמו והוא הורגן, לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה לך אמור להן לישראל איש איש מבית ישראל וגו' ואל פתח אהל מועד וכו'. רבי ישמעאל אומר הרי זה היתר מכלל איסור, לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר [לא] בא הכתוב והתירו להן אלא בשחיטה. רבי עקיבא אומר הרי זה איסור מכלל היתר לפי שהו ישראל ניחרין ואוכלין במדבר לאבא הכתוב לאסור להן כן אלא בשחיטה. תני ר' ישמעאל לפי שהיו ישראל אסוריןו בבשר תאוה במדבר לפיכך הזהירן הכתוב שיהו מביאין קרבנותיהן לכהנים והכהן שוחט ומקבל, ואל על פי שהבעלים יושבין כל היום ומהשבין אין הכל הולך אלא אחר השוחט, ומה תלמוד לומר שתי שחיטות אשר ישחט שני פעמים, תני בשם ר' יודן שני דקדוקי שחיטה רוב שנים בבהמה ורוב אחד בעוף. ר' פנחס בשם ר' לוי משל לבן מלך שנס לבו עליו והיה למוד לאכול בשר נבלות וטרפות, אסר המלך זה יהיה תדיר על שלחני ומעצמו הוא גדור. כך לפי שהיו ישראל לחוטין אחרי אלילים והיו מביאן קרבניהן לשעירים [דכתיב ולא יזבחו עוד וגו' לשעירים] ואין שעירים אלא שדים שנאמר יזבחו לשדים ואין שדים אלא שעירים שנאמר שעירם ירקדו שם. והיו ישראל מקריבין קרבנותיהן באיסור במה ופורענות בא עליהן [ואמר הקדוש ברוך הוא יהיו מקריבין לפני וכו']. אמר ר' יוסי בר' חנינא אין הבמה ניתרת אלא על ידי נביא מה טעם שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך וגו' כי אם אל המקום ואליהו היה מקריב באיסור הבמה אמר רבי שמלאי הקדוש ברוך הוא אמר לו שנאמר בדברך עשיתי [בדבירך עשיתי]. ר' יוחנן בר מרי מייתי לה מן הדא אז יבנה מזבח. אין לי אלא יהושע גדעון מנין דכתיב ויאמר לו ה' קח את פר השור, רבי אבא בר כהנא אמר שבע עבירות נעשו בפרו של גדעון, עצי אשרה ואבנים פסולות, מוקצה פר הנעבד זר ליליה ומחוסר זמן אין לי אלא גדעון בשילה מנין שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד. אמר ר' אבא [בר כהנא] שלש עבירות נעשו בעולה של שמואל מחוסר זמן, היא ועורה ולוי היה אמר ר' יוסי אין מן הדא קריא לית את שמע כלום ואתיא כההיא דאמר ר' שמואל בר נחמני ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

בני ישראל חייבין משום השוחט והמעלה בחוץ ואין הגוים חייבין משום השוחט והמעלה בחוץ. ולא זו בלבד אלא שהגוים מותרין לעשות במה בכל מקום להעלות עליה לשמים. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל. מנין לרבות את הגרים ואת העבדים (המשוחררים) תלמוד לומר ואמרת אליהם. יכול ישראל שחייבין על העלאה בפנים חייבים על השחיטה בחוץ אהרן ובניו שאין חייבין על העלאה בפנים לא יהו חייבין על השחיטה בחוץ תלמוד לומר דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. אין לי אלא אהרן ובניו ובני ישראל, מנין לרבות ראשי המטות, נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן זדה הדבר מה זה הדבר האמור להלן ראשי המטות אף זה הדבר האמור כאן ראשי המטות [ומה זה הדבר האמור כאן אהרן ובניו וכל ישראל אף זה הדבר האמור להלן אהרן ובניו וכ"י] זה הדבר אשר צוה ה' מלמד שהפרשה אמורה בכה אמר. אין לי אלא זה בלבד מנין לכל הפרשיות שנאמרו בכה אמר. תלמוד לומר זה הדבר בנין אב לכל הפרשיות שנאמרו בכה אמר תנו רבנן דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הגוים מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו ומקריב עליה כל מה שירצה אמר ר' יעקב בר אחא אמר רב אסי אסיר לסייען ואסור לעשות שליחותן אמר רבה ארויי להו שרי. כי הא דאיפרא הורמיז אמיה דשבור מלכא שדרה ענלא תילתא לקמיא דרבא, אמרה ליה קרבית ניהליה לשם שמים א"ל רבא לרב ספרא ולרב אחא בר הונא זילו דברו תרי עולמי גילאי וחזו היכא דמסיק ימא שירטון ואייתו ציבי חרתי ואפיקו נורא ממרא חדתא וקרבו יתיה ניהליה לשם שמים. א"ל אביי כמאן כר אליעזר דאמר מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמש בהן הדיוט. הא מודה ר' אליעזר בבמה. אמר מר מה כאן אהרן ובניו ובני ישראל וכו' למאי הילכתא לומר שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות והא ראשי המטות כתיב ביחיד מומחה. אמר מר מה להלן ראשי המטות וכו' למאי הילכתא לומר שיש שאלה בהקדש. ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש מאי עביד ליה לזה הדבר [זה הדבר] דשחוטי חוץ מיבעי ליה על השוחט חייב ואינו חייב על המולק זה הדבר דראשי המות חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר. ולבית שמאי דלית להו גזרה שוה הפרת נדרים בשלשה הדיוטות מנא להו נפקא להו מדתניא וידבר משה את מועדי ה' וגו' רבי יוסי הגלילי אומר מועדי ה' נאמרו צריכין קידוש בית דין בראשית לא נאמרה אינה צריכה קידוש בית דין. סד"א הואיל ובענינא דמיערות כתיבי תיבעי קידושבית דין כי מוערות קמ"ל. בן עזאי אומר מועדי ה' נאמרו צריכין מומחין הפרת נדרים [לא נאמרו] אין ציריכן מומחין, והא ראשי המטות כתיב ביחיד מומחה:

איש איש מבית ישראל אשר ישחטו שור או כשב או עז במחנה. יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב תלמוד לומר (אל) מחוץ למחנה. אי [אל] מחוץ למחנה יכול חוץ לשלש מחנות מנין אף במחנה לויה, תלמוד לומר במחנה ואי במחנה יכול השוחט עולה בדרום [יהא חייב] תלמוד לומר [אל] מחוץ למחנה מה חוץ למחנה מיוחד שאין ראוי לשחטת כל זבח יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחטת קדשי קדשטם ראוי לשחיטת קדשים קלים. אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי לשחטית כל זבח מתקיף לה רבא אם כן ניכתוב רחמנא [אל] מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל מועד למה לי למעוי נגו ולרבא אם כן [ניכתוב] אל פתח אהל מועד אל מחוץ למחנה למה לי לאו לאתויי גגו, אמר אביי לאתויי כולה בחוץ וצוארה בפנים. ואין לי אלא השוחטה את הבהמה שהוא חייב מנין השוחט את העוף שיהא חייב, תלמוד לומר אי אשר ישחט. יכול המולק את העוף יהא חייב ודין הוא ומה אם שחיטה שיאן דרך הכשרה בפנים חייבין עליה בחוץ מליקה שדרך הכשרה בפנים אינו דין שחייבין עליה בחוץ תלמוד לומר או אשר ישחט על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליק היכול השוחט חולין בפנים יהא חייב ודין הוא ומה אם קדשים שהיתה להן שעת היתר בחוץ חייבין עליהן משום השוחט בחוץ חולין שלא היתה להן שעת היתר בפנים אינו דין שנתחייב עליהן שמום השוחט בפנים תלמוד לומר קרבן על קרבן הוא חייב ואינו חייב על החולין. אי קרבן יכול יהו חייבין על הקדש בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא הביאו יצא הקדש בדק הביתשאינו בא אל פתח אהל מועד. אוציא את הקדש בדק הבית שאינו בא אל פתח אהל מועד ולא אוציא את הרובע ואת הנרבע ואת המוקצה והנעבד והאתנן המחיר הכלאים והטרפה והיוצא דופן ובני ישונה שעבר זמנן ובעלי מומין קבועין, תלמוד לומר להקריב הכשרין ליקרב, אוציא את אלו שאין כשרין ליקרב ולא אוציא את פרת חטאת ושעיר המשתלח, תלמוד לומר לה' הכשרין לשם יצאו אלו שאין כשרין לשם. אוציא את אלו שאין כשרין שלם ולא אוציא עולה מחוסר זמן בגופא וחטאת בין בגופה ובין בבעלים (בבעלי מומין) [ותורים] שלא הגיע זמנן ובעלי מומין עוברין, תלמוד לומר לפני משכן ה' הכשרין ליקרב עכשיו יצאו אלו שאין כשרין אלא לאחר זמן. ר' שמעון אומר הואיל וכשרין לאחר זמן חייב עליהן בלא תעשה או יכול שאני מוציא את עולה מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן תלמוד לומר שור מכל מקום כבש מכל מקום עז מכל מקום:

אמר מר אוציא את אלו שאינן ראויין לפתח אהל מועד ולא אוציא פרת חטאת ושעיר המשתלח שהוא ראוי לפתח אהל מועד תלמוד לומר לה' מי שמיוחד לשם יצא זה שאין מיוחד לשם. ולה' להוציא הוא ורמינהו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה. אלו אישים מנין שלא יקדיש [אותו מחוסר זמן] תלמוד לומר לה' לרבות שעיר המשתלח. אמר רבא התם מענינא דקרא והכא מענינא דקרא התם ואל פתח לרבות. לר' להוציא. הכא קרבן להוציא לה' לרבות השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה וחייב על העלאה בשלמא העלאה כתיב עונש וכתיב אזהרה עינש דכתיב ואל פתח אהל מוד לא יביאנו. אזהרה דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכי הא דאמר ר' אילא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אלא אזהרה מנלן. א"ק ולא יזבחו עוד את זבחיהם הא מיבעי ליה לכדרבי אלעזר מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנאמר ולא יזבחו עוד אם אינו ענין לכדרכה דנפקא לה מאיכה יעבדו תנהו לענין שלא כדרכה, אמר רבא קרי ביה ולא יזבחו עוד וקרי ביה ולא עוד. ואכתי מיבעי ליה לכדתניא ע"כ היא מדבר בזבחים שהקדשין בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שהרי עונשן אמור ואל פתח אהל מועד לא יביאנו אזהרה מנין שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך. מכאן ואילך הוא מדבר בזבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות שהרי נאמר למעלה למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים שהתרתי לך כבר על פני השדה כל הזובח בשעת איסור במות מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב על פני השדה. והביאום לה' זה מצות עשה, מצות לא תעשה מנין תלמוד לומר ולא יזבחו עוד. יכול יהא ענוש כרת, תלמוד לומר חקת עולם תחיה זאת להם זאת להם ואין אחרת להם. אלא אמר ר' אכין קל וחומר ומה מקום שלא ענש הזהיר מקום שענש אינו דין שהזהיר. וכי מזהירין מן הדין, אלא ר' יוחנן אתיא הבאה הבאה מה להלן לא ענש אלא אם כן הזהיר. חומר בשחיטה מבהעלאה שהשוחט חייב והמעלה להדיוט פטור. חומר בהעלאה מבשחיטה שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין, אחזו באבר והעלו חייבין, העלה וחזר והעלה חייב על כל העלאה והעלאה דברי ר"ש. ר' יסוי אומר אינו חייב אלא אחת, מאי שנא המעלה להדיוט דפטור דכתיב לה', בשחיטה נמי הכתיב לה', שאני התם דכתיב איש איש. גבי העלאה נמי הכתיב איש איש, ההוא מיבעיא ליה לשנים (ששחטו פטור)[שהעלו באבר שחייבין] שאני התם דאמר קרא ההוא אחד ולא שנים. אי הכי גבי העלאה נמי הכתיב ההוא, מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה [א"ה ה"נ מיבעי למעוטי אנוס שוגג ומוטעה], תרי ההוא כתיבי, ואלא לה' למה לי, להוציא שעיר המשתלח. פרת חטאת ששרפו חוץ מניתה ושעיר השמתלח שהקריבו בחוץ פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כל שאינו ראוי לבוא לפתח אהל מועד אין חייבין עליו. ושעיר המשתלח לא ראוי לפתח אהל מועד הוא והתניא קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שקרויין קרבן כענין שנאמר ונקרב את קרבן ה', תלמוד לומר לה' ואל פתח אהל מועד לא הביאו, יכול שאני מוציא אף שעיר השמתלח, תלמוד לומר לה', לא קשיא כאן קודם ויהי כאן לאחר וידוי. לפני משכן ה' כל שאינו ראוי למשכן ה' אין חייבין עליו והא נמי תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו והדר נרבעו אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. בקדשים קלים ואליבוא דר' יוסי הגלילי דאמר ממון בעלים הן, רובע ונרבע דבר ערוה, אתנן ומחיר כלאים יוצא דופן בולדות קדשים וקסבר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים:

דם יחזב לאיש ההוא ולא לשולחין, דם שפך אחד ששחט חייב שנים ששחטו פטורין. והלא דין הוא ומה אם במקום שהמעלה להדיוט פטור, חייב שנים שהעלו מקום שהשוחט להדיוט חייב אינן דין שנחייב שנים ששחטו, תלמוד לומר דם שפך אחד ששחט חייב שנים ששחטו פטורין. ונכרת האיש ולא הצבור, ההוא ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה. מקרב עמו ועמו בשלום, איני יודע אם הן קדשם הקרבין בבמה תלמוד לומר שלמים, אין לי אלא שלמים מנין לרבות את העולה תלמוד לומר זבחי, יכול שאני מרבה חטאת ואשם תלמוד לומר אותם. ומה ראית, אחר שרבה הכתוב ומעט מה שלמים מיוחדין שהן באין בנדר ונדבה אף עולה ושלמים בלבד. בעא מיניה אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי חייב עליו משום שחוטי חוץ או לא אל מי קריא ביה והביאום לה'. היא שלמים וולדה חולין ושחטה בפנים מהו למאן דאמר ולדות קדשים בהווייתן הן קדושים מי הוו חולין בעזרה או לא, א"ל מי קריא ביה כי ירחק ממך וזבחת. אמר רב ששת לדברי האומר יש מנחה בבמה יש עופות בבמה, מ"ט וזבחו זבחי שלמים זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות:

וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' [זריקת כהן במזבח] ואין זריקת כהן בבמה אלא אף הגרים אף הנשים אף העבדים כשרים בבמה. מזבח ה' פתח אהל מועד ואין מזבח בבמה ולא עוד אלא אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב דברי ר"ש. וחכמים אומרים אינו חייב עד שיעשה כמין מזבח ויעלה עליו, והקטיר החלב לריח ניחוח לה' ואין ריח ניחוח בבמה:

והקטיר החלב חלב אף על פי שאין בו בשר, אשכחן חלב יותרת הכבד ושתי הכליות מנא לן דקתני ובמנחה אפילו כולה קיימת לא יזרוק הא יותרת הכבד ושתי הכליות יזרוק מנין, ר' יוחנן דידיה אמר לריח ניחוח כל שאתה מעלה לריח ניחוח. ואצטריך למיכתב לריח ניחוח ואצטריך למיכתב חלב דאי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת הכבד ושתי הכליות לא קמ"ל לריח ניחוח. ואי כתב רחמנא לריח ניחוח הוה אמינא אפילו מנחה כתב רחמנא חלב. ולא יזבחו עור את זבחיהם לשעירים אין שעירים אלא שדים שנאמר ושעירים ירקדו שם אשר הם זנים אחריהם לרבות שאר עבודה זרה. חקת עולם לבית עולמים, תהיה בזמן הזה, זאת להם ואין חייבים עליהן כרת. לדורותם שינהוג הדבר לדורות, ואליהן תאמר כל האמור בענין. ישראל אלו ישראל הגר אלו הגרים אשר יגור לרבות נשי גרים. בתוכם לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררין), אם כן למה נאמר איש איש להביא שנים שהעלו דברי רבי יהודה. ר"ש אומר ודין הוא ומה אם במקום שהשוחט להדיוט חייב שנים ששחטו פטורים מקום שהמעלה להדיוט פטור אינו דין שנפטור שנים שהעלו, תלמוד לומר איש איש להביא שנים. ר' יוסי אומר ההוא אחד שהעלה חייב שנים שהעלו פטורין. אשכחן מוקטרי פנים שהעלן בחוץ, מוקטרי חוץ שהעלן בחוץ מנא לן, תנא דברי רבי ישמעאל ואליהם תאמר לרב פרשיות מה להלן בשחוטי חוץ אף כאן בשחוטי חוץ, מתקיף לה רב ביבי בר אביי האדתנן ל"ו כריתות בתורה הני ל"ז הויין דאיכא המעלה [והמעלה], קשיא. והא דתנן הזורק מקצת דמים בחוץ חייב מנא לן. ממדתניא דם יחשב לרבות את הזורק דבר ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר או זבח לרבות את הזורק. ור' ישמעאל האי או זבח מאי עביד ליה, מיבעי ליה לחלק. ור' עקיבא לחלק מנא ליה, נפקא ליה מלא יביאנו. ור' ישמעאל ההוא מיבעי ליה על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר, ור' עקיבא נפקא ליה מלעשות אותו. ור' ישמעאל אמר לך חד למוקטרי פנים שחסרו שהעלן בחוץ וחד למוקטרי חוץ שחסרו שהעלן בחוץ, והתניא ר' ישמעאל אומר יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ יכול יהא חייב תלמוד לומר לעשות אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר. ורבי עקיבא קסבר מוקטרי פנים שחסרו והעלן בחוץ חייב. ור' עקיבא האי דם יחשב מאי עביד ליה לרבות שחיטת עוף. ור' ישמעאל נפקא ליה מאו אשר ישחט. ור' עקיבא אמר לך ההוא מיבעי ליה על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המולק. ור' ישמעאל נפקא ליה מזה הדבר, דתניא אשר ישחט אין לי אלא שוחט בהמה שוחט עוף מנין, תלמוד לומר אשר ישחט. יכול שאני מרבה אף המולק, ודין הוא ומה שחיטה שיאן דרך הכשרה בפנים חייב, מליקה שדרך הכשרה בפנים לא כל שכן שחייב, תלמוד לומר זה הדבר, ור' עקיבא ההוא מיבעי ליה לגזרה שוה, אמר ר' אבהו שחט וזרק לדברי רבי ישמעאל חייב אחת לדברי ר' עקיבא חייב שתים. ואביי אמר אפילו לדברי ר' עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת, דאמר קרא שם תעשה הכתוב עשאן כולן עשיה אחת. זרק והעלה לדברי רבי ישמעאל חייב שתיים. לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, אביי אמר אפילו לר' עקיבא מני חייב שתים להכי פלגינהו קרא שם תעלה ושם תעשה. שחט וזרק והעלה דברי הכל חייב שתים:

אשר יעלה עולה אין לי אלא עולה מנין לרבות אימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים תלמוד לומר זבח, מנטין לרבות את הדם תלמוד לומר או זבח, מנין לרבות הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהן משיח ומנחת כהנים ומניחת נסכים והמנסך שלשת לוגין מים, תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. אין לי אלא קדשים כשרין מנין לרבות קדשים פסולין כגון הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלו פסולים וזרקו את דמן והנותנין בחוץ שנתנן בפנים והניתנין בפנים שנתנן בחוץ ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן מנין, תלמוד לומר לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ. מנין למעלה בשר חטאת בשר אשם בשר קדשי קדשים בשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות שפטור תמיד לומר עולה מה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה. מנין לרבות היוצק הבולל הפותח המולח המניף המגיש והמסדר את השלחן והמטיב את הנרות הקומץ והמקבל מקצת דם שבחוץ שפטור, תלמוד לומר אשר יעלה עולה מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהיא גמר עבודה. חייב על השחיטה וחייב על העלאה ר' יוסי הגלילי אומר שחט בפנים והעלה בחוץ חייב, שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו אף השוחט בפנים והעלה בחוץ כיון שהוציאו פסולו. רבי אומר מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ חייב שכן היתה לו שעת הכושר תאמר בשוחט בחוץ ומעלה בחוץ שלא היתה לו שעת הכושר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר מה לשוחט בפנים והעלה בחוץ חייב שכן מזבח מקבלו תאמר בשוחט בחוץ והעלה בחוץ שאין המזבח מקבלו. הטמא שאכל בין קדש טמא בין קדש טהור חייב. ר' יוסי הגלילי אומר טמא שאכל את הטהור חייב, טמא שאכל את הטמא פטור שלא אכל אלא דבר טמא. א"ל אף הטמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו. טהור שאכל את הטמא פטור שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. יכול אף המעלה פחות מכזית מן העולה, פחות מכזית מן האמורין, פחות מכזית מן הקומץ, פחות מכזית מן הלבונה פחות משלשה לוגין יין, פחות משלשה לוגין מים יהא חייב, תלמוד לומר אותו, על השלם הוא חייב ואינו חיב על המקצת:

ונכרת האיש ולא הצבור. ההוא אחד שהעלה חייב ושנים שהעלו פטורין דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר איש איש להביא את שנים. העלה וחזר והעלה חייב על כל העלאה והעלאה דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר אינו חייב אלא אחת ואינו חייב עד שיעלה לראש המזבח. ר' שמעון אומר אפילו העלה על הסלע או על האבן חייב תניא אידך איש איש לרבות שנים שאחזו באבר והעלו חיבין שיכול והלא דין הוא ומה השוחט להדיוט שחייב. שנים שאחזו בסכין ושחטו פטורין. המעלה להדיוט שפטור אינו דין ששנים שאחזו באבר והעלו שפטורין. תלמוד לומר איש איש דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר ההוא אחד ולא שנים אם כן מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם ור"ש האי ההוא מה עביד ליה. מיבעי ליה למעוטי שוגג אנוס ומוטעה. ור' יוסי מהוא ההוא. ור' שמעון הוא ההוא לא דריש. ור"י מדהאי איש איש דברה תורה כלשון בני אדם ההוא איש איש נמי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא השוחט להדיוט דחייב מנא ליה. [נפקא ליה מדם] יחשב לאיש ההוא דם שפך ואפילו שחט לאיש:

ישראל אלו ישראל. גר אלו גרים. הגר לרבות אתנשי גרים. בתוכם לרבות את הנשים ואת העבדים (המשוחררין). אם כן למה נאמר איש איש אמר ר' אלעזר בר' שמעון להביא [ולד] בת ישראל מן הכותי ומן העבד. אר יאכל כל דם מה תלמוד לומר. לפי שנאמר כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח וגו' יכול לא יהא חייבין אלא על דם הנפש במוקדשין. דם הנפש בחולין דם התמצית במוקדשים מנין. תלמוד לומר אשר יאכל כל דם דברי רבי יוהודה. וחכמים אומרים על כולם אינו חייב אלא על דם הנפש בלבד. ונתתי את פני פונה אני מכל עסקי ועוסק בו, בנמפש ולא בצבור. האוכלת ולא המאכלת. האוכלת כדי אכילת כזית האוכלת את הדם אין הדם אין הדם והחלב מצטרפין זה עם זה. והכרתי אותה מקרב עמה ועמה בשלום כי נפש הבשר בדם היא להגיד מה גרם. ואני נתתיו שאם נתן מתנה אחת כפר. לכם ולא (לאברים) [לאחרים]. על המזח בכל מקום שיתן על המזבח מכפר. (לכפר) על (נפשות) [המזבח] ולא על קרקע של מזבח. כי הדם היא בנפש יכפר הא אם נתן מדם התמצית לא עשה כלום על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם להזהיר את הגדולים על הקטים יכול יהו נכרתין על ידיהם תלמוד לומר האוכלת האוכל בכרת. יכול לא יהא נכרתין על ידי קטנים שאין הקטנים נכרתין על ידי עצמן (יכול) [אבל] יהו נכרתין על ידי גדולים שהרי גדולים נכרתין על ידי עצמן, תלמוד לומר כל אוכליו יכרת הא אין נכרתין לא על ידי גדולים ולא על ידי קטנים. אמר רבא שלש כרתיתות האמורות בדם למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כסוי. תנו רבנן מועלין בדמים דברי רבי מאיר ור' שמעון וחכמים אומרים אין מועלין. עד כאן לא פליגי אלא בדרבנן אבל בדאורייתא אין מועלין, מנא הני מילי אמר קרא לכם שלכם [יהא]. דבי ר' ישמעאל תנא לכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, ור' יוחנן אמר אמר קרא הוא הוא לפני כפרה כלאחד כפרה מה לאחר כפרה אין בו מעילה דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו [אף לפני כפרה אין בו מעילה] תלתא קראי דכתיבן בדם למה לי חד למעוטי נותר וחד למעוטי מעילה וחד למעוטי טומאה. אבל פגול לא צריך קרא דתנן כל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פגול ורם עצמו מתיר הוא נתני על גבי הכבש שלא כנגד היסוד נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה ואת הנתנין בפנים בחוץ ואת הנתנין בחוץ בפנים] פסול ואין בו כרת. אמר שמואל בשר פסול אבל בעלים נתכפרו, מ"ט אמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים. אי הכי בשר נמי, אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחד:

אמר רבי אבהי אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי דם דכתיב כל נפש מכם לא תאכל דם ותנן אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון ונמכרין לגננין לזבל. שאני דם דאיתקש למים שנאמר על הארץ תשפכנוכמים כמים הנשפכין לפני ע"ז [מי] איקרי ניסוך שנאמר ישתו יין נסיכם. ולחזקיה איתקש למים דם הנפשך כמים מכשיר לאפוקי דם קדשים. קטן אוכל נבלות אין בית דין מצויין להפרישו. תא שמע לא תאכלום לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים. מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו, לא דלא ליספו להו בידים. תא שמע כל נפש מכם לא תאכלדם להזהיר גדולים על הקטנים, מאי לאו דאמרינן להו לא תיכלו לא דלא ליספו להו בידים. תא שמע אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תיטמאו, לא דלא ליטמאו בידים. וצריכי דאי אשמעינן שרצים משום דאיסורין במשהו אבל דם דעד דאיכא רביעית אימא לא. ואי אשמעינן דם משום דאיסורו בכרת אבל שרצים דאיסורן איסור לאו אימא לא. ואי אשמעינן הני תרתי משום דאיסירן שוה בכל אבל טומאה אימא לא. ואי אשמעינן טומאה הוה אמינא כהנים שאני משום דריבה בהן הכתוב מצות יתירות אבל הנך אימא לא, צריכא. ישראל אלו ישראל, גר אלו גרים הגר אלו נשי גרים, בתוכם לרבות את הנשים ואת העבדים [המשוחררים], אם כן למה נאמר איש איש לפי שנאמר אשר יצוד אין לי אלא הצד, ירש לקח ונתן לו במתנה מנין. תלמוד לומר איש איש. אשר יצור איןלי אלא הצד את שאינן צודין [ועומדין מאליהן] כגון אווזין ותרנגולין מנין תלמוד לומר ציד מכל מקום. אם כן למה נאמר אשר יצוד [אמר רבי] למדה תורה דרך ארץ שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה הזאת:

עוף יכול אף עוף טמא במשמע תלמוד לומר חיה מה חיה שהיא מטמאה בגדים אף עוף שהוא מטמא בגדים יצא עוף טמא שאינו מטמא בגדים. אי מה חיה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים יצא עוף טהור שהוא באם על הבנים, תלמוד לומר אר יאכל יצא עוף טמא שאינו נאכל. אין לי אלא עוף הנאכל חיה הנאכלת מנין, תלמוד לומר חיה או עוף אשר יאכל:

אשר יצוד ציד חיה. חיה כל משמע בין מרובה בין מועט. עוף כל משמע בין מרובה בין מועט. מכאן אמרו שחט מאה חיות במקום אחד כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד כסוי אחד לכולן, היה ועוף במקום אחד כסויי אחד לכולן. רבי יהודה אומר שחט חיה יכסה ואחר כך ישחט את העוף שנאמר חיה או עוף, א"ל הרי הוא אומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, מאי קאי מהדרי ליה, הכי קאמרי ליה רבנן האי או מבעי ליה לחלק. ור' יהודה לחלק מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. אמר ר' חנינא ומודה היה ר' יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא ברכה אחת:

אמר רבי יהודה רב יהודה אמר שמואל משום רב יצחק בן פנחס אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר ושפך את דמו בשפיכה בעלמא. א"ה חיה נמי, חיה איתקש לפסולי המוקדשין. עוף נמי איתקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף, הא כתיב ושפך את דמו וכסהי. ומאי חזית דשדית ליה אעוף שדיה אחיה. מסתברא משום דסליק מניהוכו'. הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' אלעזר הקפר אומר מה תלמוד לומר אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו וכי מה למדנו מצבי ואיל, מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד, מקיש צבי ואיל לפסולי המקודשים, מה פסולי המוקדשים משחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ומאן תנא דפליג לעיה דרבי אלעזר הקפר רבי היא. דתניא רבי אומר וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:

ושפך את דמו מי ששפך יכסה מעשה באחד ששפך וקדםחברו וכסה וחייבו רשב"ג ליתן לו עשרה זהובים נוהג בחולין אבל לא במוקדישם דאמר קרא ושפך את דמו וכסהו בעפר מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצאו קדשי מזבח שמחוסר שפיכה גרירה וכסוי מר בריה דרב אשי אמר א"ק חיה ועוף מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו (כתוב עוד ברמז תקמ"ב):

השוחט ונמצאת טרפה, השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ וחיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין:

אמרר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואתבנו ושנאן בלשון חכמים. ודביו של ר"ש בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. מ"ט דרבי מאיר באותו ואת בנו אמר ר' יהושע בן לוי גמר שחיטה שחיטה משחוטי חוץ מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אף הכא נמי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור"ש מ"ט, אמר ר' מני בר פטיש גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה אף כאן שחיטה ראויה ור' מאיר נמי נגמור מטבוח טבח והכן, דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה, ומאי נפקא מינה והא תנא דבי ר' ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. ה"מ היכא דליכא דדמי ליה אבל היכא דאיכא דדמי ליה מדדמי ליה ילפינן. ור"ש נמי לגמור משחוטי חוץ, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשם מי לא נהוג, היינו דראה רבי דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים. ומאי טעמא דר"מ בכסוי הדם. אמר ר"ש בן לקיש גמר שפיכה שפיכה משחטי חוץ מה להלן שחטיה שאינה ראויה שמה שחיטה אף כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. ור"ש אשר יאכל כתיב. ור"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא. ור' שמעון עוף טמא מנא ליה משום דלאו בר אכילה הא טרפה נמי לאו בר אכילה הוא היינו דראה רבי דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם ושנאן בלשון חכמים:

ושפך וכסה מי ששפך יכסה, שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שהוא חייב לכסות, תלמוד לומר ואומר לבני ישראל אזהרה לבני ישראל. תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה, מי ששפך יכסנו. ומעשה באחד ששפך וקדם אחר וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים. איבעיא להו שכר מצוה או שכר ברכה, ופשיט ליה שכר ברכה וכו'. כסהו ונתגלה פטור מלכסות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהשב תשיבם דאמר מר השב אפילו ק' פעמים, א"ל התם לא כתיב מעוטא הכא כתיב מעוטא וכסהו. כסהו הרוח חייב לכסות. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה אבל לא חזר ונתגלה פטור מלכסות, וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אירחי ליה, אמר רב פפא זאת אומרת אין דחוי אצל מצות. ומאי שנא מהא דתניא השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות, מכאן אמרו דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ותניא אידך דם הניתז ושעל אגפים חייב לכסות. אמר ר' שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים שלא כסה דם הנפש פטור מלכסות. במאי קא מיפלגי, רבנן סברי דמו כל דמו. ור' יהודה סבר דמו ואפילו מקצת דמו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר דמו המיוחד. (אמר ??ב נחמן בר יצחק ושלשתן מקרא אחד דרשו שאנמר ושפך את דמו וכסהו בעפר). תנו רבנן ושפך את דמו וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי תלמוד לומר בעפר. אין לי אלא עפר מנין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת של פשתן הדק ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית ולבנה ומגפה שכתשן, תלמוד לומר וכסהו. יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כלי מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, תלמוד לומר בעפר, (אחר שרבה הכתוב ומיעט) ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שרבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אלו שהם מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא וככהו כלל, עפר פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עפר אין מידי אחרינא לא. אמר רב מרי משום דהוי כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט. דרש רב נחמן בר רב (יצחק) [חסדא] אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח. אמר רבא האי בורכתא הוא, א"ל רב נחמן בר יצחק מאי בורכתיה, אנא אמריתה ניהליה ומהא מתניתא אמריתה ניהליה, דתניא היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה, היה מהלך בספינה ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה (שחיקה אין אבנים לא). בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר, אלא דינר זהב מנלן. אמר ר' זירא ועפרות זהב לו. תנו רבנן אין מכסין אלא בעפר דברי בית שמאי ובית הלל אומרים מצינו אפר שהוא קרוי עפר שנאמר ולקחו לטמא מעבר שרפת החטאת. ובית שמאי עפר שרפה אוקיי עפר סתמא לא איקרי. תנא הוסיפו עליהם השחור והכחול ונקרת פסולין והזרניך. רבא הוה בידק גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט ביה עופא בהדי דפרח. ודילמא עביד חלדה חזינן גדפי דמיפרמי מאבראי. והא בעי כסוי, וכי תימא דמכסי ליה, והאמר רבי (חייא) [זירא] אמר רב השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה, דמזמין ליה לעפרא דכולה פקתא. אמר ר' יוחנן משום ר' ישמעאל בשלשה מקומות הלכה עוקרת את המקרא התורה אמרה בעפר והלכה בכל דבר. כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא להגיד מה גרם. ואומר לבני ישראל להזהיר גדולים על הקטנים, יכול יהו נכרתים על ידיהם תלמוד לומר כל אוכליו יכרת הא אין נכרתים אלא על ידי קטנים, כל נפש יכול אף הנכרי בכלל תלמוד לומר ובגר. אי ובגר יכול אף גר תושב תלמוד לומר באורח מה אזרח בן ברית אף הגר בין ברית. אשר תאכל אין אכילה פחותה מכזית, אשר תאכל נבלה פרט לחרטום ולצפרנים לכנפים ולנוצה ולביצים, יכול תהא מטמאה בגדים בתוך מעים, יכול תהא מטמאה בתוך הפה, תלמוד לומר נפש אבית נפש היא מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך מעים. יכול אם הקיאה תהא מטמאה בגדים תלמוד לומר נפש. אשר תאכל דרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה. יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לה טומאה אלא באכילתה יצאה נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה. יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר, תלמוד לומר בה, בה אתה מטמא בגדים אבית דבליעה ואין אתה מטמא בגדים בנבלת בהמה אבית הבליעה. יכול תהא נבלת עוף טמא מטמאה בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר אשר תאכל נבלה את שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא עוף טמא שאין איסורו משום בל תאכל נבלה דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים נבלה וטרפה [נבלה] שיש בה טרפה יצא עוף טמא שיאן לו טרפה, אשר תאכל נבלה מה תלמוד לומר טרפה אמר ר' יהודה אם טרפה חה כבר נאמר נבלה אם טרפה מתה הרי בכלל נבלה. ואם כן מה תלמוד לומר טרפה אפילו שחוטה. אמר ר' מאיר ומה אם נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאתה נבלת העוף שאינה מטמאה במגע ובמשא אינו דין שתהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאהת. מה מצינו בשחיטתה שמכשירתה לאכילה מטהרת טרפתה מטומאתה אף מליקתה שמכשירתה לאכילה תטהר טרפתה מטומאתה. רבי יוסי אומר דיה כנבלת בהמה שחיטתה מטהרתה ולא מליקת, יכול אף המליקה שבפנים תטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאינה מתרת את האיסור אף טרפה שאינה מתרת את האיסור יצא מליקה שבפנים שמתרת את האיסור ובא המולק קדשים בחוץ וחולין בין בפנים בין בחוץ שאין מתירין את האיסור. אחרים אומרים באזרח ובגר את שאיסורו שוה באזרח ובגר יצאה מליקה שבפנים שאין איסורה שוה באזרח ובגר. יכול השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנין בין בחוץ מטמא בגדים אבית הבליעה, תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה ששוה בפנים כבחוץ אף טרפה ששוה בפנים כבחוץ, יצא השוחט חולין בפנים וקדשים בין בפנים בין בחוץ שלא שוו בפנים כבחוץ. בשלמא חולין לא שוו בפנים כבחוץ אלא קדשים בין בפנים בין בחוץ מיפסיל פסולי. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. אשכחן קדשים בחוץ, קדשים בפנים מנלן, הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ, אי הכי מולק קדשים בחוץ נמי לא שוו בפנים כבחוץ, אלא אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שלא בהכשרו ואין דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שהוא בהכשרו. וכבס בגדיו יכול אף הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול וצבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא (סדין) [שביץ] של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה, מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר טמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס, נמצאת אומר היה אוכל בנבלת עוף טהור וידו אחת בתנור וידו אחת באדם שניהם טהורים:

ואם לא יכבס וגו' ונשא עונו יכול יהא ענוש כרת על כבוס בגדים, תלמוד לומר ובשרו לא ירחץ ונשא עונו על רחיצת גופו ענוש כרת על כבוס בגדים בארבעים. מנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה וחייב קרבן על ידי טומאה מה קרבן שחייב להלן על ידי טומאת מקדש וקדשיו אף עונש ואזהרה האמורים כאן על ידי טומאת מקדש וקדשיו. אחרים אומרים ונשא עונו ונשא עונו לגזרה שוה מה נשיאת עון האמור להלן ואוכליו עונו ישא כרת אף נשיאת העון האמור כאן כרת. והקפה [את הדם ואכלו או שהמחה] את החלב וגמעו חייב דכתיב (והנפש) [וכל נפש וגו'] לרבות השותה:

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אניה' אלהיכם כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. אמר ר' חוניא משל למלך שהיתה לו בת יחידה והשר' אותה במבוי אחד ונמצאו כולם בעלי זנות וכשפים, אמר לה אביה בתי תן דעתך שלא תעשי לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו, כך כשהיו ישראל במצרים היו המצרים בעלי זנות שנאמר אשר בשר חמורים בשרם, כשנכנסו לארץ כנען היו הכנענים בעלי זנותוכשפים שנאמר מרוב זנוני זונה טובת חן בעלת כשפים, אמר להם בני הזהרו שלא תעשו לא כמעשה אלו ולא כמעשה אלו תנא ר' חייא אני ה' אלהיכם שני פעמים אני הוא שפרעתי מדור המבול ומאנשי סדום ועמורה וממצרים אני הוא שעתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם והורגת טובים ורעים, מצינו בכל מקום שהקדוש ברוך הוא מאריך רוחו חוץ מן הזנות ואין לן קריין סגיאן ויהי כי החל האדם לרוב וגו' ויראו בני האלהים וגו' וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה וגו'. סדומים כל אותו הלילה היה לוט עומד ומדבר עליהם סניגוריא כיון שאמרו איה האנשים וג'ו הוציאם אלינו ונדעה אותם בתשמיש המטה מדי אמרו עוד מי לך פה עד כאן היה לך רשות ללמד עליהם סניגוריא מכאן ואילך אין לך פתחון פה ללמד עליהם אלא חתן ובנין ובנותיך וגו' כי משחיתים אנחנו וגו'. אניה' אני הוא שפרעתי משמשון ומאמנון ומזמרי ואני עתיד ליפרע ממי שעושה כמעשיהם אני הוא ששלמתי ליוסף וליעל ולפלטי אני עתיד לשלם שכר למי שעושה כמעשיהם שלשה הם שברחו מן העבירה ושתף הקדוש ברוך הוא שמו בשמם ואלו הם יוסף ופלטי ויעל יוסף מנין ועדות ביהוסף שמו יה מעיד עליו שלא נגע בה יעל מנין ותכסהו בשמיכה, רבנן דהכא אמרין בסודרא ורבנן דתמן אמרין במשיכ לא אמר ר' שמעון בן לקיש חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו כלי ששמו שמיכה אלא שמי כה שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע פלטי מנין. כתוב אחד אומר ושאול נתן את מיכל וגו' לפלטי בן ליש וכתוב אחד אומר פלטיאל בן ליש מאן נסיב פלטי ויהיב פלטיאל אלא אל מעיד עליו שלא נגע באשתו של דוד:

אמר רבי יוסי שלשה הם שתקפו יצרן עליהם ונשבעו לו. יוסף בועז ודוד. יוסף מנין. ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים. נשבע ליצרו באלהים שאינו חוטא ואינו עושה הרעה הזאת. דוד מנין. אמר דוד (אל אבישי) חי ה'. למי נשבע ר' יוחנן אמר ליצרו הרע נשבע. ר' שמעון בן לקיש אמר לאבישי נשבע אם תגע בו אני מערב דמך בדמו. הדא הוא דכתיב ויאמר דוד אל תשחיתהו וגו'. בועז מנין חי ה' שכבי עד הבקר כל אותו הלילה היה יצרו הרע מצערו ומפתהו בדברים אמר לו אתה פנוי והיא פנויה אתה מבקש אשה והיא מבקשת איש עמוד ובועלה ותקנה לך בבעילה נשבע ליצרו הרע חי ה'. ולאשה אמר שכבי עד הבקר. אמר ר' נחוניא גבר חכם בעוז. ואיש דעת מאמץ כח שנזדרז על יצרו הרע בשבועה. רבי מיאשא בר בריה דר' יהושע בן לוי אומר נמצינו שלכ מי שהוא רואה בשר ערוה ולא זן ממנה זוכה להקביל פני שכינה מה טעם ועוצם איניו מראות ברע וגו' מלך ביפיו תחזינה עיניך. ודבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אניה' אלהיכם אני הוא שאמרתי והיה העולם אני דיין אני מלא רחמים. אני נאמרן לשלם שכר. אנידיין ליפרע. אני הוא שנפרעתי מאנשי דור המבול ומאנשי סדום ועתיד אני ליפרע מכם אם תעשו כמעשיהם האלה מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצרים. תלמוד לומר במעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכולן. תלמוד לומר כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. מנין מקום שישבו בו ישראל התעיבו מעשיהם יותר מכולן. תלמוד לומר אשר ישבתם בה לא תעשו. מנין שישיבתם של ישראל היא גרמה את כל המעשים האלו. תלמוד לומר אר ישבתם בה לא תעשו, מנין שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים, תלמוד לומר וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו מנין שהדור האחרון התעיבו מעשיהם יותר מכולן תלמוד לומר וכמעשה ארץ כנען לא תעשו מנין מקום שבאו בו ישראל וכבשו התעיבו מעשיהם מן הכל תלמוד לומר אר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ומנין שביאתן של ישראל גרמה את כל המעשים האלו. תלמוד לומר אר אני מביא אתכם שמהלא תעשו ר' שמעון אומר מי פעל ועשה קורא הדורות מראש זימן את הדור חייב שיבואו ישראל ויפרעו מהן:

רבי יוסי הגלילי אומר אחר שהכתוב שוקל מעשה ארץ מצרים למעשה ארץ כנען ומעשה ארץ כנען למעשה ארץ מצרים למה זכו כנענים שישבו על ארצם ארבעים ושבע שנים שנאמר ווחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים מפני שכבדו את אברהם אבינו שאמרו לו נשיא אלקים אתה בתוכנו במבחר קברינו קבור את מתך. רבן שמעון בן גמליאל אומר הרי הוא אומר האדם הגדול בענקים הוא והארץ שקטה ממלחמה בני אדם שכבדו את אברהן אבינו זכו שתשקוט עליהם הארץ אי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו יכול לא יבנו בנינים ולא יטעו נטיעות כמותן. תלמוד לומר ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם. מה היו עושין האיש נושא (על) לאיש ואשה (על) לאשה ואשה נשאת לשנים והאיש נושא אשה ובתה לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו. תניא מקרעין על המת ולא מרדכי האמורי. אמר ר' אלעזר בן עזריה שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית. ר' יוחנן קרי למאניה מכבותי. רב חסדא מדלי להו למאניה כי אזיל בי היזמי והיגיכא אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה. מצית הנהרגים מתיזים את ראשו בסייף כדרך שהלכות עושה. רבי יהודה אומר ניוול הוא לו אלא מניחין את ראשו על הסדן וקוצץ בקופיץ, א"ל אין מנוולת מזו. א"ל ר' יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה ובחקותיהם לא תלכו. ורבנן כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהו גמרינן דאי לא תימא הכי הא דתניא שופרין על המלכים ולא מרדכי האמורי היכי שרפינן והכתליב ובחקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא בשלום תמות ובמשרפו' אבותיך וגו' ישרפו לך לאו מינייהו גמרינן הא נמי כיון דכתיב סייף באורייתא לאו מינייהי גמריני. תניא היה מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה ואין שוחטין לגומא כל עיקר. והרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא. ובשוק לא יעשה כן משום שנאמר ובחקותיהם לא תלכו. ואם עשה כן צריך בדיקא אחריו:

אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. והתניא אילן שהוא משיר פירותיו וכו' (כתוב לעיל על וטמא טמא יקרא). יוצאין בביצת התרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אסורין אף בחול משום דרכי האמורי. בביצת החרגול דעבדי לשחלא. ובשן של שועל דעבדי לשינתא דחייא למאן דניים. דמיתא למאן דלא ניים ובמסמר מן הצלוב דעבדי לזירפא אביי ורבא דאמרו תרוייהו וכו' כדעיל. תני תנא קמיה דר' חייא בר אבין כולהו אית בהו משום דרכי האמורי בר מהני. מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו המין ומניח לו על קדקדו ולימא הכי חד חד נחתבלע בלע נחת חד חד. האומר גד גדי וסנוק לא אושכו ובושכי יש בו שמום דרכי האמורי הוא בשמה והיא בשמו יש בו משום דרכי האמורי. שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה גברית ישביו משום דרכי האמורי. אשתה ואייתיר אשתה ואייתיר (אין) [יש] בו משום דרה"א. המבקעת ביצים בכותל (והטח) בפני אפרוחים והמונה שבעים וחד בשביל שלא ימותו האפרוחין (אין) [יש] בו שמום דרכי האמורי. המרקדת לכותח והמשתקת לעדשים והמצווחת לגריסין והמשתנת מים בפני קדרתה בשביל שתתבשל הקדרה במהרה יש בו משום דרכי האמורי. [אבל] נותנין קיסם של תותים ושברי זכוכית בקדרה בשביל שתתבשל הקדרה. וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה. נותנין בולשל מלח לתוך הגר בשביל שתאיר ותדלק. נותין טיט וחרסית (לתוך) [תחת] הנר בשביל שתמתין ותדלק חמרא וחיי לפום רבנן אין בו משום דרכי האמורי ומעשה בר' עקיבא שעשה משתה לבנו ועל כל כוס וכוס שהביא אמר חמרא וחיי לפום רבנן (חמרא וחיי לפום רבנן ולפום] תלמידיהון:

אלו דברים מדרכי האמורי המספר קומי, והעושה בלורית. והמגביה לגרגרן. והמגררת את בנה לבין המתים. והקושר מטולטלת על ירכו. וחוט אדום על אצבעו. והמונה ומשליך צרורות לים או לנהר הרי זה מרדכי האמורי. המספק והמטפח והמרקד לשלהבת ה"ז מרדכי האמורי. נפלה פתו ממנו ואמר החזירו לי שלא תאבד ברכתי. הניחו נר על הארץ שיצטערו המתים. אל תניחו נר על הארץ שלא יצטערו המתים, נפלו ממנו צרורות ואמר אורחין לנו היום ה"ז מרדכי האמורי, היה מתחיל במלאכה ואמר יבוא פלוני שידיו קלות ויתחיל בה. יבוא זה שרגליו קלות ויעבור לפנינו הרי זה מרדכי האמורי. האומר בחבית או בעסה יבוא פלוני שידיו מבורכות ויתחיל בה ה"ז מרדכי האמורי. הפוקק את החלון בסירא, הקשר ברזל בכרעי דמטה של היה, והעורך לפניה שלחן הרי זה מרדכי האמורי. אבל פוקקין את החלון בגלפקרין או בעמיר ונותנין לפניה ספל של מים וקושרין לה תרנגולת שתהא לה לצוות ולא מרדכי האמורי. האומר שחטו תרנגול זה שקרה כעורב, שחטו תרנגולת זו שהיא קורא כזכר, האכילוה כרבלתא שהיא קורא כזכר ה"ז מרדכי האמורי. קרא עורב ואמר לו צרח. קרא עורב ואמר לו חזור לאחוריך ה"ז מרדכי האמורי. האומר אכול תמרה וחזרת זו שתהא זוכרני בה. אל תאכילני מפני ברקי'. תישן בארונו של מת שתראנו בלילה, אל תישן בארונו של מת שלא תראנו בלילה. הפך את חלוקך שתהא חולם חלומות טובות אל תהפוך את חלוקך שלא תהא חולם חלומות. שב על המכבד שתהא חולם חלומות, אל תשב על המכבד שלא תהא חולם חלומות הרי זה מדרכי האמורי. האימר אל תשב על המחרשה שלא תכבד עלינו מלאכה אל תשב על המהרשה שלא תשבר הרי זה משום דרכי האמורי, ואם בשביל שלא תשבר ודאי ה"ז מותר. האומר אל תפשיל ידיך לאחוריך שלא תאסר עלינו מלכה ה"ז מדרכי האמורי, התופס חור בכותל ואומר חדא ה"ז מדרכי האמורי, אם מפני ניצוצות ה"ז מותר. השופך מים לרשות הרבים ואמר הדא ה"ז מדרכי האמורי, אם מפני עוברין ושבין ה"ז מותר, הזורק ברזל לבין הקברות ואמר חדאה"ז מדרכי האמורי, אם מפני חרשין ה"ז מותר. הנותן מקל של אוד וברזל תחת ראשו ה"ז מדרכי האמורי, אם בשביל לשמרה הרי זה מותר. המצוחת לתנור שלא תנפל הפתל והנותנת קסמין באזני קדרה שלא תהא מרתחת ושופעת לאחוריה ה"ז מדרכי האמורי. אבל נתנה קסמין של תותים וזכוכית בקדרה בשביל שתתבשל מהרה אבל אסרו חכמים בזכוכית מפני סכנת נפשות, המשתקת לעדשים והמצננת לאורז והמטפחת לנר ה"ז מדרכי האמורי נפל נחש ע"ג מטה ואמר עני הוא וסופו להעשיר, עוברה היא יולדת זכר, בתולה היא נשאת לאדם גדול ה"ז מדרכי האמורי. המושבת אפרוחין ואמרה איני מושיבתן אלא ערומה, איני מושיבתן אלא בשמאל, איני מושיבתן אלא בתרי והמקדש בתרי, והמשלח בתרי, והאומר הוסיפן על השלחן ה"ז מדרכי האמורי. הנותנת בצים ועשבים בכותל וטחה בפניהם ומונה שבעים ואחד ה"ז מדרכי האמורי. הכוכרת אפרוחים בכברה והנותנת ברזל בין האפרוחים ה"ז מדרכי האמורי, אם מפני הרעמים ועם מפני הברק ה"ז מותר. השואל במקלו ואומר אם אלך ואם לא אלך ה"ז מדרכי האמורי אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו וגו':

את משפטי תעשו דברים שאלמלי לא נכתבו דין הוא שיכתבו ואלוהן עבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכת דמים וגזל וברכת השם, את חקותי תשמורו דברים שהשטן ויצר הרע משיבין עליהם ואומות העולם משיבין עליהן ואלו הן, אכילת חזיר ולבישת שעטנז וחליצת יבמה וטהרת מצורע ושעיר המשתלח. ואם תאמר מעשה תהו הם, תלמוד לומר אני ה', אני ה' חקקתים ואין לך רשות להרהר בהן. משפטי אלו דינין, חקותי אלו מדרשות תשמרו זה משנה, ללכת בהן זה המעשה, תשמרו ללכת בהם לא משנה עקר אלא מעשה עקר. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם ליתן שמירה ועשיה לחקים וליתן שמירה ועשיה למשפטים. וחי בהם לעולם, אם תאמר בעולם הזה הרי זה סופו מת הוא הא מה אני מקיים וחי בהם לעולם הבא אני ה' נאמן לשלם שכר. מנין לפקוח נפש שהוא דוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל וחי בהם ולא שימות בהם וכו' (כדכתוב ברמז שכ"ז). היה ר"מ אומר מנין שאפילו גוי עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, תלמוד לומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם הא למדת שאפילו גוי והוא עוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול אלא שאין נותנין לו שכר כמצווה ועושה דכתיב ראה ויתר גוים ראה שבע מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום, התירן להם שאין מקבלין עליהן שכר אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, אמר ר' יוחנן כותי העוסק בתורה חייב מיתה שנאמר תורה צוה לנו משה לנו ולא להם. מתיבי היה ר"מ אומר מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה וכו', התם בשבע מצות דידהו:

אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת אלילים וגלוי עריות ושפיכות דמים. וע"א לא והתניא היה ר' ישמעאל אומר מנין שאם אמר לו לאדם עבוד אלילים ואל תהרג מנין שיעבור ולא יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם. יכול אפילו בפרהסיא, תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי, אינהו דאמור כר' אליעזר דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, אלא יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך. גלוי עריות ושפיכות דמים כרבי. דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכימה למדנו מרוצח מעתה, אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה המאורסה גופה מנלן כדתנא דבי ר' ישמעאל ואין מושיע לה הא יש לה מושיע בכל דבר שאתה יכול להושיעה. ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ורוצח גופיה מנאלן סבוא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבא א"ל אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא קטילנא לך א"ל ניקטלך ולא תיקטל מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהאיך סומק טפי, כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור, כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצנעה אבהל בפרהסיא לא. וכמה פרהסיא עשרה בני אדם, פשיטא ישראל בעינן דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, בעי ר' ירמיה תשעה ישראל וכותי אחד מהו, ת"ש דתני רבנאי אחוה דר' ירמיה ברבי אתיא תוך תוך מהבדלן מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכולהו ישראל אף כאן עשרה וכולהו ישראל, והא אסתר פרהסיא הואי, אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמו שאני, דאי לא תימא הכי קוקי ודימונקי היכי יהבינן להו, ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא האי נכרי דאמר לישראל קטול אספסתא בשבתא ושדי לחיותא ואי לא קטילנא לך ליקטול ולא ליקטליה, שדי לנהרא ליקטליה ולא ליקטול, מ"ט לעבוד מילתא קא בעי:

כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן שנאמר ונקלה אחיך כיון שלקה הרי הוא אחיך דברי ר' חנניא בן גמליאל. ואמר ר' חנניא בן גמליאל ומה העובר עבירה אחת נפשו נטלת לו העושה מצוה אחת על אחת כמה וכמה שתנתן לו נפשו. ר' שמעון אומר ממקומו הא למד שנאמר וכרתו הנפשות העושות ואומר אר יעשה אתם האדם וחי בהם הא כל היושב ואינו עובר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. ר"ש ברבי אומר דרי הוא אומר רק חזק לבלתי אכול הדם מה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גלוי עריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתן הפורש ממנו על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד כוף כל הדורות. איש איש אל כל שאר בשרו מה תלמוד לומר איש איש לרבות הגוים שמוזהרין על עריות כישראל. והא מהכא נפקא מהתם נפקא, לאמר זה גלוי עריות, התם בעריות דידהו, הכא בעריות דידן, דקתני סיפא בא על בת ישראל נדון בדין ישראל. למאי הלכתא, אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה המאורסה דלדתידהו לית להון דיינינן ליה בדינא דידן. אבל אשת איש בדינא דידהו דיינינן. והתניא בא על נערה המאורסה נדון בסקילה עלאשת איש נדון בחנק ואי בדינא דידהו סייף הוא. אמר רב נחמן בר יצחק מאי אשת איש דקתני כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו דיינינן ליה בדינא דידן. דתני ר' חנינא והיא בעולת בעל [בעולת בעל] יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן. לא תקרבו מה תלמוד לומר לפי שנאמר איש שיכול אין לי אלא האיש שמוזהר על ידי אשה, אשה שמוזהרת על ידי האיש מנין תלמוד לומר לא תקרבו הרי כאן שנים, הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב, תלמוד לומר לא תקרב. אין לי אלא נדה בלא תקרב ולא תגלה, מנין שאר עריות תלמוד לומר לא תקרבו לגלות ערוה, אני ה' אני נאמן לשלם שכר. אמר ר' פדת לא אמרה תורה אלא קריבה של גלוי עריות בלבד שנאמר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה. עולא כי הוה אתי מבי רב הוה מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו ואמרי לה אבי ידייהו. ופליגא דידיה דאמר עולא אפילו שום קורבה שבעולם אסור משום לך לך אמרין לניזרא סחור סחור להרמא לא תקרב. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כלל, ערות אביך וערות אמך פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. שהיה בדין הואיל ומותר בבת אחי אביו ואחי אביו מותר בבתו, אם למדת שאסור באשת אחי אביו אחי אביו אסור באשתו והואיל ומותר באשת חורגו חורגו מותר באשתו, אם למדת שאסור בבת חורגו אף חורגו יהא אסור בבתו, אם אמרת כן הבאת עריות מן הדין, תלמוד לומר איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו כלל, ערות אביך וערות אמך פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, אניה' דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם. ר"ש בן יוחאי אומר הוא שנאמר להלן אנכי ה' אלהיך אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן הן, קבלתם מלכותי קבלו גזרותי לא יהיה לך אלהים אחרים על פני:

הוא שנאמר כאן אני ה' אלהיכם אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם בסיני אמרו לו הן הן, קבלתם מלכותי קבלו גזרותי כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. ר' ישמעאל אומר חמורות עריות שפותח בהם ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א, שבתחלת הענין הוא אומר לא תקרבו לגלות ערוה אני ה' ובסוף הענין הוא אומר ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלהיכם. הא חמורות עריות שפותח בהן ביו"ד ה"א וחותלם בהן ביו"ד ה"א. רבי אומר גלוי ויודע לפני מי שאמר והיה העולם שסופן לינתק בעריות לכך בא עליהן בגזרה אני ה' אלהיכם דעו מי הוא הגוזר עליכם. וכן מצינו שנתקו בעריות שנאמר וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. וכן מלאכי אמר להם וזאת שניתתעשו כסות דמעה וגו'. אמר להם לא זאת תחלה לכם כבר בכיתם בימי משה, אמרו לו ולא אחד עשה ושאר רוח לו, מי שברא את ישראל לא ברא אוה"ע, אמר להם מה אחד מבקש זרע אלהים, ענו עלם ואמרו יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב. לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים אם הוא כהן [לא יהיה לו] בן מגיש מנחה לה' צבאות. ואומר ומבני (יהושע בן יהוצדק) [יוידע בן אלישיב] הכהן הגדולחתן לסנבלט החרוני ואבריחהו מעלי. אמר רבי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אמור להם אף אני מוזהר, כשם שאמרתי לך וקבלת כך אמור להם ויקבלו. ואמרת אליהם היר אזהרה לבית דין. אני ה' דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר:

כמעשה ארץ מצרים וגו'. מקיש מעשה ארץ מצרים למעשה כנעניים ומעשה כנעניים למעשה מצרים, מה מעשיהם של מצרים שטופים בעבודה זרה ובמשכב זכור ובהרבעת בהמה אף מעשיהם של כנענים כיוצא בהן. ובחקותיהם לא תלכו וכי תלכו וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו והלא כבר נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו' כי תועבת ה' כל עושה אלה וגו' ובחוקתיהם לא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון טרטיאות וקרקסיאות והאיצטבעות. ר' מאיר אומר אלו דרכי האמורי שאמרו חכמים, שמא תאמר להם חקים ולכם אין חקים, תלמוד לומר את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם. עדיין יש מקום ליצר הרע להרהר ולומר שלהם נאים משלנו, תלמוד לומר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה גו':

את משפטי תעשו אלו דברים הכתובים בתורה שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבם [כגון הגזלות]. ללכת בהם עשם עיקר ואל תעשם טפלה שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם שלא תערב בהם דברים אחרים. שמא תאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמד חכמת העולם, תלמוד לומר ללכת בהם שלא תפטר מתוכן. וכן הוא אומר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך, בהתהלכך תנהה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך בשעית מיתה, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא, וכן הוא אומר הקיצו ורננו שוכני עפר כי טלך, ושמא תאמר אבד סברי ובטל סיכויי תלמוד לומר אני ה', אני סברך אני סיכוייך ועלי בטחונך. ואמר ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ואמלט, ואומר כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים, ואומר אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא. ושמרתם את חקותי אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מנין תלמוד לומר ושמרתם את חקותי, אשר יעשה אותם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם וכו' (כדלקמן). וכן הוא אומר וזאת תורת האדם אדני אלהים, תורת כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא וזאת תורת האדם. וכן הוא אומר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. וכה"א זה השער לה' כהנים לוים וישראלים יבואו בו לא נאמר אלא זה השער לה' צדיקים יבואו בו, וכן הוא אומר רננו כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה וכן הוא אומר הטיבה ה' לכהנים ללוים ולישראלים לא נאמר אלא הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם, הא אפילו גוי (ועשה את התורה) [העוסק בתורה] הרי הוא ככהן גדול. וחי בהם ולא שימות בהם, היה ר"ש אומר מנין שאם אמרו לא לאדם בינו לבין עצמו עבוד עבודה זרה ואל תהרג שיעבור ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם. או אפילו אמרו לו ברבים תלמוד לומר ולא תחללו את דם קדשי ונקדשתי אם מקדישים אתם את שמי אף אני אקדש את שמי על ידכם, כשם שעשו חנניה מישאל ועזריה שהיו כל אה"ע שטוחים לפני הצלם והן עומדין ודומין לתמרים, ועליהם מפורש בקבלה זאת קומתך דמתה לתמר אמרתי אעלה בתמר אחזה בסנסניו. היום אני מתעלה בהם לפני אוה"ע היום אני נפרע להם משונאיהם היום אני מחיה להם את המתים. אני דיין לייפרע ונאמן לשלם שכר:

איש איש אל כל שאר בשרו. זה שאמר הכתוב אל ההרים לא אכל ואשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב, מקיש אשה נדה לאשת רעהו מה אשת רעהו הוא בבגדו אסור. ופליגא דרבי פדת וכו' (כדלעיל). תנא דבי אליהו מעשה באדם אחד שקרא הרבה שינה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו והיתה אשתו נוטלת תפליו ומחזירתן בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אמרה להם כתוב בתורה כי היא חייך ואורך ימיך, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו. ולא היה אדם שהחזירה דבר, פעם אחת נתארחתי אצלה אמרתי לה בתי בימי נדותך מהו אצלך אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, בימי לבונך מהו אצלך אבל עמי ושתה עמי וישן עמי בקרוב בשר ולא עלתה על דעתו

דבר אחר, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שלא הכיר פנים בתורה, שהרי אמרה תורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב. כי אתה רב דימי אמר מטה אחת הוה, במערבא אמרי סינר מפסיק בינו לבינה:

ערות אביך וגו'. הבא על האם חייב משום אם ומשום אשת אב. רבי יהודה אומר אינו חייב אלא משום אם בלבד. אמר רבא קסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך ומייתי לה בגזרה שוה ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין תלמוד לומר ערות אביך לא תגלה אמך היא. משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אב. תניא כוותיה דרבא. איש פרט לקטן, אשר ישכב את אשת אביו משמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו. אמו שאינה אשת אביו מנין תלמוד לומר ערות אביו גלה מופנה להקיש ולדון הימנו גזרה שוה. מות יומתו בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה, נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה, עונש שמענו אזהרה מנין תלמוד לומר ערות אביך לא תגלה. ערות אביך זו אשת אביך, או אינו אלא ערות אביך ממש, נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות אביו גלה מה להלן באישות הכתוב מדבר אף כאן באישות הכתוב מדבר, ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו שאינה אשת אביו שהיא אמו בין אשת אביו שאינה אמו, אמו שאינה אשת אביו מנין, תלמוד לומר ערות אביך לא תגלה. אין לי אלא באזהרה שעשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, בעונש מנין, נאמר כאן ערות אביך לא תגלה ונאמר להלן ערות (דודו) [אביו] גלה מה באזהרה עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו אף בעונש עשה הכתוב אמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו. אמך היא משים אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו, ורבנן ערות אביך אביך ממש. האי מואת זכר נפקא, לחייב עליו שתים וכדרב יהודה כותי הבא על (אמו) [אביו] חייב שתים, אמר רבא מסתבר מילתא דרב יהודה בישראל ובשוגג ובקרבן והאי דקאמך כותי לישנא מעליא הוא. דאי סלקא דעתך כותי, דינו מאי ניהו קטלא, בתרי קטלי קטלת ליה. תניא נמי הכי הבא על (אמו) [אביו] חייב שתים, הבא על אחי אביו חייב שתים. איבעית אימא דלא כר' יהודה, ואיבעית אימא אפילו תימא ר' יהודה דמייתי לה בקל וחומר מאחי אביו, ומה אחי אביו דקורבא דאבא הוא חייב שתים אביו לא כל שכן, וקא מיפלגי בפלוגתא דאביי ורבא, מר סבר עונשין מן הדין ומר סבר אין עונשין מן הדין. ורבנן אזהרה לאשת אביו מנא להו, נפקא להו מערות אשת אביך לא תגלה. ור' יהודה ההוא מיבעי ליה לאזהרה לאשת אביו לאחר מיתה ורבנן הדוא מסיפא דקרא נפקא ערות אביך היא, ור' ההוא מיבעי ליה משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת איש. והא אנן תנן הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי האב בין לאחר מיתת אביו ולא פליג ר' יהודה, אמר אביי פליג בברייתא. ורבנן עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו, בשלמא לר' יהודה מייתי ליה בגזרה שוה, אלא לרבנן מנא להו, אמרי לך ההוא ערות אביו גלה דמפיק ר' יהודה לגזרה שוה מפקי ליה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתה, ורבנן עונש דאמו שאינה אשת אביו מנא להו, אמר רב ששת אמך היא עשה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו, ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבוא עליה בדבור אחד נאמרו (כתוב ברמז רצ"ה):

תנו תנו רבנן הבא על אחותו והיא בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו. ר' יוסי בר ר' יהודה אומר אינו חייב אלא משום אחותו בלבד, מאי טעמא דרבנן מכדי כתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך, ערות בת אשת אביך מולדת אביך למה לי, לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו, ור' יוסי בר' יהודה אמר א"ק אחותך היא משום אחותו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום בת אשת אביו. ורבנן מיבעי ליה לחייבו על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, לומר שאין מזהירין מן הדין, ור' יוסי בר' יהודה האי אשת אביך מאי עביד ליה, מיבעי ליה מי שיש לו אישות לאביך פרט לאחותו משפחה ומנכרית:

ערות ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית. בין שאומר לאביך קיים בין שאומר לאביך הוצא וכו', ורבנן למעוט שפחה ונכרית מנא להו, נפקא להו מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה. ור' יוסי בר' יהודה חד בשפחה וחד בנכרית. וצריכי דאי אשמעיון שפחה משום דאין לה יחס אבל נכרית דאית לה יחס אימא לא. ואי אשמעינן נכרית משום דלא שייכה במצות אבל שפחה אימא לא, צריכא. ורבנן אשכחן שפחה נכרית מנא לן, וכי תימא לילף משפחה מה לשפחה שכן אין לה יחס, אמר קרא כי יסיר את בנך מאחרי בנך [הבא מישראלית] קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכותית קרוי בנך אלא בנה, הא בשבעת גוים כתיב. סיר לרבות את כל המסירות. ומאן תנא דפליג עליה דר' יוסי בר' יהודה ר' שמעון דדריש טעמא דקראי, ערות בת בנך רבא רמי כתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותה הא בת בנה דידה ואת בת בתה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה הא כיצד, כאן בנשואין כאן באונס. ואימא פרט לחייבי לאוין, חייבי לאוין תפסי בה קידושין דכתיב כי תהיין לאיש שתי נשים וגו', אהובה אהובה בנשואה, שנואה שנואה בנשואיה ואמר רחמנא כי תהיין. תנו רבנן אנס אשה מותר לישא בתה, נשא אשה אסור לישא בתה. מנא הני מילי דתנו רבנן בכולן נאמר בהן שכיבה וכאן נאמר בו קיחא לומר לך דרך לקוחין אסרה תורה. אמר ליה רב פפא לאביי אלא מעתה גבי אחותו דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו דרך קיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי. א"ל לקוחין יש בתורה סתם, הראיון לשכיבה לשכיבה הראוין לקיחה. רבא אמר אנס אשה מותר לישא בתה מהכא, דכתיב ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותה הא בת בנה דידה גלי וכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה וגו', הא כיצד כאן באונסין כאן בנשואין, ואיפוך אנא, עריות שאר כתיב בהו, בנשואין איכא שאר באונסין ליכא ליכא, ערות כלתך וגו' הבא על כלתו חייב משום כלתו ומשום אשת איש בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. וליחייב נמי משום אשת בנו, אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו לומר לך זו היא כלתו וזו היא אשךת בנו. ערות אשת אחיך וגו' תניא אשת אחיך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. או אינו אלא מן האב ולא מן האם ודין הוא חייב כאן וחייב באחותו מה אחותו בין מן האב בין מן האם אף כאן בין מן האם או כלך לדרך זו חייב כאן וחייב בדודתו מה דודתו מה דודתו מן האב ולא מן האם אף כאן מן האב ולא מן האם. נראה למי דומה דנין קרובי עצמו מקרובי עצמו ואל תוכיח דודתו שקרובי האב. או כלך לדרך זו דנין דבר שעל ידי קדושין מדבר שעל ידי קדושין ואל תוכיח אחותו שאיסור הבא מאליו, תלמוד לומר ערות (אחיו גלה) [אחיך הוא] בין מן האב בין מן האם. ואימא אידי ואידי בואשת אח מן האב חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דאין לה בנים בחיי בעלה. אין לה בנים בחיי בעלה מדרב הונא נפקא. ואימא אידי ואידי באשת אח מן האב חדא דיש לה בנים בחיי בעלה וחדא דיש לה בנים לאחר מיתת בעלה, יש לה בנים לאחר מיתת בעלה לא צריכא קרא מדאמר רחמנא שאין לה בנים שהיא הא יש לה בנים אסירא [ודלמא אין לה בנים אסורה לעלמא ושריא ליבם. יש לה בנים שריא לעלמא ושריא ליבם], אי נמי אין לה בנים מצוה יש לה בנים רשות. אי נמיאין לה בנים אין יש לה בנים לא ילאו הבא מכלל עשה עשה, כתיב קרא אחרינא ערות אחיו גלה. ואימא אשת אח מן האם כאשת אח מן האב ולאחר מיתת בעלה שריא, אמר קרא היא בהוייתה תהא:

תנו רבנן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה, עליה מה תלמוד לומר, לפי שנאמר יבמה יבוא עליה שומע אני אפילו באחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר, נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן מקום מצוה אף כאן מקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח. אין לי אלא היא צרתה מנין, תלמוד לומר לצרור. אין לי אלא צרתה צרת צרתה מנין, תלמוד לומר לצרור התורה ריבתה צרות הרבה, רב אשי אמר צרת צרתה לא צריכא קרא סברא היא, צרה מאי טעמא אסירא במקום ערוה קיימא צרת צרתה נמי במקום ערוה קיימא. ואין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין, אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם. ואין לי אלא הן צרותיהן מנין, אמרת אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרותיה אסורות, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה ליבם צרתה אסורה. מכאן אמרו ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם. יכול שאני מרבה שש עריות חמורות מאלו שיהו צרותיהן אסורות. אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחין. ואסורה ליבם צרתה אסורה, אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחין ואסורה ליבם צרתה אסורה. יצאו שש עריות. חמורות מאלו הואיל ואי אפשר לינשא לאחין צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו עונש מנין, אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. טעמא דכתב רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מייבמת, מאי טעמא, אתי עשה ודמי לא תעשה דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך. ואימא הני מילי לא תעשה גרידא, לא תעשה שיש בו כרת מי דחי, אטו עשה דחי את ל'ת לאו ל"ת חמור מיניה מה לי חומרא זוטא מה לי חומרא רבה. רבא אמר ערוה לא צריכא קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת. וכי איצטריך קרא למיסר צרה. ומאי שנא ערוה דאין עשה דוחה לא תעשה שישבו כרת צרה נמי לא תיבעי קרא דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. אלא צרה נמי לא בעי קרא וכי איצטריך קרא למישרי צרה שלא במקום מצוה. מאי טעמא אמר קרא עליה, במקום עליה האו דאסירא צרה שלטא במקום עליה שריא. ואימא היא גופה שלא במקום מצוה תשתרי. אמר ליה עליך אמר קרא בחייה כל שבחייה, והאי בחייה מיבעי ליה למעוטי לאחר מיתה דאי מאשר אל אחותה הוה אמינא נתגרשה שריא כתב רחמנא בחייה כל שבחייה אף על גב דנתגרשה לא. אלא תרי קראי כתיבי ואשה אל אחותה לא תקח לצרור וכתיב לגלות ערותה עליה בחייה (דחומרא) [דחדא] משמע, הא כיצד במקום מצוה שתיהן אסורות שלא במקום מצוה היא אסורה צרתה מותרת, איפוךוכו'. א"ל רב כהנא לרב אשי ממאי דהאי עליה לאיסורא דילמא להתירא והכי קאמר ואשה אל אחותה לא תקח לגלות ערותה שלא במקום עליה אבל במקום עליה שתיהן מותרות אם כן לגלות ערותה דחדא מי משכחת לה. אי במקום מצוה שתיהן מותרות, אי שלא במקום מצוה שתיהן אסורות, ואיבעית אימא אתיא הקישא דרבי יונה דאמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו הוקשו כל העריות כולן לאשת אח מה אשת אח שהיא אף כל העריות כולן שריין, אמר רחמנא עליה:

רבי אומר ולקח ולקחה ויבם ויבמה לאסור צרות ועריות. מידי צרה כתיבוא הכא ועוד צרה מלצרור נפקא. לצרור מפיק ליה לדר' שמעון. צרה היכא כתיבוא, הכי קאמר אם כןליכתוב ולקח מאי ולקחה כל היכא דאיכא תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב שריא ואי לא תרוייהו אסורין, ויבם ויבמה במקום יבום הוא דאסירא צרה שלא במקום יבום שריא צרה. ורבנן האי ולקחה מיבעי ליה לכדרבי יוסי בר חנינא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה ויבמה בעל כרחה. ורבי האי עליה מאי עביד ליה, מיבעי ליה לכדתניא אין חייבין אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת דכתיב ונודעה החטאת אשר חטא עליה. רבי אומר נאמר כאן עליה ונאמר להלן עליה מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן. ורבנן האי סברא מנא להו, נפקא להו כדמקרי ליה ר' יהושע בן לוי לבריה תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה כל התורה כולה לעבודה זרה מה עבודה זרה דבר שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת. שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה הרי אלו חולצות ולא מתיבמות. ור' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן היבום שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשה צרות זו לזו לא יהא לך לקוחין אפילו באחת מהן:

ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב (כתוב לעיל). אחותו דכתיב בה כרת למה לי לכדרבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד הייב על כל אחת ואחת, ולר' יצחק דאמר כל חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאה כרת באחותו לומר לך לכרת נתן ולא למלקות. לחלק מנ"ל, נפקא ליה מואל אשה בנדת טמאתה לחייב על כל אשה ואשה ששה ושלשים כריתות מנינא למה לי. אמר ריב יוחנן שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' אלא אימא עבד חדא מיחייב חדא עבד כולהו בהעלם אחד לא נתחייב אלא חדא. נפקא להו מן ואל אשה בנדת טמאתה וגו' לחלק על כל אשה ואשה. אלא כרת באחותו למאי אתא לחייב על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ולר' יצחק דאמר חייבי כריתות בכלל היו ולמה יצאת כרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות הא מילתא מנא ליה. נפקא ליה מאחותו דמיפא דקרא דכתיב ערות אחותו גלה. ורבנן אחותו דסיפא דקרא מאי עבדי ליה. מיבעי ליה לחייב על אחותו בת אביו ובת אמו לומר שאין עונשין מן הדין. ור' יצחק קסבר עונשין מן הדין. ואיבעית אימא יליף עונש מן אזהרה:

ומזרעך לא תתן להעביר למולך. תניא ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפסה תורה לשון מולך כל שהמליכו עליהם אפילו צרור אפילו קיסם. אמר ר' ינאי אינו חייב עד שימסרנו לכהנים שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר. תניא נמי הכי ומזרעך לא תתן להעביר יכול העביר ולא מסר יהא חייב תלמוד לומר לא תתן. מסר ולא העביר יהא חייב תנד "ל להעביר. מסר והעביר ולא למולך וכו' מסר והעביר למולך ולא באש יהא חייב. נאמר כאן להעביר באש וכו' ומה כאן מולך אף להלן מולך. אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך. בעי רב אשי העבירו סומא מהן, ישן מהו. בן בנו בן בתו מהו. פשוט מיהא חדא דתניא כי מזרעו מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימצא בם מעביד בנו ובתו אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו בן בתו מנין. תלמוד לומר בתתו מזרעו. תנא פתח בכי מזרעו וסליק בתתו מזרעו. דרשא אחרינא הוא זרעו אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין, תלמוד לומר בתתו מזרעו. אמר ר' יהודה אינו חייב על שיעבירנו דרך העברה היכי דמיאמר אביי שירגא דליבני במיצעי ונורא מהאי גיסא. רבא אמר משוורתא דפוריא. תניא כוותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגל פטור ואינו חייב אלא על יוצאי ירכו הא כיצד בנו ובתו חייב ואמו אחיו ואחותו פטור, העביר עצמו פטור. ר' אלעזר בר"ש מחייב דא"ק לא ימצא בך בעצמך. ורבן לא דרשי בן והתנן אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת ואמר ר' יהודה אמר רב אפס כי לא יהיה לך בן אביון שלך קודמת לשל כל אדם, התם מאפס:

ואת זכר לא תשכב. תנו רבנן איש פרט לקטן, אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן וכו'. אמר ר' ישמעאל הרי זה בא ללמד ונמצא למד. מות יומתו בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה נאמר כאן דמיהם בם ונאמר באוב וידעיני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה. עונש שמענו אזהרה מנין. תלמוד לומר ואת זכר לא תשכב. למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מנין. תלמוד לומר ולא יהיה קדש ואומר וגם קדש היה בארץ דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה לא תשכב:

ובכל בהמה לא תתן שכבתך. תנו רבנן איש פרט לקטן. אשריתן שכבתו בבהמה בין גדול בין קטנה. מות יומת בסקילה. או אינו אלא באחת מכל מיתות האמורות בתורה. נאמר כאן תהרוגו ונאמר להלן כי הרוג תהרגנו מה להלן סקילה אף כאן סקילה. למדנו עונש לשוכב לנשכב מנון. תלמוד לומר כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב. ולמדנו עונש בין לשוכב בין לנשכב אזהרה מנין. תלמוד לומר ובכל בהמה לא תתן שכבתך. למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מנין. תלמוד לומר ולא ייה קדש. ואומר וגם קדש היה בארץ דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר אין צריך הרי הוא אומר לא תתן שכבתך לא תתן שכיבתך. ור' ישמעאל אזהרה לנשכב לבהמה מניא ליה נפקא ליה מכל שוכב עם בהמה אם אינו ענין לשוכב תנהו ענין לנשכב. ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב מה שוכב ענש והזהיר אף נשכב ענש והזהיר:

אל תטמאו בכל אלה בין בכולן בין במקצתן. כי בכל אלה נטמאו הגוים אלו מצרים. אשר אני משלח מפניכם אלו כנענים. ותטמא הארץ מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלה. ואפקוד עונה עליה כיון שאני פותח פינקס [מיד אני] גובה את הכל. ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו. ושמרתם אתם אתם נאים שומרים [אותם] שאתם פתחתם תחלה וכה"א גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום. ולא תעשו מכל התועבות האלה בין מכולן בין ממקצת. אזרח זה אזרח [האזרח לרבות נשי האזרחים]. גר זה הגר. הגר לרבות את נשי גרים. בתוככם לרבות נשים ועבדים (המשוחררין) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ מלמד שהארץ מיטמאה על ידי הדברים האלה. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אר לפניכם מלמד שהארץ מתחייבת גלות על ידי הדברים האלה. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה [בין מכולם בין ממקצתם] ונכרתו הנפשות העושות מה תלמוד לומר, לפי שנאמר איש יכול אין לי אלא איש שעלוש כרת על ידי אשה. אשה ענושה כרת על ידי האיש מנין. תלמוד לומר הנפשות הרי כאן שנים. העושות מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהו חייבין כרת על הקריבה תלמוד לומר העושות ולא הקריבות. מקרב עמם ועמם בשלום. ושמרתם את משמרתי שמרו לי משמרתי. ושמרתם את משמרתי להזהיר בית דין על כך. לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם מלמד שהעריות קרויות טומאה. ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אם מטמאים אתם בהם נפסלין אתם מאחרי. וכי מה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים לי כליה לכך נאמר אני ה' אלהיכם. וכן עזרא הוא אומר הנשוב להפר מצותיך וגו' הלוא תאנף בנו עד כלה לאין שארית ופליטה ה' אלהי ישראל צדיק אתה:

כי את כל התועבות האל. בעון גלוי עריות והשמטת שמיטין ויובלות גלות גלות באה ומגלין אותן ממקומן ביאן אחרים ויושבין במקומן. שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ ותקיא הארץ. ובעבודה זרה כתיב ונתתי פגריכם על פגר גלוליכם. וכתיב ואתכם אזרה בגוים ובשמיטין וביובלות כתיב ואז תרצה הארץ את שבתותיה. אמר רב הונא רמז לשניות מן התורה מנין שנאמרכי את כל התועבות האל האל קשות מכלל דאיכא רכות ומאי נינהו שניות. ומאי משמע דהאי אל קשות דכתיב ואת אילי הארץ לקח. לימא פליגא אדר' לוי דאמר קשה עונשן שלמדות יותר משל עריות שזה נאמר בהן ואל וזה נאמר בהן אלה. אל קשה ואלה קשה מאל. גבי עריות נמי כתיב ואלה. ההיא למעוטי מדות מכרת. ואלא מאי חומריחון, הני אפשר בתשובה הני לא אפשר בתשובה. רב כהנא אמר מהכא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי. אמר ליה אביי לרב יוסף הא דאורייתא היא. מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כי כל אשר יעשה מכל התועבות הוקשו כל העריות כולן לאשת אח ובו' כדלעיל:

מנין להעראה מן התורה אמר ר' יונה ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע א"ק כי כל אשר יעשה מכל התועבות הוקשו כל העריות כולן לנדה מה נדה בהעראה דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה אף כל העריות כולן בהעראה. והשתא דאיתקש כל העריות לנדה נדה דכתיב גבי אשת אח ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא למה לי. כדרב הונא דאמר רמז ליבמה שאסורה בחיי בעלה מנין. סברא היא מדאמר רחמנא לאחר מיתת בעלה שריא מכלל דבחיי בעלה אסירא ואימא לאחר מיתת בעלה מצוה בחיי בעלה רשות. אי נמי לאחר מיתת בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הכא מכלל עשה עשה. תלמוד לומר איש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא. וכי אשת אחיו נדה היא. אלא כנדה מה נדה אף על פי שיש לה היתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת. אף אשת אח אף על פי שיש לה העיתר לאחר מכאן בשעת איסורה בכרת. אף אשת אח אף על פי שישלה היתר לאחר מיתת בעלה בשעת איסורה בכרת. העראה דכתיב נבי אחות אב ואחות אם למה לי. כדבעא מיניה רבינא מרבא המערה בזכור מהו. משכבי אשה כתיב אלא דמערה בבהמה מהי. א"ל אם אינו ענין להעראה דכתיב גבי אחות אב ואחות אם דאתיא בהקישא דר' יונה. תנהו לענין העראה דבהמה מכדי בהמה חייבי מיתות בית דין היא מאי טעמא כתיב לה להעראה דידה בחייבי כריתות ליכתוב בחייבי מיתות בית דין. איידי דכיליה קרא לדרשא אתא כתיב העראה דבהמה נמי אמילתא דדרשא. מאי דרשא דתניא עדות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם וכו' כדלעיל. ולמה לי למיכתב באחות אב ולמה לי למיכתב באחות אם. צריכי דאי כתב רהמנא באחות אב שכן לא חיים אבל אחות אם אימא לא. אי כתב באחות אם שכן ודאית אבל אחות אב אימא לא צריכא. ודודתו דפשיטא ליה לתנא דמן האב ולא מן האם מנא ליה. אתיא דודו דודי כתיב הכא ערות דודו גלה וכתיב התם או דודו או בן דודו יגאלנו מה להלן מן האב ולא מן האם אף הכא נמי מן האב ולא מן ההם והתם מנלן אמר קרא ממשפתו משפחת אב קרויה משפחה משפחת אם אינה קרויה משפחה. כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות כולן לאחות אשה. מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף כל העריות לא תפסי בהו קידושין אי הכי אפילו נדה נמי. אלמה אמר אביו הכל מודים בבא על הנדה אעל הסוטה אין הולד ממזר, אמר חזקיה אמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא בה הויה ומה חזית דמקשת להו לאחות אשה ניקשינהו לנדה. קולא וחומרא לחומרא מקשינן. ושמרו את משמרתי בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזרה רצה מקיימה רצו אחרים מקיימין. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן הוא גוזר גזרה והוא מקיימה מה טעם ושמרו את משמרתי אני שמרתי מצותיה של תורה תחלה, אמר ר' סימון כתיב מפני שיבה תקום אני שמרתי מצות עמידת זקן תחלה: