לעשות לרוח משקל אמר רבי אחא בנוהג שבעולם הבריות אומרת איש פלוני רוחו יתרה שנתנה בו רוח יתרה, איש פלוני רוחו קצרה שנתנה בו רוח קצרה. ומים תכן במדה האדם הזה משוקל חציו מים וחציו דם בשעה שהוא זוכה לא המים רבין על הדם ולא הדם רבה על המים, וכשאינו זוכה אם המים רבין על הדם נעשה סה אדרופיקום. ואם הדם רבה על המים נעשה מצורע, אדם (אדום) [או דם]. מי פלג לשטף תעלה. אמר רבי ברכיה אית אתרא דצוחין לשערה שיטפא. מעשה בחסיד א' שהיה יושב ודורש אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקדוש ברוך הוא גומא בפני עצמה, למחר בקש לצאת לפרנסתו, אמרו לו אתמול היית יושב ודורש אין לך כל נימא ונימא שלא ברא הקדוש ברוך הוא לה גומא בפני עצמה כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה ועכשיו ועכשיו אתה מבקש לצאת לתוך פרנסתך תיב לך וברייך קאים לך, שמע ותיתיב ליה וקם ליה ברייה. ודרך לחזיז קולות, אמר רבי אבין משל לגינת ירק שהמעין לתוכה כל זמן ששופע לתוכה ירקה משחיר פסק המעין הלבין ירקה, כך זכה אדם ושער שחור צמח בו נרפא הנתק טהור הוא, ואם לאו ושער בנוגע הפך לבן אדמדם. נכונו ללצים שפטים מוכנים הן הדינין ללצים ולעוברים עבירות, בנוהג שבעולם אדם רוכב עלחמור פעמים שסורח עליו ומכהו וכו' ברם הכא נכונו ללצים שפטים. אמר ר' אכין מה הוא ומהלומות לגו כסילים משל למטרוניתא שיכנסה לתוך פלטין של מלך כיון דחמת מגביא תליין דחלת, א"ל המלך אל תתיראי, אלו לעבדים ולשפחות אבל את לאכול ולשתות ולשמוח. כךכיון ששמעו ישראל פרשת נגעים נתיראו, אמר להם משה לישראל אל תתיראו, אלו לעובדי אלילים, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו, מה כתיב למעלה מן הענין אשה כי תזריע וילדה זכר, מה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו וכי מה ענין זה לזה, אמר ר' תנחים משל לחמורה שרעת ונכוית מי גרם לולד שיצא כווי שרעת ונכוית אמו, כך מי גרם לולד שיהא מצורע, אמו שלא שמרה את נדתה. אמר ר' אבין משל לגינת ירק שהמעין לתוכה כל זמן שהמעין לתוכה היא עשויה ביצין, כך כל מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בניו מצורעים. רבי אבין קרא עליה אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה, והם קוראים על אבותיהם אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. רבי אבין בשם רבי יוחנן כתיב ואם לא תמצא ידה די שה ומה כתיב בתריה אדם כי יהיה בעור בשרו, וכי מה ענין זה לזה, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית כך, חייך שאני מצריכך לבוא אל הכהן שנאמר והובא אל הכהן. אמר ר' יוחנן למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודה זרה לומר לך שכל המקיים מצות חלה כאלו בטל עבודה זרה יכל המבטל מצות חלה כאלו קיים עבודה זרה, אמר ר' אלעזר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם מי גרם שתכשל בזונה על ידי שאכלת ככר שאינו מעושר. אר"ש בן לקיש ואיש את קדשיו לו יהיו מה כתיב בתריה איש איש כי תשטה אשתו וגו' וכי מה ענין זה לזה, אני אמרתי תן מתנתך לכהן ואתה לא עשית חייך שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן שנאמר והביא האיש את אשתו אל הכהן:

אמר רבי לוי ברכות מברכות את בעליהן, וקללות מקללות את בעליהן. אבן שלמה וצדק יהיה לך אם עשית כן יש לך מה לישא ומה ליתן מה ליקח ומה למכור, קללות מקללות את בעליהן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה אם עשית כך לא יהיה לך מה לישא ומה ליתן וכו', אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לא תעשה לך איפה גדולה וקטנה, חייך שאפילו קטנה אינו מספיק ביד אותו האיש. ודכותה לא תעשון אתי אלקי כסף וגו', אם עשית כן, חייך שאפילו של עץ או של אבן אינו מספיק ביד אותו האיש שתהא לו. רבי בשם רבי חמא בר חנינא צער גדול היה לו למשה בדבר, כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים, אמר ליה הקדוש ברוך הוא לא נהנה (אותו) מהם כ"ד מתנות. מתלא אמר דאכיל בהדי קורא ילקה בהדי קילא). שאת זו בבל על שם ונשאת המשל הזה על מלך בבל. ספחת זו מדי שהעמידה המן הרשע שהיה שף כנחש על שם על גחונך תלך. בהרת זו יון שהיתה מבהרת בגזרותיה ואומרת להם לישראל כתבו על קרן השור שיאן לכם חלק באלקי ישראל. נגע צרעת זו מלכות הרשעה שהקדוש ברוך הוא מלקה אותה בצרעת מדוע נסחף אביריך. לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים, אבל לעתיד אמר הקדוש ברוך הוא אני מטהר אתכם הדא הוא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':

אדם כי יהיה בעור בשרו. למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקים זהו שאמר הכתוב מה אקוב לא קבה אל, אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם, זהו שאמר הכתוב איום ונורא הוא זה אדם ששולט בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו שנאמר בו תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. ממנו משפטו ושאתו יצא שבשעה שהוא חוטא מביא עליו יסורין מגופו למה שאין מדותיו כמדת בשר ודם. מדת בשר ודם כשסרח עליו עבדו מביא אדם אחר ומכהו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא מגופו של אדם רודה אותו ומכהו שנאמר ממנו משפטו ושאתו יצא, זה שאמר הכתוב כי לא אל חפץ רשע אתה ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחחיב בריה. על אחת כמה וכמה חפץ לצדק בריותיו. לא יגורך רע אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה אלא על הטובה. שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה, וכן אתה מוצא כשברא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם שנאמר ויברך אותם אלהים, וכשקללן לא הזכיר שמו שנאמר ולאדם אמר ואל האשה אמר. וא"ת על הנחש הזכיר בשעת קללתו, כך שנו חכמים על שלשה דברים הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו אף על פי שהן לרעה, על המסית זה הנחש שהסית את האשה ואמר כי יודע אלהים וגו'. ועל העובר על דברי חכמים שנאמר כה אמר ה' אלהי ישראל ארור האיש אשר לא ישמע וגו'. ועל העושה פטרונו בשר ודם שנאמר כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו וגו'. וכן אתה מוצא בנח שברך את בניו אמר ברוך ה' אלהי שם. יפת אלהים ליפת, אבל כשקלל את כנען. וכן אתה מוצא באלישע שעמד וקלל את הארמים ואמר הך נא את הגוי הזה בסנורים ולא הזכיר את השם. וכשחזר והתפלל עליהן שיפקחו עיניהן אמר ה' פקח את עיני. אפילו ישראל חלק להם כבוד ולא הזכירם לרעה, כשבא לקרבנות אמר למשה אדם כי יקריב מכם. אבל כשבא להזהיר על הנגעים אמר אדם כי יהיה בעור בשרו, קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה אלא מתרה אותו ומלקה ביתו שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, חזר בו יפה ואם לאו מלקה בבגדו שנאמר והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. חזר בו יפה ואם לאו באין בגופו שנאמר אדם כי יהיה בעור בשרו. לעולם הבא הקדוש ברוך הוא יושב בדין על מלכות הרשעה. הוא אומר לה למה היית משעבדת בבני, והיא אומרת אתה עשית שמסרת אותם בידי, הקדוש ברוך הוא אומר לה לא שמת להם רחמים על זקן הכבדת עולך, חייך שאני יושב עליך במשפט ומחייבך, אניי פורע מן השר שלך ואחר כך אני פורע ממך שנאמר פקוד ה' על צבא המרום במרום וגו'. אבל ישראל אני אקדש אותם ומטהרן וגואלן שנאמר וקראו להם עם הקדש גאולי ה'. וכן אמר שלמה כלך יפה רעיתי ומום אין בך:

פרשת מצורע:

זאת תהיה בורת שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו, רבי מאיר ורבנן, רבי מאיר אומר שש ושבע הרי שלש עשרה, ורבן אמרין שבע, ומה מקיימין רבנן ושבע זו שביעית שקשה כנגד כולן ואיזה זה משלח מדנים. ואלו הן עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות אין, רגלים ממהרות וגו', יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים. אמר ר' יוחנן וכולן בצרעת, עינים רמות מבנות ציון יען כי גבוה בנות ציון ותלכנה נטויות גרון שהיתה אחת מהן לובשת תכשיטיה והיתה מטה את גרונה להראות תכשיטיה וכתיב ושפח אדני את קדקד בנות ציון. רבי אלעזר אומר הלקן בצרעת כמה דאת אמר ולשאת ולכפחת, לשון שקר ממרים ותדבר מרים באהרן ובמשה וכתיב והנה מרים מצרעת כשלג. וידים שופכות דם נקי מיואב יחולו על ראש יואב וגו' זב ומצורע. לב חורש מחשבות און מעוזיהו שבקש ללבוש לבוש כהונה גדולה וכתיב וינגע ה' את המלך ויהי מצרע עד יום מותו. רגלים ממהרות לרוץ לרעה זה גיחזי וצרעת נעמן תדבק בך. ומשלח מדנים בין אחים מפרעה ששלח מדנים בין אברהם לשרה וכתיב וינגע הק את פרעה, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע (כתוב ברמז ס"ט):

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לצפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למיזבן סם חיים, אודקין עליה רבי ינאי הוה יתיב ופשיט בטרקליניה א"ל תא סק להכא זבין לי, א"ל לית את צריך לא אנת ולא דכוותך, אטרח עליה סלק לגביה, הוציא לו ספר תהלים מכורך הראה לו פסוק זה מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע. אמר רבי ינאי אף שלמה מכריז ואומר שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, שומר מצרעת נפשו. אמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא המקרא הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעני, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע:

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אמר אסור לילך במזרחו של מצורע ארבע אמות. ר' שמעון בן לקיש אמר עד מאה אמה, ולא פליגי מאן דאמר עד ארבע בשעה שאין הרוח יוצא. ומאן דאמר על מאה אמה בשעה שהרוח יוצא. רבי אמי ורבי אסי לא הוו עיילין למבואה של מצורעין. רבי שמעון בן לקיש כד הוה חמי חד מנהון מרגם ליה באבניא ואמר ליה פוק לאתריך לא תזהם ברייתא. תני רבי חייא בדד ישב לבדו ישב. ר' אלעזר ברבי שמעון כד הוה חמי חד מנהון הוה מיטמר מיניה עלשם דכתיב ביה זאת תהיה תורת המצורע שם רע. אמר ר' לוי מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שאין הקדוש ברוך הוא חפץ בקלוסו של רשע. בתורה מנין ועל שפם יעטה וטמא טמא יקרא. בנביאים ויהי הוא מספר למלך את אשר החיה וגו' זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע לאחורי תרעא הוה קאי. רבי אומר אפילו היה בסוף העולם הסיטו הקדוש ברוך הוא והביאו כדי שלא יהא אותו רשע מספר בנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא. בכתובים מנין דכתיב ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי. רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא רמ"ח אברים יש באדם מהן רבוצים ומהן עומדים ולשון זה נתון בין שני לחיים ואמת המים נתונה תחתיו ומוכפל כמה כפלות בוא וראה כמה שרפות הוא שורף אלו היה זקוף על אחת כמה וכמה לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו', אל תתן את פיך זו מרים דכתיב ותדבר מרים וגו'. לחטיא את בשרך אל תתן רשות לאחר מאבריך להחטיא כל אבריך. ואל תאמר לפני המלאך זה משה דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. כי שגגה היא אשר גואלנו ואשר חטאנו. למה יקצוף האלהים על קולך ויחר אף ה' בם וילך, וחבל את מעשה ידיך בפיה חטאה ושאר כל האברים לקו דכתיב והענן. סר מעל האהל וגו'. אמר ר' יהושע בן לוי מלה בסלע משתוקתא בתרי. דתנן שמעון בנו אומר כל ימי גדלי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמר ר' יהושע בן לוי חמש תורות כתובות במצורע זאת תורת נגע צרעת, זאת התורה לכל נגע הצרעת זאת תהיה תורת המצורע, תורת המוציא רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה ספרי תורות לפיכך משה מזהיר את ישראל וכו'.

דבר אחר אל תתן את פיך בלשון נקי אם אמרה לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותגע בה, ואל תאמר לפני המלאך שממונה על צורת הולד שוגג הייתי לא הייתי יודע, למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך אלו הבנים שלוקין בנגעים:

אמר רבי אחא אם שמש אדם את אשתו בימי נדתה הבנים לוקין בצרעת. כיצד שמש ביום ראשון לנדתה הבן הנולד מהן לוקה לעשר שנים. שמש עמה ביום שני לוקה לעשרים שנה. ביום שלישי לוקה לשלשים שנה. ביום הרביעי לוקה לארבעים שנה. ביום חמישי לוקה לשבעים כנגד שבעת ימי נדתה ואינו יוצא מן העולם עד שרואה פירותיו מקולקלין. אמר הקדוש ברוך הוא כביכול אין המדות הללו משלי כבר העדתי בך ואמרתי לך זאת תהיה תורת המצורע. זה שאמר הכתוב מות וחיים ביד לשון עסק אדם בתורה בלשונו זכה לחיים שהתורה עץ חיים היא למחזיקים בה והיא רפואתו של לשון הרע שנאמר מרפא לשון עץ חיים. ואם עסק אדם בלשון הרע מתחייב בנפשו למות שקשה לשון הרע משפיוכת דמים שכל מי שהורג אינו הורג אלא נפש אחד, ומספר לשון הרע הורג שלשה האומרו והמקבלו והנאמר עליו. דואג אמר לשון הרע על אחימלך בן אחיטוב ונהרג מות תמות אחימלך, נהרג שאול עמד נא עלי ומותתני כי אחזני השבץ קטיגוריא של נוב עיר הכהנים ואין שבץ אלא בגדי כהונה שנאמר ועשית משבצות זהב, ודואג נשתמד מעולם הזה ומעולם הבא שנאמר גם אל יתצך יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה. מי קשה המכה בחרב או מכה בחוץ, המכה בחרב אינו יכול להסית את חברו אאם כן קרב אצלו ונגע בו, והמכה בחץ אינו כן אלא זורק החץ ומכה אותו בכל שהוא רואה אותו, לכך נמשל מספרי לשון הרע כחץ שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר, ואומר בני אדם שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ראה מה קשה לשון הרע שהוא קשה מגלוי עריות ומשפיכות דמים ומעבודה זרה. בגלוי עריות כתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת. בשפיכות דמים כתיב ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשוא. בעולם הזה כתיב אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובלשון הרע כתיב יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. לשון הרע אין אדם מוציאו מפיו עד שהוא כופר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. כביכול צווח על מספרי לשון הרע מי יקום לי עם מרעים מי יכול לעמוד בהן. וגיהנם צווחת אף אני איני יכולה לעמוד בו אמר הקדוש ברוך הוא אני מלמעלה ואתה מלמטה אני זורק בהן חצים מלמעלה ואת הופכת עליהם גחלים מלמטה שנאמר חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים. ראה מה כתיב במרים ותדבר מרים ואהרן במשה וכתיב ויפן אהרן אל מרים והנה מצרעת וכתיב זכור אתאשר עשה ה' אלהיך למרים, והלא דברים קל וחומר ומה מרים שלא זכרה אלא באחיה שלא בפניו ולא נתכונה אלא להחזירו לאשתו כך, המספר לשון הרע על חברו על אחת כמה וכמה, מה כתיב למעלה מן הענין המר בנגע הצרעת. ואף אהרן שהיה כהן גדול נגעה בו שנאמר ויחר אף ה' בם אלא שאהרן נתרפא מיד, וכן אתה מוצא בנחש הקדמוני שאמר לשון הרע על בוראו לפיכך נצטרע אמר כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו כל אומן שונא את חברו מן האילן הזה אכל וברא את עולמו אף אתם אכלו ממנו ותבראו עולמות. אמר ליה הקדוש ברוך הוא ספרת לשון הרע סופך ללקות שנאמר ויאמר ה'אל הנחש וגו', במה אררו בצרעת הסלעין שהם עליו היא צרעת. ולא עוד אלא כל בעלי מומין מתרפאין לעולם הבא והנחש אינו מתרפא שנאמר ארור אתה מכל הבהמה שהכל מתרפאין והוא אינו מתרפא שנאמר אז ידלג כאיל פסח וגו' אז תפקחנה עיני עורים זאב וטלה ירעו כאחד ונחש עפר לחמו שאינו מתרפא לעולם שהוא הוריד את הבריות לעפר. ומי גרם לו על ידי שאמר לשון הרע. וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

ותניא תניא אמר ר' אלעזר בן פרטא בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע ממרגלים. ומה מרגלים שהוציאו שםרע על עצים ואבנים כך, מוציא שם רע על חברו עאכ"ו. דכתיב וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה על דבת הארץ שהוציאו, אמר ר' יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא מאי דכתיב מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. אמר הקדוש ברוך הוא ללשון כל אבריו של אדם זקופין ואתה מוטל כל אבריו של אדם מבחוץ ואתה מפנים ולא עוד אלא שהקפתי לך שתי חומות אחד של עצם ואחד של בשר מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה. אמר ר' יוחנן משם רבי יוסי בן זמרא כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית וכתיב התם לצמיתות ומתרגמינן לחלוטים ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע ראוי לסקלו באבן כתיב הכא אותו אצמית וכתיב התם צמתו בבור חיי וידו אבן בי. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המספר לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנאמר מלשני בסתר וגו' גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו לא אוכל אלא אתו לא אוכל. אמר ריש לקיש מאי דכתיב אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות ובאות אצל הנחש ואומרות לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אמר להן מה יתרון לבעל הלשון. אמר ריש לקיש כל המספר לשון הרע מגדיל עונות עד לשמים שנאמר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. רבי אחא בר חנינא אמר ספר לשון הרע אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש שנאמר יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות. אלא מאי תקנתו שלא יבוא לידי לשון הרע אם תלמוד חכם הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואין לשון אלא לשון הרע שנאמר חץ שחוט לשונם ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח. אמר ר' חמא בר חנינא מאי דכתיב מות וחיים ביד לשון וכי יש יד ללשון אלא לומר לך מה יד ממית אף לשון ממית. אי מה יד אין ממית אלא בסמוך לו אף לשון אינו ממית אלא בסמוך לו, תלמוד לומר חץ שחוט לשונם. אימה חץ עד ארבעים וחמשים אמה אף לשון עד ארבעים וחמשים אמה, תלמוד לומר שתו בשמים פיהם. וכי מאחר דכתיב שתו בשמים פיהם חץ שחוט למה לי. הא קא משמע לן דקטיל כחץ. וכי מאחר דכתיב חץ שחוט מות וחיים ביד לשון למה לי, כדרבא דאמר רבא דבעי חיי בלישניה, דבעי מות בלישניה. היכי דמי לישנא בישא, כגון דאמר היכא משתכח נורא אלא בי פלניא דשכיחא בישרא וכוורי וכו' כדתניא התם:

תורת המצורע לבית עולמים, זאת אינה נוהגת בבמה, תהיה בזמן הזה. תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעין שיהו מביאין קרבן זה. וכי מאין יצאו לפי שמצינו שחלק הכתוב בטומאותיהם ובשבועותיהם יכול אף כן נחלוק בקרבנן תלמוד לומר תורת המצורע תורה אחת לכל המצורעים שיהיו מביאין קרבן זה. ביום טהרתו מלמד שטומאתו וטהרתו ביום, אין לי אלא טומאתו וטהרתו ביום מנין הזאתו ותגלחתו ושחיטת צפרין ביום, תלמוד לומר ביום טהרתו. יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדים ורחיצתו ביום, תלמוד לומר זאת תורת המצורע ביום תורת המצורע בכהן מלמד שטומאתו וטהרתו בכהן. אין לי אלא טומאתו וטהרתו בכהן, מנין שחיטה צפרין והזאת צפור ותגלחתו בכהן תלמוד לומר תורת המצורע (ביום) בכהן. יכול אף לקיחת צפרין ושלוח צפרין וכבוס בגדיו ורחיצתו בכהן תלמוד לומר זאת. ביום טהרתו והובא אלהכהן שלא ישהא. שהיה מונבז דין לפני ר' עקיבא ומה משפטירתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו שבעה, משאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאוחזנו בהליכתו שבעה. א"ל ר' עקיבא מוספני על דבריך וכי את מה החמירה תורה את ימי הגמר או את ימי הספר, חמורין הם ימי הגמר מימי הספר, שבימי הגמר מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ובימי ספרו אין מטמאין משכב ומושב ואין מטמאין בביאה, ואם לימי הספר הקלין נתת לו שבעה. לימי גמר החמורין אינו דין שתתן לו שבעה א"ל רבי כל שכן שהוספת. א"ל ר' עקיבא וכשנתת לימי גמר שבעה [נעשו] אףהם ימי ספר ונמצאו אלו ואלו ארבעה עשר, ואם לימי ספר הקלים נתת לו ארבעה עשר לימי גמר החמורים אינו דין שתתן לו ארבעה עשר נמצאת מרבה והולך עד לעולם. הא מפני הדין הזה צריך הכתוב לומר ביום טהרתו והובא אל הכהן שלא ישהא. טהרת מצורע ביום דכתיב זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו. המודר הנאה מחברו דם חטאת ודם אשמו של מצורע דכתיב זאת תורת המצורע בין גדול בין קטן וכו':

סד זאת תהיה תורת המצורע תהיה בהיותה תהא. הקדים מתן שמן למתן דם ימלאנו שמן ויחזור ויתן שמן אחר מתן דם. מתן בהונות למתן שמן ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שמן. הקדים חטאתו לאשמו לא יהא אחד (מרבה) [ממרס] בדמה אלא תעובר צורתה ותצא לבית השרפה. ארבעה מינין שבמצורע מעכבין זה את זה שנאמר זאת תהיה תורת המצורע. מצורע שנתנגע נגעים הרבה מביא קרבן אחד מנלן דכתיב זאת תהיה תורת המצורע תורה אחת למצורעין הרבה. המקנא לאשתו על ידי אנשים הרבה מביאה קרבן אחד מנלן, זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנואין הרבה. תורת לרבות מצורע עני שהביא קרבן עשיר שיצא. יכול אפילו עשיר שהביא קרבן עני שיצא תלמוד לומר זאת. ולילף מינה א"ק ואם דל הוא ואין ידו משגת מצורע הוא דעשיר שהביא קרבן עני דלא יצא אבל מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא:

ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. מה תלמוד לומר וראה הכהן. שיכול אין לי מטהר את המצורע אלא כהן שהיה לפנים מן המחנה. היה בימים ובנהרות ובמדבריות מנין תלמוד לומר וראה הכהן. אם כן למה נאמר ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. אלא כהן שאפשר לו ליכנס לפנים מן המחנה מטהר המצורע ואין כהן מצורע מטהר מצורע. והנה נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה המחיה. אין לי אלא כולן מנין אף מקצתן, תלמוד לומר מן נגע ואפילו מקצת שער לבן, מן הצרעת ואפילו מקצת המחיה, מן הצרוע להביא את שפרחה בכלו שיטעון צפרין. והלא דין הוא ומה אם מי שטהר ואין סימני טמאין עמו טעון צפרין מי שטהר וסימנין טמאין עמו אינו דין שיטעון צפרין. הרי שעמדו בו שני שבועות יוכיח שטהר וסימנין טמאין עמו ואין טעון צפרין. אף אתה אל תתמה על זה על שפרחה בכולו שאף על פי שטהר וסימנין טמאין עמו שלא יטעון צפרין, תלמוד לומר מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו שיטעון צפרין. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרין דאמר קרא ויצא הכהן אל מחוץ למחנה [והנה נרפא] מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפאתו אלא בימים:

וצוה הכהן ולקח. צווי בכהן ולקיחה בכל אדם. ולקח למטהר לשם המטהר בין איש בין אשה בין קטן. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש, לבית כשרות למצורע. למצורע כשרות לבית. צפרים מעוט צפרים שתים, אם כן למה נאמר שתי, שיהו שוות. ומנין אף על פי שאינן שוות כשרות, תלמוד לומר צפור צפור ריבה, חיות ולא שחוטות, טהורות ולא טמאות ולא טרפות. עץ יכול בכל עץ תלמוד לומר ארז. אי ארז יכול טרף תלמוד לומר ועץ הא כיצד זו בקעת של ארז. רבי חנינא בן גמליאל אומר ובראשה טרף. אמר ר"י שבתי היתה והלכתי אחר ר' טרפון לביתו אמר לי יהודה בני תן לי סנדלי ונתתי לו פשט ידו לחלון ונתן לי ממנו מקל. אמר לי יהודה בני בזו טהרתי שלשה מצורעים. ולמדתי בה שבע הלכות. שהיא של ברות, וראשה טרוף, וארכה אמה, ועביה כרבוע כרעי המטה, אחד לשנים ושנים לארבעה ומזין שונין ומשלשין ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית, ומטהרין בגבולין. ושני יכול פיקוס תלמוד לומר תולעת. אי תולעת יכול כל צבועין תלמוד לומר ושני הא כיצד זה זהורית טובה. יוחנן בן דהבאי אומר ושני תולעת השני שבתולעת מנין אם טעמה פסלה תלמוד לומר ושני תולעת. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב כוחלית ולא אזוב רומית ולא אזוב מדברי ולא אזוב שיש לו שם לווי. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות אמר ר"י ברבי סימון אלין צפריא קולנין אמר הקדוש ברוך הוא יבוא הקול ויכפר על הקול. ורבי יהושע בן לוי אמר צפור דרור שאוכלת מפתו ושותה ממימיו, והלא דברים קל וחומר ומה צפרים שאוכל מפתו ושותה ממימיו מכפרים עליו כהן שנהנה מישראל כ"ד מתנות על אחת כמה וכמה. מתלא אמר דאכיל בהדי קורא ילקה בהדי קילא. וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת למה שוחט אחת ומניח אחת. לומר כשם שאי אפשר לשחוטה לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור:

ועץ ארז זה שאמר הכתוב וידבר על העצים וכי אפשר לאדם לדבר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר, אמר שלמה מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב אלא על ידי שאדם מגביה עצמו כארז הוא לוקה בצרעת וכיון שמשפיל את עצמו כאזוב הוא מתרפא באזוב. וכן אתה מוצא בעוזיהו וכחזקתו גבה לבו ועד להשחית וימעול בה' אלקיו וגו' ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו. ושחט את הצפור האחת למה שוחט אחת ומשלח אחת אלא אם עשה תשובה אין הצרעת חוזרת עליו. והובא אל הכהן והוא בא, למה, שהכל רחוקים ממנו. שכן איוב אמר אוהבי ורעי מנגד נגעי יעמודו וקרובי מרחוק עמדו, וכן הוא אומר בדד ישב וגו' לכך נאמר והובא:

אמר ר' יהושע בן לוי מפני מה אמרה תורה מצורע יביא שתי צפרין לטהרתו הוא עשה מעשה פטיט אמרה תורה יביא קרבן פטיט. וכן בגדי כהונה מכפרין. מעיל מכפר על לשון הרע אמר הקדוש ברוך הוא יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ואי אהני מעשיו נגעים אתו עליה, לא אהנו מעשיו מעיל מכפר. והאמר ר' יהושע בן לוי לשון הרע מתכפר בקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם ותנא דבי ר' ישמעאל יבוא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי. לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא. צפורי מצורע אסורין בהנאה מנלן, דתנא דבי ר' ישמעאל נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מה בפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר. איתמר צפורי מצורע מאימתי הן אסורין רבי יוחנן אמר משעת שחיטה. ר"ל אמר משעת לקיחה. ר' יוחנן סבר שחיטה הוא דאמר להו. ר"ל סבר יליף קיחה קיחה מעגלה ערופה מה עגלה מחיים אף הכא נמי מחיים. וצוה הכהן ושחט צווי בכהן ושחיטה בכל אדם דברי רבי, ר' יוסי בר' יהודה אומר אף שחיטה בכהן:

ושחט את הצפור האחת אחת משתים. האחת ברורה שבשתים. האחת שאם מתה אחת מהן או שנעשית טרפה יקח זוג לשניה. האחת אל כלי חרש והלא דין הוא ומה אם במקום שלא כשרו משם לשם כשרו בעיר בין מקום שכשרו משם לשם אינו דין שיכשרו בעירובין, תלמוד לומר האחת אל כלי חרש ואין שתים אל כלי חרס. יכול כל הכלים תלמוד לומר חרש אי חרס יכול מקידה תלמוד לומר כלי הא כיצד זו פיילי של כלי חרס. אל כלי חרש על מים חיים מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. וסוטה גמר כלי כלי ממצורע מה כאן כלי חדש אף להלן כלי חרש. מים חיים ולא מים מלוחין ולא מים פושרין ולא מים מכזבים ולא מים מנטפין. רבי אליעזר אומר מה מים שלא נעשה בהם מלאכה אף כלי שלא נעשה בו מלאכה. ר' שמעון אומר מה מים ברורין שבמינן אף הצפור ברורה שבמינה (ולקח) זו (קבלי) [כיכלי]. ומנין אתה אומר נשפך הדם (תעב) [תמות] המשתלחת מתה המשתלחת ישפך הדם, תלמוד לומר את הצפור החיה. יקח אותה מלמד שמפרישה בעצמה. ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור, מה תלמוד לומר שיכול הואיל ולא היתה עמהן בכלל אגידה לא תהא עמהן בכלל טבילה, תלמוד לומר וטבל אותם ואת הצפור החיה בדם הצפור השחוטה החזיר את הצפור לכלל טבילה. כיצד הוא עושה נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי לשון ומקיף להם ראשי אגפים וזנב של שניה טובל ומזה. בדם. יכול בדם ודאי תלמוד לומר במים חיים. אי במים חיים יכול עד שיהו כולו מים חיים, תלמוד לומר בדם, הא כיצד מים חיים שדם הצפור ניכר בהם ושערו חכמים רביעית. שחוטה ולא מלוקה שהיה בדין הואיל והכשרו בפנים בעוף והכשרו בחוץ בעוף מה הכשרו בפנים מלוקה אף הכשרו בחוץ מלוקה תלמוד לומר שחוטה ולא מלוקה. אל כלי חרש על מים חיים רביעית מים למצורע. מים שדם צפור ניכר בהם וכמה הן רביעית. עשר רביעיות הן (כתוב לעיל):

תנו רבנן שלשה צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה. משום רבי ימשעאל אמרו אף דם צפור, מאי טעמא דרבי ישמעאל דכתיב את הצפר החיה וגו' בדם הצפור השחוטה. ותניא יכול בדם ולא במים תלמוד לומר במים. אי במים יכול במים ולא בדם תלמוד לומר בדם הא כיצד הבא מים שדם צפור ניכר בהם וכמה רביעית, ורבנן ההוא לגופיה (מאי) [הכי] קאמר רחמנא הטבל בדם ובמים. ורבי ישמעאל אם כן לכתוב וטבל בהם בדם ובמים למה לי לניכר. ורבנן אי כתב רחמנא וטבל בהם ה"א האי לחודיה והאי לחודיה כתב רחמנא בדם ובמים לערבן. ורבי ישמעאל לערבן כתיב קרא אחרינא ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים. רבנן אי מההיא ה"א לישחטיה סמוך למנא ונינקטינהו לורידין וליקבל לדם במנא אחרינא קא משמע לן. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא גדולה ומדחה את המים קטנה ונדחית מפני המים מהו. אמר ליה לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהלכתא בצפור דרור שערו רבנן ואין לך גדולה שמדחת את המים ואין לך קטנה שנדחית מפני המים:

והזה ולא מטיף ולא זורק. [והוה] לאחר ידיו של מצורע ויש אומרים על מצחו. והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים הנטהר מן הצרעת טעון הזאת שבע ואין טמא מת טעון הזאת שבע. והלא דין הוא ומה אם מצורע שאין טעון הזאת שלישי ושביעי טעון הזאת שבע טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטעון הזאת ז', תלמוד לומר והזה על המטהר מן הצרעת שבע פעמים. טהור מן הצרעת טעון הזאת שבע ואין טמא מת טעון הזאת שבע. קל וחומר למצורע שטעון הזאת שלישי ושבעי ומה אם טמא מת שעין טעון הזאת שבע טעון הזאת שלישי ושביעי מצורע שטעון הזאת שבע אינו דין שיטעון הזאת שלישי ושביעי, תלמוד לומר שבע פעמים וטהרו הזאת שבע הוא טעון ואינו טעון הזאת שלישי ושביעי. וטהרו (בדמים) [בדברים] הנעשים בגופו. יכול הרי הוא ממולק, תלמוד לומר ושלח וכבס וגלח ורחץ. יכול הרי הוא מסולק, תלמוד לומר ושלח וכבס וגלח ורחץ. יכול יהו כולן מעכבין אותו, תלמוד לומר וטהרו וטהר, טהרה אמור (למטה) [למעלה] וטהרה אמור כאן מה טהרה האמור (למטה) [למעלה] בדברים הנעשים בגופו אף טהרה האמור כאן בדברים הנעשים בגופו:

כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת. וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחיטה, ואיפוך אנא. אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי לא מצינו רוב בעלי חיים שאסורין. תנא דבי רבי ישמעאל ושלח על פני השדה מה שדה מותרת אף האי נמי מותרת. והאישדה להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא שדה שלא יעמוד בצור ויזרקנה לים, בגבת ויזרקנה למדבר, ושלא יעמוד חוץ לעיר ויזרקנה בתוך העיר אלא כל שעומד בעיר ויזרקנה חוץ לחומה. ואידך אם כן ניכתוב קרא שדה מאי השדה, ש"מ תרתי. רבא אמר לא אמרה תורה שלח לתקלה. על פני (העיר) [השדה] שאם שלחה וחזרה לתוך ידו תהא מותרת באכילה:

וכבס המטהר את בגדיו אר"ש ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא בגדים במגע הרי קל וחומר הוא ומה אם ימי ספרו שיאן מטמא בביאה מטמא בגדים במגע ימי גמרו שמטמא בביאה אינו דין שיטמא בגדים במגע. אם כן למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא משכב מושבו מפני שהן שני כבוסי בגדים אחד מלטמא משכב ומושב ואחד מלטמא בגדים במגע. וגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים, הרי אתה דן נאמר תגלחת בימי ספרו ונאמר תגלחת בימי גמרו מה תגלחת האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף תגלחת האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים, הן אם היקל בימי ספרו שיאן מטמא משכב ומושב ואין מטמא בביאה (וק'ו) [ניקל] בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה הואיל ומטמא במשכב ומושב ומטמא בביאה יגלח אף בית הסתרים, תלמוד לומר כל שערו כל שערו לג"ש מה כל שערו האמור בימי ספרו פרט לבית הסתרים אף כל שערו האמור בימי גמרו פרט לבית הסתרים:

ורחץ את בשרו במים ואפילו במי מקוה. והלא דין הוא ומה אם הזב שאין טעון הזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ במים אפילו במי מקוה. ורחץ וטהר ואחר יבוא אל המחנה רחיצת גופו מעכבתו ליכנס לפנים מן המחנה ואין (כפורים) מעכבין אותו ליכנס לפנים מן המחנה. וישב מחוץ לאהלו אמר רב חסדא מנין למצורעת שמותרת בתשמיש המטה שנאמר וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים ולא מחוץ לאהלה. וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה ואבל אסור בתשמיש המטה, אהלו אין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם. שבעת ימים ולא ימי חלוטו דברי רבי, רבי יוסי ברבי יהודה אומר קל וחומר לימי הלוטו. אמר רבי חייא אמרתי לפני רבי והלא למדני רבי שלא היה לו יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו, א"ל אף אני כך אמרתי:

והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כינוס שער ונראה אף כל מקום כינוס שער ונראה, מאי רבי רבי שער הרגלים. ומאי מיעט מיעט דבית השחי ודכולי גופיה. והלכה מגלח כל גופו. דתניא בא לו לטהר את המצורע מעביר תער על כל בשרו שנאמר וביום השביעי יגלח שתהא תגלחת שניה כתגלחת ראשונה. רב אשי אמר הא מתניתין רבי שמעון היא דדריש כללי ופרטי ומגלח, כדלעיל. מני רבי עקיבא היא דדריש רבויי ומעוטי דתניא את כל שערו רבה, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו מיעט ואת כל שערו יגלח חזר ורבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שבתוך החוטם. בשביעי יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה. יגלח את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו בנראה פרט לבית הסתרים אףכל שערו בנראה פרט לבית הסתרים, אי מה גבות עיניו מקום כינוס שער ונרעה אף אין לי אלא מקום כינוס שער ונראה מנין מקום כינוס שער שאין נראה פזור שער ונראה פזור שער שאין נראה, תלמוד לומר ואת כל שערו יגלח, ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם שומע אני אף מצורע כן תלמוד לומר ראשו. וקסבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה, זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן תלמוד לומר זקנו. ראשו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו שומע אני אף נזיר מצורע כן, תלמוד לומר ראשו:

תנן אינו חייב עד שילקטנו בתער. רבי אליעזר אומר אפילו לקטו במלקט וברהיטני חייב. מאי טעמא דרבנן דתניא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן תלמוד לומר זקנו, ומנלן דבתער דתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר ולא תשחית את פאת זקנך. אי לא תשחית יכול אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, תלמוד לומר ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ור' אליעזר מאי טעמא, יליף מראשו דתניא ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן תלמוד לומר ראשו. ורבנן האי ראשו מאי דרשי ביה, מבעי ליה למידחי לאו דהקפה דתניא לא תקיפו פאת ראשכם יכול אף מצורע כן תלמוד לומר ראשו. ולמה לי למיכתב ראשו תיפוק ליה מזקנו, דתניא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מצורע כן תלמוד לומר זקנו. למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למיכתב זקנו. צריכא. דאי כתב רחמנא זקנו ולא כתב ראשו ה"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה להכי כתב רחמנא ראשו, ואי כתב ראשו ה"א משמע תרתי, משמע דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומשמע דהקפת כל הראש שמה הקפה, אכתי בתער מנלן, להכי כתב זקנו, ורבי אליעזר דאתי עשה ודחי לא תעשה יליף מגדילים דתניא לא תלבש שעטנז וגו' הא גדילים תעשה לך מהם:

לימא הקפת כל הראש תנאי היא דתנו רבנן ראשו מה תלמוד לומר, לפי שנאמר לא תקיפו יכול אף במצורע כן תלמוד לומר ראשו, ותניא אידך ראשו מה תלמוד לומר לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אף נזיר מצורע כן תלמוד לומר ראשו, מאי לאו תנאי היא ומ"ד מנזיר סבר הקפת כל הראש לא שמה הקפה, וכי אתא קרא למידחי לא תעשה ועשה, ואידך סבר שמה הקפה, וכי אתא קרא למידחי לאו גרידא. אמר רבא דכ"ע הקפת כל הראש שמה הקפה ומאן דקא מוקים ליה קרא למידחי לא תעשה ועשה לאו גרידא מנא ליה ילי מגדילים דאמר קרא לא תלבש שעטנז הא גדילים תעשה לך מהם. ומאן דנפקא ליה מראשו מאי טעמא לא נפקא ליה מגדילים, א"ל גדילים לכדרבא דרבא רמי ונתנו על ציצית הכנף [מין כנף] וכתציב צמר ופשתים יחדיו, הא כיצד צמר ופשתים פוטרין בין במינן בין שלא במינן, שאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין. והאי תנא דמפיק ראשו ללאודרידא, דאתי עשה ודחי לא תעשה ועשה מנא ליה, נפקא ליה מזקנו דתניא זקנו מה תלמוד לומר לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף כהן מצורע כן, תלמוד לומר זקנו. ומאן דמפיק מראשו לעשה ולא תעשה ליליף מזקנו. וליטעמיך דקיימא לן בעלמא לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה ליליף מכהן דדחי. אלא מכהן לא ילפינן מה לכהן שכןלאו שאינו שוה בכל. נזיר נמי מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל. ומאן דמוקים לראשו בנזיר למה לי זקנו, מיבעי ליה לכדתניא ופאת זקנם לא יגלחו יכול גלחו במספרים יהא חייב, תלמוד לומר ולא תשחית, אי לא תשחית יכול לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב, תלמוד לומר ופאת זקנם לא יגלחו, הא כיצד איזהו גלוח שיש בו השחתה הוי אומר זה תער. ומאן דמפיק ראשו ללאו גרידא למה לי למיכתב ראשו ולמה לי למכתב זקנו, משמע למדחי לאו גרידא ומשמע למדחי לא תעשה ועשה הילכך שקול הוא ויבואו שניהם, כהן מנזיר לא יליף שכן ישנו בשאלה נזיר מכהן לא יליף שכן לאו שאינו שוה בכל, ובעלמא לא ילפינן מינייהו משום דאיכא למיפרך כדאמרן. מה תלמוד לומר ראשו ומה תלמוד לומר זקנו מפני שיש בכראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש, הראש אסור במספרים כבתער הזקן אין אסור במספרים כבתער. זקן אסור בכל אדם הראש אין אסור בכל אדם הא מפני שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש צריך לומר ראשו וצריך לומר זקנו. ריה"ג אומר גבות עיניו ולא ריסי עיניו. את כל שערו מה תלמוד לומר יגלח ליתן אחריות לתגלחת שאם לא גלח בשביעי יגלח בשמיני ובתשיעי ובעשירי. שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה. נזיר ומצורע ולוים, וכולן שגלחו בלא תער או ששירו שתי שערות לא עשו כלום. בשביעי יגלח ובשמיני יביא, שאם גלח בשביעי מביא קרבנותיו בשמיני, אם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום דברי ר' עקיבא. א"ל ר' טרפון מה בין זה לנזיר א"ל נזיר טהרתו תלויה [בימים ומצורע טהרתו תלויה] בתגלחתו, ואין מביא קרבנותיו אלא אם כן היה הערב שמש:

ושני כבשים מעוט כבשים שנים ומה תלמוד לומר שני שיהו שניהן שוין ומנין אף על פי שאינן שוין שהן כשרין, תלמוד לומר כבש כבש ריבה. טעמא דרבי רחמנא הא לא רבי ה"א פסולין, עיכובא מנלן, סד"א תהיה כתיב, והשתא דרבי רחמנא תהיה למה לי, לשאר הויתו של מצורע וכו':

וכבשה אחת שתהא ברורה כבשה אחת מלמד שמביא אחת על נגעים הרבה בת שנתה ולא שנתה למנין עולם, ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לבהמה, או יכול למנחה עצמה כשהוא אומר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה למד שאינה אלא מנחת בהמה. ועדיין הדבר צריך [תלמוד] כשהוא אומר תעשה על העולה זו עולת מצורע, לזבח להביא את חטאתו, או לזבח להביא את אשמו. רבי יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ואם דל הוא וגו' מה מצינו עני שמביא בהמה אחת מביא עשרון אחד (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה עשרונים הא מה אני מקיים ושלשה עשרונים סלת מנחה בלולה בשמן לבהמה. ולוג אחד שמן (מה תלמוד לומר אחד) שהיה בדין שיביא שלשה לוגין מה מצינו עני שמביא עשרון אחד מביא לוג אחד (אבל) [אף] עשיר שמביא שלש בהמות יביא שלשה לוגין תלמוד לומר ולוג אחד שמן:

תנו רבנן עשרון בלול ולוג למד על עשרון שטעון לוג דברי חכמים. רבי נחמיה וראב"י אומר אפילו מנחה של ס' עשירון אין לה אלא לוג שנאמר למנחה ולוג שמן. ור' נחמיה וראב"י האי עשרון בלול מאי עבדי ליה, ההוא לגופיה (מאי) דקאמר רחמנא לייתי חד עשרון. ורבנן לגופיה לא צריך מדעשיר שלשה קרבנות שלשה עשרונים הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך סד"א הואיל וחס רחמנא עלי' דקא מייתי בדלות אימא לא ליבעי מנחה כלל. ואידך לגמרי לא אשכחן, ורבנן האי מנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה, ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג ומאי ניהו עשרון. ואידך תרתי ש"מ. והעמיד הכהן המטהר וגו' שער ניקנור שם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין. בלשמא סוטות דכתיב והעמיד הכהן את האשה לפני ה', מצורעין נמי דכתיב והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר, אלא יולדת מ"ט, דאתיין וקיימן אקרבנייהו. אי הכי זבין וזבות נמי חדא מינייהו נקט:

והעמיד הכהן המטהר את האיש המטהר ואותם. למדנו שטעונין עמידה כולם. יכול כשם שטעונין עמידה כך יטענו תנופה תלמוד לומר האיש ולא חטאת ולא עולה, או אינו אומר אלא להוציא את האשה ואת הקטן, תלמוד לומר המיטהר בין איש בין אשה בין קטן. אם כן למה נאמר האיש איש ולא חטאת ולא עולה. אם כן למה נאמר אשם שיכול הואיל ואשם בא להכשיר והאיש בא להכשיר מה אשם טעוון תנופה אף האיש טעון תנופה, תלמוד לומר אותו לאשם והניף אשם טעון תנופה ואין האיש טעון תנופה. לפני ה' אל פתח אהל מועד מעמידין אותו בשער ניקנור אחוריהן למזרח ופניהן למערב. ולקח הכהן את הכבש האחד והקריב אותו לאשם ואת לוג השמן והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' למדנו שטעונין תנופה כאחד [תנופה ולא תנופות]. מנין שאם הונף זה בעצמו וזה בעצמו יצא תלמוד לומר אותם והניף (תנופה ולא תנופות), לפני ה' במזרח:

ושחט את הכבש. דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול וכו' כיצד ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת שיאן תלמוד לומר כחטאת כאשם. לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבהן יד ובבהן רגל הימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, תלמוד לומר כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אף אשם טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח:

אשם מנ"ל דבעי צפון דכתיב במקום אשר ישחטו את העולה וגו'. קבלה מנלן ואת דמו. מקבל עצמו מנלן ואת דמו. אשכחן למצוה לעכב מנלן, דכתיב ושחט את הכבש וגו'. והאי להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתניא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו'. אם כן ליכתוב רחמנא האי ולא בעי האיך. הניחא דאי סבירא לן דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש איהו דלא גמר מכלליה אבל כלליה גמר מיניה לצפון שפיר אלא אי סבירא לן דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה האי לגופיה צריך והאי לגופיה צריך כיון דאהדריה אהדריה. ואימא כי אהדריה למתן דמים ואימורים דבעיא כהונה אבל שחיטה דלא בעיא כהונה לא ליבעי צפון. אם כן ליכתוב כי כחטאת אשם מאי האשם לשאר אשמות. (והא) למה לי לאקושי לחטאת ולמה לי לאקושי לעולה, אמר רבינא צריכה דאי אקשיה לחטאת ולא אקשיה לחטאת ולא אקשיה לעולה הוה אמינא חטאת מהיכא למדה מעולה דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. ולקשי לעולה ולא לקשי לחטאת, אם כן הוה אמינא דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא אם כן לקשי לחטאת ניחא ליה דמקשיה לעיקר ולא אקיש ליה לטפל להכי אקשיה לחטאת והדר אקשיה לעולה דלא ליהוי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש:

תניא ולקח יכול בכלי תלמוד לומר ונתן מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן. יכול אף במזבח כן ביד תלמוד לומר כי כחטאת האשם מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי נמצאת אומר אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו אחד מקבלו בכלי ואחד מקבלו ביד זה שמקבלו בכלי בא לו אצל המזבח וזה שמקבלו ביד בא לו אצל מצורע. ושחט את הכבש וגו' מה תלמוד לומר מפני שיצא לידון בהעמדה יכול במקום העמדה תהא שחיטה תלמוד לומר במקום אשר ישחט את החטאת, יכול על טבעתה תלמוד לומר במקום הקדש להכשיר את כל הרוח. אין לי אלא אשם במקום הקדש, מנין אף חטאת ועולה במקום הקדש תלמוד לומר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף אשם מן החולין וביום ובידו הימנית מה חטאת טעונה סמיכה. מה חטאת דם מזבח מתירו אף אדם דם מזבח מתירו אף אשם דם מזבח מתירו אי מה חטאת הדם ניתן למעלה אף אשם יהא דמו ניתן למעלה. תלמוד לומר וזאת תורת האשם וגו' ואת דמ יזרוק לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם ניתן למטה. ואיני יודע אי זה יקדים אם מזבח אם בהונות כשהוא אומר (יהיה) [הוא] לכהן הכהן יקדים מה מצינו הכשרו לכהן מזבח מזבח יקידים. (יהיה) [הוא] פרט לששחטו שלא לשמו. קדש קדשים לרבות לוג שמן של מצורע. הוא פרט לשחסר כל שהוא. ולקח יכול בכלי וכו' עד זה שקבל כבר בא לו אצל המצורע ומצורע טובל בלשכת המצורעים בא ועמד על שער ניקנור. רבי יהודה אומר לא היה צריך טבילה שכבר טבל מבערב:

ונתן הכהן על (תנוך) [תוך] יכול על (תנוך) [תוך] ודאי תלמוד לומר על (תנוך) [נוך]. אי על (תנוך) [נוך] יכול על הגובה שבאוזן, תלמוד לומר על (תנוך) [תוך נוך], הא כיצד זה גדר האמצעי. על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית מלוג שמן ויצק, חסר הלוג עד שלא יצוק ימלאנו, משיצוק יביא אחר בתחלה דברי רבי יעקב, רבי שמעון אומר חסר הלוג עד שלא נתן ימלאנו, משנתן יביא אחר בתחלה. ויצק על כף הכהן השמאלית מצוה שיצוק לתוך כפו של חברו אם יצק לתוך כף עצמו יצא. אין לו בהן יד בהן רגל אזן הימנית אין לו טהרה עולמית. רבי אליעזר אומר נותן הוא על מקומן. רבי שמעון אומר אם נותן על שמאלי יוצא. וטבל ולא המספג. וטבל והזה על כל הזאה טבילה. באצבעו נאמר כאן אצבעו ונאמר להלן אצבעו, מה אצבעו האמור כאן שבידו הימנית אף אצבעו האמור להלן שבידו הימנית. (והזה ולא מטיף. והזה ולא זורק). והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים לפני ה', מלמד שהוא טובל ומזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים ועל כל הזאה טבילה. ומיתר השמן אשר על כפו וגו' על דם האשם, שיקדים דם לשמן. או אינו אומר אלא אם יש שם דם יתן אם אין שם דם לא יתן, תלמוד לומר על מקום דם האשם הא אין הדם גורם אלא המקום גורם. נתן מקצת מתנות ונשפך הלוג יביא לוג אחר ויתחיל בתחלה, ר"א ור"ש אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל, גמר מתנות שבפנים ונשפך הלוג יביא אחר ומתחיל בבהונות. נתן מקצת דמים שבבהונות ונשפך הלוג יביא אחר ויתחיל בתחלה בבהונות. רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים ממקום שפסק משם הוא מתחיל. גמר מתנות שבכהונות ונשפך הלוג דברי הכל מתנות הראש אין מעכבות. מ"ט אילימא משום דכתיב והנותר מן השמן אלא מעתה והנתורת מן המנחה הכי נמי דלא מעכבי והאמר מר שלמים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר את הקומץ עליהן, שאני התם דכתיב והנותר מן השמן ומיתר השמן:

והנותר מן השמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר אם נתן כפר ואם לא נתן לא כפר דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר שיירי מצוה הן בין נתן בין לא נתן כפר ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר. מאי כאלו לא כפר, אילימא דבעי מייתי קרבן אחרינא והא אמרת בין נתן בין לא נתן כפר. אלא כפר גברא לא קמי שמיא. הכא נמי כפר גברא לא קמי שמיא. התם נמי גבי מתן כפר מתן הבהונות לא כפר מתנות הראש:

ועשה הכהן את החטאת וכפר על המטהר שיהו כל מעשיו לשם חטאת. ועשה הכהן את החטאת וכפר מה תלמוד לומר, לפי שנאמר והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה יכול יהו כולם מעכבין אותו, תלמוד לומר ועשה הכהן את החטאת וכפר מלמד שכפרה בחטאת, וכפר על המטהר מטמאתו ולא מטומאת זובו, ואחר ישחט את העולה אחר המעשה הזה. והעלה הכהן את העולה אף על פי שקדמה את החטאת. והעלה הכהן את העולה אף על פי ששחטאה שלא לשמה. והעלה הכהן את העולה מלמד שאברי עולה קודמים לאימורי חטאת. אמר ר' שמעון למה חטאת דומה, לפרקליט שנכנס לרצות ורצה פרקליט נכנס הדורון:

ואם דל הוא. תנן התם השג יד בנודר והשנים בנידר והערכין בנערך והערך בזמן הערך. השג יד בנודר כי צדעני שהעריך את העשיר נותן ערך עני, עשיר שהעריך את העני נותן ערך עשיר, אבל בקרבן אינו כן, הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני עשיר מביא קרבן עשיר. רבי אומר אומר אני אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר:

השג יד בנודר השג יד בנודר השג יד במעריך הוא, כדכתיב על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן. השנים בנידר השנים בנערך הוא, איידי דתנא השג יד בנודר תנא נמי השנים בנידר. עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני מאי טעמא אמר קרא אשר תשיג יד הנודר בנודר תלה רחמנא, אבל בקרבנות אינו כן, הרי שאמר קרבנו של מצורע זה עלי היה מצורע עני מביא קרבן עני ואף על גב דמידירו עשיר, ואם דל הוא אמר רחמנא והא לאו דל הוא, אמר רבי יצחק כשהיה מדירו עני, ודילמא עליה דידיה הוא דחס רחמנא אמדירו לא דהא כתיב הוא, אמר רב אדא בר אהבה ואין ידו משגת לרבות את הנודר, אבל מדירו עשיר מאי, הכי נמי דמייתי בעשירות אם כן מאי אבל בקרבנות אינו כן, חדא אמצורע עני ומדירו עני וחדא למעוטי מצורע עשיר ומדירו עני, סד"א הואיל ואיתרבו קמ"ל, כדתניא לפי שמצינו בערכין עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני יכול אף זה כן, תלמוד לומר ואם דל הוא. ולר' דאמר אומר אני אף בערכין כן אלמא אמר בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכא קרא למעוטי, הוא למעוטי מאי, למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר, סד"א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן הכי נמי ליזל בתר חיובא דנברא קמ"ל:

ואם דל הוא שומע אני דל איש פלוני ממה שהיה בן מאה מנה ונעשה בן חמשים מנה, תלמוד לומר ואין ידו משגת, אי ואין ידו משגת יש לו ואינו (רוצה) [מצא] ליקח, תלמוד לומר ואם דל ואם דל הוא ואין ידו משגת הא כיצד עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו, הוא ולא נודריו מפני שבערכין עני שהעריך עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני יכול אפילו אמר קרבנו של מצורע זה עלי והיה מצורע עשיר יביא קרבן עני, תלמוד לומר הוא ולא נודריו. רבי אומר אומר אני אף בערכין כן, וכי מפני מה עני שהעריך את העשיר נותן ערך עני (לא מפני) שאין העשיר חייב כלום, אבל עשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר מה שאמר זה עלי נותן ערך עשיר, היה עני והעשיר או עשיר והעני נותן ערך עשיר אף זה מפני שחייב שלש בהמות ובקש האיש הזה לפוטרו לפיכך יביא קרבן עשיר:

ולקח הכהן את כבש האשם. מה תלמוד לומר אחד, שאלה זו שאל ר' עקיבא לרבי חנינא, אמר ליה מה תלמוד לומר אחד, אמר ליה זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד, מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה מביא שנים תחת אחד והעלה תעלה חובה. אמר ליה רבי עקיבא ממקום שבאת, זה מביא קרבן מהשג יד ומטמא מקדש מביא קרבן מהשג יד אי מה מטמא מקדש מביא שנים תחת כפרתו אף זה יביא שנים תחת כפרתו והעולה תהא עליו חובה, א"ל אם לאו מאין אתה מקיימו, אמר ליה זה מביא מהשג יד ובערכין מביא מהשג יד מה בערכין מביא כל השג ידו אף זה יביא כל השג ידו, תלמוד לומר אחד:

לתנופה לכפר עליו. וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם שנאמר כי הדם הוא בנפש יכפר אלא מלמד שאם עשאה לתנופה שיירי מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר. ולוג שמן מה תלמוד לומר שהיה בדין שיביא שלישית לוג מה מצינו עשיר שמביא שלשה עשרונים מביא לוג אבל עני שמביא עשרון אחד יביא שליש לוג תלמוד לומר ולוג שמן. ושתי תורים או שני בני יונה שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה. והלא דין הוא זה מביא מהשג יד ויולדת מביאה מהשג יד מה יולדת מביאה אחד תחת אחד אף זה יביא אחד תחת אחד. או כלך לדרך זו, זה מביא מהשג יד ומטמא מקדש מביא מהשג יד מה מטמא מקדש מביא שנים תחת אחד אף זה יביא שנים תחת אחד. נראה למי דומה דנין מהוסרי כפורים ממחוסרי כפורים ואל יוכיח מטמא מקדש שאינו מחוסר כפורים, או כלך לדרך זו, דנין קרבן שנוהג באיש כבאשה מקרבן שנוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת שאין נוהג באיש כבאשה ואל יוכיח קרבן יולדת שאין נוהג באיש כבאשה, תלמוד לומר ושתי תורים או שני בני יונה שנים הוא מביא ואינו מביא ארבעה. אשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, מאשר תשיג ידו, את אשר תשיג ידו, מה תלמוד לומר, שיכול אימתי אני אומר מביא קרבן עני בזמן שהיה עני מתחלתו, היה עשיר והעני מנין, תלמוד לומר אשר תשיג ידו. מאשר תשיג ידו מה תלמוד לומר, שיכול אימתי אני אומר יגמור בעני בזמן שהתחיל בעני, הביא אשמו עשיר והעני מנין, תלמוד לומר מאשר תשיג ידו. את אשר תשיג ידו מה תלמוד לומר, שיכול אימתי אני אומר יגמור בעושר בזמן שהתחיל בעושר, הביא אשמו עני והעשיר מנין, תלמוד לומר את אשר תשיג ידו. יכול אפילו הביא קרבנו עני והעשיר יגמור כבעני, תלמוד לומר את האחד חטאת ואת האחד עולה שממין חטאת מביא עולה. על המנחה שתקדים מנחת בהמה לחטאת העוף. יכול אף יולדת שהביאה קרבן עניה והעשירה תגמור בעניה, תלמוד לומר זאת:

תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שעני שהביא קרבן עשיר יצא. יכול אף עשיר שהביא קרבן עני יצא, תלמוד לומר זאת תורת אשר בו נגע צרעת מלמד שמביא אדם על ידי בנו ועל ידי בתו על ידי עבדו ועל ידי שפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים, יכול אף על ידי אשתו יביא קרבן עני תלמוד לומר זאת. אמר ר' יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב לה שכך הוא כותב אחריות דאית ליך עלי מקדמת דנא:

אשר לא תשיג ידו בטהרתו מצורע שהפריש קרבנו והעשיר הכל הולך אחר חטאת דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר הכל הולך אחר אשם. ר"א אומר הכל הולך אחר צרפין. אמר רב יהודה אמר רב שלשתן מקרא אחד דרשו אשר לא תשיג ידו בטהרתו. רבי שמעון סבר המכשירו. רבי יהודה סבר דבר המכפר. ר' אליעזר סבר דבר הגורם לו טהרה ומאי צפרין:

כי תבואו אל ארץ כנען. זהו שאמר הכתוב יגל יבול ביתו נגרות ביום אפו יהו גוררין ומוציאין אימתי ביום שיגרה הקדוש ברוך הוא אפו באותו האיש, הא כיצד אומר אדם לחברו השאילני קב חטין ואומר לו אין לי, קב שעורין ואומר לו אין לי, קב תמרים והוא אומר אין לי. אשה אומרת לחברתה השאילני נפה אחת והיא אומרת אין לי. השאילני כברה והיא אומרת אין לי, מה הקדוש ברוך הוא עושה מגרה נגעים בתוך ביתו ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות לא הוה אמרת לית לי ראו כמה חטין יש כאן כמה שעורין יש כאן כמה תמרים יש כאן לווט ביתא באלין לוטיא (בגאוה). רבי יצחק בן אלעזר מייתי לה מן הדין קרא שקערורות שקיע ביתא באלין לוטיא. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם כי תבואו אל ארץ כנען. על עשרה דברים נגעים באים, על עבודת אלילים, ועל גלוי עריות. ועל שפיכות דמים, ועל חלול השם, ועל קללת השם ועל גוזל את הרבים, ועל גוזל את שאינו שלו, ועל גסי הרוח, ועל מספרי לשון הרע, ועל עין הרע. על עבודת אלילים מישראל שהעידו עדות שקר בהקדוש ברוך הוא ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. ומנין שלקו בצרעת שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא שפרחה בה זיבה וצרעת. ועל גלוי עריות מבנות ציון שנאמר יען כי גבהו בנות ציון וכתיב ושפח אדני קדקד בנות ציון. ועל שפיכות דמים מיואב שנאמר יחולו על ראש יואב וגו'. ועל חלול השם מגחזי שנאמר ויאמר גחזי נער איש האלקים וגו', מהו מאומה מן מומה דאית ביה. ומנין שלקה בצרעת דכתיב וצרעת נעמן תדבק בך. ועל קללת השם מגלית הפלשתי ויקלל הפלשתי את דוד באלקיו וכתיב והיום הזה יסגרך ה' בידי ואין הסגר אלא צרעת כמה דאת אמר והסגיר הכהן. ועל הגוזל את הרבים משנא שהיה נהנה מן ההקדשות וכתיב הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר ועוטך עטה ואין עטה אלא צרעת שנאמר ועל שפם יעטה. ועל הגוזל את שאינו שלו מעוזיהו ויהי עוזיהו מצורע. ועל גסות הרוח דכתיב וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'. ועל לשון הרע ממרים דכתיב והנה מרים מצורעת. ועל עין הרע אתיא כי ההיא דאמר רבי יצחק בן אלעזר שקערורות שקיע ביתא באלין לוטיא לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבואו אל ארץ כנען. אמר ר' לוי אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה, ממי אתה למד מאיוב שנאמר הבקר היו חורשות ואחר כן ותפל שבא ותקחם אש אלקים נפלה מן השמים כשדים שמו שלשה ראשים ולבסוף ויך את איוב בשחין רע, אף במצרים כן שנאמר ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים ויך גפנם ותאנתם וישבר את גבולם ואחר כך ויך כל בכור בארצם. ואף בנגעים הבאים לאדם בתחלה הן באין על ביתו, חזר בו טעון חליצה, ואם לאו טעון נתיצה, לא חזר הן באין על בגדיו, חזר בו טעונים כבוס, ואם לאו טעונים שרפה, ולבסוף הן באין על גופו, חזר בו יטהר, ואם לאו בדד ישב.

דבר אחר כי תבואו אל ארץ כנען, שבעת עממין הן ואת אמרת ארץ כנען, רבנן אמרין רמזו חם חטא וכנען לקה אף כאן ישראל חוטאין והארץ מתקללת. רבי אבין אמר על ידישהיה כנען אביהן של כולן הדא הוא דכתיב וכנען ילד את צידן וגו'. ורבנן אמרין על ידי שהיו כולן תגרין הה"ר אשר סוחריה שרים נעניה נכבדי ארץ. ונתתי נגע צרעת תני רבי חייא וכי בשורה היא להם שבאין עליהם נגעים, תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים לארצם, עמדו והטמינו כל ממונם בכתלים ובשדות. אמר הקדוש ברוך הוא לא הבטחתי לאבותיהן שאני מכניס את בניהם לארץ חרבה אלא לארץ מלאה כל טוב הדא הוא דכתיב ובתים מלאים כל טוב וגו' מה הקדוש ברוך הוא עושה מגרה בתוך ביתו נגעים והוא סותרו ומוצא בו סימא, שדהו נשדפה ומתוך שהוא הופכה מוצא תחתיה סימא, וכי מי בא ואמר להם לכנענים שישראל באים לארצם, אמר ר' שמואל בר נחמן שלש פרוזדגמאות שלח יהושע אצלם הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. גרגשי עמד מאליו ופנה ולפיכך נתנה לו ארץ יפה כארצו הדא הוא דכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי. גבעונים השלימו הדא הוא דכתיב וכי השלימו יושבי גבעון שלשים ואחד מלכים עשו מלחמה ונפלו. בבית ארץ אחוזתכם זה בית המקדש שנאמר הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם:

ובא אשר לו הבית. זה הקדוש ברוך הוא יען ביתי אשר הוא חרב. והגיד לכהן זה ירמיה שנאמר מן הכהנים אשר בענות. כנגע נראה לי בבית זה טנופת אלילים, ויש אומרים צלמו של מנשה. וצוה הכהן ופנו את הבית ויקח את אוצרות בית ה'. ונתץ את הבית וסיתה דנה סתרה. (הוציא) [והשליכו אתהן] אל מחוץ לעיר עמה הגלי לבבל. יכול לעולם תלמוד לומר ולקחו אבנים אחרות לכן כה אמר ה' הנני יסד בציון אבן בחן פנת יקרת מוסד המאמין לא יחיש:

על הגנבות ועל שבועות שוא נגעים באים שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר ולנח בתוך ביתו וכלתו ואת עציו ואת אבניו. איזהו דבר שמכלה עצים ואבנים הוי אומר זה צרעת דכתיב ונץ את הבית. ועל הדיין המקלקל את הדין, שנאמר לכן כאכול קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו, ואין פרח אלא צרעת שנאמר ואם פרוח תפרח הצרעת. ועל הנכנס בתחום שאינו שלו מעוזיהו שנכנס בתחום הכהונה שנאמר והצרעת זרחה במצחו. ועל החושד בכשרים ממשה שאמר והן לא יאמינו לי וכתיב ויוציאה והנה ידו וגו'. ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. מה חטאה ארץ כנען שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה שנאמר ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה. מפני מה היסורין באין לעולם מפני הבריות כדי שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה ומי שלא חטא אינו לוקה. ולמה העצים והאבנים והבתלים לוקין כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה. וכן אתה מוצא שחטאו ישראל ובקש הקדוש ברוך הוא להגלותן אמר הקדוש ברוך הוא אם אני מגלה את ישראל תחלה עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא לסנחריב על כל האומות והגלה אותם שנאמר ותמצא כקן ידי ואסיר גבולות עמים. אמר הקדוש ברוך הוא יהיו ישראל רואין שהגליחי אומות העולם ויעשו תשובה ויראו דין שלימה אני עושה באומות העולם וייראו ממשפטי שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר, כיון שלא עשו תשובה מיד גלו, אמר הקדוש ברוך הוא נכונו ללצים שפטים, אמר הקדוש ברוך הוא עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו. משל לעבד רע שהיה נמכר כיון שהלך רבו לקנותו והיה יודע שהוא עבד רע לקח עמו כבלים ומגלבים שאם ברח רודה אותו בהם, כיון שברח הביא אותם כבלים וכבלו הביא את המגלבים והכהו, א"ל העבד לא היית יודע שאני עבד רע למה לקחת אותי, א"ל לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע התקנתי לך כבלים ומגלבים שאם תסרח אני ארדה אותך בהם, אף הקדוש ברוך הוא יתברךשמו לעולמים עד שלא ברא את האדם התקין לו את כל היסורין, לפי שהוא יודע שיצר לב האדם רע שנאמר נכונו ללצים שפטים:

כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן תלמוד לומר אל הארץ, אל הארץ המיוחדת. יכול משבאו לעמון ומואב, תלמוד לומר אשר אני נותן לכם, לכם ולא לעמו ומואב. לאחוזה לא הוזהרו עד שיכבשו מנין אתה אומר כבשו ולא חלקו, חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות, חלקו לבתי אבות ואין כל אחד מכיר את שלו יכול יהו מטמאין בנגעים, תלמוד לומר אשר לו הבית עד שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו:

ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בשורה היא להן שנגעים באין עליהן דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר פרט לנגעי אונסין. ולר' שמעון נגעי אונסין מי לא מטמו והרי הוא אדם כי יהיה בעור בשרו מדבור ואילך. והלא דין הוא נאמר טמא בזב וטמא בנגעים מה זב מדבור ואילך אף נגעים מדבור ואילך. לא אם אמרת בזב שכן אינו מטמא באונס תאמר בנגעים שכן מטמאין באונס תלמוד לומר אדם כי יהיה מדבור ואילך. רבא אמר פרט לנגעי רוחות. רב פפא אמר פרט לנגעי כשפים. דבר הלמד מסופו כיצד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם משמע משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר ובית שאין בו אבנים ועצים ועפר, כשהוא אומר ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר:

תניא אחוזתכם מטמא בנגעים ואין ירושלים מטמא בנגעים. רבי יהודה אומר אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד. תנא קמא סבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים, ור"י סבר נתחלקה לשבטים, ובפלוגתא דהני תנאי מה היה בחלקו של יהודה הר הבית הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין, אולם והיכל ובית קדש הקדשים ורצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסה בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, ובנימין הצדיק היה מצטער עליה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום, לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר ובין כתפיו שכן. תניא לאחותכם עד שכבשו, כבשו ולא חלקו וכו' (כדכתוב לעיל):

עשרה דברים נאמר בירושלים, אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתת לקונה, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה נעשית עיר הנדחת דכתיב עריך, וקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואינה מטמאה בנגעים דכתיב אחזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים וכו'. אחוזתכם מטמא בנגעים ואין בתי נכרים מטמאין בנגעים. אחזתכם פרט לבית הבנוי בספינה (ובאכסדרה) [ובאסכריא] על ארבע קורות, ולהביא את הבית הבנוי על העצים ועל האבנים ועל העמודים. ר' ישמעאל אומר אחוזתכם מטמא בנגעים ואין אחוזת נכרים מטמא בנגעים, וכשם שאין אחוזתם מטמא בנגעים כך אין בגדיהם וגופן מטמאין בנגעים:

תניא ובא אשר לו הבית בית הכנסת בית האשה בית השותפין מטמאין בנגעים שנאמר ובא אשר לו הבית. פשיטא מהו דתימא ובא אשר לו הבית לו ולא לה ולא להן, קמ"ל. ואימא ה"נ, אמר קרא בבית ארץ אחוזתכם. אלא לו למה לי למי שמיחד ביתו לו. והא תניא בית הכנסת אינו מטמא בנגעים, לא קשיא הא ר' מאיר הא רבנן. דתניא בית הכנסת שאין בו דירה לחזן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין. ואי תימא הא והא רבנן והא דאית ביה בית דירה והא דלית ביה בית דירה, ואב"א הא והא דלית ביה בית דירה, הא דכרכיפ הא דכפרים:

תנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה. מ"ט דכלהו בית כתיב בהו על מזוזות ביתך. כי תבנה בית חדש. ובא אשר לו הבית. כי ימכור בית מושב. מי האיש אשר בנה בית חדש. ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו ערוב דלא חזי לדירה. אבל שתופי מבואות מניחין בו דלא גרע מחצר שבמבוי ותנן עירובי חצרות בבית שבחצר, שתופי מבואות בחצר שבמבוי. ואין עושין אותו עיבור בין שני עיירות דאפילו כבורגנין לא משוינן ליה, מ"ט בורגנין חזו למילתייהו והא לא חזי למילתיה. ואין האחין והשותפין חולקין בו דאין בו דין חלוקה בחצר, דאמר רב הונא חצר מתחלקה לפי פתחיה. ורב חסדא אמר נותן ארבע אמות לכל פתח ופתח והשאר חולקין בשוה, וה"מ בפתח בית דלדירה קאי יהבינן ליה חצר אבל האי דלאו לדירה קאי לא יהבינן ליה חצר. ובא אשר לו הבית תנא דבי רבי ישמעאל מי שמיחד ביתו לו. ובא אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח, יכול אפילו זקן ואפילו חולה, תלמוד לומר ובא (אשר לו הבית):

והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע לביתו. לאמר יאמר לו הכהן דברי כבושים, בני אין הנגעים באים אלא על לשון הרע, שכן מצינו במרים שלא נענשה אלא על לשון הרע שנאמר השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם וגו' זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכו', מה ענין זה לזה אלא ללמדך שלא נענשה אלא על לשון הרע. והרי דברים קל וחומר ומה אם מרים שלא דברה אלא שלא בפניו של משה כך נענשה, על אחת כמה וכמה המדבר בגנותו של חברו בפניו. ר"ש בן אלעזר אומר אף על גסי הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיהו שנאמר וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וגו'. נגע מה תלמוד לומר כנגע אפילו ת"ח ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית אלא כנגע נראה לי בבית. לי ולא לנרי מכאן אמרו בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. בבית להביא את הצבוע. בבית להביא את העליה, בבית מתוכו הוא מטמא ואין מטמא מאחוריו:

וצוה הכהן ופנו, הצווי בכהן ופנוי בכל אדם. ופנו את הבית אפילו חבילי עצים ואפילו חבילי קנים דברי ר"י. ר"ש אומר עסק הוא לפנוי. אמר ר' מאיר וכי מי מטמא בנגעים רשעים או צדיקים הוי אומר הרשעים, וכימה מטמא לו אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו מטבילן והן טהורין, על מה חסה התורה על כלי חרסו על פכו ועל תפיו. אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב, אם כך על ממונו קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשעים קל וחומר על של צדיקים. בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא לראות את הפנוי. ולא יטמא כל אשר בבית מה תלמוד לומר לפי שמצינו בנכנס בבית המנוגע שאין מטמא בגדים עד ששהה כדי אכילת פרס, יכול אפילו היו שם כלים מקופלין ומונחין על כתפיו מקופלין ומונחין בתוך הבית יכול לא יהו טמאין עד שישהו כדי אכילת פרס תלמוד לומר ולא יטמא כל אר בבית מיד. ואחר כן אף אחרים כיוצא בהן. רבי אומר אם ממתינין לו לדבר הרשות לא ימתינו לו לדבר מצוה. וכמה הוא מצותו בחתן נותנין לו שבע ימי משתאות לו ולאצטליתו ולכסותו, ברגל נותנין לו כל ימי הרגל. וראה את הנגע יכול בכגריס תלמוד לומר (בקיר). וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הית מטמא אלא בשני גריסין, קירות הרי שתים ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי ארבע מלמד שאין הבית מטמא אלא בארבע כתלים, מכאן אמרו בית עגול בית טריגון אין מטמא בנגעים. יכול עד שיראה על שני כתלים, תלמוד לומר ומראיהן שפל מן הקיר ואפילו על כותל אחד. יכול אפילו נראה על אבן אחת, תלמוד לומר וחלצו את האבנים אין פחות משתי אבנים דברי ר' עקיבא. ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים אין פחות משתי אבנים. מנין אפילו נראה על אבן אחת, תלמוד לומר ומראיהן שפל מן הקיר מן הקיר ואפילו מאבן אחת. ר' אלעזר בר"ש אומר עד שיראה כשני גריסיןעל שתי אבנים בשתי כתלים בזוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס, שקערורות שוקעות במראיהן. ירקרקות או אדמדמות ירוק שבירוקין אדום שבאדומין. ומראיהן שפל מן הקיר ולא ממשן:

תנו רבנן בית עגול, דיגון, טריגון, פנטיגון, אינו מטמא בנגעים, טטריגון מטמא בנגעים. מ"ט למעלה הוא אומר קיר קירות ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע. כמאן אזלא הא דתניא בית המנוגע ולא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר. כמאן כר"א בר"ש דאמר אין הבית נעשה טמא עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתלים בקרן זוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס דכתיב קיר וכתיב קירות איזהו קיר שהוא כקירות הוי אומר זה קרן זוית. תניא אמר ר' אלעזר בר ר' צדוק מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותה חורבת סגירתא. אמר ר"ש בר ר' יהודה איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו ואמרו אבנים מנוגעות פנו לשם:

ויצא הכהן מן הבית. מנא הא מילתא דאמר רבנן אוקי מילתא אחזקתיה. אמר רבי שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן דא"ק ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ודלמא אדנפיק ואתי בציר ליה שעורא אלא לאו משום דאמר אוקמיה אחזקתיה. תניא ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר תלמוד לומר אל פתח הבית. אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר מן הבית עד שיצא מן הבית כלו הא כיצד עומד בצד ומשקוף ומסגיר. מנין שאם הלך לתוך ביתו והסגיר או שעמד בתוך הבית והסגיר שהסגרו מוסגר, תלמוד לומר והסגיר את הבית מכל מקום. בשביעי יכול בין ביום ובין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה. והנה פשה זה פשיון הסמוך כל שהו, מנין לרבות את הרחוק תלמוד לומר [בבית, יכול כל שכן תלמוד לומר] נגע [נאמר כאן נגע] ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן בכגריס אף נגע האמור כאן בכגריס נמצאת אומר פשיון הסמוך כל שהו והרחוק בכגריס והחוזר (בכגריס) [כב' גריסין]:

בקירות הבית ולא בקירות היציע ולא בקירות האבום ולא בקריות המחציה ולא בקירות המנורה. וצוה הכהן וחלצו הצווי בכהן והחליצה בכל אדם. וחלצו מלמד ששניהן חולצין, מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו שניהן חולצין ושניהן קוצצין ושניהן מביאין ואת האבנים. יכול אף הכותל הסמוך לאויר יהו שניהן חולצין, תלמוד לומר ואחר חלץ את האבנים הא כיצד, כותל שבינו לבין חברו שניהם חולצין, כותל הסמוך לאויר הוא לבדו חולץ. וחלצו את האבנים יכול חלץ שתי אבנים קיים בהן מצות חליצה תלמוד לומר אשר בהם הנגע. יכול אפילו קרדימין אפילו לבנים תלמוד לומר אבנים, הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו. והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר, אתהן חוץ לכל עיר ולא אדם חוץ לכל עיר אלא חוץ לכל העיירות המוקפות חומה. אל מקום טמא שיהא מקומו טמא. ר' יהודה אומר אל מקום טמא לרבות את הניטל. ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ תלמוד לומר מבית. אי מבית יכול אף הקרקע והקירות תלמוד לומר סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע. ושפכו את העפר אשר הקצו יכול צרורות תלמוד לומר העפר, אי העפר יכול [אף] הנושר, תלמוד לומר ושפכו אשר הקצו הא עד שיאמרו שני הכתובים ואם לאו לא שמענו:

ולקחו אבנים אחרות. אין פחות מב' אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתי אבנים. מכאן אמרו אין חולצין פחות משתי אבנים ואין מביאין פחות משתי אבנים ואינו מביא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים שתים תחת שלש שלש תחת ארבע וארבע תחת שלש שלש תחת שתים, ולקחו אבנים יכול יטול אבנים מצד זה ויביא בזה תלמוד לומר אחרות. אי אחרות יכול אפילו קרדימין ואפילו לבנים, תלמוד לומר אבנים הא עד שיאמרו שני הכתובים ואם לאו לא שמענו. ועפר לרובת כל משמע עפר אפילו מדד ואפילו חרסית. יכול יטול עפר מצד ויביא בזה תלמוד לומר אחר. אי אחר יכול אף הסיר אף הגפסיס תלמוד לומר עפר הא עד שיאמרו שני הכתובים ואם לאו לא שמענו. ועפר אחר יקח וטח את הבית אין חברו מטפל עמו בטיחה:

ואם ישוב בנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו כשחזר הנגע לאותן האבנים. אין לי אלא מקומו מין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית. יכול (בכל שהו) [בכגריס] נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן (כגריס) [כב' גריסין] אף נגע האמור כאן (כגריס) [כב' גריסין], נמצאת אומר פשיון הסמוך כל שהו, והרחוק כגריס, והחוזר בבתים כשני גריסין. אין לי אלא במראין מנין שלא במראין, תלמוד לומר ופרח במראין ושלא במראין. או אינו אומר ופרח אלא שיהיה טמא עד שיחזור ויפשה. והלא דין הוא טימא בבגדים מה בגדים טימא את החוזר אף על פי שלא פשה אף בבתים יטמא את החוזר אף על פי שלא חזר ופשה. הן אם החמיר בבגדים עומד בהן בסוף שני שבועות ושורף, נחמיר בבתים שעומד בהם בסוף שני שבועות ואין נותץ, תלמוד לומר צרעת ממארת צרעת ממארת לגזרה שוה מה צרעת ממארת האמור בבגדים טימא את החוזר אף על פי שלא פשה אף צרעת ממארת האמור בבתים יטמא את החור אף על פי שאינו פושה. אם סופנו לרבות את החוזר אף על פי שלא פשה מה תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנח לו. או שומע אני ישוב בנגע ופרח בבית אם חזר הנגע ופרח בו ביום יהא טמא, תלמוד לומר ושב הכהן ואם ישוב הנגע מה (עזיבה) [שיבה] האמור להלן בסוף שבוע אף שיבה האמור כאן בסוף שבוע. מנין עומד בראשון ופושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה במי הוא מדבר, אם בפושה בראשון הרי אמור. (או) [הא] אינו אומר ובא הכהן וראה והנה פשה אלא שבא בסוף שבוע ראשון ומצאו עומד ובא בסוף שבוע שני ומצאו פושה מה יעשה לו, הריני דן מה מצינו בפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. הן אם הקל בפושה בראשון שהרי הקל בעומד נקל בפושה בשני שהרי החמיר בעומד בו. ויהא פושה כעומד. תלמוד לומר ושב הכהן ובא הכהן היא שיבה היא ביאה מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. מנין עומד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, תלמוד לומר בא ואם בא יבוא במי הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי אמור ואם בפושה בשני הרי אמור הא אינו אומר ואם בא יבוא אלא את שבא בסוף שבוע ראשון ובא בסוף שבוע שני וראה והנה לא פשה זה העומד, מה יעשה לו וטהר הכהן את הבית, יכול יפטר והולך לו תלמוד לומר כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא את הרפוי, מה יעשה לו הרי אתה דן מה מצינו בפושה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף בעומד בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. הן אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון נחמיר בעומד בשני שהרי הקל בעומד בראשון. ויהא עומד כפושה בשני תלמוד לומר בא ואם בא יבוא הרי כאן שתי ביאות ביאה אמורה למעלה וביאה אמורה למטה מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, משום רבי ישמעאל אמרו נאמר צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת האמורה בבגדים עשה את העומד בשני כפושה בשני אף צרעת ממארת האמורה בבתים עשה את העומד בשני כפושה בשני, [אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח מה תלמוד לומר] שיכול אין לי חוזר ונותץ אלא הפושה בראשון מנין לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני תלמוד לומר אחר חלץ את האבנים שאין תלמוד לומר אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח וכי יש חליצה שאין עמה נתיצה וטיחה ומה תלמוד לומר אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח אלא לרבות את החוזר אחר הפושה בשני ואחר העומד בשני מנין לכהה בשני והלך לו קולפו וטעון צפרין תלמוד לומר ולקח לחטא את הבית הרי כאן בית אחר, נמצאת אומר עשרה בתים הן. כהה בראשון והולך לו קולף והוא טהור. כהה בשני והולך לו קולפו וטעון צפרין. והפושה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ לא חזר טעון צפרין, עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ לא חזר טעון צפרים, עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, חזר נותץ לא חזר טעון צפרין, טמא מה תלמוד לומר לפי שמצינו בנכנס בבית המוסגר שיאן מיטמא אלא מתוכו יכול אף מוחלט כן, תלמוד לומר טמא הוא הוסיף לו טומאה שיטמא אותו מתוכו ומאחוריו. בית המוסגר מטמא מתוכו, מוחלט מטמא מתוכו ומאחוריו, וזה וזה מטמאין בביאה, ואי מוחלט כמיכתת דמי והא בעינן והבא אל הבית וליכא, שאני התם דאמר קרא ונתץ את הבית אפילו בשעת נתיצה קרוי בית. אמר רבי אושעיא בעינא דאימא מלתא ומסתפינא מחבריא. הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו אפילו כולו חוץ מחוטמו טהור דכתיב והבא אל הבית דרך ביאה אסרה תורה, ומסתפינא מחבריא. אי הכי כולו נמי אמר רבא כולו לא גרע מכלים שבבית דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. תנ"ה גגין הללו אין אוכלים שם קדשי קדשים ואין שוחטין שם קדשים קלים וטמא שנכנס דרך גגין להיכל פטור שנאמר ואל המקדש לא תבא דרך ביאה אסרה תורה:

ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית מלמד שיאן הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר. כמה אבנים יהו בו ר' ישמעאל אומר ארבעה ורבי עקיבא אומר שמונה. שהיה רבי ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים או על אבן אחת ורבי עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת. רבי אלעזר בר' שמעון אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים בשני כתליו בזוית ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. אבניו שלו עציו שלו עפר שלו מלמד שגורר ומוציא. אבניו כל אבניו שנבנו עמו, עציו כל עצים שנבנה עמו. עפר כל עפר שנבנה עמו, אבניו ולא אבני עליה, עציו ולא עצי עליה. עפר הבית ולא עפר עליה, מכאן אמרו נראה הנגע בבית נותן את הקורות לעליה נראה בעליה נותן את הקירות לבית. אבניו ולא אבניו שהכניס לו משנבנה. עציו ולא עציו שהכניס לו משנבנה. עפר הבית ולא עפר מתכות שבו. אם נאמרו בחליצה למה נאמרו בנתיצה מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה, בחליצה אבן שבזוית בזמן שחולץ חולץ את כולה בזמן שנותן נותץ את שלו ומניח את של חבירו. בנתיצה נותץ את האבנים שיש בהן הנגע ואת האבנים שאין בהן הנגע. בחליצה אינו חולץ אלא אבנים שיש בהן הנגע, הא מפני שיש בחליצה שאין בנתיצה ובנתיצה שאין בחליצה צריך לומר בחליצה צריך לומר בנתיצה. יטמא עד הערבמלמד שאין מטמא בגדים. יכול אפילו שהה כדי אכילת פרס תלמוד לומר והאוכל בבית יכבס את בגדיו אין לי אלא האוכל מנין אף השוכב תלמוד לומר והשוכב בבית יכבס וגו'. אין לי אלא שוכב ואוכל מנין אוכל ולא שוכב שוכב ולא אוכל לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס את בגדיו ריבה. אם כופנו לרבות את כולן מה תלמוד לומר האוכל והשוכב ליתן שעור (לאוכל) [לשוכב] כדי שיאכל, וכמה שעורו כדי אכילת פרס פת חטין ולא שעורין מסב ואוכלו בלפתן. כל כבוס בגדים האמור בתורה להחמיר וזה להקל (יכול) אפילו לבוש עשרה סבריקין ועטוף עשרה פוליונים כולן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס. יכול אף הבהמה והכותי יהו מצילין בגדים בבית המנוגע תלמוד לומר יכבס את בגדיו (ריבה) המיטמא (בגדים) מציל בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי שאין מיטמא (בגדים) אין מצילין בגדים בבית המנוגע. מכאן אמרו היה עומר בפנים ופשט ידו לחוץ וטבעותיו בידיו אם שהה כדי אכילת פרס טמאין. היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים וטבעותיו בידיו ר' יהודה מטמא מיד. וחכמים אומרים עד שישהה כדי אכילת פרס. אמרו לו לרבי יהודה ומה אם בזמן שכל גופו טמא לא טימא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס בזמן שאין כל גופו טמא א"ד שלא יטמא את מה שעליו עד שישהה כדי אכילת פרס, אמר להן ר' יהודה מצינו שיפה כח טמא להציל יותר מן הטהור ישראל מקבלין טומאה מצילין בגדים בבית המנוגע הבהמה והכותי שאין מקבלין טומאה אין מצילין בגדים בבית המנוגע:

והזה על הבית על (שקופי) [המשקוף] ויש אומרים על כולו. ושלח את הצפור החיה [מחוץ לעיר] אל פני השדה רבי יוסי ברבי יהודה אומר צפור שהיא חיה חוץ לכל העיר ואי זו זו צפור דרור. וכפר על הבית וטהר אם נאמר במצורע למה נאמר בבתים ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע. לפי שיש בבתים מה שאין במצורע ובמצורע מה שאין בבתים. מצורע טעון קרבן הבית אין טעון קרבן מצורע יש לו טהרה מטומאתו, בית אין לו טהרה מטומאתו, הא מפני שיש במצורע מה שאין בבתים ובבתים מה שאין במצורע, צריך לומר במצורע וצריך לומר בבתים. אמר רב אשי כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף נפחת שנאמר ולשאת ולספחת ולבהרת אין שאת אלא גובה שנאמר ועל הגבעות הנשאות, ואין ספחת אלא טפלה שנאמר ספחני נא. זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת להורות וגו' מנין אתה אומר כהן שהוא בקי בנגעים ולא בנתקים בנתקים ולא בקרחת באדם ולא בבגדים בבגדים ולא בבתים לא יראה את הנגעים עד שיהא בקי בהם ובשמותיהן תלמוד לומר זאת התורה לכל נגע הצרעת וכו'. רבי יוסי אומר למה בא להורות ביום, ללמדך שביום הוא מטמא וביום הוא מטהר. חנינא בן חבינאי אומר למה בא להורות למד שלא יראה הנגעים עד שיורנו רבו:

איום ונורא הוא ממנו משפטו ושאתו יצא, איום ונורא אלו ישראל אני אמרתי אלקים אתם ממנו משפטו ושאתו יצא כיון שחטאו לקו בזיכות ובצרעת הדא הוא דכתיב וירא משה את העם כי פרוע הוא ולהלן ובגדיו יהיו פרומים לפיכך לקו בזיבות ובצרעת. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואמר להם איש איש כי יהיה זב מבשרו. תני רבי שמעון בן יוחאי בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע באותה שעה לא היו בהן לא זבין ולא מצורעין ולא חגרין ולא סומין ולא אלמים ולא שוטים ולא חרשים ולא טפשים, על אותה שעה הוא אומר כלך יפה רעיתי ומום אין בך, וכיון שחטאו לא שהו ימים קלים עד שנמצאו בהן זבין ומצורעין סומין חרשין ואלמין חגרין ושוטים וטפשים, על אותה שעה הוא אומר וישלחו מן המחנה וכו'. מהיכן נתחייבו ישראל בזיבה וצרעת. רבי תנחום אומר על ידי שהיו מליזין אחר הארון ואמרו ארון זה הורג את נושאיו. ורבנן אמרי מן העגל דכתיב כי פרוע הוא שפרחה בהם זיבה וצרעת כמה דאת אמר בגדיו יהיו פרומים וכתיב וראשו יהיה פרוע. ר' יהודה בר רבי סימון אומר ממתאוננים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא מכאן נעשו זרים לאהל מועד. רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי בשר ודם נותן אכסיריא והקדוש ברוך הוא נותן אכסיריא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בשר ודם חובש בבית האסורין והקדוש ברוך הוא וכו' שנאמר והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. בשר ודם גוזר טורודין והקדוש ברוך הוא גוזר טירודין, שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. בשר ודם נותן קטפרס, והקדוש ברוך הוא נותן קטפרס, שנאמר ארבעים יכנו לא יוסיף. בשר ודם גובה קטירקי והקדוש ברוך הוא וגובה קטירקי שנאמר וענשו אותו מאה כסף. בשר ודם נותן דונאטיבוא והקדוש ברוך הוא נותן דונאטיבוא שנאמר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ב"ו נותן פרקופי והקדוש ברוך הוא נותן פרקופי שנאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ב"ו ונותן אנונס והקדוש ברוך הוא נותן אנונס שנאמר עומר לגלגלת. ב"ו מכה על ידי עדים והקדוש ברוך הוא מכה אדם על ידי עצמו שנאמר מחצתי ואני ארפא. ב"ו מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה באותו הוא מרפא שנאמר כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה':

ילמדנו רבינו מהו לנדה שתישן עם בעלה הוא בבגדו והיא בבגדה במטה אחת זה לצד זה וזה לצד אחר, כך שנו רבותינו אסור לשכב אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכל שכן לפני הגנב. שמשלו חכמים את הדבר כאש בנעורת ואומר ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב ללמדך שהקדוש ברוך הוא מזהיר את ישראל על הקדושה ועל הטהרה שלא יעשו כמעשה כותים ולא יטמאו בנשותיהן כשהן נדות שכל השמש אשתו כשהיא נדה חייב בה כרת שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה ונכרתו שניהם:

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין גוים מטמאין בזיבה אבל גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהן ושרפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהם על ביאת מקדש. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים המשוחררים תלמוד לומר ואמרתם אליהם. איש איש מה תלמוד לומר איש איש לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי רבי יהודה. רבי ישמאעל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אין צריך הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה, זכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן, נקבה כל שהיא נקבה בין קטנה בין גדולה. אם כן מה תלמוד לומר איש איש דברה תורה כלשון בני אדם. אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבי, ורמינהו איש אין לי אלא איש, בן תשעה שנים ויום אחד הראוי לביאה מנין תלמוד לומר ואיש. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכוה רבנן אקרא, הי קרא והי הלכתא, אילימא בן יום אחד הלכתא ובן ט' שנים ויום אחד קרא, והא קרא סתמא היא. אלא בן ט' שנים (וכו' ובן ט' שנים) ויום אחד הלכתא, בן יום אחד קרא. ומאחר דהלכתא קרא למה לי, למעוטי אשה מלובן. למה לי למיכתב בזכרים ולמה לי למיכתב בנקבות. צריכא דאי כתב רחמנא בזכרים משום דמטמו בראיות כבימים אבל נקבות דלא מטמו בראויות כבימים אימא לא, צריכא. ואי כתב רחמנא בנקבות משום דמטמו באונס אבל זכרים דלא מטמו באונס אימא לא צריכא (כתוב ברמז תק"צ). תנן הזב ובעל קרי אין מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ, כיצד היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבוייו אוחז באמה ובולע את התרומה. זב דכתיב איש כי יהיה זב מבשרו. בעל קרי דכתיב ואיש אשר תצא ממנו שכבת זרע. תניא ר' סימאי אומר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד. שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש אף לקרבן. ואימא שתים לטומאה ולא לקרבן שלש לקרבן ולא לטומאה, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. אימא שתים לקבן ולא לטומאה שלש אף לטומאה, לא ס"ד דתניא וכפר עליו הכהן וגו' מזובו מקצת זובו מביא קרבן ומקצת זובו אין מביא קרבן, הא כיצד שלש מביא, שתים אין מביא. או אינו אלא ראה שתים מביא ראה שלש אין מביא, אמרת עד שלא ראה שלש ראה שתים. ואיצטריך דר' סימאי ואיצטריך מזובו דאי מדר' סימאי הוה אמינא כי קושיין, תלמוד לומר מזובו. ואי מזובו הוה אמינא לא ידעינן כמה ראיות, קמ"לדרבי סימאי. והשתא דאמר מזובו לדרשה וכי יטהר הזב מזובו מאי דרשת ביה. מיבעי ליה לכדתניא וכי יטהר הזב לכשיפסוק הזוב. מזובו ולא מזובו ומנגעו. מזובו וספר מקצת זובו למד על בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא אם טמא משכב ומושב וכו' אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה. שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמא משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה. אף אתה אל תתמה על זה אף על פי שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו מקצת זובו וספר לו. א"ל רב פפא לאביי מ"ש הך מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות ומ"ש הך מזובו דמרבי ביה בעל שתי ראיות לספירה, א"ל אס"ד למעוטי הוא לישתוק קרא מיניה, וכי תימא אתיא מדינא, שומרת יום כנגד יום תוכיח. וכי תימא האי מזובו מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו, אם כן לכתוב קרא וכי יטהר הזב זובו מאי וכי יטהר הזב מזובו, למד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:

שלהו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ שאי אפשר לדם בלא צחצוחי הרוק. מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה יהא טמא, תלמוד לומר זבו טמא הוא ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור, לא קשיא כאן במוצצת כאן בשותת. זוב מטמא לח ואינו מטמא יבש מנלן. דתניא זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא, והלא דין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כל שכן. שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שגורם טומאה לאחרים הוא עצמו טהור, תלמוד לומר זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא. ואימא ה"מ במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ, במגדלא איצטריך קרא דלא גרע משכבת זרע, כי איצטריך קרא למשא, ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע אדם לטמא בגדים לא לטמא מידי דהוה אמגע נבלה. לא ס"ד דתניא אחרים אומרים והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זובו לו מה הוא לא חלקת בו בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים אף זובו לא תחלוק בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים. והשתא דנפקא לן מוהזב את זובו זובו טמא למה לי. איצטריכא ליה, סד"א שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, ואי משום והזב את זבו למינא הוא דאתא זוב חדא זובו תרתי ובשלישי אקשיה רחמנא לנקבה כתב רחמנא זובו טמא. והשתא דאמר רחמנא זובו טמא דרוש ביה נמי הא:

מימי רגליו מנלן דתניא זובו טמא וזאת (לטמא) לרבות מימי רגליו לטומאה. והלא דין הוא ומה רוק הבא ממקום טהרה טמא מימי רגליו הבאין ממקום טומאה אינו דין שיהו טמאים. דם היוצא מפי האמה יוכיח שבא ממקום טמא וטהור אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שבא ממקום טמא יהא טהור, תלמוד לומר זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו לטומאה. דם היוצא מפיו ומפי אמה מנ"ל דטהור דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא תלמוד לומר זובו טמא הוא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור. ואיפוך אנא, דומיא דרוק מה רוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע אף כל וכו', יצא דם שאין מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה שמתעגל ויוצא ואינו חוזר ונבלע, ונילף מזובו שאין מתעגל ויוצא וטמא, מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים. כי יהיה מן הדבור ואילך והלא דין הוא טמא בנגעים וטמא בזבים מה נגעים פטר בהן לפני הדבור אף זבים יפטור בהן לפני הדבור, וקל וחומר ומה נגעים שטמא בהן אנוסין פטר בהן לפני הדבור זבין שלא טמא בהם אנוסין אינו דין שיפטור בהן לפני הדבור. לא אם אמרת בנגעים שאין טומאתן וטהרתן אלא בכהן תאמ בזבין שטומאתן בכל אדם והואיל וטומאה וטהרה בכל אדם לא יפטור בהן לפני הדבור, תלמוד לומר כי יהיה מן הדבור ואילך:

כי יהיה זב. יכול אף הזב מכל מקום יהא טמא, והלא דין הוא טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה. לא אם אמרת בזבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים תאמר בזב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד הויאל ומטמא בשלש ראיות ויום אחד יטמא מכל מקום, תלמוד לומר מבשרו ולא כל בשרו. אחר שחלק הכתוב זכיתי לדין נאמר טמא בזב וטמא בזבה מה זבה ממקום שמטמאה טומאה קלה מטמאה טומאה חמורה אף זב ממקום שמטמא טומאה קלה מטמא טומאה חמורה. מבשרו וטמא עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים מטמא בפנים כבחוץ. זב שמטמא בשלש ראיות וביום אחד אינו דין שיטמא בפנים כבחוץ, תלמוד לומר מבשרו טמא עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו. מבשרו מבשרו טמא ולא מחמת

דבר אחר, מכאן אמרו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה ובחולי ובמראה ובהרהור. מ??נזקק לזיבה אין בודקין אותו, אונסו וספקו ושכבת זרעו טמאים שרגלים לדבר. זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא וכו' (כדלעיל). הוא טמא ואין הדם היוצא מן האמה טמא וכו', מימי רגליו מנין וכו' כול אף הזיעה והליחה הסרוחה והרעי יהו טמאין, תלמוד לומר הוא. אוציא את אלו שאין מטמאין טומאת משקה ולא אוציא את דמעת עינו ודם מגפתו וחלב שבאשה שהן מטמאין טומאת משקה תלמוד לומר וזאת, נמצאת אומר תשעה משקין בזב הזיעה והליחה הסרוחה והרעי טהורין מכולם, דמעת עינו ודם מגפתו חלב האשה מטמא טומאת משקה, זובו ורוקו ומימי רגליו מטמאין טומאה חמורה:

וזאת תהיה טמאתו בזובו. תלה הכתוב לזב בראיות ולזבה בימים. וממאי דהאי וזאת למעוטי זבה מראיות אימא למעוטי זב מימים, לא ס"ד דא"ק והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש זכר לנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים. וליקוש נמי נקבה לזכר מה זכר בראיות אף נקבה בראיות, הא מיעט רחמנא וזאת. ומה ראית, מסתברא קאי בראיות ממעט ראיות. קאי בראיות ממעט ימים. אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה שנאמר החתים בשרו מזובו. והוא אנן תנן מטמא בכל שהו, הוא דאמר כרבי נתן דתניא ר' נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה ולא הודו לו. מ"ט דרבי ישמעאל א"ק או החתים בשרו מזובו. ורבנן מיבעי ליה לח הוא מטמא ואין מטמא יבש. ור"ש הוא מרר בשרו נפקא. ורבנן ההוא למנינא הוא דאתא זובו חד, דר תרתי, את זובו תלת, למד על זב בעל שלש ראיות שחייב קרבן, מזובו טמא מקצת זובו טמא למד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. ור"ש מנינא מנא ליה, נפקא ליה מדר' סימאי מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן. ולמאן דנפקא ליה תרוייהו מוזאת תהיה טמאתו האי איש כי יהיה זב מבשרו מאי עביד ליה, מיבעי ליה עד שיצא מבשרו, זובו טמא למד על הזוב שהוא טמא:

וזאת תהיה טמאתו בזובו. טומאתו תלויה בזובו ואין תלויה בימים, והלא דין הוא ומה אם זבה שמטמאה את בועלה אינה מטמאה אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, זב שאינו מטמא את שהוא בועל אינו דין שלא יטמא אלא בשלש ראיות ובשלשה ימים, תלמוד לומר וזאת תהיה טמאתו בזובו טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה בימים. זובו רר מלמד שמטמא בשלש ראיות. אין לי אלא גדולות מנין אף הקטנות, תלמוד לומר תהיה ואפילו כל שהוא, החתים ואיפלו כל שהוא, ואם נאמרו קטנות למה נאמרו גדולות ליתן שעור לגדולות שאם ראה אחת מרובה כשלש שהוא כמגדיון לשילוח שהן כדי שתי טבטילות ושני ספוגין הריזה זב גמור. ר' אומר למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחלת מאה ובסוף חמשים ובסוף מאה הרי זה זב גמור, ראה בתחלת מאה בתוך חמשים ובסוף מאה או בתחלת מאה ולאחר חמשים ובסוף מאה אין זה זב גמור. מזובו אף מקצת זובו מטמא משסב ומושב להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה סופרת שבעה לשתי ראיות מטמאה משכב ומושב בשתי ראיות. זב שסופר שבעה לשתי ראיות אינו דין שיטמא משכב ומושב בשתי ראיות. לא אם אמרת בזבה שמטמאה משכב ומושב בראיה אחת תאמר בזב שאין מטמא משכב ומושב בראיה אחת הואיל ואין מטמא משכב ומושב בראיה אחת לא יטמא משכב ומושב בשתי ראיות, תלמוד לומר מזובו אף מקצת זובו מטמא משכב ומושב, להביא זב שראה שתי ראיות שיטמא משכב ומושב. טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. והלא דין הוא ומה אם זבה שאינה מטמאה בלובן מטמאה באודם זב שהוא מטמא בלובן אינו דין שיטמא באודם, תלמוד לומר טומאתו [בזובו] בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם. קל וחומר לזבה שתטמא בלובן ומה אם הזב שאינו מטמא באודם מטמא בלובן זבה שהיא מטמאה באודם אינו דין שתטמא בלובן, תלמוד לומר טומאתו הוא, טומאת האיש בלובן טומאת אשה בדם:

כל המשכב אשר ישכב עליו [וגו']. יכול כל כלי במשמע תלמוד לומר אשר ישכב וגו'. וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יכול תהא אבן מנוגעת עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים וכו' אבן שמטמא בביאה אינו דין שעושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, תלמוד לומר הזב ולא אבן המנוגעת:

מבנין אב מכתוב אחד כיצד לא המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב הצד השוה שבהן שהן עשויין לנוחת אדם לבד והזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגרים, אף כל שהוא עשוי לנוחת אדם לבד יהא הזב מטמא אותו בזובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים. יצא מרכב שהוא עשוי לסבלון אחר:

אשר ישכב עליו הזב יטמא, יכול אפילו שכב על עריבה ועל הדלת תלמוד לומר משכב ולא עריבה ולא הדלת. אוציא את אלו ולא אוציא את המחצלת של קנים ושל חילת, תלמוד לומר המשכב משכב המיוחד. אין לי אלא אלא המטה והכר, הסגוס והרדיד חלוק וטלית הקרסטול ארבעת קבין והתורמיל חמשת קבין והכריתית סאה והחמת שבעת קבין מנין תלמוד לומר כל המשכב ריבה. או יכול שאני מרבה את הסרוד ודף של נחתומין ואת עריבה גדולה שהגדות שוכבות בתוכה, תלמוד לומר אשר ישכב עליו, המיוחדת לשכיבה ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את הסגוס והרדיד חלוק וטלית קרסול ארבעת קבין תורמיל חמשת קבין והכריתות סאה והחמת שבעת קבין, תלמוד לומר כל המשכב ריבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שהן משמשין שכיבה עם מלאכתן, ומוציא אני את אלו שאין משמשין שכיבה עם מלאכתן. אשר ישב עליו יטמא יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר כלי ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו ולא אוציא את כסא של גלגים ושל אבנים ושל אדמה, תלמוד לומר הכלי כלי המיוחד. אין לי אלא כסא קתדרא וספסל המיוחדין, מנין תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה ועריבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי ריבה. יכול אפילו כפה סאה תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב עליו המיוחד לישיבה ולא שיאמרו לו עמוד ונעשה מלאכתנו. יכול שאני מוציא את תיבת הבלנין ותיבה שפתחה מצדה ועריבה משני לוג עד תשעת קבין שנסדקה ואין יכול לרחוץ בה אפילו רגלו אחת. תלמוד לומר וכל הכלי ריבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שריבה הכתוב ומיעט, מרבה אני את אלו שמשמשין ישיבה עם מלאכתן ומוציא אני את אלו שאין משמשין ישיבה עם מלאכתן. אין לי אלא בזמן ששכב על המשכב וישב על המושב, מנין ישב על המשכב ושכב על המושב, עומד נתלה נשען מנין, תלמוד לומר יטמא יטמא ריבה. הזב ולא בעל קרי. והלא דין הוא זב טומאתו מן המקור ובעל קרי טומאתו מן המקור מה זב מטמא משכב ומושב אף בעל קרי יטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא בעל קרי. הזב ולא אבן המוגעת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבן המנוגעת שמטמאה בביאה אינו דין שמטמאה משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא אבן הנוגעת. הזב ולא טמא מת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו טעון הזאת שלישי ושביעי מטמא משכב ומושב טמא מת שטעון הזאת שלישי ושביעי אינו דין שיטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא טמא מת. הזב ולא המת. והלא דין הוא ומה אם הזב שאינו מטמא טומאת שבעה מטמא משכב ומושב מת שמטמא טומאת שבעה אינו דין שיטמא משכב ומושב, תלמוד לומר הזב ולא המת. רבי שמעון אומר אשר ישכב עליו ואר ישב עליו ואת שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב ואין זב שמת מטמא משכב ומושב. והא שאמרו זב שמת מטמא במשא עד שימוק הבשר, מדברי סופרים. אשר ישב עליו ואשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו:

ואיש אשר יגע במשכבו, מדרס כלי חרס טהור מנא לן, אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו נמי אית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, דבי ר' ישמעאל תנא כמשכב נדתה יהיה לה מקיש משכבה לה מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה אית לה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה. מתיב רבי אלעזר מפץ במת מנין, ודין הוא ומה פכין קטנים של חרס שטהורין בזב טמאין במת מפץ שטמא בזב אינו דין שיהא טמא במת, ואמאי והא לית טהרה במקוה. א"ל רבי חנינא הואיל ואיכא במינו, א"ל רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אדרבא רחמנא ליצלן מדעתא דידך. וטעמא מאי תרי קראי כתיבי ואיש אשר יגע במשכבו וכתיב וכל המשכב אשר ישכב עליו הא כיצד, יש במינו אף על גב דלית ליה טהרה במקוה אין במינו מקיש משכבו לו:

רבא אמר מדרס כלי חרס טהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מי לא עסקינן דיחדיניה לאשתו נדה ואמר קרא טהור:

ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו, אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמא אדם מתחת זב לטמא אדם לטמא בגדים נטמא משכב מתחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים. מקום שנטמא אדם במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים אינו דין שיטמא משכב במגע משכב [לטמא אדם] לטמא בגדים, תלמוד לומר ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו אדם הנוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים. וקל וחומר שיטמא אדם תחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים, ומה אם במקום שלא נטמא משכב במגע משכב לטמא בגדים נטמא אדם במגע משכב לטמא בגדים מקום שנטמא משכב מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים אינו דין שיטמא אדם תחת הזב [לטמא אדם] לטמא בגדים, תלמוד לומר וכל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וגו' ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו משכב מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא. בגדים ואין אדם מיטמא מתחת הזב לטמא אדם לטמא בגדים. משכב במשכבו שאם נשבר טהור. והלא דין הוא ומה אם כלי חרס שאין לו טהרה מטומאתו אם נשבר טהור משכב שיש לו טהרה מטומאתו אם נשבר לא יהא טהור, לא אם אמרת בכלי חרס שאין נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים תאמר במשכב שהוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים הואיל והוא נעשה אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים אם נשבר לא יהא טהור, תלמוד לומר משכב במשכבו אם נשבר טהור:

במשכבו ולןא הגזול יכול שאני מוציא את הגנוב תלמוד לומר טמא, רבי ישמאעל אומר במשכבו ולא הגנוב. או יכול שאני מוציא את הגזול תלמוד לומר טמא, אמרו לו מה ראית להביא את זה ולהוציא את זה, מביא אני את זה שנתיאשו הבעלים ממנו ומוציא אני את זה שלא נתיאשו הבעלים ממנו. משכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר יותר על שלש אצבעות, יכול שאני מוציא משלש למטה תלמוד לומר יטמא:

משכבו ולא בחבל היוצא מן המטה לא פחות מחמשה ולא יותר על עשרה. יכול שאני מוציא (את) מחמשה ועד עשרה תלמוד לומר טמא:

אשר יגע במשכבו וכבס בגדיו בשעת מגען מטמא בגדים, פירש אין מטמא בגדים. וכבס יכול אף מחצלת הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול ולבן המיטמא בזב ומיטמא בנגעים, מנין גדול צבוע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין, תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים, תלמוד לומר וטמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס, נמצאת אומר כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא אוכלין ומשקין להיות תחלה והידים להיות שניות ומטמא שאר כלים כבגדים (נפרש) ואין מטמא לא אדם ולא כלי חרס. לאחר פרישתו מה מטמא מטמא משקין להיות תחלה ואוכלין והידים להיות שניות ואין מטמא בגדים ואין צריך לומר אדם וכלי חרס. והיושב על הכלי יכול כפה סאה וישב עליה כפה תרקב וישב עליה יכול יהא טמא, תלמוד לומר אשר ישב עליו וכו' מי שמיוחד לישיבה יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

והיושב על הכלי אין לי אלא בזמן שישב עליו ונגע בו מנין עשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא תלמוד לומר אשר ישב עליו הזב מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא. אין לי אלא בזמן שיושב עליו והזב שם, לעשות ריקן כמלא מנין תלמוד לומר הכלי לעשות ריקן כמלא. אין לי אלא משכב ומושב, מרכב מנין, ודין הוא אם מצינו שלא חלק בין נושא לנשא [במשכב] ובמושב לא נחלוק בין נושא לנשא במרכב, מה לי לא חלק בין נושא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשעו לא נחלוק בין נשוא לנשא במשכב שלא חלק בין מגעו למשאו לא נחלוק בין נושא לנשא במרכב שהרי חלק מגעו ממשאו תלמוד לומר הכלי לרבות את המרכב. רבי חנינא בן גמליאל אומר אם בדרך שלא ירדה עליו טומאה יוצאת ממנו בדרך שירדה עליו טומאה אינו דין שתצא ממנו. לא מה לי החמיר במרכב הנושא שהרי הקל בזב הנושא תלמוד לומר הכלי לרבות את המרכב:

בבשר הזב, ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזימים ולא בטבעות אף על פי שאינם יוצאים, יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר וטמא. בבשר הזב ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו, קל וחומר לפורש מן הטהור שיהא טהור הא מה אני מקיים או בעצם אדם או בקבר, זה אבר הפורש מן החי בין פרק לפרק. אם נאמר בזב למה נאמר במשכב ואם נאמר במשכב למה נאמר בזב מפני שיש בזב מה שאין במשכב ויש במשכב מה שאין בזב, הזב עושה משכב ואין המשכב עושה משכב. חבורי משכב טמאים חבורי הזב טהורין אם כן יש במשכב מה שאין בזב ובזב מה שאין במשכב, צריך לומר בזב וצריך לומר במשכב. וכי ירוק הזב בטהור יכול רקק ולא נגע בו תלמוד לומר בטהור עד שיגע בו. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ורירו ומי האף שלו מנין, תלמוד לומר וכי ירוק הזב וכו':

יכול אף על פי שלא נגע, מהיכא תיתי, סלקא דעתך אמינא נילף רוק רוק מיבמה מה התם דלא נגע אף הכא נמי דלא נגע קמ"ל. ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוה אשרץ, [אמר ר"לוכו'] אמר קרא בטהור מה שביד טהור טמאתי לך. ואימא במשא מטמא אדם ובגדים, במגע, אדם ליטמא בגדים לא ליטמא, מידי דהוה אמגע נבלה, אמר קרא בטהור טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן ואיזו זו מגע נבלה. ואימא במשא דשרץ אם כן ליכתוב רחמנא באדם מאי בטוהר ש"מ תרתי. אשר ירכב עליו הזב יטמא יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב תלמוד לומר מרכב ולא במשכב ומושב. אוציא את אלו ולא אוציא את האוכף תלמוד לומר המרכב מרכב המיוחד, איזהו מרכב המיוחד (זהו האשתונית) [זהו האשקלוני] ומדוכה המדית ועביט הגמל וטפיטן של סוס [רי"א טפיטן של סוס] טמא מושב מפני שעומדים בקונפין אבל האוכף של נאקה טמא. מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו מושב לא חלק מגעו ממשאו. אין לי אלא בזמן שרכב עליו ונגע בו, מנין י' מרכבות זה על גב זה אפילו ע"ג אבן מסמא, תלמוד לומר כל המרכב אשר ירכב עליו הזב עד שינשא רובו עליו:

וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב. או יכול תחתיו של מרכב, ודין הוא מה אם הזב החמור לא טימא כלי שטף אלא במגע מרכב הקל אינו דין שלא יטמא כלי שטף אלא במגע הא מה אני מקיים וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, תחתיו של זב:

והנושא אותם מה תלמוד לומר, שיכול אין לי טמא בגדים אלא מרכב בלבד משכב ומושב מנין, ודין הואומה אם מרכב שאין מגעו מטמא בגדים משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים, משכב ומושב שמגעו מטמא בגדים אינו דין שיהא משאו מטמא בגדים, גולל ודופק יוכיחו שמגען מטמא בגדים ואין משאן מטמא בגדים, אף אתה אל תתמה על משכב ומושב שאף על פי שמגען מטמא בגדים [לא יהיה משאן מטמא בגדים], תלמוד לומר והנושא אותם לרבות משכב ומושב. ר' אלעזר אומר והנושא אותם מה תלמוד לומר שיכול אין לי מטמא במשא אלא אלו בלבד, מנין זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה, תלמוד לומר והנושא אותם לרבות כל האמורים בענין:

בו ולא בצואה שעליו ולא בקילקין שעליו ולא בשירים ולא בנזמים ולא בטבעות אף על פי שאינו יוצא. יכול שאני מוציא את השער ואת הצפורן תלמוד לומר טמא:

וידיו לא שטף במים אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה, מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים. רבא אמר מצוה לשמוע דברי רבי אלעזר בן ערך, דכתיב וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה, א"ל רבא לרב נחמן מאי משמע דכתיב וידיו לא שטף [הא שטף טהור והא טבילה בעי, אלא ה"ק ואחר שלא שטף [הא שטף טהור והא טבילה בעי, אלא ה"ק [ואחר שלא שטף, טמא:

וידיו לא שטף במים מה תלמוד לומר לפי שנאמר ורחץ את בשרו במים. יכול אף בית הסתרים, תלמוד לומר וידיו לא שטף במים מה ידיו בנראה פרט לבית הסתרים אף כל בשרו בנראה פרט לבית הסתרים. מנין לעשות אחר ספרו של זב כימי גמרו שלו, תלמוד לומר וידיו לא שטף אפילו לאחר מאה שנה:

וכלי חרש אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר תלמוד לומר וכלי חרש. אשר יגע בו הזב, יכול אפילו נגע בו מאחוריו יהא טמא, ודין הוא ומה אם מת החמור לא טימא כלי חרס מאחוריו זב הקל אינו דין שלא טימא כלי חרס מאחוריו. לא אם אמרת במת שאינו עושה משכב ומושב תאמר בזב שעושה משכב ומושב, הואיל ועושה משכב ומושב יטמא כלי חרס מאחוריו, תלמוד לומר אשר יגע בו (הזב) ולהלן הוא אומר אשר תבושל בו מה בו האמור להלן מאוירו אף בו האמור כאן מאוירו. אחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו מה תלמוד לומר וכלי חרש אשר יגע בו (הזב ישבר) במגע שהוא ככלו הוי אומר זה הסיטו:

וכל כלי עץ ישטף במים אמר ר' שמעון ומה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא כלי שטף במגע והרי כבר נאמר והנוגע בבשר בזב יכבס בגדיו אם הנוגע בו מטמא כלי שטף במגע הוא עצמו אינו דין שיטמא כלי שטף במגע, אם כן למה נאמר וכל כלי עץ ישטף במים אלא אלו אוכלין ומשקין וכלים שעל גבי הזב. והלא דין הוא ומה אם במקום שעשה תחתיו משכב לא עשה תחתיו מדף, מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא יעשה על גביו מדף, תלמוד לומר וכל עץ ישטף במים מלמד שהוא עושה על גביו מדף. קל וחומר שיעשה על גביו משכב, ומה אם במקום שלא עשה תחתיו מדף עשה תחתיו משכב מקום שעשה על גביו מדף אינו דין שיעשה על גביו משכב, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא, תחתיו הוא עושה משכב ואין עושה על גביו משכב. קל וחומר שיעשה הוא תחתיו מדף, ומה אם במקום שלא עשה על גביו משכב עשה על גביו מדף מקום שעשה תחתיו משכב אינו דין שיעשה תחתיו מדף, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא משכב הוא עושה תחתיו ואין עושה מדף תחתיו. קל וחומר שלא יעשה תחתיו משכב, ומה אם במקום שעשה על גביו מדף לא עשה על גביו משכב, מקום שלא עשה תחתיו מדף אינו דין שלא יעשה תחתיו משכב, תלמוד לומר כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא מלמד שעושה תחתיו משכב:

וכי יטהר הזב מזובו כשיפסוק מזובו. מזובו ולא מנגעו. מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. והלא דין הוא ומה אם מטמא משכב ומושב לשתי ראיות לא יספור שבעה לשתי ראיות, זבה תוכיח שמטמאה משכב ומושב בשתי ראיות ואינה סופרת שבעה לשתי ראיות, אף אתה אל תתמה על הזב שאף על פי שמטמא משכב ומושב בשתי ראיות לא יטעון ספירת שבעה לשתי ראיות, תלמוד לומר מזובו וספר אף מקצת זובו טעון ספירת שבעה להביא את שראה שתי ראיות שיטעון ספירת שבעה. וספר לו, לעצמו, מכאן אמרו הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ומצאו טהור יום השביעי ומצאו טהור ושאר ימים לא בדקו רבי אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה. רבי יהושע אומר אין להם אלא יום הראשון ויום השביעי [בלבד]. רבי עקיבא אומר אין להם אלא יום השביעי בלבד. ר' יוסי ור' שמעון אומרים נראין דברי ר' אליעזר מדברי רבי יהושע ודברי רבי עקיבא מדברי שניהם אבל הלכה כר' אליעזר:

שבעת ימים, יכול בין סמוכין בין מפוזרין תלמוד לומר לטהרתו שתהא טהרתו אחת. וכבס בגדיו ורחץ בשרו מקיש כבוס בגדיו לרחיצת גופו מה רחיצת גופו בנקיות אף כבוס בגדים בנקיות הא למדנו שיש חציצה בכלים:

ורחץ בשרו במים חיים, זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים. והלא דין הוא ומה אם הזב שיאן טעון השזאת מים חיים טעון ביאת מים חיים מצורע שטעון הזאת מים חיים אינו דין שיטעון ביאת מים חיים, תלמוד לומר ורחץ בשרו במים חיים זב טעון ביאת מים חיים ואין מצורע טעון ביאת מים חיים. יכול אף כליו יטענו ביאת מים חיים תלמוד לומר ורחץ בשרו במים חיים בשרו טעון ביאת מים חיים וכליו עולין בכל המימות. וטהר, מלטמא כ"ח במשא, בן עזאי אומר ומה אם במקום שלא אעשה את ולד הטומאה הקל (כולד טומאה החמור) כולד הטומאה הקל לטמא באב הטומאה הקל, עשה ולד הטומאה (חמור) [הקל] כולד הטומאה (החמור) [הקל] ולטמא באב הטומאה (החמור) [הקל]. מקום שעשה ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור, אינו דין שנעשה את ולד הטומאה החמור כולד הטומאה החמור לטמא באב הטומאה החמור. א"ל רבי יוסי הגלילי פרשהו, א"ל אין מפרשין לחכם. אמר ליה שונהו, א"ל אין שונין לחכם, חזר רבי יוסי הגלילי ופירש. ומה אם במקום שלא עשה את בגדים של המיטמאין בשרץ כבגדים בשרץ, עשה את כלי חרס בשרץ כאדם בשרץ. מקום שעשה את בגדים של המיטמאין בזב כבגדים בזב, אינו דין שנעשה את כלי חרס בזב כאדם בזב, תלמוד לומר וטהר מלטמא כלי חרס במשא:

וביום השמיני יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ולא בלילה. יקח לו, לעצמו, שאם הפרישם לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה. שתי תורים או שתי בני יונה חלופי תורין בני יונה וחלופי בני יונה תורין ואין חלופיהן עשירית האיפה. מנין שטובל הוא מבעוד יום, תלמוד לומר ובא לפני ה' אל פתח אהל מועד כיצד בא אל פתח אהל מועד אלא אם כן היה לו הערב שמש מלמד שטובל מבעוד יום:

ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה, שיפרישם הכהן אחד חטאת ואחד עולה. ומנין שאם הפרישן הוא יהא הפרשו הפרש תלמוד אחד לחטאת ואחד לעולה ונתנם אל הכהן. וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבןומקצת זבין אין מביאין קרבן הא כיצד ראה שלש ראיות יביא ראה שתים לא יביא. או אינו אומר אלא ראה שתים יביא ראה שלש לא יביא והלא משראה שלש ראה שתים, האמה אני מקיים לפני ה' מזובו מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, הא כיצד ראה שלש יביא ראה שתים לא יביא:

ואיש כי תצא ממנו. אמר רב פפא נגע בשכבת זרע אי בכל שהוא או בכעדשה תנאי היא דתניא מנין לרבות לנוגע כשכבת זרע תלמוד לומר או איש. ופליגי תנאי בעלמא דאיכא למאן דאמר דון מינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ומינה מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה. ואיכא למאן דאמר דון מינה מה שרץ בנגיעה אף שכבת זרע בנגיעה, ואוקי בו אתרה מה רואה במשהו אף נוגע במשהו. אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ קא מרבי ליה דילמא מאו איש אשר תצא ממנו שכבת זרע קא מרבי ליה ודכולי עלמא דון מינה ומינה, שיילינהו לתנאי איכא דתני כרב פפא ואיכא דתני כרב הונא בריה דרב נתן:

בעא מיניה ר' אמי מרב הונא הרואה קרי בקיסם מהו, ממנו אמר רחמנא עד דנפיק מבשרו ולא בקיסם או דילמא האי ממנו עד דנפיק ממנו טומאה לחוץ ואפילו בקיסם נמי. אמר ליה ותיפוק ליה דהוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי האמה. למימרא דנגיעה הוא אלא מעתה לא יסתור בזיבה, אלמה תניא זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע מה זיבה סותרת אף שכבת זרע סותרת וכו'. אי מה זיבה סותרת כל שבעה אף שכבת זרע סותרת כל שבעה, תלמוד לומר לטמאה בה אין לך אלא מה שאמור בה אינה סותרת אלא יומה. א"ל גזירת הכתוב היא זיבה גמורה דלא עריבה בה שכבת זרע סותרת כל שבעה, צחצוחי זיבה דעריבה בה שכבת זרע אינה סותרת אלא יום אחד. איש פרט לקטן יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש:

כי תצא ממנו עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו, מכאן אמרו הזב ובעל קרי שהרגישו אוחזין באמה ובולעין את התרומה. שכבת זרע פרט למערה. ורחץ במים ואפילו במי מקוה. את כל בשרו מים שכל בשרו עולה בהן וכמה הוא אמה על אמה על רום שלש אמות נמצאת אומר שעור המקוה ארבעים סאה. בגד ועור אין לי אלא בגד ועור מנין לעשות שאר הכלים כבגד ועור תלמוד לומר וכל בגד וכל עור. ואם נפשך לומר, נאמרו בגד ועור בשרץ ונאמרו בגד ועור במת ונאמרו בגד ועור בשכבת זרע מה בגד ועור האמור בשרץ ובמת עשה שאר כל הכלים כבגד ועור אף בגד ועור האמור בשכבת זרע נעשה שאר כלים כבגד ועור:

אשר יהיה עליו שכבת זרע, פרט לשכבת זרע שהכריחה. אשר יהיה עליו אף על מקצתו. שכבת זרע מה שכבת זרע האמור למטה כברייתה אף שכבת זרע האמור למעלה כברייתה פרט לשכבת זרע שנסרחה מכאן אמרו הולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה. ר' יוסי אומר משום ר' ישמאעל פעמים שהן ארבע עונות פעמים שהן חמש פעמים שהן שש. ור' עקיבא אומר לעולם חמש, אם יצאה עונה הראשונה משלימין לה מקצת עונה ששית. תניא אשה אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד מנין לנדה תלמוד לומר ואשה, אלמא כי מרבה קרא בת יום אחד מרבה, ורמינהו אשה אשר ישכב איש אותה אין לי אלא אשה, בת שלש שנים ויום אחד לביאה מנין תלמוד לומר ואשה לרבות בת שלש שנים ויום אחד. אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי, בת שלש שנים ויום אחד הלכתא, בת יום אחד קרא, ומאחר דהלכתא קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא דתניא ואשה כי יזוב זוב דמה אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מנין, תלמוד לומר ואשה, למה לי ליגמר מנדה, צריכא דאי כתב רחמנא בנדה משום דכי חזיא חד יומא בעיא למיתב שבעה אבל זבה דאי חזיא יום אחד בשומרת יום כנגד יום סגי ליה אימא לא, צריכא. וליכתוב רחמנא בזבה ולא בעי בנדה ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה, אין הכי נמי אלא קרא למה לי למעוטי איש מאודם. והא מיעטתיה מי עטתיה חדא זימנא חד למעוטי משכבת זרע וחד למעוטי מדם. אשה פרט לקטנה אשר ישכב איש פרט לקטן. אותה פרט לכלה דברי רבי יהודה, א"ל לרבי יהודה וכי מה ראיה לכלה אלא אותה פרט ל

דבר אחר, שכבת זרע פרט למערה, אותה פרט לכלה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים אותה פרט לשלא כדרכה קסבר רבי יהודה אין אשה מתעברת מביאה ראשונה. ובהא קמיפלגי רבנן סברי שכבת זרע פרט להעראה, אותה לשלא כדרכה, ור' יהודה סבר שלא כדרכה והעראה משכבת זרע נפקא, אותה פרט לכלה:

ורחצו במים וטמאו עד הערב, מקיש רחיצתה לרחיצתו מה רחיצתו בנקיות אף רחיצתה בנקיות, מה רחיצתו בארבעים סאה אף רחיצתה בארבעים סאה, מה רחיצתו פרט לבית הסתרים אף רחיצתה פרט לבית הסתרים. רבי שמעון אומר מה תלמוד לומר ורחצו במים וטמאו עד הערב אי משום נוגע בשכבת זרע הרי נוגע בשכבת זרע אמור, ומה תלמוד לומר ורחצו במים וטמאו עד הערב וכי מפני שהיא בבית הסתרים והלא אין אדם מטמא בבית הסתרים אלא גזירת מלך היא אפילו כל שהו לכך נאמר ורחצו במים וטמאו עד הערב. אשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה תלמוד לומר ואשה, מכאן אמרו בת יום אחד לנדה בת עשרה ימים לזיבה. כי תהיה מן הדבור ואילך. כי תהיה זבה יכול אפילו זבה מכל מקום תהא טמאה, תלמוד לומר והיא גלתה את מקור דמיה מלמד שכל דם שרואה אינה אלא מן המקור. יכול כל מראה זוב שתהא זבה תהא טמאה, תלמוד לומר דם, אי דם אין לי אלא מראית דם אחד, כשהוא אומר דמיה מלמד שדמים הרבה טמאים בה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג. בית שמאי אומרים אף במימי תלתן ואבטיח וכמימי בשר צלי, ובית הלל מטהרין. כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. תנו רבנן בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. אין לי אלא נדה זבה מנין תלמוד לומר זובה, פולטת שכבת זרע מנין תלמוד לומר יהיה. רבי שמעון אומר דיה כבועלה מה בועל אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ וכגון שהטבילה במטה ואינה מתהפכת:

אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליו ומצאה עליו דם טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. האי בבשרה מיבעי ליה מלמד שמטמא בפנים כבחוץ אם כן לימא קרא בבשר מאי בבשרה ש"מ עד שתרגיש בבשרה. ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי אמר ר' ירמיה ומודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. רב אשי אמר שמואל דאמר כרבי נחמיה דכל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא הרואה דם בשפורפרת מהו, בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת או דילמא האי בשרה מלמד שנטמאה בפנים כבחוץ ואפילו בשפופרת, א"ל בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת, והא האי בבשרה מלמד שמטמאה מבפנים כבחוץ, אם כן נימא קרא בבשר מאי בבשרה, שמע מינה תרתי. בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ והלא דין הוא ומה אם הזב שטעון ביאת מים חיים אין מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה ביאת מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים כבחוץ, תלמוד לומר בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ:

שבעת ימים תהיה בנדתה, כל חייבי טבילות טבילתן ביום, נדה ויולדת טבילתן בלילה שנאמר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה ואיתקש יולדת לנדה היה ר"מ אומר מפני מה אמרה תורה תהא נדה לשבעה מתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טהרתה כיום כניסתה לחופה. שבעת ימים בנדתה ולא בזיבתה כל שבעה, יכול עד שתהא רואה דם כל שבעה, תלמוד לומר תהיה ואף על פי שאינה רואה, אין לי אלא ימים לילות מנין, תלמוד לומר תהיה לרובת את הלילות, יכול בין סמוכין בין מפוזרין, תלמוד לומר תהיה תהא בהוייתן אחת. מנין שאינה טובלת מבעוד יום, תלמוד לומר שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה. וכל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא נוגע בה מטמא בגדים במגע, הין אם אין מטמא במשכב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא בגדים במגע, אם כן למה נאמר וכל הנוגע בה יטמא עד הערב, שיכול יהא נוגע בה מטמא אדם וכלי חרס. והלא דין הוא הנוגע בזב מטמא והנוגע בנדה מטמא מה נוגע בזב אין מטמא אדם וכלי חרס אף הנוגע בנדה לא יטמא אדם וכלי חרס, לא אם אמרת בנוגע בזב שאין מטמא אדם לטמא אדם במקום אחר תאמר בנוגע בנדה שמטמא אדם לטמא אדם במקום אחר, הואיל ומטמא אדם לטמא אדם במקום אחר יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר וכל הנוגע בהיטמא עד הערב אין הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס:

וכל (המשכב) אשר תשכב עליו בנדתה יטמא וכלאשר תשב עליו יטמא, יכול תטמא משכב שיאן מיוחד לשכביה ומושב שאין מיוחד לישיבה, הרי הוא אומר למטה וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו וכל הנודע בכל כלי אשר תשב עליו יכבס בגדי מה למטה אין מטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף כאן לא תטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה. יכול לענין לטמא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אבל לענין ליטמא תיטמא את הכל שהרבה מיטמאין ואין מטמאין, תלמוד לומר עליו, עליו אמור לענין לטמא עליו אמור לענין ליטמא, מה עליו האמור לענין לטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב המיוחד לשכיבה ולישיבה אף עליו האמור לענין ליטמא אינו מטמא אלא משכב ומושב הראוי לשכיבה ולישיבה. ואם על המשכב הוא עד שינשא רובו עליו. או על הכלי אשר היא יושבת עליו (או) [אף] על מקצתו, מכאן אמרו רוב טמא על הטהור או על מקצתו (ומצקצת) [רוב] הטהור על טמא או על מקצתו בין בזב בין במשכב טמא. מקצת טמא על הטהור או על מקצתו ומקצת טהור על הטמא או על מקצתו בזב טמא ובמשכב טהור. ר' שמעון אומר מקצת טמא על הטהור אף בזב טהור. משכב זה משכב [אר היא יושבת עליו זה המשכן] (שהוא) כלי (מרכב) זה מרכב (יושב עליו זה המושב) שנאמר בנגעו בו איזהו דבר שחלק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב:

ואם שכב ישכב לרבות שתי שכיבות. ואם שכב ישכב לרבות את המערה. איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא את בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר ואם שכב ישכב. איש. אותה פרט למצורעת, והלא דין הוא ומה נידה שאינה מטמאה בביאה מטמאה את בועלה, מצורעת שמטמאה בביאה אינו דין שתטמא את בועלה, תלמוד לומר אותה פרט למצורעת. אמר אביי הכל מודין בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולך ממזר. נדה דהא תפסי בה קידושין שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תפסי בה קידושין, סוטה נמי תצפסי בה קידושין. תניא נמי הכי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר, ואביי שומרת יבם מספרא ליה אי כרב אי כשמואל. תניא ותהי נדתה עליו יכול יעלה לרגלה תלמוד לומר יטמא שבעת ימים, מה תלמוד לומר ותהי נדתה עליו יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס אף הוא מטמא אדם וכלי חרס. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף הוא עושה משכב ומושב [לטמא אדם] לטמא בגדים תלמוד לומר ותהי נדתה עליו וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא שאין תלמוד לומר וכל המשכב ומה תלמוד לומר וכל המכב, נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, פריך רב אחאי אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה [לטומאה קלה] דלא ליטמי אדם לטמויי בגדים אבל אדם ובגדים מטמא, אמר רב אסי יטמא טומאה קלה משמע. אימא ותהי נדתה עליו כלל, וכל המשכב פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט משכב ומושב אין מידי אחרינא לא. אמר אביי וטמא שבעת ימים הפסיק הענין הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט. רבא אמר לעולם דנין וכל ריבויא הוא. ואימא מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה לטמא אדם לטמא בגדים לחומרא אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו [לטמא אדם] לטמא בגדים לקולא, א"ק עליו, להטעינו מטשמע:

בעא מיניה ר' יונתן בן יוסי בן לקוניא מרבדי שמעון בן יוסי בן לקוניא אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דלא יפרוש מיד מנלן. אמר חזקיה דאמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהא עליו. אשכחן עשה לא תעשה מנלן. אמר רב פפא אמר קרא לא תקרב לגלות ערותה לא תקרב נמי לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך אל תגש בי. נתקו מטומאה חמורה ותלאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין, נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד, נמצאת אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה ונתונה תחת הכר או בין כר לחברו אם כנגדה נתונה טמאה מפני שמטמא את המנה ומטמא את הככר, שלא כנגדו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים. וטמא שבעת ימים שיספור שבעה לביאה האחרונה, והוא דיןהוא מטמא במת ומטמא בנדה מהמת אינו סופר שבעה אלא לטומאה אחרונה אף כשהוא מטמא בנדה אינו סופר שבעה אלא לביאה אחרונה. או כלך לדרך זו היא מיטמא ומטמא את בועלה מה היא אינה סופרת שבעה אי אפשר לראיה ראשונה אף הוא לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה, נראה למי דומה דנין טומאה שממקום אחר מטומאה שממקום אחר ואל יוכיהו דמים שהן מנופה. או כלך לדרך זו דנין טומאה שמחמת דמים מטומאה שמחמת דמים ואל תוכיח טומאת המת שאין מחמת דמים, תלמוד לומר וטמאה שבעת ימים שיספור שבעה לביאה אחרונה:

אשר ישכב עליו אשר ישב עליו יטמא יכול יטמא משכב שאין מיוחד לשכיבה ומושב שאין מיוחד לישיבה, לא מה היא אינה מטמאה אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה אף הוא לא יטמא אלא משכב המיוחד לשכיבה ומושב המיוחד לישיבה. יכול היא והוא לא יטמאו טומאה חמורה אבל היא והא יטמאו טומאה קלה, תלמוד לומר המשכב ריבה. אין לי אלא משכב מנין לרבות את המרכב ואת המשב, תלמוד לומר וכל המשכב אין לי אלא בזמן ששכב עליו ונגע בו, מנין לעשרה מושבות זה על זה ואפילו על גבי אבן מסמא, תלמוד לומר וכל המשכב. אשר ישכב עליו עד שינשא רובו עליו. אשה בין גירות בין שפחה בין משוחררת ובין בת ישראל. כי יזוב זוב דמה דמה מהמת עצמה ולא דמה מחמת הולד. אתה אמר ולא מחמת הולד או אינו אלא ולא מחמת אונס, כשהוא אומר זוב הרי אונס אמור הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת הילד. ומה ראית לטהר את הולד ולטמא באונס, מטהר אני בולד שיש טהרה לאחריו ומטמא אני באונס שיאן טהרה לאחריו. אדרבה מטהר אני באונס שכן אונס בזב טהור, השתא מיהא באשה קיימינין ואונס באשה לא אשכחן, ואי תימא מאי דעתך לטהר באונס ולטמא בולד אין לך אונס גדול מולד. אי הכי נדה נמי נימא זובה מהמת עצמה ולא מחמת ולד. אתה אומר ואל מחמת ולד או אינו אלא מחמת אונס, כשהוא אומר ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה הרי אונס אמור, הא מה אני מקיים זובה, זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. אמר (אבי) [אבוה דשמואל] א"ק וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור ואיזו זו קושי בימי זיבה. והשתא דכתיב וטמאה שבועים כנדתה דמה למה לי, אי לאו דמה. הוה אמינא כנדתה ולא כזיבתה ואפילו בשופי קמ"ל. כמה יהא קשוי ויהא תלוי בולד, רבי מאיר אומר אפילו ארבעים וחמשים יום, רבי יהודה אומר דיה חדשה. ר' יוסי ור"ש אומרים אין קשוי יותר משתי שבתות, לפיכך אם קשתה שבעה עשר דשלשה ראשונים ראוין לזיבה וילדה בזב, ויש מקשה עשרים וחמשה ואינה זבה בהן שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנדה ארבעה עשר של הנקבה אבל אי אפשר שתקשה עשים וששה מקום שאין ולד ולא ילדה בזוב, ויש רואה מאה יום ואינה זבה בהם, שנים לבלא עת שבעה לנדה ושנים לאחר הנוה ושמונים של נקבה ושבעה לנדה ושנים לאחר הנדה. תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה ומה אני מקיים ואשה כי תהיה זבה ברואה יום אחד אבל הרואה שלשה ימים בתחלה יכול תהא זבה תלמוד לומר על נדתה סמוך לנדתה. ואין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין, תלמוד לומר או כי תזוב. אין לי אלא יום אחד מנין לרבות שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה. אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירה וראוי לזיבה וכו'. ומנין לרבות אחד עשר תלמוד לומר בלא עת נדתה. יכול שאני מרבה אף שנים עשר, אמרת לאו, מה ראית לרבות אחד עשר להוציא שנים עשר, מרבה אני את אחד עשר שראוי לספירת או כי תזוב ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת או כי תזוב. ואין לי אלא שלשה ימים שני ימים מנין, תלמוד לומר ימי. יום אחד מנין, תלמוד לומר כל ימי:

טמאה מלמד שמטמאה את בועלה. היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל. שיכול והלא דין הוא ומה היא שאינה מטמאה בראיות כבימים מטמאה את בועלה הוא שמטמא בראות כבימים אינו דין שמטמא את מה שבועל, תלמוד לומר היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל. ומנין שהוא עושה משכב ומושב, תלמוד לומר במשכב כבמשכב נדתה. ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מנין תלמוד לומר ימי. יום אחד מנין תלמוד לומר כל ימי. ומנין שסופרת אחד לאחד תלמוד לומר יהיה לה. יכול תספור שבעה לשנים ודין הוא ומה הוא שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים היא שסופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שבעה לשנים, תלמוד לומר יהיה לה אינה סופרת אלא יום אחד בין לאחד בין לשנים. א"ל ר' ישמעיה לרבי אבא ואימא כי חזא ביממא תהא זבה בליליא תהוי נדה. א"ל עליך א"ק על נדתה סמוך לנדתה וסמוך לנדתה אימת בליליא הוא וקא קוי לה זבה. ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר' עקיבא כל ששמועו מרובה ושמועו מועט תפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת. רבי יהודה בן בתירא אומר שתי מדות אחת מדה (קלה) [כלה] ואחת מדה שאינה (קלה) [כלה] מודדין במדה (קלה) [כלה] ואין מודדין במדה שאינה (קלה) [כלה]. רבי נחמיה אומר למה בא הכתוב לפתוח או לנעול לא בא לנעול אלא לפתוח, אם אתה אומר ימים עשרה אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא רבוא כשאתה אומר ימים שנים פתחת. רבי מונא אומר משום ר' יהודה ימים שנים. או יכול ימים הרבה אם מרובין הן למה נאמר רבים הא לא דבר אלא בימים מעוטים וכמה הן הוי אומר שנים. רבים שלשה, יכול רבים עשרה, אמר ימים ואמר רבים מה ימים מעוט ימים שנים אף רבים מעוט רבים שלשה, יכול שנים ושלשה הרי חמשה, וכי נאמר ימים ורבים והלא לא נאמר אלא ימים רבים, הא כיצד רבים הללו יהו מרובים על השנים וכמה הן הוי אומר שלשה:

כטומאת נדתה ולא כימי נדתה. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא עשה את טומאת המיטמא כמטמא עשה את ימי המיטמא כמטמא מקום שעשה את טומאת המיטמא כמטמא אינו דין שנעשה את ימי המיטמא כמטמא, תלמוד לומר כטומאת נדתה ולא כימי נדתה. וכל הנוגע בם יטמא, על ידי חבוריהן:

ואם טהרה מזוכה כשתפסוק מזובה. מזבה ולא מנגעה, מזובה ולא מלידתה:

וספרה לה אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה, מכאן לנדה שסופרת לעצמה:

מג שבעת ימים. יכול בין סמוכין בין מפוזרין תלמוד לומר ואחר תטהר אחר אחר לכולן. ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר בין שטבלה טהורה לעסוק בטהרות, אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבא לידי ספק. א"ל רב פפא לרבא מכדי האידנא כולהו ספק זבות שוינהו רבנן ליטבלו ביממא דשביעאה, א"ל משום דר"ש דתניא ואחר תטהר וכו'. אביי אמר בלידה אין קושי סתר בזיבה ואינה עולה, רבא אמר אינה סותרת ועולה, לאביי שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא מזובה ולא מנגעה מזובה ולא מלידתה. ואביי תני חדא מזובה ולא מנגעה. ורבא האי מאי אי אמרת בשלמא מזובה ולא מלידתה איצטריכא ליה לידה תנא ניעה אטו לידה, אלא אי אמרת ולא מנגעה האי מוכי יטהר הזב מזובו נפקא מזובו ולא מנגעו, ואביי חד בזב וחד בזבה, וצריכי דאי כתב רחמנא בזב משום דלא מטמא באונס אבל זבה דמטמאה באונס אימא לא. ואי כתב רחמנא בזבה משום דלא מטמאה בראיות כבימים אבל זב אימא לא צריכא:

וביום השמיני. יכול בין ביום בין בלילה תלמוד לומר ביום ביום ולא בלילה. תקח לה לעצמה שאם הפרישתן לזיבתה ראשונה לא תביאם לזיבתה שניה. שתי תורים או שני בני יונה חלופי תורין בני יונה חלופי בני יוני תורין ואין חלופיהן עשיריה האיפה, מנין שטובלת מבעוד יום תלמוד לומר והביאה אותם אל הכהן (אל פני ה') אל פתח אהל מועד כיצד היא באה אל פתח אהל מועד אאם כן היה לה הערב שמש מלמד שטובלת מבעוד יום:

ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה שיפרישם הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה. מנין אם הפרישתן היא יהא הפרשן הפרש תלמוד לומר אחד לחטאת ואחד לעולה והביא אותם. אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשת אלא בלקיחת בעלים או בעשית כהן. אמר רב שימי בר אשי מ"ט דרב חסדא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה וגו' ועשה הכהן וגו' או בלקיחת בעלים או בעשית כהן. מיתיבי ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת וכו':

והזרתם את בני ישראל. אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה אפילו הויין לו בנים כבני אהרן מתים דכתיב והזרתם את בני ישראל וכתיב והרואה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן. והזרתם את בני ישראל מטמאתם הרי זו אזהרה, ולא ימותו בטמאתם הרי זו עונש. בטמאם את משכני אשר בתוכם אף על פי שהן טאמים שכינה ביניהם:

זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע. זה הרואה ראיה אחת שהוא כבעל קרי שטובל ואוכל את פסחו לערב:

פעם אחת בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא משנה אמר לי רבי זב חמור או נדה, אמרתי לו נדה חמורה מזב. אמר לי רבי והלא לא למדנו טבילה לנדה אלא מן הזב. [אמרתי לו בני והלא דברים קל וחומר ומה אם הזב שאינו פרה ורבה מטמא אחת עשוה טומאות וטעון שבע רחיצות וטבילות שבתורה. נדה שהיא פרה ורבה לא כל שכן שהיא מטמאה אחת עשרה טומאות וטעונה שבע רחיצות וטבילות שבתורה, הא למדנו כל האומר לאשתו ולבנותיו ולבני ביתו כשהם בנדותם מתרים אתם לנגוע בכל הכלים עשו מה שאתם רוצים לעשות לפי שאין טבילה לנדה מן התורה אינו רואה קורת רוח לעולם:

מעשה בתלמיד אחד שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה ונכנס לבית עולמו בחצי ימיו ונעשית אשתו כשוטה והיתה מחזרת על פתחי חברי בעלה ואמרה להם רבותי בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם שהשיב לה כלום (דבר). פעם אחת הייתי מהלך בשוק ונכנסתי לחצרה באה וישבה כנגדי והיתה בוכה, אמרתי לה בתי מפני מה את בוכה, אמרה לי רבי בעלי קרא הרבה שנה הרבה ושמש תלמיד חכם הרבה ומת בחצי ימיו, אמרתי לה בתי בשעת נדותיך מהו אצלך, אמרה לי רבי ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי, ואחר כל אותן הימים שראיתי בהן דם ישבתי שבעה נקיים שלא אבוא לידי ספק, אמרתי לה בתי יפה אמר לך בעלך שכן אמרו חכמים בזין ובזבות וביולדות שלאחר שבעה הן טהורין שנאמר ואם טהורה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. אבל באותן הימים לבנים מהו אצלך שמא הבאת לו את הסכין שבידך ונגע בו אפילו באצבע הקטנה, אמרה לי רבי חיי ראשך רחצתי לו את רגליו וסכתי לו את השמן. ישנתי אני עמו במטה אחת אני בבגדי והוא בבגדיו אבל לא הסיח דעתו ל

דבר אחר, אמרתי לה ברוך המקום שהרגו שאין לפניו משוא פנים שכן כתוב בתורה ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב, יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברי תיפלות תלמוד לומר לא תקרב, יכול יהא ישן עמה בבגדיה על מטה אחת תלמוד לומר לא תקרב כדי שלא יאמר אדם לעצמו כשהיא בנדתה אסור לבשרה ואסור למטתה פרשה מן הנדה שמא תאמר לבשרה אסור ולמטתה מותר לפיכך חזר ופירש על ידי יחזקאל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב השוה אשה נדה לאשת איש להיותו נזהר עליה וכו'. ראה האדם קרי חייב טבילה מן התורה אם אמר מי רואה אותי אין בכך כלום, העבירו מכנגד פניו שוב ראה קרי ואומר מי רואה אותי אין בכך כלום, וכן בפעם שילשית עובר על מה שכתוב בתורה ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב (ועבר על מה שכתוב) הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר לסוף הוא נעשה זב מתוך דרכיו שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' ומה תלמוד לומר איש איש אלא איש אחד לזב מבשרו ואיש אחד למקרה לילה, ואם חזר ועשה תשובה מרפאין אותו. ואם לאו הרי הוא זב עד יום מותו שנאמר וזאת תהיה טמאתו בזובו רר בשרו את זובו וגו'. ואשה כי תהיה זבה רבי ישמעאל אומר פרשה זו לכתחלה לא נאמרה אלא ללמד על בנות ישראל שמטמאות טפת דם כחרדל וצריכה לספור שבעה נקיים, ואחר שספרה שבעה נקיים היא צריכה טבילה כמו נדה גמורה כדי לצאת מכלל עבירה. רמ"א לא נאמרה פרשה זו אלא למצות פריה ורביה שאפילו אוכלת אשה כל מיני מאכל ושותה כל מיני משקה אין אישה קווט בה. אבל אם היה רגיל אצלה בכל זמן אפילו בימי נדתה היה קווט בה והיה מבטל פריה ורביה. לכך נאמר בתורת שבעת ימים תהיה בנדתה וגו' כדי שתהא חביבה על בעלה ביום טבילתה כיום כניסתה לחופה, אם חזרה ועשתה תשובה מרפאין אותה מיד ואם לאו הרי היא בחזקתה עד יום מותה שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה וגו']. אמר ר' (אשי) [יוסף] כי פשיט ריש לקיש בזב בעי הכי ראיה ראשונה של זב קטן מהו שתטמא במגע, זאת תורת הזב ואשר תצא ממו ש"ו אמר רחמנא. כל ששכבת זרעו מטמאה ראיה ראשונה שלו מטמא והאי כיון דשכבת זרעו לא מטמא ראיה ראשונה שלו נמי לא מטמא, או דילמא כיון דאלו איהו חזי תרי מצטרפי מטמיא. אמר (רב יוסף) [רבא] ת"ש זאת תורת הזב בין גדול בין קטן מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא. [בעי ר"י ראיה ראשונה של מצורע מהו שתטמא כ"ו אמר אביי מאי תבעי ליה יהא הוא דקאמר] זאת תורת הזב בין גדול בין קטן וכיון דנפקא ליה קטן מהתם אייתר ליה לזכר לרובת מצורע למעינותיו. ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה. ואקשיה רחמנא מצורע לזב גמור מה זב גמור מטמא במשא אף ראיה ראשונה דזב מטמא במשא. אמר רב הונא ראיה ראשונה של זב מטמא באונס שנאמר זאת תורת הזב וגו' מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס. אמר ר' יצחק והלא זב בכלל בעל קרי היה בראיה ראשונה ולמה יצא בראיה שניה להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאינו מטמא באונס. ולהחמיר עליו שהוא מטמא משכב ומושב. (תניא) [ארה] זבו דומה למי בצק של שעורים, זוב בא מבשר המת, שכבת זרע בא מבשר החי, זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת, שכבת זרע קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת:

והדוה בנדתה. זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפרכט ולא תתקטש בבגדי צבעונים עד שבא רבי עקיבא ולמד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה, אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה תהא בנדתה עד שתבא במים. דם הנדה מטמא לח ויבש מנא הני מילי, אמר חזקיה דאמר קרא והדוה במנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה מדוה נמי מטמאה. אשכהן לח יבש מנלן, אמר קרא יהיה בהוייתו יהא. ואימא הני מילי בלח ונעשה יבש, יבש מעיקרו מנא לן, ותו הא דתנן המפלת כמין קליפה כמין עפר כמין שערה כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נמחו טמא מנא לן, יהיה רבויא הוא. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים אף דמה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים, אמר קרא אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה, אי מה היא מטמאה באבן מסמא אף מדוה תטמא באבן מסמא, א"ק והנושא אותם מעוטא הוא. הדוה בנדתה והזב זה בעל שתי ראיות שהיא כנדה שמטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן. תורת הזב והזב את זובו זה שראה שלש ראיות שהוא זב גמור מטמא משכב וצריך ביאת מים חיים וחייב בקרבן. תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבה זרע מה הזוב סותר בזב אף שכבת הזרע תסתור בזב, אי מה הזוב סותר את הכל אף שכבת זרע תסתור את הכל, תלמוד לומר לטמאה בה אין לה אלא יום אחד, יכול אף מימי רגלים יהו סותרין בזב, תלמוד לומר זאת:

והזב את זובו אחרים אומרים (אם) [מה] הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא לזכר לרבות את המצורע, ולנקבה לרבות את היולדת. רבי ישמעאל בנו של רבן יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר והזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא זכר בין קטן בין גדול ולנקבה כל שהיא נקבה בין גדולה בין קטנה, ולאיש אשר ישכב עם טמאה להביא את (זבה) [הבא על] שומרת יום כנגד יום. ר' יוסי בר חנינא אומר מנין לחטאת העוף שהיא באה על הספק שאינה נאכלת, תלמוד לומר והזב את זובו לזכר ולנקבה מקיש נקבה לזכר מה זכר מביא קרבן על הודאי אף נקבה מביאה קרבן על הודאי, ומה זכר מביא על הספק אף נקבה מביאה על הספק אף נקבה מביאה על הספק. ומה זכר ממין שהוא מביא על הודאי מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי מביאה על הספק. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקבה מביאה קרבן ונאכל, אמרת לא כן, אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה ששני איסורין. אמר רבי נתן והזב זהו ראיה ראשונה, את זובו זהו ראיה שניה, מכאן ואילך הרי ראית זכר כראית נקבה, מה ראית נקבה דם נדות אפילו באונס אף ראות זכר כן. והתניא ר' אליעזר אומר שלישית בודקין אותו רביעית אין בודקין אותו, באתים קמיפלגי, לרבי אליעזר והזב חד את תרי, זובו תלת, רביעית איתקש לנקבה:

אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה ראו לובן ואודם כאחת אין חייבין עליהן על ביאת מקדש אבל שורפין עליהן את התרומה שנאמר מוכר עד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית אבל טומטום ואנדרגינוס לא אי הכי תרומה נמי לא לישרוף דכתיב והזב את זובו לזכר ולנקבה זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס. ההוא מיבעי ליה לכדרבי יצחק דאמר ר' יצחק לזכר לרבות מצורע למעינותיו, ולנקבה לרבות מצורעת למעינותיה. הא נמי מיבעי ליה במי שיש לו טהרה במקוה פרט לכלי חרס שיאן לו טהרה במקוה דברי רבי יוסי הגלילי. אם כן נכתוב רחמנא אדם, וכיתימא אי כתב רחמנא אדם הוה אמינא כלי מתכות לא מכל טמא נפש נפקא מזכר ועד נקבה למה לי לכדרב. ויאמא כולה לכדרב הוא דאתא, אם כן ניכתוב רחמנא נקבה מאי עד נקבה עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה, אי הכי כי איטמי בשאר טומאות לא לישלחו, אמר קרא מזכר מטומאה הפורשת מזכר. וכל היכא דכתב רחמנא זכר ונקבה למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא והא גבי ערכין דכתיב זכר ואם נקבה ותניא הזכר ולא טומטום ואנדרגינוס יכול לא יהא בערך איש אבל יהא בערך אשה תלמוד לומר זכר ודאי נקבה ודאית אבל לא טומטום ואנדרוגינוס. טעמא דכתב רחמנא זכר ואם נקבה הא לא כתב רחמנא מזכר עד נקבה לא ממעט. ההוא מיבעי ליה לחלק בין ערך איש לערך אשה:

ואשה כי יזוב דמה ימים רבים, והלא שבעת ימי הנדה הן ולמה קורא אותן ימים רבים לפי שפרשה מבעלה והן ימים של צער לפיכך קרא אותן ימים רבים. כיוצא בו ויהי בימים הרבים ההם על שהיו ימי צער קורא אותם ימים רבים. ודכוותה ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ודכוותה ויהי ימים רבים ודבר ה' היה אל אלהיו שלשה חדשים בראשונה ושלשה חדשים באחרונה י"ב באמצע הרי י"ח חדש. וכי רבים הוו אלא על ידי שהיו של צער קוראם רבים. ודכוותה ימים רבים שמונים ומאת יום:

והנדה בנדתה אין כתיב כאן אלא והדוה בנדתה צער גדול נתן הקדוש ברוך הוא לאשה זו שמאחר שמשמרת שלשת ימי זיבה יושבת ומשמרת שבעת ימי נדה, לכך כתיב והדוה בנדתה. ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ומה אם האשה הזו על ידי שפרשה שלשה ימים התורה קורא אותה דוה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית תפארתנו וממקדשנו כמה ימים וכמה שנים כמה יובלות וכמה עבורים עאכ"ו. כי יזוב זוב דמה ימים רבים שלשה ימים, הא כיצד האשה הזו טמאה שבעת ימים ונטהרת ביום השמיני ואם ראתה דם באותו יום שומרת יום כנגד יום ונטהרת. חזרה וראתה ביום התשיעי שומרת אותו יום ושבת ונטהרת. חזרה. וראתה ביום עשירי שומרת אותו יום ושבה ונטהרת הרי שלשה ימים שהן ימים רבים, אבל אם ראתה דם ביום אחד עשר שהוא יום רביעי לטהרתה חוזרת לטומאתה ושומרת שבעת ימי נדתה מתחלתה, שכך שנו חכמים אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני. לפיכך האשה צריכה שתהא סופרת חמשה עשר יום. כיצד היא עושה שומרת שבעת ימי נדתה ואחר כך סופרת שבעה נקיים ונטהרת ביום השמיני וטובלת טבילה חמורה אחר שקיעת החמה והיא מותרת לבעלה שנאמר ואם טהרה מזובה. ואשה כי יזוב זוב דמה למה אשה ולא איש לשעבר היתה נוהגת בנשים ובאנשים שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו. ר' מאיר אומר טמאת האיש חמורה היתה מטומאת האשה למה שטומאת האשה סימן לבנים אבל של איש צער הוא שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו דבר שחתום וסגור. לשעבר היו האנשים רואים דמים עד שעמדה רחל שנאמר כי דרך נשים לי וניתן לה, לכך נאמר ואשה כי יזוב זוב דמה. כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה ושלשתן מן התורה. נדה מנין ואשה כי יזוב זוב דמה, חלה דכתיב ראשית עריסותיכם חלה וגו'. הדלקת הנר דתנו רבנן מנין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר שנאמר וקראת לשבת עונג זה הדלקת הנר. ולמה נמסר ולאשה אמר הקדוש ברוך הוא היא כבתה נרו של עולם שנאמר נר אלהים נשמת אדם לפיכך תשמור מצות נר, היא טמאה חלתו של עולם זה אדם הראשון דאמר רבי יוסי בן קצרתה כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ואחר כך וייצר ה' אלהים לפיכך וכו'. נדה אמר הקדוש ברוך הוא היא שפכה דמו של אדם הראשון והיא מתחייבת שתשפך דמה שנאמר שופך דם האדם וגו' תשמור נדתה שתכפר לה על הדם ששפכה. לפכיך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת נדה שנטמאת ונטהרת, כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

דבר אחר כטומאת הנדה היתה דרכם לפני כטומאת הנדה הנדה ולא כטומאת המת, המת בבית אין כהן גדול נכנס לשם אבל נדה בבית כהן גדול נכנס עמה בבית ויושב עמה על האיסטווא ובלבד שלא תהא מתנדדת, כך אלו נמשלו ישראל לטומאת המת אין השכינה חוזרת עליהם לעולם, אבל לנדה נמשלו שהכהן עמה בבית ואינו חושש, כך השכינה שורה עם ישראל אף על פי שהן טמאים שנאמר השוכן אתם בתוך טמאותם. בשעה שהיו ישראל במצרים לא היו רואות נשותיהם [דם נדות] מפני אימת מצרים שהיתה עליהם ואף משיצאו משם לא היו רואות במדבר שהשכינה היתה ביניהם, והנשים קבלו את התורה תחלה שנאמר כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים ואחר כך ותגיד לבני ישראל אלו האנשים. וכן הוא אומר איומה כנגדלות עליהן נאמר גן נעול גל נעול, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בעולם הזה הייתם מיטהרין וחוזרין ומיטמאין אבל לעתיד לבוא אני מטהר אתכם שלא תיטמאו עולמית שנאמר וזרקתי עליכם מים וטהרתם וגו':