תנא משום רבי נחמיה קרוב למאה ושש עשרה שנה היתה האש מחזיק בה עצו לא נשרף ונחושתו לא ניתך א"ת דהוי גליד תני בשם רבי הושיעיא [כעובי דינר גרדינן היה בו אמר רשב"ל] אף מזבח הקטרת כן. אמר ר"ל כתיב ועשית מזבח מקטר קטרת המזבח היה מתקטר בקטרת. אמר רבי לוי נימוס קילוסין הוא שכל מי שמתגאה אינו נידון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה. דור המבול על ידי שנתגאו ואמרו מה שדי כי נעבדנו לא נידונו אלא באש הה"ד בעת יזורבו נצמחו בחומו נדעכו ברותחין. אמר רבי יוחנן כל טפה וטפה שהיה הקב"ה מורידה עליהם היה מרתיח אותה. סדומיים על ידי שנתגאו ואמרו נעמוד ונשכח הרגל מבינותינו לא נדונו אלא באש הה"ר וי"י המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. פרעה על ידי שנתגאה ואמר מי י"י אשר אשמע בקולו לא נדון אלא באש הה"ד ויהי ברד ואש מתלקחת וגו'. סיסרא על ידי שנתגאה ואמר והוא לחץ את ישראל בחזקה בחרופין ובגדופין לא נדון אלא באש הה"ד מן שמים נלחמו וגו'. סנחריב על ידי שנתגאה ואמר מי כלאלקי הארצות לא נדון אלא באש הה"ד ותחת כבודו יקד וגו'. נבוכדנצר על ידי שנתגאה ואמר ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי לא נדון אלא באש הה"ד גובריא אלו די הסיקו לשדרך מישך ועבד נגו קטיל המון שביבא די נורא. ומלכות הרביעית על ידי שנתגאה ואמר מי לי בשמים לא נדונין אלא באש הה"ד חזה הוית עד די קטילת היותא והובד גזמה ויהיבת ליקדת אשא. אבל ישראל על ידי שנכזים ושפלים בעולם הזה יאן מתנחמים אלא באש הה"ד ואני אהיה לה נאם י"י חומת אש סביב לה:

מה כתיב למעלה מן הענין והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה ואחר כך זאת תורת העולה אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום למה כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשנתנקה ידך מן הגזל. אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב. ומתחלת הקרבנות אתה למד אדם כי יקריב מכם אמר הקדוש ברוך הוא כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים שהוא היה יחידי בעולם.

דבר אחר למה נקרא שמה עולה שהיא עליונה מכל הקורבנות. היא העולה תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה וכן המנחה וכן אשם וזבח שלמים לבעליהן אבל העולה אין בריה טועם ממנה אלא כולה להקב"ה לכך נקרא עולה שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון (כתוב ברמז ל"ו). המזבח מקדש את הראוי לו רבי יהושע אומר כל הראוי לא ישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה ראוי לו אין שאין ראוי לו לא. למעוטי מאי אמר רב פפא למעוטי קומצים שלא קדשו בכלי. מתקיף לה רבינא מאי שנא מדעולא דאמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים אם עלו לא ירדו נעשו לחמו שלמזבח. הנך לא מחסרן מעשה בגופייהו הני מחסרי מידי בגופייהו. [ר"ג כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד] לרבן גמליאל נמי הכתיב מוקדה ההוא לאהדורי פוקעין הוא דאתא. ואידך, נפקא ליה מאשר תאכל האש על המזבח. ואידך, עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת. ואידך, לאו ממילא שמע מינה דעיכולי עולה מהדרינן. לרבי יהושע נמי הכתיב מזבח. אמר לך הראוי למוקד קדיש מזבח אחרינא כתיב. ואידך, חד היכא דהיתה לו שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לו שעת הכושר. ואידך, כיון דפסולין נינהו ורבינהו רחמנא לא שנא לא היתה לו שעת הכושר לא שנא היתה לו שעת הכושר. תניא רבי שמעון אומר עולה מה עולה הבאה בגלל עצמה אף כל הבאין בגלל עצמן יצאו נסכים הבאים בגלל זבח. תניא רבי יהודה אומר זאת היא העולה הרי אלו מעוטין וכו' (כדכתוב ברמז תל"ו). ורבי יהודה מייתי לה מהכא דתניא נמפני מה אמרן לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורים. לן באימורים כשר שהרי לן כשר בבשר. יוצא, הואיל וכשר בבמה. טמא, הואיל ואישתרי בעבודת צבור. ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו. חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפגולו. חוץ למקומו היאל ואיתקש לחוץ לזמנו. ושקבלו פסולין וזרקו את דמו בהנך פסולין דחוו לעבוד' צבורא וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר שבהכשרו תנא זאת תורת העולה ריבה סמיך ליה:

תניא אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון אברים ופדרים שמעלן ומקטירן מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה. דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שמעלן ומקטירן מבוא השמש מנין. מבוא השמש והאמרת דרכן ליקרב ביום אלא שהעלן עם בוא השמש שיהיו מתעכלין והולכין כל הלילה מנין. תלמוד לומר זאת תורת העולה ריבה. והא עם בוא השמש לא משכחת לה שהוצת האור ברובו, לא קשיא כאן לקלוט כאן להתיר. ר' איעזר מתני לה מבוא השמש ומוקי לה בפוקעין. וכן אמר רבי ינאי בפוקעין. והאמר רבי ינאי קטרת שפקעה מעל גבי המזבח אפילו קרטין שלה (אוכלין) [ואין מחזירין] אותן. דתני רבי אשר תאכל האש את העולה עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, סמי מכאן קטרת וכו':

ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה. (ומנחתם) [וסכים] מי קרבי בלילה והתניא אין לי אלא דברים שדרכו ליקרב בלילה וכו' קתני מיהת מנחת נסכים ביום, אמר רב יוסף סמי מכאן נסכים. כי סליק רב דימי אשכחיה לרבי ירמיה דיתיב ואמר משמיה דרבי יהושע בן לוי מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קרבין אלא ביום תלמוד לומר לסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמיםביום אף נסכים ביום. אמר מאן יהיב גברא וכתיב אגרתא. שלח ליה לרב יוסף דלא תסמי מנחת נסכים מהך מתניתין דלא קשיא כאן בנסכים הביאם עם הזבח כאן בנסכים הבאים בפני עצמן. ואי משכח גברא כתב אגרתא והאמר רבי אבא בריה דר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כותבי ספרים כשורפי תורה והלומד מהם אין לו קבול שכר, דדרש ר' יהודה בר נחמן מתורגמניה דר"ש בן לקיש כתוב א' אומר כתב לך את הדברים האלה וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה לומר לך דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ושבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה. אמרי מילתא חדתא שאני דהא ר' יוחנן וריש לקיש מעייני באגדתא בשבתא ודרשי הכי עת לעשות לה' הפרו תורתך מוטב תעקר אות א' מן התורה ואל תשתכח תורה מישראל. אמר רב פפא השתא דאמרת נסכים הבאים בפני עצמן קרבין אפילו בלילה נזדמנו לו נסכים בלילה מקדשן בלילה ומקיבן בלילה. אמר ליה רב יוסף בריה דרב שמעיה תניא דמסייע לך זה הכלל כל הקרב ביום אינו קדוש אלא ביום והקרב בלילה קדוש בין ביום בין בלילה. אמר רב אדא בר אהבה עמוד השחר פוסלת בהן כאברים:

כלל שרבי עקיבא אומר שפסולו בקדש הקדש מקבלו. לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו חוץ מבעל מום שבעל מום בעוף כשר. רבי חנינא סגן הכהנים אומר דוחה היה אבא בעלי מומים מעל המזבח. יכול אף הנסכים אם עלו לא ירדו ת"ל עולה מה עולה מיוחדת שהיא באה בגלל עצמה יצאו נסכים שאינן באים בגלל עצמן מכאן אתה אומר הזבח כשר והנסכים פסולים הזבח פסול והסכים כשרים ואפילו זה וזה פסול (אלא) שהזבח לא ירד והנסכים ירדו. מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש למדנו שהמזבח מקדש את הראוי לו. מנין אף הכבש מקדש את הראוי למזבח ת"ל ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח מנין שאף הכלים מקדשים את הראוי להם ת"ל וקדשת אותם והיו קד קדשים כל הנוגע בהם יקדש. כלי הלח מקדש את הלח מדת היבש מקדש את היבש ואין כלי הלח מקדש את היבש ואין מדת היבש מקדש את הלח. כלי הקדש שניקבו אם עושין מהן מעין מלאכתן שהיו עושין כשהן שלמים מקדשין ואם לאו אין מקדשין. וכולם אין מקדשין אלא בקדש. היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין והולכין עלגבי המזבח כל הלילה. אין לי אלא דברים שהן ראויין ליקרב בלילה דברים שדרכן ליקרב ביום וכו'. אתה אומר לכך נאמר כל הלילה שיהא נותנו מבוא השמש והן מתעכלין על המזבח כל הלילה או אינו אלא שיהא מעלן ע"ג המזבח כל הלילה. כשהוא אומר ולא ילין חלב חגי עד בקר למד שיהא מעלן מן הארץ למזבח כל הלילה [ומה אני מקיים כל הלילה] שיהא נותנו מבוא השמש וכו' ומה ת"ל עד הבקר אם אינו ענין לעכול אברים תנהו לתרומת הדשן למד שיהו תורמין את המזבח כל הלילה. בכל יום תורמין את המזבח מקריאת הגבר או סמוך לו בין לפניו בין לאחריו. ביום הכפרוים מחצות. ברגלים מאשמורת הראשונה. מנהני מילי א"ר יוחנן ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שהוא עד בקר ומה ת"ל עד בקר תן בקר לבקר ראשון של לילה. הילכך כל יומא מקריאת הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו סגיא. ביום כפור דאיכא חולשא דכהן גדול עבדינן מחצות. בגלים דנפישי ישראל ונפישי קרבנות עבדינן מאשמורת הראשונה, כדקתני טעמא לא היתה מגעת קריאת הגבר עד שהיתה העזרה מלאה משיראל:

תנו רבנן בכל יום ויום היו שם שתים מערכות והיום שלש אחת מערכה גדולה ואחת מערכה שניה של קטרת ואחת שמוסיפין בו ביום דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר בכל יום שלש והיום ארבע אחת מערכה גדולה [ואחת מערכה ב'] של קטרת ואחת של קיום האש ואחת שמוסיפין בו ביום רמ"א בכל יום ארבע והיום חמש אחת של אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב. דכולי עלמא מיהת תרתי אית להו מנלן אמר קרא היא העולה על מוקדה זו היא מערכה גדולה. והאש על המזבח תוקד בו זו מערכה שניה של קטרת. ו' יוסי קיום האש מנא ליה נפקא ליה, מוהאש על המזבח תוקד בו. ורבי יהודה, ההיא להצתת האליתא הוא דאתא. ורבי יוסי הצתת האליתא מנא ליה, נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' שמעון דתניא ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח לימד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בכהן כשר ובכלי שרת דברי רבי יהודה. ר' שמעון אומר וכי תעלה על דעתך שזר קרב על גבי המזבח אלא למד על הצתת האליתא שלא תהא אלא בראשו של מזבח. ור' יהודה אי מהתם הוה קאי אארעא ועביד במפוחא קא משמע לן. ור' מאיר אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב מנא ליה, נפקא ליה מוהאש על המזבח. ורבנן וא"ו לא דרשי. ורבנן אברים ופדרים שלא נתעכלו מאיעבדי ליה, מהדרי להו למערכה גדולה דתניא מנין לאברים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על צדי המזבח ואם אין מחזיקין סודרן על גבי כבש או על גבי סובב עד שיעשה המערכה גדולה וסודרן, ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח, מאי עולה עולה דיומי פשיטא צריכא למימרא אם אינו ענין לעולה דיומי תנהו ענין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב והיכא על המזבח. ור' מאיר עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטרת, דכ"ע מיהא מוסיפין בו ביום אית להו כנ"ל מוחאש ואפילו למאן דלא דריש וי"ו וי"ו ה"א דריש אש תמיד למאי אתא לכדתניא ואש המזבח תוקד בו למד על מערכה שניה של קטרת שלא תהא אלא על מזבח החיצון אש מחתה ומנורה מנין. ודין הוא נאמר אש בקטרת ונאמר אש במחתה ומנורה מה להלן על מזבח החיצון אף כאן על מזבח החיצון. או כלך לדרך זו נאמר אש בקטרת ונאמר אש במחתה ומנורה מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו ת"ל אש תמיד תוקד על המזבח אש שאמרתי לך לא תהא אלא על מזבח החיצון. ולמדנו אש למנורה אש למחתה מנין. נאמר כאן אש במחתה ונאמר אש בקטורת מה להלן על מזבח החיצון אף כאן על מזבח החיצון. או כלך לדרך זו נאמר בקטרת ונאמר אש במחתה מה להלן בסמוך לו אף כאן בסמוך לו ת"ל ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו' איזהו דבר שמקצתו לה' ואין כולו לה' הוי אומר זה מזבח החיצון. ואיצטריך למיכתב מעל המזבח ואיצטריך למיכתב מלפני ה', דאי כתב רחמנא מעל המזבח ה"א מאי מזבח מזבח הפנימי כתב רחמנא מלפני ה'. ואי כתב רחמנא מלפני ה' הוה אמינא דוקא לפני ה' אבל מהאי גיסא ומהאי ניסא אימא לא צריכא:

אביי מסדר סדר המערכה משמא דגמ' ואליבא דאבא שאול, מערכה גדולה קודמת למערכה שניה של קטרת דתניא היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר זו היא מערכה גדולה. ואש המזבח תוקד בו זו היא מערכה שניה של קטרת, ואיפוך אנא מסתברא טערכה גדולה עדיפא שכן כפרתה מרובה. אדרבה שניה עדיפא שכן מכניסין אותה לפנים, אפילו הכי כפרתה מרובה עדיפא. איבעית אימא אי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה. מערכה שניה של קטרת קודמת לסדור שני גזרי עצים דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר עליה ולא על חברתה מכלל דאיתא לחברתה, והאי עליה מיבעי ליה לגופיה, תרי עלי כתיבי. סדור שני גזרי עצים קודם לרשון מזבח הפנימי דאע"ג דהנ"א כתוב בבקר בבקר והכא כתיב בבקר בבקר אפילו הכי מכשיר עדיף. מי דמי מכשיר מערכה שניה מאי ניהו שני גזרי עצים סדור שני גזרי עצים למערכה גדולה עביד ליה. א"ר ירמיה שום עצים. רבינא אמר הואיל והתחיל במערכה גומר. רב אשי אמר גזרי עצים מכשירי קטרת הן דאי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל נחלים ממערכה גדולה. דשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות מאי טעמא אמר אביי גמרא גמירנא סברא לא ידענא, רבא אמר כריש לקיש דאין מעבירים על המצות וכי פגע ברישא במזבח פגאע ברישא במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדורם משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך קימעא כלפי חוץ ונעבדיה בהדייהו כיון דכתיב את המנורה נכח השלחן בעינן דחזו אהדדי. אמר רבא שמע מינה מדריש לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור. הטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד, דם התמיד קודם להטבת שתי נרות, מאי טעמא אמר אביי ההוא בבקר בבקר דשני גזרי עצים דלא צריכי שדינהו להכא ולהכא חד שדייה להטבת חמש נרות דנקדמיה לדפ התמיד. וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות, חד שדייה להטבת ה' נרות דנקדמיה לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי. וחד שדייה לדם התמיד דנקדמיה להטבת שתי נרות דאע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. א"ל רב פפא לאביי ואימא חד שדייה לדשון מזבח הפנימי דניקרום לדם התמיד דהכא תלתא והכא תרי וחד שדייה לדם התמיד דניקדום להטבת חמש נרות דאע"ג דהכא תרי והכא תרי מכפר עדיף. אם כן אפסוקי במאי מפסקת להו הניחאלריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרין ומטיבים כדי להרגיש כל העזרה כולה שפיר. אלא לר' יוחנן דאמר בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים מאי איכא למימר. אמר ליה רבינא לרב אשי האי בבקר דעצים מי מייתר הא מיבעי ליה לגופיה דקאמר רחמנא נקדמיה למערכה שניה של קטרת. אמר ליה ולאו אוקימנא עליה ולא על חברתה מכלל דאיתא לחברתה. ומאי שנא דעביד הטבת ה' נרות ברישא נעביד הטבת שתי נרות. כיון דאתחיל ליה עביד רובא. ונעביד שית, אמר קרא בהיטיבו את הנורת ואין נרות פחות משנים. הטבת שתי נרות קודמת לקטרת דאמר קרא בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות וחדר יקירנה. קטרת לאברים דתניא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד. אברים למהנחה דתניא מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר שנאמר וערך עליה העולה ואמר רבא העולה עולה ראשונה. מנחה לחביתין עולה ומנחה. חביתין לנסיכים שם מנחה. נסכים למוספין זבח ונסכים. מוספין לבזיכין והתניא בזיכין קודמים למוסיפין. תנאי היא דתניא מוספין קודמין לבזיכין ר' נחמיה אומר בזיכין קודמין למוספין אמר אביי מסתברא כצאן דאמר מוספים קודמין לבזיכין לאו אמרת בבקר בבקר להקדים הכא נמי ביום ביום לאחר. מ"ט דמאן דאמר בזיכין קודמין גמר חוקה חוקה מחביתין. אי מהתם גמר ליגמר לכולה מילתא מהתם להכי אהני ביום ביום לאחד:

ולבש הכהן מדו בד. מדו כמדתו. בד שיהו של בוץ. בד שיהו חדישם. בד שיהו שזורין. בד שיהא חוטן כפול ששה. בד שלא ילבש בגדי חול עמהן. אמר אביי לרב יוסף בשלמא שיהו של בוץ קא משמע לן דבוץ אין מידי אחרינא לא. אלא בד שיהו חדשים חדשים אין משוחקים לא והתניא משוחקים כשרין. וליטעמיך בד שיהא חוטן כפול ששה בד חד חד לחודיה משמע. אלא הכי קאמר בגדים שנאמר בהן בד צריכים שיהו של בוץ חדשים, שזורין שיהא חוטן כפול ששה יש מהן למצוה ויש מהן לעכב. ממאי דהאי בד כיתנא הוא, אמר ר' יוסי בר חנינא דבר העולם מן הקרקע בד בבד. ואימא עמרא, עמרא מיפצל כיתנא נמי מיפצל על ידי לקותא מיפצל. רבינא אמר מהכא פארי פשתים. והא עד דלא אתא יחזקאל מנלן. גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא. מה ת"ל ילבש להביא מצנפת ואבנט להרמת הדשן דברי ר' יהודה. ר' דוסא אומר להביא בגדי כהן גדול בי"ה שהן כשרין לכהן הדיוט. ר' אומר שתי תשובות בדבר חדא אבנט של כהן גדול לא זהו אנט של כהן הדיוט.

דבר אחר דברים שנשתמש בהן קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה. מה תלמוד לומר ילבש לרבות את השחקים. ואזדא ר' דוסא לטעמיה דתניא והניחם שם מלמד שטעונין גניזה. ר' דוסא אומר שלא ישתמש בהן ביום הכפורים אחר:

והרים את הדשן אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה. אי עולה יכול אברי עולה ת"ל אשר תאכל האש הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד. ושמו בנחת, ושמו כולו ושמו שלא יפזר. בעי רבי אבין תרומת הדשן בכמה מתרומת מעשר ילפינן לה או מתרומת מדין ילפינן לה. ת"ש דתני ר' חננינא נאמר כאן והרים ונאמר להלן והרים מה להלן בקומצו אף כאן בקומצו אף כאן בקומצו:

איתמר הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח רב אמר אין מועלין בו ור' יוחנן אמר מועלין בו. לפני תרומת הדשן כ"ע לא פליגי כי פליגי לאחר תרומת הדשן רב סכר אין מועלין היר נעשה מצותו ור' יוחנן סבר כיון דכתיב ולבש הכהן מדו בד כיון דצריך בגדי כהונה בקדושתיה קאי:

ופשט ולבש שומע אני כדרך שכהן גדול עושה ביום הכפורים שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול ת"ל ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושטמה להלן בגדי קודש אף כןא בגדי קודש. א"כ מה ת"ל אחרים פחותין מהן. ר' אליעזר אומר אחרים והוציא למד על כהנים בעלי מומין שכשרין להוציא הדשן. אמר מר אחרים פחותין מהן כדתני דבי ר' ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. אמר ריש לקיש כמחלוקת בהצואה כך מחלוקת בהרמה. ור' יוחנן אמר מחלוקת בהוצאה אבל הרמה דברי הכל עבודה היא. מ"ט דריש אמר לך אי ס"ד עבודה היא יש לך עבודה שהיא כשרה בשני כלים. ור' יוחנן גלי רחמנא בכתנת ומכנסים והוא הדין למצנפת ואבנט. ומאי שנא הני מדו בד כמדתו מכנסי בד לכדתניא מנין שלא יהא דבר קודם למכנסים ת"ל ומכנסי בד ילבש על בשרו ור"ל מדו כמדתו מדאפקיה רחמנא בלשון מדו שלא יהא דבר קודם למכנסים מעל בשרו נפקא:

ושמו אצל המזבח אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. והיר תרומת הדשן דנעשית מצותו וכתיב ושמו אצל המזבח שם תהא גניזתו. משום דהוי תרומת הדשן ובגדי כהונה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. תרומת הדשן הא דאמרן, בגדי כהונה דכתיב והניחם שם הניחם לרבנן דאמרי והניחם שם מלמד שטעונין גניזה אלא לר' דוסא דאמר מותרין הן לכהן הדיוט מאי איכא למימר. משום דהוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובין הבאין כאחד. הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר. תרי מעוטי כתיבי כתבי הכא ושמו וכתיב התם הערופה. דשון מזבח הפנימי והמנורה לא נהנין ולא מועלין. בשלמא מזבח החיצון דכתיב ושמו אצל המזבח מזבח הפנימי מנלן. א"ר אלעזר א"ק והסיר את מראתו בנוצתה אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי, ואימא אידי ואידי במזבח החיצון ולקבוע לו מקום אם כן לימא קרא אצל מאי הדשן דאפילו מזבח הפנימי מנורה מנלן מדשן הדשן:

מנין לשנוי בגדים מן התורה שנאמר ופשט את בגדיו [ולבש] מכאן למדה תורה דרף ארץ בגדים שבשל בהם קדרה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. מנין שכל המכבה המערכה עובר בלא תעשה ת"ל לא תכבה. מנין שיעשה המערכה גדולה כדי שתקבל כל העולות ת"ל עליה. מנין לאימורי חטאת ואימורי אשם ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ת"ל חלבי השלמים. מנין הקומץ והלבונה ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נכסים ת"ל עליה הקטר כל הקטרת יהיו עליה. מה ת"ל ובער עליה הכהן (כתוב ברמז תמ"ח):

מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה. מאי תלמודא אמר רבא העולה עולה ראשונה. מנין שלא יהא דבר מתעכב אחר תמיד שלבין הערבים ת"ל והקטיר עליה חלבי השלמים מאי תלמודא א"ק עליה שלמים ולא על חברתה שלמים. א"ל רבא ודילמא שלמים הוא דלא קרבי אבל עולה קרבה. אלא אמר רבא השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולן. רב הונא רמי כתיב ולא ילין חלב חגי עד בקר עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות. הוא מותיב לה והוא מפרק לה בשנתותרו:

אש תמיד, תמיד אף בשבת תמיד אף בטומאה. לא תכבה אף במסעות המ עושין לה כופין עליה פסכתר דברי ר"י. רש"א אף בשעת מסעות מרשינין אותה שנאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן:

זואת תורת המנחה לבית עולמים זאת אינה נוהגת בכמה זאת תורת המנחה תורה אחת לכל המחות שיהו טעונות שמן ולבונה, וכי מנין יצאו מכלל שנאמר ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה. והנותרה מן המנחה לאהרן ולבניו יכול אינה טעונה שמן ולבונה אלא מנחה ששיריה נאכלין מנחה שאין שיריה נאכלים מנין. ת"ל תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונות שמן ולבונה. אמר ר"ע אם מצינו שלא חלק הכתוב בין מנחת חוטא של ישראל למנחת חוטא של כהנים לבל תתן כך לא נחלוק בין מנחת נדבה של ישראל למנחת נדבה של כהנים לתתן. א"ל ר' חנניא בן יהודה וכי מה ראיה לאו להן עשה ללא תעשה ת"ל תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות שיהו טעונין שמן ולבונה. הקרב אותה כשרה ולא פסולה. אותה כולה כאחת בני אהרן ולא בנות אהרן:

כל המנחות נקמצות וכו' דכתיבא [כתיב ודלא כתיבא כתיב] וזאת תורת המנחה והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. לפני ה' יכול במערב (כתוב ברמז תמ"ח וברמז תל"ח). והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון אחד בשני כלים. בקומצו שלא יעשה מדה לקומץ מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה שתהא שם לבונה בשעת קמיצה. ואת כל הלבונה אשר על המנחה והקטיר שילקוט את הלבונה ויעלה לאישים, והקטיר ריח ניחוח אזכרתה לה' נזכרין בה ונזכרין בקמיצה ונזכרין בלבונה. ת"ר חסרה ועמדה על קורט אחדפסולה על שני קורטין כשרה דברי ר"י. ר"ש אומר על קורט אחד כשרה פחות מכאן פסולה. והתניא רש"א קומץ לבונה שחסר כל שהוא פסולה תני קורט לבונה שחסר כל שהוא פסול. ואיבעית אימא כאן בלבונה הבאה עם המנחה כאן בלבונה הבאה בפני עצמה, א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן ג' מחלוקת בדבר ר' מאיר סבר קומץ בתחלה וקומץ בסוף ר' יהודה סבר קומץ בתחלה ושני קורטין בסוף. ר' שמעון סבר קומץ בתחלה וקורט אחד בסוף, ושלשתן מקרא אחד דרשו (את כל לבונתה) [ואת כל הלבונה] אשר על המנחה ר' מאיר סבר עד דאיתיה ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא ור' יהודה סבר כל אפילו חד קורט את לרבות קורט אחד, ור' שמעון את לא דריש וא"ר יצחק א"ר יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל לבונה הבאה בפני עצמה דברי הכל קומץ בתחלה וקומץ בסוף להכי אצטריך אשר על המנחה דבהרי מנחה אין בפני עצמה לא. וא"ר יצחק א"ר יוחנן מחלוקת בלבונה הבאה עם המנחה אבל לבונה הבאה בבזיכין דברי הכל שני קומצים בתחלה ושני קומצים בסוף פשיטא מהו דתימא כיון דבהדי לחם אתיא כאשר על המנחה דמי קמ"ל:

והנותרת ממנה כשרה ולא פסולה יאכלו אהרן ובניו ריבה אכילתה בכל מאכל שירצו יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מועטת לאהרן ולבניו לאהרן תחלה ואחר כך לבניו לאהרן שלא במחלוקת ולבניו במחלוקת מה אהרן כהן גדול יאכל שלא במחלוקת אף בניו כנהנים גדולים יאכלו שלא במחלוקת. מצות תאכל מצוה לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל מצות תאכל מצוה וכו'. כיוצא בה יבמה יבא ליה מצוה לפי שהיתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה מצוה מאן תנא להא דתנו רבנן יבמה יבא עליה מצוה וכו'. א"ר יצחק בר אבדימי אבא שאול היא וה"ק יבמה יבא עליה למצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות כונסה נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון ת"ל יבמה יבא עליה למצוה. [ורבא אמר אפילו תימא רבנן וה"ק יבמה יבמא יבא עליה למצוה] שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה כונסה רצה (חולץ לה) [אינו כונסה] ונאסרה וחזרה והותרהיכול תחזור להיתרה הראשון רצה כונסה רצה אינו כונסה [רצה אינו כונסה] הא אגידא ביה בכדי תיפוק אלא אימא רצה חולץ ת"ל יבמה יבא עליה למצוה אימא רישא מצות תאכל למצוה שבתחלה היתה עליו בהיתר וכו'. בשלמאלרבא דאמר כרבנן היא הכי קאמר מצות תאכל מצוה שבתחלה היתה בכלל היתר רצה אוכלה רצה רצה אינו אוכלה נאסרה וחזרה והותרה יכול תחזור להיתרה הראשון [רצה אוכלה רצה אינו אוכלה] רצה אינו אוכלה והכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים אלא רצה הוא אוכלה רצה כהן אחר אוכלה ת"ל מצות תאכל מצות. אלא לרב יצחק בר אבדימי דאמר כולה כאבא שאול היא הכא מאי תרי גווני איכא רצה מצה אוכלה רצה חלוט אוכלה האי חלוט היכי אי מצה היא הרי מצה ואי לאו מצה היא הרי מצות אמר רחמנא לעולם מצה היא ולהכי תנינא רחמנא לעכב:

תניא מנין לשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין קדשי קדשים ושירי מנחה ת"ל בחצר אהל מועד יאכלוה התורה ריבתה חצרות הרבה לאכילה. והכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו. קדשי שעה שאני:

מצות תאכל מה ת"ל לפי שנאמר יאכלוה אין לי אלא כולה מנין אפילו מקצתה ת"ל תאכל אפילו כל שהוא. בחצר אהל מועד יאכלוה שלא יאכל עמה חולין ותרומה בזמן שהיא מרובה:

בעי מיניה רבי פרידא מר' אמי מנין לכל המנחות שהן באות מצות מנלן דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו מצות. א"ל מצוה לא קמביא לי כי קא מבעיא לי לעכב. [ולעכב נמי כתיב לא תאפה חמץ] אי מלא תאפה חמץ אימא למיקם גברא בלאו בעלמא איפסולי לא מיפסיל אלא מנא לן כדתניא מצה יכול מצוה ת"ל תהיה הכתוב קבעו חובה. אם ההמיצו שיריה עובר בלא תעשה מנהני מילי אמר ריש לקיש א"ק לא תאפה חמץ חלקם אפילו חלקם לא תאפה חמץ והאי להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא לא תאפה חמץ מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשה חמץ לפי שנאמר לו תעשה חמץ יכול לא יהא חייב אלא אחת על כולן ת"ל לא תאפה אפיה בכלל היתה ולמה יצאה להקיש אליה מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה אף אני אביא לישתה ועריכתה וכל מעשה יחידי שבה לאתויי קיטוף שהוא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה. אנן מחלקם קאמרינן. ואימא כולי להכי הוא דאתא אם כן ליכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם ש"מ תרתי. ואימא אפיה דפרט ביה רחמנא ליחייב חדא אבל אינך ליחייב חדא אכולהו משום דהוה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וכו' ואימא לא תעשה כלל לא תאפה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט אפיה אין מידי אחרינא לא אמר רבי אפטוריקי משום דהוא כלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותן בכלל ופרט:

חלקם נתתי אותה מאשי אינם רשאין לחלק אלא מותר מן האשים אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות את כל הקדשים ת"ל בי קדש קדשים היא יכול אף הפסולה (אם חלקיה תהא פסולה) ת"ל (היא אותה) [מאשי] כשרה ולא פסולה. יכול אם חלקוה תהא פסולה ת"ל היא הרי היא בקדושתה. כחטאת מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף זו מן החולין וביום ובידו הימנית. אי מה חטאת אם נשחטה שלא לשמה פסולה אף זו אם נקמצה שלא לשמה פסולה ת"ל כאשם מה אשם אם נשחט שלא לשמו כשר אף זו אם נקמצה שלא לשמה כשרה. רבי שמעון אומר יש מהם כחטאת ויש מהם כאשם. מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך אם נקמצה שלא לשמה פסולה. מנחת נדבה היר היא כאשם לפיכם אם נקמצה שלא לשמה כשרה. בעלי מומין בין בעלי מומין קבועים בין בעלי מומין עוברין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין מנהני מילי דתנו רבנן כל זכר לרבות בעלי מומין למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר לחם אלקיו מקדשי הקדשים יאכל אלא לחלוקה. תניא אידך כל זכר לרבות בעל מום. למאי אי לאכילה הרי כבר נאמר ואי לחלוקה הרי כבר נאמר שיכול אין לי אלא תם ונעשה בעל מום בע"מ מעיקרו מנין ת"ל כל זכר. תניא אידך כל זכר לרבות בע"מ למאי אי לאכילה הרי כבר אמור אי לחלוקה כבר אמור (ואי לבע"מ מעיקרו הרי כבר אמור) שיכול אין לי אלא בעל מום קבוע בעל מום עובר מנין ת"ל כל זכר כלפי לייא אמר רב ששת איפוך. רב אשי אמר לעולם לא תיפוך ואצטריך סד"א כטמא מה טמא כמה דלא טהר לא אכיל אף האי נמי כמה דלא מיתקן לא אכיל קמ"ל:

ויאכלנה כשרה ולא פסולה. חק עולם לבית עולמים. לדורותיכם שינהוג הדבר לדורות מאשי ה' אין להם אלא לאחר מתן אישים. כל אשר יגע בהם יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בהם משיבלע. יכול אם נגע במקצתו יהא כלו פסול תלמוד לומר כל הנוגע בהם יקדש הנוגע פסול הא כיצד חותך מקום הבלע יקדש להיות כמוהו אם פסוליפסל ואם כשר יאכל כחמור שבו:

זה קרבן אהרן ובניו. זש"ה כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים וגו'. רבנן פתרין קרא באהרן בלשון זה הושפל ובלשון זה הוגבה. בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן ובניו.

דבר אחר זה קרבן אהרן ובניו הה"ד ויאמר אליהם מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק היה שמשון מתמיה אריה אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל כן אהרן ובניו אוכלין כל הקרבנות ועכשיו יצא מהן קרבן שנאמר זה קרבן אהרן ובניו. אמר רב אידי מתאוה היה דוד לקרבן נשיאים הה"ד עולות מחים אעלה לך אין לך קרבן שיש בו פרים אילים עתודים אלא קרבן נשיאים הה"ד ולזבח השלמים בקר שנים וגו'. ר' יהודה ורבי נחמיה ורבנן ר' יהודה אומר חביב קרבן נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל לפניו על הים בשורה כתיב זה אלי ואנוהו וכאן כתיב זה קרבן נחשון. רבי נחמיה אומר חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כקרבנן של נשיאים להלן כתיב זה קרבן וכאן כתיב זה קרבן אהרן ובניו. א"ר ברכיה חביב קרבנו של אהרן לפני הקב"ה כי"ב שבטים מנין ז"ה הרי י"ב. ביום המשח אותו עשירית האיפה ר' יוחנן אמר משום ר' שמעון בן יהוצדק מלמד שעשירית האיפה מעכבת בגדולת אהרן ובניו. סלת מנחה תמיד ר' יהושע דסיכנין בשם רבי לוי בוא וראה כמה חס הקב"ה על ממונן של ישראל זה שנתחייב להביא קרבן יביא מן הבקר אם עולה קרבנו מן הבקר לא מצא מן הבקר יביא מן הכבשים שנאמר אם כשב הוא מקריב לא מצא מן הכבשים יביא מן העזים שנאמר ואם עז קרבנו לא מצא מן העזים יביא מן העוף שנאמר ואם מן העוף עולה קרבנו לא מצא מן העוף יביא מן הסלת הה"ד סלת יהיה קרבנו ולא עוד אלא כל הקרבנות אינם באים חצאים וזו באה חציאים הה"ד מחציתה בבקר ומחציתה בערב ולא עוד אלא כל שמקריבה מעלין עליו כאלו הקריב מסוף העולם ועד סופו הה"ד כי ממזרח שמש ועד מבואו וגו'. זה קרבן אהרן ובניו יכול אהרן ובניו מביאים כאחד את הקרבן הזה ת"ל אהרן ובניו אשר יקריבו ה"א כיצד אהרן מביא לעצמו ובניו מביאין לעצמן בניו אלו בניו הדיוטים. או בניו כהנים גדולים כשהוא אומר הכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור, הא מה אני מקיים ובניו אלו כהנים הדיוטים כשהכהן מתקרב תחלה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו דרש רב נדמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו וגו' וכי מה למדנו לבניו מיום המשח מעתה אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה. אמר רב חסדא כהן גדול המתקרב לעבודה צריך ב' עשונית אחד להמשחו ואחד לחינוכו, רבי חייא אמר ג' ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט:

ביום המשח אותו אין כהן גדול נמשח אלא ביום. אותו אין מושחין שניכהנים גדולים כאחד. ביום המשח ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם. או אינו אומר ביום המשח אותו אלא ביום שנמשח מביא עשירית האיפה ומספיק ת"ל מנחת תמיד הא מה אני מקיים ביום המשח אותו ביום שנמשח אותו ביום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם. עשירית האיפה א' מי' בנ' סאים שהם ז' רבעים ועוד סלת מה סלת האמור להלן חטים אף סלת האמור כאן חטים. מנחה הרי היא ככל המנחות ללבונה תמיד אף בטומאה תמיד אף בשבת. ת"ר אילו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חחצי עשרון מביתו שחרית ומקריב חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת"ל מחציתה בבקר מחצה משלם הוא מביא. הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בערב. נטמא מחצה בין הערבים או שאבד יכול יביא חצי עשירין מביתו ערבית ויקריב ת"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא הא כיצד מביא עשרין שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו ב' חצאין קרבין וב' חצאין אבודין. כהן גדול שמת ומנו אחדר תחתיו יכול יביא חצי עשרון מביתו אי חצי עשרונו של ראשון ת"ל ומתחציתה בערב מחצה משלם הוא מביא הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד נמצאו ב' חצאין קרבין וב' חצאין אבודין. תני תנא קמיה דרב נחמן מחצה ראשון ומחצה שני תעובר צורתו ותצא לשרפה אמר רב אשי כיון דבעידנא דפלגינהו אי בעי האי מקריב אי בעי האי מקריב מיחזי חזי. חביתי כ"ג ר' יוחנן אמר אינה קדושה לחצאין. ור' אלעזר אמר מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין. א"ר אחא מ"ט דר' יוחנן אמר קרא מנחה מחציתה מביא מנחה ואחר כך חוצהו. מיתיבי חביתי כהן גדול לא היו באין חצאין אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ותניא אלו נאמר מנחה מחצית הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת"ל מחציתה מחצה משלם הוא מביא למצוה א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי והא חוקה כתיב בה, א"ל לא נצרכה אלא להביא שלם מביתו. קאיתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן אופה ואחר כך מטננה רב אמי א"ר חגיג' מטננה ואחר כך אופה. א"ר חייא בר אבא כוותי דידי מסתברא תופיני תאפינה נאה ר"א אמר כוותי דידי מסתברא תופיני תאפינה נא. כתנאי תופיני תאפינה נא אומר תאפינה נאה ר' (דוסא) [יוסי] אומר תאפינה רכה ואית ליה נא ואית ליה נאה. תנן התם חביתי כ"ג לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת מנהני מילי אמר רב הונא תופיני תאפינה נאה ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה. מתקיף לה רב יוסף אימא דכביש ליה בירקא דבי ר' ישמעאל תנא תעשה ואפילו בשבת תעשה ואפילו בטומאה. אביי אמר סלת מנחה תמיד הרי היא כמנחת תמידין. רבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסל לה בלינה. תניא כוותיה דרבא על מחבת בשמן מלמד שטעונה כלי. בשמן להוסיף לה שמן ואיני יודע כמה הריני דן נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נסכים שמן מה להלן ג' לוגין לעשרון אף כאן ג' לוגין לעשרון. או כלך לדרך זו נאמר כאן שמן ונאמר במנחות נדבה שמן מה להלן לוג אחד אף כאן לוג אחד. נראה למי דומה דנין תכשיט מתכשיט תדיר חובה מטומאת חובה ואין דנין תכשיט משאינו תכשיט או כלך לדרך זו דנין יג"ל מינ"ל יחיד בגלל עצמה לבונה [ואין דנין יג"ל משאינו יג"ל]. ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר סלת מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין מה מנחת תמידין ג' לוגים לעשרון אף זו ג' לוגים לעשרון. רש"א ריבה כאן שמן וריבה במנחת נסכים שמן מה להלן ג' לוגים לעשרון אף כאן ג' לוגים לעשרון. או כלך לדרך זו ריבה כאן שמן וריבה במנחות פרים ואילים שמן מה להלן ב' לוג לעשרון אף כאן ב' לוג לעשרון. נראה למי דומה דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה [בעשרון ואין דנין מנחה הבאה עשרון ממנחה הבאה] ב' וג' עשרונין (כ' ברמז שפ"ח). ת"ר כהן [גדול] שמת ולא מנו אחר תחתיו מנין שתהא מנחתו קרבה משל יורשין ת"ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשהאותה. יכול יקריבנה חצאין ת"ל אותה כולה ולא חציה דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חק עולם משל ציבור תהא. כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה. והאי הכהן המשיח להכי הוא דאתא האי מיבעיא ליה לכדתניא זה קרבן אהרן ובניו יכול יהו אהרן ובניו מקיבין קרבן א' וכו'. אם כן ליכתוב רחמנא הכהן המשיח תחתיו בניו מאי מבניו שמע מינה תרתי. ורבי שמעון האי אותה מאי עביד ליה מבעיא ליה לכ"ג שמת ומינו אחר תחתיו שלא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו שלראשון. ותיפוק ליה מומחציתה וי"ו לא דריש. ורבי יהודה האי חק עולם מאי דריש ביה חוקה לעולם תהא. כליל תקטר למה לי, מיבעי ליה לכדתניא אין לי אלא עליונה בכליל תקטר ותחתונה בלא תאכל מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל כליל כליל לג"ש שנאמר כאן כליל ונאמר להלן כליל מה להלן בכליל תקטר אף כאן בכלי תקטר ומה כאן ליתן לא תעשה על אכילתה אף להלן ליתן לא תעשה על אכילתה:

האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת במרחשת לא יביא במחבת. מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה כסוי מחבת אין לה כסוי דברי רבי יוסי הגלילי. רבי חנינא בן גמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רכין מחבת צפה ומעשיה קשין. מרחשת עמוקה דכתיב וכל נעשה במרחשת מחבת (עבה) [צפה] דכתיב ועל מחבת. תנו רבנן בית שמאי אומרים האומר הרי עלי מרחשת יהא מונח עד שיבא אליהו מספקא להו אי על כליו נקראו או על שם מעשיהן נקראו. ובית הלל אומרים כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו ודומה כמין כלבוס עמוק וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בליטי יונים ואומר וכל נעשה במרחשת ועל מחבת אלמא על שם כליו נקראו ולא על שם מעשיהן:

תעשה מורבכת מלמד שנעשה ברותחין כל צרכה אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתורה שבמלואים כבר עברה, תביאנה לפני הנסכים וכשהוא אומר תקריב אפילו לאחר הנסכים. תופני תופי נא, ר' אומר תאפינה רכה. רבי יוסי אומר תופינא נוי. מנחת פתים מלמד שכופל א' לשנים ושנים לארבע ומבדיל. תקריב ריח ניחוח לה', יכול מה אהרן מביא בכל יום אף בניו מביאין בכל יום ת"ל זה. יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו יהיו מביאין ודוחין את השבת ואת הטומאה ת"ל. יכול מהאהרן מביא לחצאין אף בניו יהיו מביאין לחצאין ת"ל זה. יכול מה אהרן מביא שלשה לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין שלשה לוגין לעשרון ת"ל זה. [יכול] מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאין רבוכה ת"ל זה. משיח אין לי אלא משוח בשמן המשחה מרובה בגדים מנין ת"ל והכהן. יכול שאני מרבה אף משוח מלחמה ת"ל מחתיו מבניו את שבנו עומד תחתיו מביא עשירית האיפה יצא משוח מלחמה שאין בנו עומד תחתיו. ומנין שאין בנו עומד תחתיו ת"ל שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש, את שבא אל אהל מועד לשרת בקודש בנו עומד תחתיו יצא משוח מלחמה שאינו בא אל אהל מועד לשרת בקודש:

מבניו יעלה אותה מלמד שהבן קודם לכל אדם שבעולם, יכול אף על פי שאין ממלא מקום אביו ת"ל ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו בזמן שימלא את מקומו של אביו והוא קודם לכל אדם ואם אינו ממלא מקוםאביו יבא ואחר וישמש תחתיו. חק עולם לה' כליל תקטר (כתוב ברמז תרנ"ז):

וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל [אין לי אלא מנחת חובתו] מנחת נדבתו מנין ת"ל וכל מנחת כהן. אין לי אלא כולה מקצתה מנין ת"ל תהיה ואפילו כל הוא. העיד בן בוכרי כל כהן ששוקל וכו' (כתוב ברמז תע"ח ובפרשת כי תשא). זאת תורת החטאת זאת אינה נוהגת בבמה, תורת החטאת תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס, וכי מאי יצאת, מכלל שנאמר הכהן המחטא אותה יאכלנה ואשר יזה מדמה תכבס יכול אין לי אלא חטאות החיצונות שיהא דמם טעון כבוד, חטאות הפנימיות מנין. ודין הוא ומה אם קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה לא שוו להם לכבוס, חטאות הפנימיות שלא שוו להם למריקה ולשטיפה אינו דין שלא ישוו להם לכבוס ת"ל תורת החטאת תורה אחת לכל חטאות שיהא דמם טעון כבוס, יכול אף חטאת העוף יהא טעון כבוס ת"ל זאת. במקום אר תשחט העולה תשחט (את) החטאת זה שאמרנו לרבות כל חטאות שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. רבי אליעזר אומר מכאן לעולת חובה שלא תהא שחיטתה אלא בצפון, קדש קדשים לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, קדש קדשים לרבות שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון, היא פרט לתודה ואיל נזיר. אשכחן שחיטה למצוה קבלה למצוה, שחיטה וקבלה לעכב מנלן אמר קרא עולה העולה במקומה תהא. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה שנאמר במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת. והאיכא דם חטאת (למעלה) [למטה] ודם עולה (למטה) [ולמעלה] התם כהן הוא דידע. [והאיכא] חטאת נקבה ועולה זכר התם מכסיא מבאליה. תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר איהו הוא דמכסיף נפשיה דאי בעי מייתי כשבה וקא מייתי שעירה חטאת דע"ז דלא סגי אלא שעירה מאי איכא למימר התם ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה. א"ר אליעזר בר חביבא פעם אחת לששים שנה או לשביעם שנה מביא הקב"ה דבר גדול בעולם ומכלה את הממזרים ונוטל עמהם כשרים שלא לפרסם את החוטאים. ואתיא כדאמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש במקום אר תשחט העולה תשחט החטאת שלא לפרסם החוטאים. וגם הוא חכם ויבא רע לא מסתברא אלא ויבא טוב אלא שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם בהסכמה הוא מביאה ואת דבריו לא הסיר כל כך למה וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און. רב הונא אמר אין ממזר חי יותר משלשים יום אימתי בזמן שאינו מפורסם. רבי יוסי בשם ר' יוחנן אף (כאן) [לע"ל] אין הקב"ה נזקק אלא לשבטו של לוי מה טעם וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לי וגו' כזהב וככסף א"ר זעירא כאדם שהוא שותה בכוס נקי. אמר רבי הושעיא בגין דאנן לוים נפסיד. אמר ר' חנינא בריה דרבי אבהו אף לעתיד לבא הקב"ה עושה עמהן צדקה מה טעם והיו לה' מגישי מנחה בצדקה:

הכהן המחטא אותה יאכלנה פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן. אותהכשרה ולא פסולה. אותה שמתן דמה למעלה ולא שמתן דמה למטה. אמרת וכי מאי באתה מכלל שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל שומע אני חטאת שנתן דמה למטה כשרה הא מה אני מקיים על קרנות המזבח למצוה. יכול כשם שטעון ד' מתנות ואם נתן מתנה אחת כפר כך תהא טעונה דמה למעלה ואם נתן למטה כשרה. והאל דין הוא דמים שנתנין למטה ודמים נתנין למעלה מה הנתנין למטה אם נתנן למעלה לא הורצו אף הנתנין למעלה אם נתצנן למטה לא הורצו. מה לתחתונים אם נתנן למעלה לא הורצו שאין מהן קרב למעלה תאמר בעליונים שמהן קרב למטה הורצו. הפנימים יוכיחו שאין מהן קרב לחוץ וםא נתנן בחוץ לא הורצו. מה לפנימים אם נתנן בחוץ לא הורצו שאין מזבח הפנימי ממקרן תאמר בעליונים שהרי (קרבנות) [קרנות] ממרקות אותם והואיל (וקרבנות) [והקרנות] ממרקות אותם אם נתנן למטה כשרה. ת"ל אותה שנתן דמה למעלה ולא שנתן דמה למטה. ל"א מה לנתנין למטה שאין סופן למעלה תאמר בנתנין למעלה שסופן למטה. דמים הפנימיים יוכיחו שסופן בחוץ עשאן בתחלה בחוץ לא כפר מה לדמים הפנימים שאין מזבח הפנימי ממקרן תאמר בחטאות החיצונות שקרנות ממרקן, אמר רבא מאי אין מזבח הפנימי ממרקן אין מזבח הפנימי בלבד ממרקן אלא הפרוכת:

טבול יום ומחוסר כפורים אין חולקין בקדשים לאכול לערב. מנא הני מילי אמר ר"ל דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה מאי יאכלנה וחלקנה כהן המחטא חולק ושאינו מחטא אינו חולק, וכללא הוא והרי משמרה כולה דאין מחטאין וחולקין, ראוי להטוי קאמרינן, וקטן דאינו ראוי לחטוי אינו חולק, הרי בעל מום דאינו ראוי להטוי וחולק, בעל מום רחמנא רבייה כל זכר לרבות בעל מום, ואימא כל זכר לרבות טבול יום, מסתברא בעל מום ה"ל לרבויי שכן אוכל אדרבה טבול יום הוי ליה לרבויי דלאורתא מיהא חזי השתא מיהא תא לא חזי. רב יוסף אמר מכדי מאי יאכלנה יחלקנה לכיתוב רחמנא יחלקנה מאי יאכלנה ש"מ ראוי לאכילה חולק ושאינו ראוי לאכילה אינו חולק ובעל מום והוא טמא וטמא בקרבנות צבור אינו חולק דתנן כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב דראוי לאכילה בעינן:

אמר רבא דאי דינא מרבי אלעזר בר ר' שמעון גמירנא ליה דאמר בבית הכסא דנתה (בא) בא טבול יום תן לי ממנחת ישראל ואוכל אמר ליה ומה במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאתישראל מקום שהורע כחך במנחתך אינו דין שאדיחך ממנחת ישראל. ומה אם דחיתני מחטאת ישראל שכשם שיפה כחי כך יפה כחך תדחני ממנחת ישראל שכםש שהורע כחי כך הורע כחך היר הוא אומר הכהן מקריב אותה לו תהיה בוא הקרב ואכות. תן לי מחטאת ישראל ואוכל א"ל ומה אם במקום שהורע כחי במנחתי דחיתיך ממנחת ישראל מקום שיפה כחו בחטאתי אינו דין שאדיחך מחטאת ישראל, מה אם דחיתני ממנחת ישראל שכשם שהורע כחך כך הורע כחי, תדחני מחטאת ישראל שכשם יפה כחך כך יפה כחי, הרי הוא אומר הכהן המחטא אותה יאכלנה בוא וחטא ואכול. תן לי מחזה ושוק ואוכל א"ל ומה אם במקום שיפה כחך בחטאתך דחיתיך מחטאת ישראל מקום שהורע חכך בשלמים שאין לך בהן אלא חזר ושוק אינו דין שאדיחך מהן. מה אם דחיתני מחטאת שכן הורע כחי אצל נשי ועבדי תדחני מחזה ושוק שכן יפה כחי אצל נשי ועבדי הרי הוא אומר לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה בוא וזרוק ואכול. יצא טבול יום קוליו וחומריו על ראשו אינן מימינו מחוסר כפורים משמאלו. פריך רב אחאי לימא ליה תן לי מבכור ואוכל, משום דא"ל טהור ומה במקום שהורע כחי וחטאת אצל נשי ועבדי דחיתיך מחטאת ישראל מקום שיפה כחי בבכור דכוליה דיד הוא אינו דין שאדיחך ממנו מה אם דחיתני מחטאת שכםש שהורע כחך כך הורע כחי תדחני מבכור שכשם שיפה כחך כך יפה כחי הרי הוא אומר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר ובשרם יהיה לך בוא וזרוק ואכול. ואידך פריך מי כתיב ובשרם לכהן הזורק ובשרם יהיה לך כתיב אפילו לכהן אחר. והיכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא לאונסו שאני:

במקום קדוש תאכל יכול במחנה לויה ת"ל בחצר אהל מועד אין אלי אלא חצר אהל מועד מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ת"ל במקום קדוש תאכל:

דם חטאת שנתז על הבגד הרי זה טעון כיבוס ואף על פי שיאן הכתוב מדבר אלא בנאכלות שנאמר במקום קדוש תאכל לאחד הנאכלות ואחד הפנימיות טעונות כבוס שנאמר תורת החטאת תורה אחת לכל החטאות, אי תורה אחת לכל החטאות אפילו חטאת העוף נמי אלמה תניא יכול תהא דם חטאת [העוף] טעון כבוס ת"ל זאת, אר"ש בן לקיש משום בר קפרא אמר קרא תשחט בנשחטות הכתוב מדבר, ואימא בנאכלות הכתוב מדבר כדכתיב במקום קדוש תאכל אבל פנימיות לא, רבי רחמנא תורה א"ה חטאת העוף נמי, מיעט רחמנא זאת ומה ראית מסתברא חטאת בהמה הוה ליה לרבויי שכן בהמה שחיטת צפון וקבלת כלי וקרן אצבע וחודה ואישים, אדרבא חטאת העוף הוה ליה לרבויי שכן חוץ כמותה אכילה כמותה, הנך נפישן. רב יוסף אמר יאכלנה לזה ולא לאחרת בנאכלת מיעט הכתוב. אלא זאת למה לי, אי לאו זאת הוה אמינא היא יאכלנה אורחיה דקרא הוא קא משמע לן. כל אשר יגע יכול אף על פי שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע בבשרה, יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולה פסולה תלמוד לומר יגע הנוגע פסול הא כיצד חותך את מקום שבלע. בבשרה ולא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחומר שבה. אמאי וניתי עשה ונדחי לא תעשה. אמר רבא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש. דתניא ועצם לא תשברו בו ר' שמעון בן מנסיא אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אמאי וניתי עשה ונדחי לא תעשה אלא אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש. רב אשי אמר יקדש עשההוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. ואשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנלן אמר שמואל משום רבי אלעזר זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת וגו' מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל הקדשים מקדשים בבלוע:

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי מדרבנן נשמע לר' עקיבא לא אמרי רבנן משרת נותן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה כולה לר' עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל התורה כולה. אמר ליה משום דהוה נזיר וחטאת שני כתובין הביאן כאחד ואין מלמדין נזיר הא דאמרן, חטאת דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש וכו'. ורבנן נמי ניהוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין מצרך צריכי ור' עקיבא למאי צריכא בשלמא כתב רחמנא בחטאת דלא גמר נזיר מניה דחולין מקדשים לא גמרינן. אלא לכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת ותגמר מניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן א"ל מצרך צריכי חטאת היתר מצטרף לאיסור וחולקין מקדשים לא גמרינן ומשרת ליתן טעם כעיקר מכאן אתה דן לכל התורה כולה. ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוי להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. חטאת פסולה אין דמה טעון כבוס בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא היה לה שעת הכושר. ואיזו היא שהיה לה שעת הכושר שלנה ושנטמאת ושיצאת. ואיוו היא שלא היה לה שעת העושר שנשחטה חוץ לזמנה, חוץ למקומה, ושקבלו פסולין וזרקו את דמה. תנו רבנן מדמה מדם כשרה ולא מדם פסולה. ר' עקיבא אומר היתה לה שעת הכושר ופסלה דמה טעון כבוס לא היה לה שעתה הכושר ונפסלה אין דמה טעון כבוס. ר"ש אומר אחד זה ואחדזה אין דמן טעין כבוס. מאי טעמא דר' שמעון כתב אותה וכתב מדמה חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר וחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר. ור' עקיבא אותה פרט לתרומה. ור' שמעון לטעמיה דאמר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה וכל שכן תרומה. מדמה ולא מדם קדשי קדשים והלא דין הוא ומה אם חטאות הפנימיות שלא שוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה שוו להם לכבוס קדשי קדשים ששוו לחטאות החיצונות למריקה ולשטיפה אינו דין שישוה להם לכבוס ת"ל מדמה ולא מדם ק"ק מדה ולא מרוטבה. והלא דין הוא ומה אם הדם שאין טעון מריקה ושטיפה טעון כבוס הרוטב שטעון מריקה ושטיפה אינו דין שיטעון כבוס, ת"ל מדמה ולא מרוטבה. על הבגד יכול ניתז על מקצת בבגד יהא כל הבגד טעון כבוס ת"ל אשר יזה לא אמר לך אלא מקום הדם בלבד. ניתז מן הצואר על הבגד יכול יטעון כבוס ת"ל אשר יזה עליה (מדמה) תכבס מקום שכשר להזות עליו טעון כבוס ושאין כשר להזות עליו אין טעון כבוס. ניתז מידו של מזה עד שלא הזה טעון כבוס, משהזה אין טעון כבוס. ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, מן הקרן ומן היסוד אינו טעון כבוס נשפך על הרצפה ואספו אינו טעון כבוס [ואין טעון כבוס] אלא מן הדם שנתקבל בכלי וראוי להזאה:

תנו רבנן נתז מן הצואר על הבגד יכול תהא טעון כבוס ת"ל אר יזה לא אמרתי אלא בראוי להזאה. תניא אידך יכול נתז מן הקרן ומן היסוד יהא טעון כבוס ת"ל אשר יזה פרט לזה שכבר הוזה. נשפך על הרצפה ואספו וכו' הא תו למה לי מה טעם קאמר מה טעם נשפך על הרצפה אין טעון כבוס לפי שיאן טעון כבוס אלא דם שנתקבל בכלי וראוי להזאה ראוי להזאה למעוטי מאי, למעוטי קבל פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה. בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות עור משהופשט ת"ל אשר יזה עליה תכבס, יכול שאני מרבה עור עד שלא הופשט ת"ל בגד מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל דבר הראוי לקבל טומאה דברי רבי יהודה. ר' אלעזר אומר בגד אין לי אלא בגד מנין לרבות שק וכל מיני בגדים ת"ל אשר יזה עליה תכבס יכול שאני מרבה עור משהופשט וכו'. מאי בינייהו אמר אביי מטלית פחותה משלש איכא בינייהו. מאן דאמר ראוי הא נמי ראויה דאי בעי מחשב עלה. מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא. רבא אמר בגד שחישב עליה לצורה איכא בינייהו. מ"ד ראוי הא נמי ראוי דאי בעי מבטל ליה למחשבתיה. ומאן דאמר דבר המקבל טומאה השתא מיהא לאו בר קבולי טומאה הוא. רבא אמר עוצבא דחשיב עלה לקצעא איכא בינייהו. מאן דאמר ראוי הא נמי ראויה. מאן דאמר דבר המקבל טומאה הא לא מקבלה טומאה עד דמקצע לה. והתניא ר' שמעון בן מנסיא אומר עוצבא דמחשב עלה לקצעה טהורה עד שיקצענה. בגד אחד הבגד ואחד השק ואחד העור טעון כבוס. למימרא דעור בר כבוד הוא ורמינהו היתה על הבגד לשלשת מקנחו בסמרטוט. היתה של עור נותן עליה מים עד שיכלה. אמר אביי לא קשיא הא רבנן הא אחרים. דתניא הבגד והשק מכבסו הכלי והעור מגררו. אחרים אומרים הבגד והשק והעור מכבסו והכלי מגררו. כמאן אזלא הא דאמר רבי חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב ושכשכי ליה מסאניה במיא כמאן כרבן. אמר רבא ומי איכא למ"ד עור לאו בר כבוס הוא והכתיב והבגד או (השק או העור) [השתי או הערב או כל כלי העור] אשר תכבס. אלא אמר רבא צרעת דמגופיה קא פרחא מחלחלא ליה ומשויא ליה רך ומתני' ברכין וכי פליגי בקשין והא דאמר רב חייא בקשין וכרבנן. (אלא) אמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי הרי כרים וכסתות דרכין נינהו ותנן היתה עלשל עור נותן עליה מים עד שתכלה. אלא אמר רבא כל כבוס דלית ליה כסכוס לא שמיה כבוס והא דמאר רב חייא שכשוך אין אבל כבוס לא אי ברכין ודברי הכל אי בקשין וכאחרים, אי הכי בגד נמי, בגד שרייתו זו היא כבוסו:

תכבס במקום קדוש מלמד שהכבוס במקום קדוש. אין לי אלא כבוס במקום קדוש מנין אף שבירת כלי חרס במקום קדוש, ת"ל תכבס במקום קדוש וכלי חרס ישבר [מריקה ושטיפה בכלי נחשת מנין ת"ל ואם בכלי נחשת בשלוה ומרק ושטף במים] מכאן אמרו בגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש נטמא חוץ לקלעים קורעו ונכנס ומכבסו במקום קדוש. כלי חרש שיצא חוץ לקלעים נכנס ושוברו במקום קדוש. נטמא חוץ לקלעים נכנס ומורקו ושוטפו במקום קדוש:

וכלי חרש אין לי אלא כלי חרס מנין לרבות כלי נתר ת"ל וכלי חרש. אשר תבושל אין לי אלא שבושל בו עירה לתוכו רותח מנין ת"ל אשר תבושל בו ישבר. קדרות במקדש אמאי אמר רחמנא ישברו נהדרינהו לכבשונות. א"ר זירא לפי שאין עושין כבשונות בירושלים. אמר ליה אביי וכי עושין אשפתות בעזרה איש תמיטתי' הא דתני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעין במקומן. חומר במריקה ושטיפה שנוהגת בקדשי קדשים ובקדשים קלים בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי מה שאין כן הזאה. וטעמא מאי אמר קרא ואם בכלי נחשת בשלה ואפילו במקצת כלי:

ואם בכלי נחשת אין לי אלא כלי נחשת מנין לרבות שאר מתכות ת"ל ואם בכלי נחשת. בשלה מלמד שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו ואין לי אלא כלי נחשת שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה מורקו ושוטפו מנין לכלי חרס שמבשל ושונה ומשלש ובאחרונה שוברו ת"ל ישבר ואם בכלי נחשת:

רבי טרפון אומר בשל בו תחלת הרגל מבשל בו כל הרגל. וכמים אומרים עד זמן אכילה. מאי טעמא דר' טרפון אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה נעול לחברו. וחכמים ואמרים ממתין להו עד זמן אכילה והדר עבד ליה מריקה ושטיפה דכתיב ומורק ושוטף וכתיב כל זכר בכהנים הא כיצד ממתין להו עש זסמן אכילה והדר עביד להי מריקה ושטיפה. [ת"ר מריקה ושטיפה] בצונן דברי רבי וחכ"א מריקה בחמין ושטיפה בצונן. מ"ט דרבנן מידי דהוה אגיעולי עכו"ם. ור' אמר לך הגעלה לא קאמינא כי קאמינא מריקה ושטיפה דבתר הגעלה. ורבנן א"כ נכתוב קרא או מורק או שוטף מדכתיב ומורק ושוטף לומר לך מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ורבי אמר לך מריקה כמריקת הכוס שטיפה כשטיפת הכוס. השפוד והאסכלה מגעילין בחמין. ומורק ושוטף יכול מהשטיפה האמורה להלן בארבעים סאה אף כאן בארבעים סאה ת"ל במים כל שהן. במים ולא ביין. במים ולא במזג. במים להכשיר את כל המים ק"ו למימי הכיור. יכול אף הפסולה תהא טעונה מריקה ושטיפה ת"ל ומורק ושוטף במים. כל זכר בכהנים יאכל אותה הכשרה טעונה מריקה ושטיפה ואין הפסולה טעונה מריקה ושטיפה. ר' יעקב אומר היתה לה שעת הכושר ונפסלה טעונה מריקה ושטיפה [ושלא היתה לה שעת הכושר ונפסלה אינה טעונה מריקה ושטיפה]. ר' שמעון אומר אף על פי שהיתה לה שעת הכושר ונפסלה טאינה טעונה מריקה ושטיפה. בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים [וקדשים קלים] אם יש בהן בנותן טעם היר אלו נאכלין כחמורין וטעונין מריקה ושטיפה ופסולה מבגע. כל זכר לרבות כל בעלי מומין למה אם לאכילה כבר אמור וכו'. יאכל אותה כשרה ולא פסולה:

קדש קדשים מה ת"ל שיכול אין לי שטעון מריקה ושטיפה אלא חטאת בלבד מנין לרבות כל הקדשים ת"ל קדש קדשים. יכול שאני מרבה את התרומה ת"ל אותה פרט לתרומה דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר קדשי קדשים טעונין מריקה ושטיפה קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה. מאי טעמא דר' יהודה מדאצטריך אותה למעוטי תורמה מכלל דקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה. ור' שמעוןאמר לך אותה כדאמרין. ותרומה לא בעי מריקה ושטיפה והתניא קדרה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין וםא בשל בנותן טעם, אמר אביי לאצריכא לדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג קאמינא אפילו ביין אפילו במזוג רבא אמר לא צריכא לדאמר מר בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי תרומה הא לא צריך. רבה בר עולא אמר רב לא צריכא לשטיפה יתירתא דלא צריץ. (ר' שמעון אומר אין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה):

אוציא את אלו ולא אוציא את תודה ואיל נזיר שנאכלין ליום אחד בקדשי קדשים ת"ל הוא. בשל בו קדשים וחולין וקדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים נאכלין כחמורים ואין טעונים מריקה ושטיפה ופסלין במגע. חטאת אין לי אלא חטאת מנין לרבות כל הקדשים ת"ל וכלחטאת דברי ר' עקיבא. א"ל רבי יוסי הגלילי עקיבא אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא חטאת אם כן למה נאמר וכל, שיכול אין ליאלא חטאת יחיד חטאת צבור מנין ת"ל וכל, אין לי אלא חטאתזכר חטאת נקבה מנין ת"ל וכל חטאת:

רבי אליעזראומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם. אין לי אלא חטאת זכר וכו' כלפי לייא אלא אין לי אלא חטאת נקבה חטאת זכר מנין ת"ל וכל חטאת. וסבר רבי יוסי הגלילי האי קרא להכי הוא דאתא והתניא רבי יוסי הגלילי אומר לפי שמצינו שכל הענין אינו מדבר אלא בפרים הנשרפין ושעירים השרפין לשרוף פסולן אבית הבירה ולעמדו בלא תעשה על אכילתן חטאת שנכנס דמן לפנים מנין אמר לו הן לא הובא את דמה לדברי רבי עקיבא קאמר. אשר יובא מדמה אפילו מקצת דמה מכאן. אמרו חטאת שקבל דמה בשתי כוסות יצא אחד מהן לחוץ הפנימי כשר. נכנס אחד מהן לפנים רבי יוסי הגלילי מכשיר בחיצון וחכמים פוסלין. א"ר יוסי הגלילי ומה במקום שמחשבה פוסלת בחוץ לא פסל דם שבחוץ את הדם שבפנים מקום שיאן המחשבה פוסלת בפנים אינודין שלא יפסול דם שבפנים את שבחוץ אמר ליה מדמה ואפילו מקצת דמה. אמר לו ק"ו ליוצא מעתה ומה במקום שאין המחשבה פוסלת בפנים פוסל דם שבפנים את שבחוץ מקום שמחשבה פוסלת בחוץ אינו דין שיפסול דם שבחוץ את שבפנים. א"ל הרי הוא אומר אשר יובא הנכנס פוסל ואין היוצא פוסל. ותהא מחשבה פוסלת בפנים מק"ו ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים מחשבה פוסלת בחוץ מקום שפסל דם שבפנים את דם שבחוץ אינו דין שתהא מחשבה פוסלת בפנים. הרי הוא אומר ביום השלישי מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורים. ולא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מק"ו ומה במקום שפסלה דם שבפנים את דם שבחוץ אין המחשבה פוסלת בפנים מקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים אינו דין שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ ת"ל שלישי. חוץ לזמנו פגול. חוץ למקומו בשר שנכנס לפנים כשר. שהיה בדין לפסול ומה במקום שלא פסל דם שבחוץ את שבפנים בשר היוצא לחוץ פסול. מקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים אינו דין שיהא פסול הרי הוא אומר מדמה דמה ולא בשרה. ק"ו ליוצא מעתה ומה במקום שפסל דם שבפנים את שבחוץ בשר הנכנס לפנים כשר מקום שלא פסל דם (שבפנים) [שבחוץ] את (שבפנים) בשר היוצא לחוץ אינו דין שיהא כשר הרי הוא אומר ובשר בשדה טרפהלא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר:

אל אהל מועד אין לי אלא אהל מועד שילה ובית עולמים מנין ת"ל לכפר בקדש, הנכנס לכפר אף על פי שלא כפר פסול דברי רבי אליעזר. א"ר אליעזר נאמר כןא לכפר ונאמר להלן לכפר מה לכפר האמור להלן שלא כפר אף לכפר האמור כאן בשלא כפר. רבי שמעון אומר נאמר כאן לכפר בקדש ונאמר להלן לכפר בקדש מה לכפר בקדש האמור להלן שכבר כפר אף לכפר בקדש האמור כאן שכבר כפר. ריא אם הכנים שוגג כפר. בקדש באש ישרף מלמד ששרפתה בקדש. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות פסולי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים ת"ל כל בקדש באש תשרף מכאן אמרו בשר קדשי קדשים שנטמא בין באב הטומאה בין בולד בטומאה בין בפנים בין בחוץ בית שמאי אומרים הכל ישרף בפנים ובית הלל אומרים הכל ישרף בחוץ חוץ משנטמא (באב הטומאה) בולד הטומאה בפנים דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בית שמאי אומרם הכלישרף בפנים חוץ משנטמא באב הטומאה בחוץ וכו'. [נולדה טומאה בפנים] ר' אליעזר אומר את שנטמא באב הטומאה בין בפנים בין בחוץ ישרף בחוץ, את שנטמא בולד הטומאה בין בחוץ בין בפנים ישרף בפנים. [רע"א נטמא בחוץ בין בולד הטומאה בין באב הטומאה ישרף בחוץ נטמא בפנים בין באב הטומאה בין בולד הטומאה ישרף בפנים]. רבי אליעזר אומר לא תאכל באש תשרף כל שטעון שרפה בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ר'יוסי הגלילי אומר אין כל הענין הזה מדבר אלא בפרים הנשרפין ליתן לא תעשה על אכילתו ללמד שפסוליהן נשרפין לפני הבירה. א"ל מנין לחטאת שנכנס דמה לפנים שהיא (תהיה) פסולה א"ל הן לא הובא את דמה. תניא הדם והשומן המנחות והנסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן משום שנאמר בקדש באש תשרף. א"ל שמואל לרב חנא בגדתאה פוק אייתי לי בי עשרה ואימא לך באפייהו נסכים שנטמאו עושה להן מערכה בפני עצמן ושורפן:

וזאת תורת האשם לבית עולמים. זאת אינה נוהגת בבמה. תורת האשם תורה אחתלכל אשמות שיהא דמם נתן למטה. וכי מאין יצאו מכלל שנאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת דמה נתן למעלה אף אשם יהיה דמו נתן למעלה. תלמוד לומר קדש קדשים ואת דמו יזרוק לרבות כל אשמות ואשם מצורע שיהא דמם נתן למטה. מנין לדם האשם שנתערב בדם שלמים שיזרוק. ת"ל קדש קדשים ואת דמו יזרוק. יכול אפילו נתערבו חיים ת"ל היא. מה יעשה להם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביא בדמי היפה שבהם ממין זה [והיפה ממין זה] ויפסיד המותר מביתו. ר' שמעון אומר אשם שנתערב בשלמים שניהם ישחטו בצפון זה יקריב לשם מי שהוא וזה יקרבי לשם מי שהוא. א"ל והלא שלמים טעונין תנופה ואין אשם טעון תנופה. א"ל מה בכך ויניף אשם. א"ל אין מבייאן קדשים לבית הפסול. הוא הוא קרב ואין [תמורתו] קרבה. ישחטו ריבה כאן שוחטין הרבה אף הגרים אף הנשים אף העבדים. אין לשון שחיטה אלא לשון משיכה שנאמר זהוב שחוט. ר' אליעזר אומר מכאן לעולת צובר שלא תהא שחיטתה אלא בצפון. קדש קדשים לרובת זבחי שלמי צבור שלא תהא שחיטתן אלא בצפון. הוא פרט לתודה ואיל נזיר. והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא אף על פי שלא סמך. יכול אף על פי שלא שחטו בצפון ת"ל הוא. ר' אליעזר אומר אשם לשם אישים. אשם אף על פי שלא סמך עליו. יכול אף על פי ששחטו שלא לשמו ת"להוא. אמר ר' אליעזר חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו. א"ל לא אם אמרת בחטאת שדמה נתן למעלה תאמר באשם שדמו נתן למטה. אמר ליה פסח יוכיח שדמו נתן למטה אם שחטו שלא לשמו פסול. א"ל והלא נאמר פסח הוא א"ל אף נאמר אשם הוא:

כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין [אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה] חוץ מן החטאת ופסח, כל המנחות שנקמצו שלא שלמן כשרין חוץ ממנחת חוטא [ומנחת קנאות]. תניא אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אמורין הוא עצמו שלא הוקטרו אמוריו כשר. אלא הוא למה לי לכדרב הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו לשם עולה כשר ניתק אין לו ניתק לא אמר קרא הוא בהוייתו יהא:

וזאת תורת האשם תורה אחת לכל אשמות לאשם בכסף שקלים. ורבנן אע"ג דכתיב תורת האשם אצטריך למכתב ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון. דאי מזאת תורת האשם הוה אמינא כי אמרינן תורה אחת לכל האשמות הני מילי בשא אשמות ודאין אבל אשם תלוי כיון דעל ספק חלב קאתי אימא לא יהא ספקו חמור מודאו מה וראו חטאת בת דנקא ספקו נמי אשם בת דנקא להכי כתב רחנמנא ואם נפש וי"ו מוסיף על ענין ראשון. הניחא למ"ד דדריש זאת תורת אלא למ"ד דלית ליה זאת תורת מאי איכא למימר. יליף איל איל. א"ר יוחנן כל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למדין למד מלמד. דאם כן לא יאמר צפונה באשם וליתי בקדש הקדשים מחטאת למאי הילכתא כתב ביה רחמנא לאו למימר דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש. ודילמא משום דאיכא למיפרך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות. קדשי קדשים יתירי כתיבי:

כל זכר לרבות בעלי מומין. למה אם לאכילה כבר אמור אם למחלוקת כבר אמור ואם בעלי מומין קבועים כבר אמור ואם בעלי מומין עוברין כבר אמור, אם כן למה נאמר כל זכר שיכול אין לי אלא שנולד תם ונעשה בעל מום נולד בעל מום ממעי אמו מנין ת"ל כל זכר. יאכלנו כשר ולא פסול. קדש הקדשים לרבות זבחי שלמי צבור שלא יהיו נאכלים אלא לזכרי כהונה. הוא פרט לתודה ואיל נזיר. ר' אליעזר אומר אף האשם ששחטו שלא לשמו פסול הרי הוא אומר כחטאת כאשם מה חטאת פסולה שלא לשמה אף אשם פסול שלא לשמו. הכהן המחטא אותה אותה למעלה ואין אחר למעלה. אי הכי חטאת נמי אותה לשמה כשרה שלא לשמה פסולה הא שאר קדשים בין לשמן בין שלא לשמן כשרין. ההוא אותה לאו דוקא דהא שייר פסח. הכא נמי לאו דוקא דהא שייר עולת העוף, בזביחת מיהא לא שייר. תנן התם שהיה ר' עקיבא אומר כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל פסולין. וחכמים אומרים חטאת בלבד. רבי אליעזר אומר אף האשם שנאמר כחטאת כאשם. ורבנן אמר קרא דמה דמה של זו ולא דמה של אחרת. ואידך דמה ולא בשרה. ואידך דם דמה. ואידך דם דמה לא דריש. בשלמא לרבנן דאמרי אשם ששחטו שלא לשמו כשר היינו דאיתקש מנחה לחטאת [ומנחה לאשם] מנחת חוטא הרי היא כחטאת לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה מנחת נדבה הרי היא כאשם לפיכך קמצה שלא למשה כשרה. אלא רבי אליעזר למאי הילכתא איתקש מנחה לאשם. כאידך דרבי שמעון דתנן שלא בכלי שרת פסולה ור"ש מכשיר. ואמר רב יהודה בריה דרבי חייא מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא קדש קדשים היא כחטאת כאשם בא לעבוד עבודה ביד עובדה בימין כחטאת בכלי עובדה בשמאל כאשם. ורבי שמעון האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי עיקר קרא לדרבי יהודה בריה דר' חייא אתא. ומנחת חוטא דפסולה לשמה חטאת מאי טעמא משום דכתיב בה היא מנחת חוטא נמי הא כתיב היא. ורבנן למאי הילכתא איתקש אשם לחטאת לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה אף אשם טעון סמיכה:

כחטאת כאשם מה חטאת מן החולין וביום ובידו הימנית אף אשם מן החולין וביום ובידו הימנית. תורה אחת להם לסמיכה. לכהן אשר יכפר בו וגו' פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן:

והכהן המקריב את עולת איש פרט לעולת הקדש דברי רבי יהודה. רבי יוסי ברבי יהודה אומר אף פרט לעולת הגר. עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה. אם כן למה נאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לשנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה. יכול אף נשחטה שלא לשמה הואיל ולא עלתה לבעילם לשם חובה לא יהיו הכהנים זכאים בעורה ת"ל עור העולה ריבה. אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת"ל אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף עורות קדשים קלים, ת"ל העולה מה עולה מיוחדת קדשי קדשים יצאו קדשים קלים. רבי ישמעאל אומר עור העולה אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין. ודין הוא ומה במקום שלא זכו כהנים בבשר זכו בעורות כאן שזכו בבשר אינו דים שיזכו בעורות. מזבח יוכיח שזכה בבשר ולא זכה בעורות. לא אם אמרת במזבח שלא זכה במקצתן תאמר בכהנים שזכו במקצתן הואיל וזכו במקצתן יזכו בכולן. רבי אומר כל עצמנו לא נצרכנו אלא לעור העולה בלבד שבכל מקום הוער מהלך אחר הבשר. פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים עורותיהן נשרפין עמהם שנאמר ושרפו באש את עורותם ואת בשרם ואת פרשם, חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור ניתנין מתנה לכהן לעולם רצו להפשיט מפשיטים רצו לאכלן אוכלים אותם ואת עורותיהן. אבל העולה לפי שנאמר בה והפשיט את העולה צריך הכתוב לומר עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. ונתן לכהן פרט לטבול יום ולמחוסר בפורים ולאונן. יכול לא יחלקו בבשר שהוא לאכילה אבל יחלקו בעורות שאינן לאכילה. ת"ל עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה פרט לטבול יום ולמחוסר כפורים ולאונן:

עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה א"ר משום ר' ישמעאל נאמר לו יהיה בעולה ונאמר לו יהיה באשם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה מה אשם עצמותיו מותרים אף עולה עצמותיה מותרין. מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לאשם שכן בשרו מותר. לו יהיה יתירא כתיב. פרשו לפני זריקה מועלין בהם עד זריקה. לאחר זריקה מועלין בהן לעולם. ופליגא דר' אליעזר דאמר ר' אליעזר פרשו לפני זריקה מועלין בהן לעולם לאחר זריקה לא נהנין ולא מועלין:

כל שלא זכה מזבח בבשרה לא זכו הכהנים בעורה שנאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש. עולה שנשחטה שלא לשמה אף על פי שלא עלתה לבעלים עורה לכהנים, אחד עולת איש ואחד עולת אשה עורותיהם לכהנים, עורות קדשים קלים לבעלים, עורות קדשי קדשים לכהנים מק"ו כדלעיל. עולת איש פרט לעולת הקדש דברי ר"י ר' יוסי אומר פרט לעולת גרים. מאעי פרט לעולת הקדש א"ר חייא בר יוסי פרט לעולה הבאה מן המותרות. הניחא למ"ד מותרה לנדבת צבור אזלי אלא למ"ד לנדבת יחיד אזלימאי איכא למימר. כדאמר רבא העולה עולה ראשונה ה"נ העולה עולה ראשונה. רבי אייבו א"ר ינאי פרט למתפיס עולה לבדק הבית לא מבעיא למ"ד קדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא, אלא אפילו למ"ד לא תפסי הני מילי בשר אבל עור תפים. א"ל רב המנונא לרב נחמן כמאן כר' יהודה הא הדר ביה וכו'. א"ל אלא מר במאי מוקים לה. א"ל מוקמת ליה במקדיש נכסיו ואליבא דר' יהושע. דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות הראויות לגבי המזבח זכרים ונקבות ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסים יפלו לבדק הבית. ואפילו לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדשו הני מילי בשר אבל עור תפים. ר' יוסי אומר פרט לעולת גרים א"ל רב חמא בר חלקיה לרבינא אטו גרים לאו איש נינהו א"ל פרט לגר שמת ואין לו יורשים. [ת"ר עולת איש] אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין וכו' ר' ישמעאל אומר וכו' ר' אומר כל עצמנו וכו'. תנא קמא נמי תיפוק מדינא מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ור' ישמאעל האי אשר הקריב מאיעביד ליה מיבעי ליה פרט לטבול יום ואונן. ותיפוק ליה מלו יהיה ר' ישמעאל לטעמיה דאמר נאמר בעולה לו יהיה ונאמר באשם וכו'. וכל מנחה אשר תאפה בתנור (כתוב למלעלה רמ"ז ת"ו):

וכל נעשה במרחשת האומר הרי עלי במחבת לא יביא במרחשת. במרחשת לא יביא במחבת מה בין מחבת למרחשת מרחשת יש לה כסוי מחבת אין לה כסוי דברי ר' יוסי הגלילי. ר' חנינא בןגמליאל אומר מרחשת עמוקה ומעשיה רכין. מחבת צפה ומעשיה קשין. מרחשת עמוקה דכתיב וכל נעשה במרחשת מחבת צפה דכתיב ועל מחבת. ב"ש אומרים האומר הרי עלי מרחשת יהא מונח עד שיבא אליהו מספקא להו אי על שם כליין נקראו או על שם מעשיהן נקראו. ובה"א כלי היה בבית המקדש ומרחשת שמו ועשויה כמין כלבוס וכשבצק מונח בתוכו דומה כמין תפוחי כרתים וכמין בליטי היונים. ואומר וכלנעשה במרחשת ועל מחבת אלמא ע"ש כליין נקראו ולא ע"ש מעשיהם. לכהן המקריב אותה לו תהיה יכול לו לבדו ת"ל לכל בני אהרן תהיה. יכול לכלן ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לבית אב המקיבין אותה. ר"ש אומר מנחת חוטא שלכהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו והשירים קרבין לעצמן. מנלן אמר חזקיה א"ק וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה אם אינו ענין לבלולה של חטין תנהו ענין לחרבה של שעורין. והאי להכי הוא דאתא האימיבעי ליה לכדתניא מנין שאין חולקין מנחות כנגד זבחים ת"ל וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה. יכול לא יחלקו זבחים כנגד מנחות שלא קמו תחתיהן בדלות אבל יחלקו מנחות כנגד עופות שהרי קמו תחתיהן בדלות ת"ל וכל נעשה במרחשת לכל בני אהרן תהיה. יכול יחלקו מנחות כנגד עופות שהללו מיני דמים והללו מיני קמחים אבל יחלקו עופות כנגד זבחים שאלו ואלו מיני דמים הן ת"ל ועל מחבת וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה. יכול לא יחלקו עופות כנגד זבחים שהללו מעשיהם ביד והללו מעשיהם בכלי אבל יחלקו מנחות כנגד מנחות שאלו ואלו עשייתן ביד ת"ל וכל מנחה בלולה בשמן לכל בני אהרן תהיה. יכול לא יחלקו מחבת כנגד מרחשת [ומרחשת כנגד מחבת] שזו מעששיה קשין וזו מעשיה רכין אבל יחלקו מחבת כנגד מרחשת שזו וזו מעשיה קשין וזו וזו מעשיה רכין ת"ל וחרבה לכל בני אהרן תהיה. יכול לא יחלקו בקדשי קדשים אבל יחלקו בקדשים קלים ת"ל איש כאחיו אם על תודה כשם שאין חולקין בקדשי קדשים כך אין חולקין בקדשים קלים. איש כאחיו איש חולק ואפילו בעל מום ואין קטן חולק ואפילו הוא תם. ההוא מכל נפקא. והא אפיקתיה לכדר' יוסי בר' יהודה אלא ההוא מוכל. רבינא אמר אתיא מדתני לוי דתני לוי כל קרבנם לרבות לוג שמן של מצורע סד"א מן האש אמר רחמנא והאי לאו מותר מן האש קמ"ל. לכל מנחתם לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות. סד"א ואכלו אותם אשר כופר בהם ומנחת העומר להתיר קא אתיא ומנחת קנאות לברר עון הוא דקא אתיא קמ"ל. לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבלה היא קמ"ל. ולכל אשמם לרבות אשם נזיר ואשם מצורע. אשם מצורע בהדיא כתיב ביה אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע סד"א להכשיר קאתי קמ"ל. אשר ישיבו זה גזל הגר. לך הוא ולבניך שלא ושל בניך יהא ואפילו בניך יהא ואפילו לקדש בו את האשה:

וזאת תורת זבח השלמים. זש"ה אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר א"ל בלעם הקרבנות אינן שלום אלא למי שקבל את התורה שהן כתובין בה צריך שיקריב קרבן אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשין להקריב קרבן מי שקבלה הוא מקריב שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לכך נאמר כי ידבר שלום אל עמו ומה דבר וזאת תורת זבח השלמים. למה נאמר זבח השלמים שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. בואוראה העולה היתה כולה לאישים והחטאת היתה חלבה ואמוריה למזבח ועורה ובשרה לכהנים ולא היה ממנו הנאה לישראל. וכן האשם. אבל התורה היה דמה ואמוריה למזבח והחזה והשוק לכהנים ועורה ובשרה לישראל נמצא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל. לכך נקראת זבח השלמים העושה שלום לכל. וכשהיו מקריבין זבח השלמים היה הקב"ה נושא להם פנים שנאמר ישא ה' פניו אליך:

תנו רבנן מנין לעשות זמן בבמה קטנה בזמן בבמה גדולה אמרה תורה לו ישרף והיוצא ישרף מה יוצא כשר בבמה אף לן כשר בבמה. לא יהא זמן פוסל בה. ודין הוא ומה עופות שאין המום פוסל בהן זמן פוסל בהן במה קטנה שהמום פוסל בה אינו דין שהזמן פוסל בה, מה לעופות שכן. אין הזר כשר בהן תאמר בבמה קטנה הואיל וזר כשר בה לא יהא זמן פוסל בה ת"ל וזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן בבמה גדולה. אם על תודה. זש"ה זובח תודה יכבדנני זובח חטאת זובח אשם אין כתיב כאן אלא זובח תודה. רבי יודן בשם רבי אבא כבדני אין כתיב כאן אלא יכבדנני בעה"ז ובעה"ב.

דבר אחר כבוד אחר כבוד.

דבר אחר יכבדנו זה עכן זובח יצרו בתודה הה"ד בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה. אמר רבי פנחס משל למלך שבאו אריסין ובני ביתו לכבדו ובא אחד ואמר מי הוא זה אמר לו אריסך הוא בא אחו ואמר מי הוא זה אמר ליה בן ביתך הוא בא אחר ואמר מי הוא זה אמר ליה לא אריסך ולא בן ביתך ולא בא אלא לכבודך אמר יהבו ליה סלריא ויתיב עליה. כןחטאת בא על חטא אשם בא על חטא תודה שאינה באה על חטא אם על תודה יקריבנו. וזאת תורת זבח השלמים אשר הקריב אין כתיב כאן אלא אר יקריב מכאן ולהבא (כתוב ברמז ל"ו). ר' פנחס ור' לוי ור"י בשם ר' מנחם דגליא לע"ל כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל הקרבנות בטלין והודאה אינה בטלה הה"ד קול ששון וקולשמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב וגו' מביאים תודה ביתה', קול אומרים הודו זו הודאה, מביאים תודה זה קרבן תודה וכן דוד אמר עלי אלהים נדריך אשלם תודה לך אין כתיב כאן אלא תודות לך הודאה וקרבן תודה. משל לשלטון שנכנס למדינה ועמו כתות כתות של לסטים אמר אחד לחברו מה דחיל הדין שליטא אמר ליה תהא פשטמא דידך טבא ולית את דחל מניה כך כיון ששמעו ישראל פרשת קרבנות נתיראו אמר להם אל תיראו עסקו בתורה ואין אתם יראים מכל אלו הה"ד זאת התורה לעולה למנחה וגו'. למה שלמים באחרונה אמר רבי סימון הדא גרזמיתא אינה באה אלא באחרונה למה שיש בה מינין הרבה [כך למה שלמים באחרונה שיש בה מינים הרבה דם] ואימורין למזבח חזה ושוק לכהנים עור ובשר לבעלים רש"א מי שהוא שלום מביא שלמים [ואין מביא שלמים]. זאת התורה לעולה למנחה שלמים באחרונה. אין לי אלא בכלל בפרט מנין זאת תורת העולה זאת תורת המנחה זאת תורת החטאת זאת תורת האשם זאת תורת זבח השלמים. ואין לי אלא בקרבנות יחיד בקרבנות צבור מני, ת"ל אלה תעשו לה' במועדיכם וגו':

תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה. מלמד שהתודה נשחטת לשם תודה ולשם שלמים. יכול אף שלמים יהו נשחטים לשם שלמים ולשם תודה תלמוד לומר זאת. תורת זבח [השלמים אם על] תודה מה שלמים טעונין סמיכה נסכים ותנופה וחזה ושוק אף תודה טעונה סמכיה ותנופה ונסכים וחזה ושוק. משום רבי ישמעאל אמרו מפני שיצאת לידון בדבר החדש יכול אין לה אלא חדושה. תלמוד לומר תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים טעונין סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק אף תודה טעונה סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. דבר הלמד בגזרה שוה מהו שילמד בהיקש, אמר רב פפא ת"ש זאת תורת זבח השלמים אם על תודה למדנו לתודה שהיא באה מן המעשר. אשכחן שלמים דאתי ממעשר שלמים גופיה מנלן, אתיא שם שם וזבחת שלמים ואכלת שם ונתתה הכסף וגו', א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא מעשר דגן חולין בעלמא הוא אמר הלמד קודש ומלמד קודש. תורת זבח השלמים אם על תודה מה שלמים באין מן המעשר אף תודה באה מן המעשר. יכול אף על פי שלא פירש ת"ל תורת זבח השלמים מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר [אין] מביא [אלא] מן החולין, אף תודה פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין. מנין ללחם שמביא מן המעשר ת"ל שלמים אשר יקריב מה שלמים באים מן המעשר אף הלחם יביא מן המעשר. אמרהרי עלי תודה מן המעשר ולא פירש לחמה מן המעשר יכול יביא הוא ולחמה מן המעשר תלמוד לומר שלמים אשר יקריב, מה שלמים פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין אף הלחם פירש מן המעשר מביא מן המעשר לא פירש מן המעשר אין מביא אלא מן החולין. אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר, הואיל ופירש זה יכול יביא ת"ל שלמים אשר יקריב בזמן שאמר הרי עלי תודה היא ולחמה מן המעשר יביא תודה ולחמה מן המעשר. תודה מצן המעשר ולחמה מן החולין יביא תודה מן החולין אף על פי שפירש לחמה מן המעשר לא יביא אלא מן החולין:

יכול יביא מחטי מעשר שני ת"ל שלמים אשר יקריבו מה שלמים מן הלקוח בכסף מעשר אף לחם מן הלקוח בכסף מעשר. מנין לאומר הרי עלי (תודה) [שלמים] שלא יביא אלא מן החולין ת"ל וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר צאן ובקר להקיש כל הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח מה פסח שהוא בא בחובה ואינו בא אלא מן החולין אף כל דבר שהוא בא בחובה לא יביא אלא מן החולין ונסכים בכל מקום לא יביא אלא מן החולין. ופסח גופיה מנלן דתניא ר' אליעזר אומר נאמר פסח במצרים ונאמר פסח לדורות מה פסח האמור במצרים אינו בא אלא מן החולין אף פסח דורות אינו בא אלא מן החולין. א"ל ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר. א"ל אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמוד הימנה:

חזר ר"ע ודן דין אחר מה לפסח מצרים שכן אין טעון מהן דמים ואימורים לגבי מזבח תאמר בפסח דורות שטעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח. א"ל הריהוא אומר ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות של חדש זה כזה. ורבי עקיבא אי סבירא ליה דאין דנין אפשר משאי אפשר ליקום במילתיה דאי הדר ביה והאי דלא גמר מפסח מצרים משום האי פירכא הוא פסח מדבר יוכיח. לדבריו דרבי אליעזר קאמר ליה לדידי אין דנין אפשר משאי אפשר לדידך דאמרת דנין מה לפסח מצרים שכן [אינו] טעון מתן דמים ואימורין וכו', ואמר ליה ר"א ועבדת וגו'. ורבי אליעזר לימא ליה פסח מדבר יוכיח. לדבריו דר' עקיבא קאמר ליה לדידי דנין אפשר משאי אפשר ואטי משום האי פירכא, פסח מדבר יוכיח, לדידך דאמרת אין דנין ועבדת והשתא נמי ליפרוך, אמ ררב ששת זאת אומרת אין משיבין על ההיקש ובתרביצא אמור וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש בכללא איתמר דפסח כוליה חדא מילתא היא. פסח דאינו בא אלא מן החולין מנא ליה נפקא ליה מהא דאמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה וג'ו מה חטאת אינו בא אלא מן החולין וכו'. ור' עקיבא האי וזבחת פסח מאיעביד ליה לכדרב נחמן מנין למותר פסח שקרב שלמים שנאמר וזבחת פסח וגו' והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר. ואכתי מהתם נפקא דתניא כבש לרבות את הפסח לאליה כשהוא אומר אם כבש להביא פסח שעברהשנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כשהוא אומר ואם עז הפסיק הענין למד על העז שאין טעונה אליה. אלא תלתא קראי כתיבי חד לעבר זמנו ולא עברה שנתו וחד ללא עבר לא זמנו ולא שנתו. וצריכי דאי אשמעינן עבר זמנו ועברה שנתו משום דאידחי ליה לגמרי אבל עבר זמנו ולא שנתו דחזי לפסח שני אימא לא, ואי אשמעינן עבר זמנו ולא עברה שנתו דאידחי ליה מפסח ראשון אבל לא עבר זמנו ולא עברה שנתו דאפילו לפסח ראשון חזי אימא לא צריכא. ת"ר מהו אומר תודה יקריב מנין למפריש תודתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונמצאת הראשונה והרי שתיהן עומדות שאיזה שירצה יקריבו לחמה עמה ת"ל התודה יקריב. יכול שתהא שניה טעונה לחם ת"ל יקריבנו א' ולא ב'. מנין לרבות ולדות חליפות ותמורות להקרבה ת"ל אם עלתודה. יכול יהו טעונות לחם ת"ל והקריב על זזבח התודה תודה טעונה לחם ולא ולדה ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם. א"ר אבא זו תודה וזו לחמה אבד הלחם מביא לחם אחר אבדה תורה אינו מביא תודה אחרת מ"ט לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם. אמר רב כהנא מנין ללחמי תודה שנקראו תודה שנאמר והקריב על זבח התודה חלות. והקריב על זבח לחייב על כל זבח וזבח. והלא דין הוא ומה במקום שמיעט בלחם ריבה בכבשים כאן שרבה בלחם אינו דין שירבה בכבשים, ת"ל והקריב על זבח לחייב על כל זבח וזבח ת"ר חלות בלולות ולא רקיקין בלולות, שיכול והלא דין הוא ומה חלות שאין טעונות משיחה טעונות בלילה רקיקין שטעונים משיחה אינו דין שטעונין בלילה ת"ל חלות בלולות ולא רקיקין בלולות. רקיקין משוחין ולא חלות משוחות, שיכול והלא דין הוא ומה רקיקין שיאן טעונין בלילה טעונין משיחה חלות שטעונות בליה אינו דין שטעונות משיחה ת"ל רקיקין משוחין ולא חלות משוחות. מאי תלמודא לא לישתמיט ולכתוב חלות משוחות ורקיקין בלולין. וסלת מרבכת חלות למדנו לרבוכה שהיא באה סלת, חלות מנין ת"ל חלות חלות רקיקין מנין ת"ל מצות מצות. והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות וגו' מה ת"ל בשמן בשמן ב' פעמים, אר"ע אילו נאמר בשמן פ"א הייתי אומר הרי הוא ככל המנחות ללוג כשהוא אומר בשמן בשמן ריבה ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט. מעטו לחצי לוג יכול ישליש חצי לוג לג' מינין לחלות ולרקיקין ולרבוכה ת"ל וסלת מרבכת חלות בלולות בשמן ריבה ואין רבוי אחר מעוט אלא לרבות כיצד הוא עושה נותן רביעית לרבוכה ורביעית לב' מינים מחצה לחלות ומחצה לרקיקין. ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר"ש מושח את הרקיקין כמין כ"י ומחזיר את השאר לחלות. א"ל ר' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא אפילו אתה אומר כל היום כלו בשמן למעט בשמן לרבות איני שומע לך אלא חצי לוג שמן לתודה רביעית שמן לנזיר ויש אומרים יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני:

על חלת לחם חמץ כנגד חמץ יביא מצה מה חמץ עשרה עשרנות אף מצה עשרה עשרונות. על חלות לחם חמץ מלמד שאין הלחם קדוש אלא אם כן קרמו פניו בתנור. יקריב קרבנו על זבח מלמד שיאן הלחם קדוש אלא בשחיטתהזבח. זבח תודת שלמיו מלמד שאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם. אמר רב כהנא מנין ללחמי תודה שנקראו תודה שנאמר והקריב על זבח התודה חלות. אי הכי איפכא נמי הא לא קשיא לחם איקרי תודה ותודה לא איקרי לחם. ד' מינין שבתודה מעכבין זה את זה דאיתקש לנזיר דכתיב על זבח תודת שלמיו ואמר מר תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן. יכול לכל מה שאמור בענין ת"ל מצות. מאי תלמודא אמר רבא דבר שנאמר בו מצות לאפוקי רבוכה דלא נאמר בה מצות. דבי ר' ישמעאל תנא סל מצות כלל חלות ורקיקין פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט חלות ורקיקין אין מידי אחרינא לא. התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות, האיפה שלש סאין עשרים עשרון, עשרה לחמץ ועשרה למצה, עשרה לחמץ עשרון לחלה ועשרה למצה, ובמצה שלשה מינין חלות רקיקין ורביכה נמצאו שלשה עשרונין ושליש לכל מין ושלש חלות לעשרון, ובמדה ירושלמית היו שלשים קב חמשה עשר לחמץ וחמשה עשר למצה, חמשה עשר לחץ קב ומחצה לחלה חמשה עשר למצה ובמצה שלשה מינין חלות רקיק??ן ורביכה נמצאו חמשת קבין לכל מין ושתי חלות לקב, מכולן היה נוטל אחד מעשרה תרומה שנאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה. ת"ר והקריב ממנו מן המחובר. אחד שלא יטול פרוס. מכל קרבן שיהו כל הקרבנות שוות שלא יטול מקרבן על חברו. תרומה לה' איני יודע מכמה היא הריני דן נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה מר להלן אחד מעשרה אף כאן אחד מעשרה. או כלך לדרך זו נאמר כאן תרומה ונאמר בבכורים תרומה מה להלן אין לה שעור אף כאן אין לה שעור, נראה למי דומה דנין תרומה שאין אחריה תרומה מתרומה שאין אחריה תרומה ואל יוכיח בכורים שיש אחריהן תרומה. או כלך לדרך זו דנין תרומה הנאכלת במקום קדוש מתרומה הנאכלת במקום קדוש ואל תוכיח תרומת מעשר שנאכלת בכ"מ ת"ל ממנו תרומה לה' [וכתיב בתרומת מעשר] ממנו תרומה לגזרה שוה:

למדנו לתרומה שהיא א' מעשרה אבל איני יודע מכמה היא חלה הריני דן נאמר כאן לחם ונאמר בשתי הלחם לחם מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה, או כלך לדרך זו נאמר כאן לחם ונאמר בלחם הפנים לחם מה להלן שתי עשרונות אף כאן שתי עשרונות. נראה למי דומה דנין מנחה הבאה חמץ עם הזבח ממנחה הבאה חמץ עם הזבח ואל יוכיח לחם הפנים שאינו באחמץ עם הזבח. או כלך לדרך זו דנין מנחה הבאה מארץ וחוצה לארץ מן החדש ומן הישן [ואל יוכיח שתי הלחם שאינן באות אלא מן החדש ומן הארץ] ת"ל ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שיאן ת"ל תביאו ומה ת"ל תביאו שכל מה שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה מה להלן עשרון לחלה אף כאן עשרון לחלה. אי מה להלן שני עשרונות אף כאן שני עשרונות ת"ל תהיינה. למדנו י' לחמץ י' למצה מנין ת"ל על חלת לחם חמץ נגד חמץ הבא מצה נמצאו עשרים עשרונות לחמי תודה י' לחמץ ועשרה למצה. יכול י' שבמצה לא יהו כולן אלא ממין אחד ת"ל אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה נמצאו שלשה עשרונים ושליש לכל מין ושלש חלות לעשרון ונמצאו לחמי תודה ארבעים חלות נוטל מהן ארבע ונותן לכהן והשאר נאכל לבעלים. אמר מר והקריב ממנו מן המחובר. אלא מעתה הא דכתיב ואל כל חלבו ירים ממנו התם מאי מחובר איכא, כדרב חסדא אמר אבימי שלא ינתח בשר קודם שיטול אימורין. אמר מר נאמר כאן תרומה ונאמר בתרומת מעשר תרומה ונילף מתרומת מדין, דנין תרומה הנוהגת לדורות מתרומה הנוהגת לדורות ואל תוכיח תרומת מדין שאינה נוהגת לדורות. ונילף מתרומת חלה, תנא דביר' ישמעאל דנין דבר שנאמר בו ממנו תרומה לה' מדבר שנאמר בו ממנו (תרומה לה) [תרומת ה'] לאפוקי תרומת חלה דלא נאמר בה תרומה לה'. אמר מר ת"ל תהיינה מאי תלמודא, אמר רב יצחק בר אבדימי תהיינה כתיב, אימא עשרה קפיזי, בעשרונים דבר הכתוב, י' למצה מנין ת"ל עלחלת לחם חמץ נגד חמץ הבא מצה. וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, נגד חמץ הבא מצה. וכי דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש, הימנו ו

דבר אחר הוא [ולא הוי היקש]. ולמ"ד הוי הקש מאי איכא למימר, תביאו רבויא הוא, בשר זבח תודת (כתוב ברמז תנ"ח):

ובשר זבח תודת שלמיו למדנו לתודה שנאכלת ליום ולילה חליפין ולדות ותמורות מנין ת"ל ובשר. חטאת ואשם מנין ת"ל זבח. ומנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמיו. לחמי תודה וחלות ורקיקין שבנזיר מנין ת"ל קרבנו כולן קורא אני להם לא יניח:

מנין לרבות את הלחם ת"ל קרבנו [ביום קרבנו] יאכל אין לי אלא אכילתן ליום אחד מנין אף תחלת זביחתן לא תהא אלא על מנת לאכול ליום אחד תלמוד לומר וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו ביום ההוא יאכל. שאין ת"ל אלא אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין לזביחה שאף תחלת זביחתו לא תהא אלא על מנת להאכל ליום אחד. אין לי אלא תודה מנין לרבות לכל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא על מנת להאכל ליום אחד ת"ל [וכי תזבחו זבח לרבות כל הנאכלין ליום אחד שלא תהא זביחתן אלא ע"מ להאכל ליום אחד]. לא יניח ממנו עד בקר אבל אוכל הוא כל הלילה. אם כן למה אמרו חכמים עד חצות להרחיק מן העבירה. אבלאין מחשבה פוסלת בדן ואין חייבין עליה משום נותר עד שיעלה עמוד השחר. ואםנדר או נדבה זבח קרבנו ה"ז בא ללמד על הנאכלין לשני ימים שנאכלין לשני ימים ולילה. אין לי אלא שלמים מנין לרבות את החגיגה. ארבה את החגיגה הבאה בזמנה מנין לחגיגה הבאה מחמת פסח, חגיגה הבאה תשלומין, שלמים הבאין בתוך המועד, שלמים הבאים לאחר המועד, ת"ל נדר. ואם נדר או נדבה (ואם) מתוך שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים יכול ליום אחד ת"ל לבקר לבקרו של שלישי יכול לבקרו של שני ומה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים חוץ מזו ת"ל נדר ואם נדר או נדבה לרבות חגיגה הבאה עם הפסח שתאכל לשני ימים, מנין לרבות את הבכור ואת המעשר ת"ל זבח. ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת אין לי אלא אכילתן לשני ימים מנין שאף תחלת זביחתן לא תהיה אלא ע"מ להאכל לשני ימים ת"ל וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרבות כל הנאכלין לב' ימים שלא תהא תחלת זביחתן אלא ע"מ להאכל לשני ימים. ביום הקריבו את זבחו יאכל מצוה לאכול ממנו ביום ראשון. יכול לב' ימים תלמוד וממחרת, אי ממחרת יכול מצוה לאכלו לב' ימים ת"ל והנותר אם הותיר הותיר. אי והנותר יכול אם הותירו כלו יהא פסול ת"ל יאכל ואפילו כלו:

אמר רבייצחק בר אבדימי מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה ת"ל ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריבו ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו. האי מיבעי ליה לגופיה. אם כן לכתוב ביום זבחו יאכל הקריבו למה לי ש"מ ודלמא ה"ק רחמנא אי מקרבת ליה לדם האידנא אכול בשר האידנא ולמחר אי קרב דם למחר אכול בישרא למחר ויומא אוחרא. אם כן ליכתוב ביום הקריבו יאכל את זבחו למה לי ביום שאתה זובח אתה מקריבו ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריבו:

תנו רבנן יכול יהא נאכל לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד מה להלן לילה אחריהן אף כאן לילה אחריהן. ת"ל יאכל עד יום ביום אתה אוכל ואי אתה אוכל בלילה. יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים ולילה אחד מה להלן תיכף לאכילה שרפה אף כאן תיכף לאכילה שרפה, ת"ל והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורף ואי אתה שורף קדשים בלילה. או אינו אומר בשלישי ישרף עבר שלישי לא ישרף, תלמוד לומר ישרף אפילו לעולם. מבשר ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הקרנים ולא מן הטלפים. הזבח פרט לעובר ושליא. ביום השלישי ישרף בנין אב לכל הנשרפים שלא יהו נשרפין אלא ביום:

ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו. א"ר אליעזר כוף אזנך לשמוע במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר. או אינו אלא באוכל מזבחו ביום השלישי, אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל. א"ל ר' עקיבא מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו אף אתה אל תתמה על זה שאף על פי שהוכשר יחזור ויפסל. א"ל הרי הוא אומר המקריב בהקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. או אינו אומר המקריב אלא זה כהן המקריב. כשהוא אומר אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן. בן עזאי אומר אותו מה ת"ל לפי שנאמר כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה. אחרים אומרים לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ובן עזאי בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן. מנה"מ, איבעית אימא נפקא ליה מדאחרים. ואיבעית אימא מדכתיב לא ירצה זביחה הוא. ובן עזאי אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה מהכא נפקא מדאחרים נפקא דתניא אחרים אומרים יכול בכור שעברה שנתו יהא כפסולי המוקדשים ויפסל ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך וגו' מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. אצטריך סד"א ה"מ בכור דלאו בר הרצאה הוא אבל קדשים דבני הרצאה נינהו אימא ליפסלו. ואכתי מחתם נפקא והיה בן חטא ואמרינן בך חטא ולא בקרבנך חטא. ובן עזאי ההוא מיבעי ליה כך חטא ולא באשתך חטא. סד"א הואיל ואמר רבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך בהאי עון דבל תאחר נמי אשתו מתה קמ"ל. אחרים אומרים לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי. ורבי אלעזר האי לא יחשב מאי עביד ליה. מיבעי ליה לכדרבי ינאי דאמר רבי ינאי מנין למחשבות שמוציאות זו מזו שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, ורב מרי מתני הכי א"ר ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה שנאמר לא יחשב (קרי ביה לא יחשוב) א"ל רב אשי לרב מרי הא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו. א"ל ר' יהודה היא דאמר לאו שאין בו משעשה לוקין עליו. אמר רבא כולהו מקרא אריכא אתיין ואם האכל יאכל בב' אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח. מבשר זבח שלמיו מה שלמים מפנלין ומתפגלין אף כל מפגלין ומתפגלין. ביום השלישי זה חוץ לזמנו. לא ירצה בהרצאת כשר כך הרצאת פסול מה הרצאת כשר ער שיקרבו כל מתיריו אף הרצאת פסול עד שיקרבו כל מתיריו. המקריב בהקרבה היא נפסל ואינו נפסל בשלישי. אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן, לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות, פגול זה חוץ למקומו יהיה מלמד שמצטרפים זה עם זה והנפש האוכלת ממנו אחד ולא שנים ואיזה זה חוץ לזמנו דגמר עון עון מנותר דדמי ליה בז"ב:

אמר ליה רב פפא לרבא לדידך שלישי דפרשת קדושים מאי דרשת ביה מיבעי ליה למקום שיהאמשולש בדם בבשר באימורים. ותיפוק לי' מקרא קמא ואם האכל יאכל מדאפקיא רחמנא בלשון שלישי. אמר (רבא) [רב אשי] אמריתה לשמעתתא קמיה דרב מתנה א"ל אי מהתם הוה אמינא שלישי פרט פגול כלל ונעשה כלל מוסף על הפרט ואיתרבי שאר מקומות קמשמע לן (כתוב ברמז תר"ד). הקומץ את המחנה לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולהקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כשר ורבי אליעזר פוסל. אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר קרא ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח לומר לך כשם שמחשבין באכילת אדם כך מחשבין באכילת מזבח. וכשם שמחשבין מאכילת אדם לאדם ומאכילת מזבח למזבח כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם, מאי טעמא מדאפקינהו רחמנא בלשון אכילה. ורבנן האי דאפקינהו קרא בלשון אכילה דלא שנא כי מחשב בלשון אכילה למזבח ולא שנא כי מחשב בלשון הקטרה למזבח אי נמי מה אכילה בכזית אף הקטרה בכזית ולעולם אכילה דאורחא קמ"ל. ור' אליעזר אם כן לכתוב רחמנא ואם האכל האכל אי נמי ואם יאכל יאכל [האכל יאכל] למה לי שמע מינה תרתי. אמר רב הונא אומר היה ר' יוסי פיגל בירך של ימין לא נפגלה הירך של שמואל מאיטעמא אי תימא סברא ואי בעית אימא קרא. אי בעית אימא סברא לא עדיפא מחשבה ממעשה טומאה אילו איטמיחד אבר מי איטמי ליה כוליה. ואי תימא קרא והנפש האוכלת ממנו עונה תשא ממנו ולא מחברו. אחרים אומרים לא יחשב במחשבה הוא נפסל ואין נפסל בשלישי יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה מנין לרבות שחיטה וקבול הדם ת"ל האכל יאכל לרבות שחיטה וקבול הדם. יכול שאני מרבה שירי הדם והקטר חלבים ואכילת בשר ת"ל המקריב, זריקה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה זריקה מיחדת שמעכבת כפרה אף אני מרבה זריקה וקבול הדם שמעכבין את הכפרה. רבי מאיר אומר פוסלת בהלוך (שאפשר) [שא"א] לה לעבודה בלא הלוך. ורבי שמעון אומר אין מחשבה בהלוך שאי אפשר לה לעבודה שלא בשחיטה ושלא בקבלה ושלא בזריקה אבל אפשר שלא בהלוך שוחט בצד המזבח וזורק. רבי אלעזר אומר המהלך במקום שצריך להלך מחשבה פוסלת מקום שיאן צריך להלך אין מחשבה פוסלת [שאין מחשבה פוסלת] אלא בדבר הכשר לעבודה ובמי שראוי לעבודה ובמקום שהוא כשר לעבודה. יכול אין מחשבה פוסלת אלא באכילת בשר מנין לרבות זריקה והקטר חלבים. ת"ל ואם האכל יאכל אכילה לאדם ואכילה למזבח. למדנו זבחים הנאכלין לב' ימים שמחשבה פוסלת בהן בשלישי מנין לזבחים הנאכלין ליום אחד ודין הוא זבחים נאכלין לשני ימים וזבחים נאכלין ליום אחד מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם אף זבחים הנאכלין ליום אחד מחשבה פוסלת בהן (בשלישי) [בשני] דיו (הוא) לבא מן הדין להיות כנדון מה אלו לג' אף אלו לג'. אני אדון דין אחר זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים מה זבחים הנאכלין לשני ימים מחשבה פוסלת בהם בשלישי אחר זמן אכילתן אף זבחים הנאכלין ליום אחד תהא מחשבה פוסלת בהן בשני אחר זמן אכילתן. הן הא אם פסלה מחשבה בשלישי שאינוכשר לאכילה כל זבח תפסול מחשבה בשני שהוא כשר לאכילת קדשים קלים ת"ל ואם האכל יאכל לרבות זבחים הנאכלים ליום אחד שתהא מחשבה פוסלת בהן שבני, יכול אין מחשבה פוסלת אלא בחוץ לזמנו חוץ למקומו מנין ודיןהוא זמן פוסל [מר] ומחיצה פוסלת מה הזמן מחשבה פוסלת בו אף מחיצה תהא מחשבה פוסלת בו. הא אם פסלה מחשבה בזמן, שהזמן נוהג בבמה, תפסל מחשבה במחיצה שאין מחיצה נוהגת בבמה. ת"ל [בפרשת קדושים] ואם האכל יאכל ביום השלישי פגול הוא לא ירצה. שאין ת"ל אלא אם אינו ענין לחוץ לזמנו תנאו ענין לחוץ לזמנו תנאו ענין לחוץ למקומו. יכול יהו חייבין עליו כרת ת"ל בשלמים עונו ישא חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו בהכרת. יכול השוטחט לנכרים ולטמאים יהיה בלא ירצה. ת"ל אותו אותו בלא ירצה ואין השוחט לנכרים ולטמאים בלא ירצה. יכול אין לי בלא ירצה אלא שנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו מנין לנשחט בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים הלן והיוצא ושקבלו פסולין וזרקו את דמה והנתנין למטה שנתנן למעל' והנתנין למעלה שנתנן למטה והנתנין בפנים שנתנן בחוץ והנתנין בחוץ שנתנן בפנים והפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן. ת"ל לא ירצה ולא יחשב. יכול יהו חייבין עליו כרת [מה] ת"ל אותו [הוא] ואוכליו אלו בהכרת ואין הללו בהכרת. אתה אומר לכך נאמר מעוטים האלו לא ירצה ולא יחשב לאוכל או לא נאמרו אלא ללמד שאין עליו כרת אלא על שלמים בלבד מנין לרבות כל הקדשים ת"ל וינזרו מקדשי בני ישראל:

או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים מיוחדין הנאכלין לשני ימים הנאכלין ליום אחד מנין ת"ל בשר. אין לי אלא ששיריה נאכלים עולה שאין שיריה נאכלין מנין. ת"ל זבח מיני זבחים יצאו העופות והמנחות שאינן מיני זבחים. עד שאתה מרבה לוג שמן של מצורע מנין ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לרבות את כולן. אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמרו שלמים מעתה. אלא מה שלמים מיוחדים שישלהם מתירים בין לאדם בין למזבח כגון חטאת העוף שישילה מתירין לאדם ואין לה מתירין למזבח וכגון עולת העוף שיש לה מתירין למזבח ואין לה מתירין לאדם וכגון פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שיש להן מתירין למזבח ואין להם מתירין לאדם. אתמה אני מוציא את הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שאין להם מתירין לא לאדם ולא למזבח. ר"ש אומר מה שלמים מיוחדין שהן על מזבח החיצון יצאו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין שאינן על מזבח החיצון. ר' אלעזר אומר משום ר' יוסי פגל בנעשה מהן בחוץ פגול, בנעשה מהן לפנים לא פגל. שחט וקבל על מנת לזרוק מהן את הדם למחר לא פגל. שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים זרק את הדם ע"מ להקטיר אמורין למחר לא פגל שמחשבה בפנים בדבר שנעשה בחוץ אבל ע"מ לשפוך את הדם ולהקטיר אימורין למחר פגל שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ. הנפש ולא הצבור. האוכלת ולא המאכלת, אוכלת אכילה בכזית עונה תשא עוני ישא לג"ש מה עונו ישא האמור להלן כרת אף עונו ישא האמור כאן בכרת. יכול יהא טמא מטמא בשר הקדש במשא. ודין הוא ומה אם אפר חטאת שיאן טבול יום מטמא במגע טמא מטמא במשא בשר הקדש שמבול יום מטמא במגע אונו דין שיהא טמא מטמא במשא. ת"ל אשר יגע במגעו מטמא ואינו מטמא במשא. אין לי אלא המטמאין את האדם מנין ת"ל בכל אשר יטמא, בכל טמא ואפילו במחוסר כפורים:

והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגו' שאין ת"ל לא יאכל ומה ת"ל לאיאכל אם אינו ענין לגופיה דאתי בק"ו ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה לא בערתי ממנו בטמא בשר קדש חמור לא כל שכן. וכי תימא אין מזהירין מן הדין היקישא הוא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ומה ת"ל לא יאכל אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לכל איסורין שבתורה. ואם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה. אי מהכאן בשרפה אף כל איסורין שבתורה בשרפה א"ק ואם יותר מבשר המלואים ומן הלחם עד הבקר ושרפת את הנותר באש שיאן ת"ל הנותר אלא לומר לך נותר בשרפה ואין כל איסורין שבתורה בשרפה. והבשר אשר יגע בכל טמא למה לי לרבות עצים ולבונה. והבשר כל טהור יאכל בשר למה לי לרבות את האמורין. אמורין מאשר לה' וטמאתועליו נפקא דתניא אשר לה' לרבות את האמורין, התם טומאת הגוף בכרת הכא טומאת בשר באלו. חיבת הקודש דמכשרת מדאורייתא מנלן. אילימא מדכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף האי בשר דאיתכשר במאי אילימא דאיתכשר בדם והאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר אלא דאותכשר במשקי בית המטבחיא והאמר רבי יוסי בר' חמינא משקי בית המטבחיא לא דיין שהותלרו אלא שאין מכשירין אלא דאיתכשר בחיבת הקדש. ודילמא כדרב יהודה אמר שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה. אלא מסיפא והבשר לרובת עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה נינהו. אלא חיבת הקדש מכשרא להו ומשויא להו אוכלא. ת"ר היו ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת טהורין או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין ואפילו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין יעשרו בטומאה שאין קרבן צבור חלוק. א"ר חסדא לא שנו א"א שנטמאה סכין [במת] [בטמא מת] דרחמנא אמר בחלל חרב או במת חרב הרי הוא כחלל וקא מטמא לגברא גופא דמעיקרא כי קא מייתי בטומאת הגוף קא מייתי. אבל נטמא סכין בטמא שרץ דלבשר הוא דמטמא ליה לגברא לא מטמא טהורין עבדי מטאין לא עבדי. מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף בכרת. אלמא קסבר טומאה דחויה היא בצבור. וכן אמר ר' יצחק טומאה דחויה היא בצבור רבא אמר טמאין נמי עבדי דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כל היכא דקרי ביה והבשר אשר וגו' קרי ביה כל טהור יאכל בשר וכל היכא דלא קרא ביה והבשר לא קרי ביה כל טהור יאכל בשר:

תנו רבנן מה ת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה. ומכאן אתה דן לשרץ ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי. שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון אינו דין שנעשה בו ספק כודאי. וממקום שבאת מה סוטה רשות היחיד אף שרץ רשות היחיד. מה סוטה דבר שיש בו דעת לישראל אף שרץ דבר שיש בו דעת לישראל וכו' א"ר גידל אמר רב דבר שיש בו דעת לישראל ואין בו דעת לישאל מהאי קרא נפקא והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הוא ספק טמא ספק טהור יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הואדיאכל בר הא ספק טהור ספק טמא לא יאכל בשר. אלא לאו ש"מ כאן בדבר שיש בו דעת לישאל כאן בדבר שיאן בו דעת לישאל. אצטריך כדרב גידל אמר רב ואיצטריך למיגמר מסוטה. ראי מדרב גידל אמר רב הוה אמינא בין ברשות חרבים בין ברשות היחיד אצטריך למיגמר מסוטה. ואי מסוטא היה אמינא עד דאיכא דעת נוגע ומגיע קמ"ל. קאמר ר' יוסי מנין לרביעי בקודש שהוא פסול ודין הוא ומה אם מחוסר כפורים שיאן פוסל בתרומה פוסל בקודש שלישי שפוסל בתרומה אינו דין שיפסול בקודש, למדנו לשלישי מן הכתוב ולרביעי מק"ו:

לא יאכל באש ישרף אין לי שטעון שרפה אלא הטמא והנותר של שלמים וחטאת שנכנס דמה לפנים מנין לרבות כל הנותר. ת"ל ואם יותר מבשר המלואים וגו' ושרפת את הנותר באש שאין ת"ל את הנותר באש אלא זה בנה אב כל הנותר טעון שרפה, אין לי אלא נותר מנין לשנחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא חוץ לקלעים והלן והיוצא והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקבלוהו פסולין וזרקו את דמו והנתנין למטה שנתנין למעלה והנתנין למעלה שנתנן למטה והנתנין בפנים שנתנן בחוץ והנתנין בחוץ שנתנן בפנים והפסח [והחטאת] ששחטן שלא לשמן. ת"ל לא יאכל כי קדש הוא כל שהוא קדש טעון שרפה יכול אף שמתו ושהפילו ושנטמאו בחוץ ישרפו ת"ל הוא. ר"י אומר יכול חטאת הבאעל הספק ואשם תלוי וחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ת"ל הוא. והבשר לרובת בשר הפנימי שיהא מותר. שהיה בדין הואיל והטמא פסול והיוצא פסול מה הטמא אם נטמא מקצתו כולו פסול אף [היוצא] וכו' ת"ל והבשר לרבות בשר הפנימי שהוא מותרמכאן אמרו אבר שיצא מקצתו חוץ לחומה בפסחים חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק מתירו מן הפרק וחותך ובמוקדשין גורר בכל מקום שירצה שאין בי משום שבירת עצם:

כל טהור יאכל בשר מה ת"ל לפי שנאמר ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך והבשר תאכל יכול לא יאכלו אלא בעליו ק"ו לפסח לכך נאמר כל טהור יאכל בשר יכול יהיו חייבין עליו משום טומאה לפני זריקה ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו' המותר לטהורים חי בין עליו שמום טומאה לפני זריקת דמים שיאן מותר לטהורים (לא יהיו) [אין] חייבין עליהן משום טומאה. או אינו נאמר אלא הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו נאכל לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה, אוציא את הלן ואת היוצא שאינן נאכלין לטהורין. ת"ל אשר לה' לרבות היוצא והלן. יכול שאני מרבה את הפגול ואת בעל מום ת"ל מזבח השלמים מעוט. ומה ראית לרבות את היוצא ואת הלן ולהוציא את הפגול ואת בעל מום אחר שריבה הכתוב ומיעט. אמרת מרבה אני את היוצא ואת הלן שהיתה להן שעת הכושר ומוציא אני את הפגול ואת בעל מום שלא היתה להן שעת הכושר. וא"ת בשר שנטמא לפני זריקת דמים מפני מה אין חיבין עליו משום טומאה מפני שהציץ מרצה עליו:

תנו רבנן פסח הבא בטומאה ואכלו ממנו זבים וזבות נדות ויולדות יכול יהיו חייבין תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר הנאכל לטהורין חייבין עליו משום טומאה אין נאכל לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה. ר' אליעזר אומר יכול דחקי זבין ומצורעין ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה יכול יהיו חייבין תלמוד לומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחים אין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין אמר ר' אבהו שלש כריתות נאמרו בשלמים למה אחת לכלל ואחת לפרט ואחת לדברים שאינן נכלין. ולר"ש דאמר שיאן נאכלין אין חייבין עליהן משום טומאה לאתויי מאי לאתויי חטאת הפנימית סד"א הואיל ואמר ר"ש כל שאינו על מזבח החיצון ואין חייבין עליו משום פגול משים טומאת נמי לא ליחייב קמ"ל. דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולן יצא כיצד והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו ולמא יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדין קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח יצאו קדשי בדק הבית:

וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר. או אינו אלא בטומאת בשר. נאמר כאן וטמאתו עליו ונאמר להלן וטמאתו עליו מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר. ר' יוסי אומר הואיל ונאמר קדשים בלשון רבים וטמאתו בלשון יחיד בטומאת הגוף הכתוב מדבר. רבי אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר. אחרים אומרים וטמאתו עליו מי שטומאה פורחת ממנו יצא בשר שיאן טומאה פורחת ממנו. אמר מר ר' אומר ואכל בטומאת הגוף הכתוב מדבר מאי משמע. אמר רבא כל קרא דלא מפרש ליה רב יצחק בר אבדימי לא מיפשא, הכי אמר רב יצחק בר אבדימי הואיל ופתח הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע בטומאת הגוף הכתוב מדבר:

לו הן הלוקין טמא שאכל את הקודש והנכנס למקדש בטומאה. בלמא הנכנס למקדש טמא כתיב עונש וכתיב אזהרה. עונש דכתיב את מקדשה' טמא אזהרה דכתיב וישלחו מן המחנה ולא יטמאו את מחניהם. אלא טמא שאכל את הקדש בלמא עונש דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח הלשמים אשר לה' וטמאתו עליו ונכרתה. אלא אזהרה מנא לן אמר ר"ש בן לקיש א"ק בכל קדש לא תגע. ור' יוחנן אמר תני ברדלא אתיא טמאתו טמאתו כתיב הכא וטמאתו עליו וכתיב התם עוד טמאתו בו מה להלן ענש והזהיר אף כאן ענש והזהיר. בשלמא ר"ש בן לקיש לא קאמר כר' יוחנן משום דלא גמיר ג"ש. אלא רבי יוחנן מ"ט לא אמר כר"ל. אמר לך ההוא בכל קדש לא תגע אזהרה לתרומה הוא דאתא. ור"ל אזהרה לתרומה מנאליה. נפקא ליה מאיש איש מזרע אהרן וגו' איזהו דבר ששוה בזרעו של אהרן הוי אומר זו תרומה. ואידך ההוא לאכילה האי לנגיעה. ור"ל האי בכל קדש להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לטמא שנגע את הקדש. דאיתמר טמא שנגע בקדש ר"ל אמר לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה. ר"ש ב"ל אמר לוקה בכל קדש לא תגע. ר' יוחנן אמר אינו לוקה ההוא אזהרה לתרומה הוא דאתא. ור"ל אמרלך טמא שנגע בקדש מדאפקיה רחמנא בלשון נגיעה. אזהרה לאוכל מדאיתקש קדש למקדש. ואכתי לר"ל להכי הוא דאתא האי מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקה דר"ל אמר לוקה ל"ש לפני זריקה ל"ש לאחר זריקה. ר"י אמר אינו לוקה ר"י לטעמיה דאמר אתיא טמאתו וכי כתיבה טומאה אחר זריקה הוא דכתיבא, ההוא מבכל קדש נפקא. תניא כוותיה דר"ל לא תגע אזהרה לאוכל. או אינו אלא אזהרה לנוגע, כשהוא אומר ואל המקדש לא תבא מקיש מקדש לקודש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ואי בנוגע מי איכא נטילת נשמה אלא לאו באכילה ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא ולא אנוס ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, מעמיה ועמיה בשלום, יכול יהאטמא מטמא את הטהור לקדש במשא ת"ל כי תגע במגע מטמא ואין מטמא במשא:

בכל טמא אפילו [בטמא מת]. בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא. אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות ואם נאמרו חמורות למהנאמרו קלות. אם נאמרו קלות ולא נאמרו חמורות הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה לכך נאמרו חמורות. ואם נאמרו חמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור לכך נאמרו קלות, מאי קלות ומאי חמורות, אמר זעירי קלות טומאת שרץ חמורות טומאת מת. ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר מת הייתי אומר [קלות] על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה ומדקלות על החמורות במיתה חמורות נמי על הקלות במיתה לכך נאמרו חמורות. ואלו נאמר מעשר ותרומה ולא נאמר טומאת שרץ הייתי אומר על החמורות חייב ועל הקלות פטוור לכך נאמר קלות:

ואכל מבשר זבח השלמים וגו' מה תלמוד לומר לפי שהוא אומר והנפש אשר תאכל בשר וגו' והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו', יכול אין חייבין משום טומאה אלא על השלמים בלבד, מנין לרבות את (הקרבים) [הקדשים] ת"ל כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים מה שלמים המיחדים הנאכלין לשני ימים הנאכלין ליום אחד מנין ת"ל וכו' (כדכתוב ברמז תנ"ט):

יכול לא יהיו חייבין משום טומאה אלא דבר שחייב עליו משום פגול. ודין הו אומה אם פגול שהוא בקבועה ובידיעה אחת ולא הותר מכללו אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין. טומאה שהאו בשתי ידיעות בעולה ויורד והתורה מכללה אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין. ומנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים, ת"ל אל הקדשים אשר יקדישו לרבות אתכולן. יכוליהו חייבין עליו מדי. ת"ל אשר יקריבו. א"ר אלעזר וכי יש נוגע חייב. אםכן למה נאמר אשר יקריב. לומר שיאן חייבין עליו עד שיכשר ליקרב. הא כיצד את שיש לו מתירין משיקרבו מתיריו את שאין לו מתירין משיקדש בכלי. אחר שרבינו דברים שהן כשלמים ודברים שאינן כשלמים למה נאמר שלמים מעתה פרט לדם. ר' שמעון אומר מה שלמים מיוחדים שהן ראוין לאכילה יצאו עצים ולבונה וקטרת שיאן ראוין לאכילה. אתה אומר לכך באה הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות או לא בא אלא לחלוק בין קדשים לקדשים לומר על קדשים קלים חייבין עליהן (לפני) [לאחר] זריקת דמים על קדשי קדשים בין לפני זריקת דמים בין לאחר זריקת דמים. ת"ל ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים. ונכרתה הנפש ולא הצבור. ההיא ולא אנוס ולא מוטעה. מעמיה ועמיה בשלום. בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגוים מוזהרין על החלב. והלאדין הוא ומה אבר מן החי שאין חייבין עליו כרת איסורו נוהג בבני נח כישראל. חלב שחייבין עליו כרת אינו דין שאיסורו נוהג בבני נח כישראל. ת"ל בני ישראל בני ישראל מוזהרין על החלב ואין הגויים מוזהרין על החלב. בני ישראל אין לי אלא בני ישראל מנין לרובת את הגרים והמשוחררים והעבדים ת"ל כי כל אוכל חלב. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. והלא דין הוא ומה אם הדם שיאן חייבין משום פגול נותר וטמא נוהג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות. חלב שחייבין עליו משום פגול נותר וטמא אינו דין שינהוג בבהמה טמאה ובחיה ובעופות ת"ל כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו פרט לבהמה טמאה ולחיה ולעופות. אין לי אלא חלב שור וכשב ועז המיוחדין, מנין לרבות את הכלאים ת"ל כשב או עז דברי ר' עקיבא. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו הרי זו אזהרה וסמיך ליה כי כל אוכל חלב הרי זה עונש. אין לי אלא שהוא מוזהר על השעור שהוא מוזהר עליו כרת דגבי עונש כתיב כי כל אוכל חלב (כזית) [כוי] וחצי שעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה ת"ל כל חלב:

תניא על חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שתים. רבי יהודה אומר חלב נבלה לוקה שתים חלב מוקדשין לוקה שלש. א"ל רבי שיזבי לרבי אבא בשלמא לרבי יהודה היינו דכתיב תרי קראי חקת עולם כל חלב וכל דם לא תאכלו וכו' (כדכתוב ברמז תק"ד):

כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו לחייב על כל אחת ואחת דברי רבי ישמעאל וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת. רי ישמעאל סבר מייתרי קרא נכתוב קרא כל חלב לא תאכלו, שור וכשב ועז למה לי ש"מ לחלק. ורבנן אי כתיב הכי הוה אמינא אפילו היה במשמע. ורבי ישמעאל סבר הא לא מצית למימר דקרא בענינא דקדשים כתיב. מכלל דרבנן סברי לא ילפינן דבר מענינו. לא דכולי עלמא ילפינן דבר מענינו ובהא פליגי מר סבר למדין לאו מלאו ולאו מכרת ומר סבר לאו מלאו ילפינן לאו מכרת לא ילפינן. ואיבעית אימא היינו טעמא דרבנן כדאמר ליה רב מרי לרב זביד. אלא מעתה אליה דחולין תיתסר. אמר ליה עליך אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו בעינן דבר השוה בשלשתן וליכא. ורבי ישמעאל אמר לך אם כן ליכתוב קרא כל חלב, שור וכשב ועז למאי כתביה ש"מ לחלק. א"ר חנינא מודה היה ר' ישמעאל לענין קרבן שיאן מביא אלא חטאת אחת דלא דמי הדין לאו ללאו דעריות. תנו רבנן חלב נבלה וחלב טרפה בחלב בהמה טהורה הכתבו מדבר. או אינו מדבר אלא בחלב בהמה טמאה אמרת טהר מכלל שחיטה מה כשטהר מכלל שחיטה בטהורה ולא בטמאה אף כשטהר מכלל חלב בטהורה ולא בטמאה. או כלך לדרך זו טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבלה מה כשטהר מכלל נבלה בטמאה ולא בטהורה אף כשטהר מכלל חלב טמאה ולא טהורה. כשאתה [בא] בדרך זו היא בטמאה וכו' ת"ל טרפה במי שיש במינה טרפה יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה. אוציא את הטמאה שאין במינה טרפה ולא אוציא את החיה שיש במינה טרפה. ת"ל ואכל לא תאכלהו מי שחלבו אסור ובשרו מותרין יצתה חיה שחלבה ובשרה מותירן. ואכל לא תאכלהו אין לי אלא חלב שאסור באכילה ומותר בהנאה חלב שור הנסקל ועגלה ערופה שמתה מנין, תלמוד לומר כל חלב וכו', מכלל דמחיים אסורה, אין, ירידתה לנחל איתן אוסרתה. חלב נבלה וחלב טרפה אם נאמר נבלה טרפה למה לי. אם טרפה היה הרי נבלה אמורה. ואם טרפה אינה חיה הרי היא בכלל נבלה. מיבעי ליה למעוטי טמאה מי שיש במינו טרפה יצתה בהמה טמאה שאין במינה טרפה. אמר רבא התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ויבא איסור טרפה ויחול על איסור חלב. וצריכא דאי כתב רחמנא בנבלה משום דמטמא אבל טרפה וכו' יחול על איסור. ואי כתב רחמנא טרפה דאסורה מחיים אבל נבלה אימא לא צריכא. כי כל אוכל חלב (כתוב ברמז תק"ג). ונכרתה הנפש ולא צבור. הנפש האוכלת להביא את השותה. האוכלת ולא המאכלת. אוכלת כדי אכילה כזית. מעמיה ועמיה בשלום. בא אחד וישב כנגדי והיה בו מקרא ולא היה בו משנה אמר לי רבי אין דם אדם אסור מן התורה. אמרתי לו בני מה ראית אמר לי הכתוב אומר בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה. אמרתי לו בני והרי הדבר קל וחומר ומה בהמה חיה ועוף שדרכן לאכילה דמן אסור עלינו אדם שאין דרכו לאכילה לא כל שכן והכתבו אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר וגו', ואומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו וגו' דם כל בשר לא תאכלו להביא דם אדם שהוא אסור באכילה וכו', והעבודה אף [דם]דגים שיייחדו בפני עצמן קרעו ונתמצה דמוונתנו בכלי אחד אף הוא אסור מה תלמוד לומר דם דם מכל מקום. אמר לי רבי בהמה שמקריבין ממנה קרבן חלבה אסור ושאין מקריבין ממנה חלבה מותר. אמרתי לו בני מה ראית אמר לי הכתוב אומר כי כל אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריבו וגו', אמרתי לו חזר ופירש במקום אחר חקת עולם מכאן ועד סוף העולם, לדורותיכם שינהג הדבר לדורות. בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ. כל חלב וכל דם לא תאכלו להקישם זה לזה שניהם עליך במיתה ובכרת. אמר לירבי מעשה היה בי שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים ומדדתים לו בבית אפל מחצה על מחצה אמר לי אתה והאלהים שבשמים יודע במדה שאתה מודד לי וחסרתיו במדידה שלש סאין של תמרים לאחר מכאן נטלתי המעות ולקחתי בהם כד אחד שמן והנחתיו במקום שמכרתי את התמרים ונקרע הכד ונשפך. אמרתי ברוך המקום שאין לפניו משוא פנים הכתוב אומר לא תעשוק את רעך ולא תגזול וגזל הגוי גזל. ופירש במקום אחר כי עשק עשק:

דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים דם הנחירה דם העיקור דם הקזה שהנפש יוצאה בו חייבין עליו. דם הטחול דם הלב דם ביצים דם דגים דם חגבים דם שרצים דם התמצית אין חייבין עליו רבי יהודה מחייב בדם התמצית. תנו רבנן כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים או דם חגבים דם דגים הכל בכלל ת"ל לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדים שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהם איסור ויש בהם היתר והם מין בשר [אף כו']. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה. אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה. אוציא דם ביצים שאין מין בשר, דם דגים דם חגבים שכולם היתר. לעוף אי מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה שאין בה כלאים ת"ל ולבהמה. אי מה בהמה שיאנה באם על (הביצים) [הבנים] אף עוף שאינו באם על (הביצים) [הבנים] ת"ל לעוף [ולבהמה]. אימא כל דם כלל עוף ובהמה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא. נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל וופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. האלא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא לאו כללא בתרא כרת. הא תנא דבי רבי ישמעאל בריבוי ומעוטי וכללי ופרטי דרשינן בהדין גוונא ואף על גב דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא. אף כל דקא תני לאתויי מאי אמר רב אדא בר אבין לרובת דמו של כוי וקא סבר כוי בריה בפני עצמה היא. אשכחן דמו חלבו מנין, מכל חלב. נבלתו מנין. מכל נבלה. גיד הנשה דיליה מנין. בכף הירך תליא רחמנא והא אית ליה כףירך. טומאתו ושחיטתו מנלן. סבירא ליה דלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה. אמר מר יצאו דם דגים דם חגבים שכולו היתר דלא בעו שחיטה. מה עוף שיאן בו כלאים שצמרן אין חייבין עליו משום כלאים. אמר רב דם דגים שכנסו אסור. מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר כי תניא מתניתין דאות ביה קשקשין. כי אמר רב אסור דלית ביה קשקשים. אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. מיתיבי דם מהלכי שתים אסור ואין חייבים עליו. כי תניא אסור דפירש כי קאמר רב ששת בדלא פירש. כדתניא דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו שביןהשנים מוצץ ובולע ואינו חושש. תניא יכול יהא חלב מהלכי שתים האוכלו עובר בלא תעשה ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה מהלכי שתים שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל וזה לכם הטמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. אוציא את החלב שאין שוה בכל ויא את הדם ששוה בכל ת"ל וזה לכם הטמא זה לכם טמא ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור. אמר רב שת אפילו מצות פרישה אין בו. אמר רבא שלש כריתות האמורות בםד למה אחת לדם חולין ואחת לדם קדשים ואחת לדם כסוי:

אמר רבא חמשה לאוין האמורות בדם למה אחד לדם חולין ואחד לדם קדשים ואחד לדם כסוי ואחד לדם אברים ואחד לדם התמצית. מושב דכתיב גבי חלב ודם למה לי איצרטריך סד"א הואיל ובענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן ניתסר חלב ודם ובזמן דליכא קרבן לא ליתסר קא משמע לן:

תנן התם הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. בשלמא הקפה את הדם ואכלו כיון דאקפיה אחשביה אלא המחה את החלב וגמעו אמאי אכילה כתיבא ביה והאי לאו בר אכילה הוא. אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרובת את השותה. תניא נמי גבי חמץ כי האי גוונא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין יוצא בה ידי חובתו בפסח. בלשמא אם מצה אין יוצא בה ידי חובתו בפסח לחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם עוני הוא. אלא אם חמץ הוא אמאי ענוש כרת אכילה כתיב ביה. אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרבות את השותה. ותניא נמי גבי נבלת עוף טהור כי האי גוונא במחהו באור ואכלו טמא בחמה טהור. והוינן בה אכילה כתיב בה אמר ריש לקיש אמר קרא הנפש לרבות את השותה. אי הכי בחמה נמי בחמה אסרוחי מסרחה. וצריכא דאי כתב רחמנא בחלב חמץ לא אתיא מיניה שכן לא היתה לו שעת הכושר נבלה לא אתיא מיניה שכן ענוש כרת. ואי כתב רחמנא בנבלה תרוייהו לא אתו מיניה שכן מטמאה. חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי. מהי תיתי לא ליכתוב רחמנא [נבלה ותיתי מהנך מה להנך שכן ענוש כרת. לא ליכתוב רחמנא] בחמץ ותיתי מהנך מה להנך שכן לא היתה להם שעת הכושר. לא ליכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותרו מכללן תאמר בחלב שהותר מכללו. חלב היכא הותר מכללו אילימא חלב חיה להדיוט נבלה נמי אישתרי, מליקת חטאת העוף לכהנים. כהנים משולחן גבוה קא זכו. והא דתנן הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן למה לי ליגמר מהני. צריכא דאי לא כתב רחמנא בשרצים הוה אמינא דיו לבא מן הידן להיות כנדון מה התם עד דאיכא כזית אף הכא נמי עד דאיכא כזית ולכתוב רחמנא בשרצים וליתו הנך ולגמרו מנייהו משום דאיכא למפרך מה לשרצים שכן טומאן במשהו. והא דתניא הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים כל המשקין היוצאין מהן כמתן מנלן. וכי תימא ליגמרו מהך מה להנך שכן איסור הבא מאליו. הא תינח היכא דאיסור הבא מאליו (אתיא) היכא דליכא איסור הבא מאליו מנלן. גמר מבכורים. בכורים גופייהו מנלן. כדתני רב יוסף פרי, פרי אתה מביא ואי אתה מביא משקה הביא ענבים ודרכן מנין ת"ל תביא. איכא למיפרך מה לבכורים שכן טעונין קריאה ונחה. אלא גמר מתרומה. ותרומה גופה מנלן דאיתקש לבכורים דאמר מר ותרומת ידך אלו בכורים. מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש. אלא גמר מתרויהיו. מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהן מיתה וחומש. אלא אתיא מתרומה וחדא מהנך או מבכורים וחדא מהנך. בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין וכי אי זו מדה מרובה מדת סמיכה מרובה או מדת תנופה מרובה, מדת סמיכה מרובה ממדת תנופה שהסמיכה נוהגת בכל החוברין ואין תנופה נוהגת בכל החוברין. הסמיכה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות הצבור התנופה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד. אם מעטתים מסמיכה מרובה לא אמעטם מתנופה מועטת. אתה אומר בצד זה נתרבה סמיכה ונמעטה תנופה. או בצד זה נתרבה תנופה ונמעטה סמיכה שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים וסמכיה אינה נוהגת אלא בדבר שיש בו רוח חיים. אם מעטתים מסמכיה מועטת אמעטם מתנופה מרובה הא מפני שיש בסמיכה שאין בתנופה ובתנופה מה שאין בסמיכה צריך לומר בני ישראל וגו':

בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפות. אמר רב אסי מצינו שחלק הכתוב בין קרבן ישראל לקרבן גוים לקרבן נשים בסמיכה. יכול נחלק בתנופה, לא מה לחלק בסמיכה שהסמיכה בבעלים נחלק בתנופה שהתנופה בכהנים ומה ת"ל בני ישראל מניפין ואין הגויים מניפין ואין הנשים מניפות. דבר אל בני ישראל המקריב אין לי אלא בני ישראל גרים ועבדים משוחררים מנין תלמוד לומר המקריב. או אינו אומר המקריב אלא זהו כהן המקריב. כשהוא אומר ידיו תביאינה הרי בעלים אמורים הא כיצד כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. כיצד עושה מניח אימורין על פיסת היד וחוה ושוק עליהן וכל מקום שיש לחם הלחם מלמעלה. היכא אמר רב פפא במלואים. מאי טעמא אילימא משום דכתיב שוק התורמה וחזה התנופה על אשי החלבים והא כתיב את החלב על החזה יביאנו. אמר אביי ההוא (מיבעי) [דמייתי] ליה כהן מבית המטבחים. והכתיב וישימו את החלבים על החזות דיהיב ליה כהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה והא קמ"ל דבעינן ג' כהנים משום ברב עם הדרת מלך:

יכול כל הקרבנות כולן יטענו תנופה תלמוד לומר זבח יצאו עופות ומנחות שאינן זבחים. אוציא עופות ומנחות שאינן זבחים ולא אוציא את הבכור ואת המעשר ואת הפסח שהן זבחים. ת"ל מזבח ולא כל זבח. אוציא את הבכור והמעשר והפסח שאינן טעונין תנופה ולא אוציא חטאת ואםש שטעונין תנופה. תלמוד לומר שלמיו. אוציא חטאת שאין למינה תנופה ולא אוציא אשם שיש למינו תנופה תלמוד לומר שלמיו. אוציא את כל האשמות ולא אוציא את אשם מצורע ודין הוא ומה אם שלמי יחיד שאין טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין אשם מצורע שטעון תנופה חי אינו דין שיטעון תנפה שחוט. ת"ל שלמיו ולא אשם מצורע. או אינו אומר שלמיו אלא לרבות זבחי שלמי צבור, כשהוא אומר מזבחי שלמיכם לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין. והלא דין הוא ומה אם שלמי יחיד שאינן טעונין תנופה חיים טעונין תנופה שחוטין. זבחי שלמי צבור שטעונין תנופה חיים אינו דין שיטענו תנופה שחטין. אשם מצורע יוכיח שטעון תנופה חי ואין טעון תנופה שחוט ואף אתה אל תתמה על זבחי שלמי צבור שאף על פי שטעונין תנופה חיים לא יטענו תנופה שחוטין. כשהוא אומר מזבחי שלמיכם לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין. יכול כל הזבח יטעון תנופה ת"ל חלב. אין לי אלא החלב מנין לרבות את החזה ת"ל חלב וחזה. כשהוא אומר יביא לרבות האליה. מאי ה' לרבות שתי כליות. יביאנו לרבות יותרת הכבד. למדנו שטעונין תנופה כו' מנין שיטענו הרמה ת"ל שוק התרומה. אין לי אלא שוק מנין לרבות את כולן ת"ל וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה שאין תלמוד לומר אשר הונף ואשר הורם אלא זה בנין אב כל שטעון תנופה טעון הרמה:

או אינו מביא אלא כיוצא בזה מה זה מיוחד איל קשה בין שתי שנים וטעון לחם אף אין לי אלא קשה בן שתי שנים מנין קשה ואין טעון לחם, רך וטעון לחם רך ואין טעון לחם. עד שאתה מרבה להביא בבקר בכשבים ובעזים ת"ל כי תרומה היא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם לה' לרבות את כולן. נטמאו כולן ונשתייר אחד מהן מנין שיטעון תנופה ת"ל החזה להניף אותו אפילו כוליא אחת. תנופה ולא תנופות. לפני ה' במזרח כיצד הוא עושה נותן החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה מהן שתי כליות ויותרת הכבד למעלה מהן אם יש שם לחם למעלה מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם תנופה היתה במזרח והגשה במערב תנופות קודמות להגשות, מנין שאין אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים ת"ל והקטיר הכהן את החלב המזבחה ואחר כך והיה החזה לאהרן ולבניו. נטמאו אימורין או שאבדו יכול לא יהו אהרן ובניו זכאין בחזה ושוק ת"ל והיה. וכן הוא ואמר בבני עלי גם בטרם יקטירון את החלב וגו' מה נאמר בהן ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'. שוק הימין אין לי אלא שוק שנוהג. זרוע חולין מנין ת"ל תתנו. זרוע מוקדשין בשלמים מנין ת"ל מזבחי שלמיכם זהו שאמרו לרבות זבחי שלמי צבור שיטענו תנופה שחוטין. מנין לטמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר ת"ל המקריב את דם השלמים ואת החלב וגו'. אבא שאול אומר מנין טהור בשעת זריקת הדם וטמא בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר. ת"ל המקריב את דם השלמים ואת החלב, ר"ש אומר כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה שנאמר המקריב את דם השלמים לו תהיה שוק הימין למנה. וכן היה ר"ש אומר הרי הוא אומר מי גם בכם ויסגור דלתים וגו' אמר ה' צבאות ומנחה לא ארצה מידכם. שני דברים הללו משמשין את הגוף ואין נמנעין לעשותן ואין נוטלין עליהם שכר אדם האומר לחבירו הדלק לי את הנר הזה והגף את הדלת אחריך והלא דברים ק"ו אם דברים שיאן נוטלין עליהן שכר לא עשית עמי חנם עאכ"ו דברים שנוטלין עליהן שכר. ר' אליעזר בר' שמעון אומר וכו'. בא טבול יום (כתוב ברמז תפ"ט). חזה זה חזה. התנופה זה תנופת הסל הקדש. שוק זה השוק. התרומה זה תרומת תודה. לקחתי מאת בי ישראל ראויין היו לישראל וכשנתחייבו ניטלו מהן כך אם יזכו יחזרו להם ת"ל ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם נתונים לכהנים מתנה לעולם:

הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בחולין אבל לא במקודשין. שהיה בדין מה אם החולין שאינן חייבין בחזה ושוק חייבין במתנות. קדשים שחייבין בחזה ושוק אינו דין שחייבין במתנות ת"ל ואתן אותם לאהרן הכהן אין לך אלא מה שאמור בענין. ויהו חולטין חייבין בחזה ושוק מק"ו ומה קדשים שיאן חייבין במתנות חייבין בחזה ושוק חולין שחייבין במתנות אינו דין שחייבין בחזה ושוק. לא מצית למימר הכי דהא בעי תנופה. היכא נינפיניהו אי אבראי לפני ה' כתיב. אי אגואי קא מעייל חולין לעזרה הילכך לא אפשר:

מאת בני ישראל מרצון ישראל. זאת משחת אהרן ומשחת בניו. אמר ר"ש יכול עד שנצטרפה זכות אהרן ובניו כאחת לא זכו בשמן המשחה ת"ל זאת משחת אהרן ומשחת בניו כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו בעצמן. רבי יהודה אומר יכול יהיו אהרן ובניו צריכין לשמן המשחה לעתיד לבא ת"ל זאת משחת אהרן ומשחת בניו כדאי אהרן בעצמו וכדאי בניו לעצמן. הא מה אני מקיים אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ כל הארץ זה אהרן ודוד. מאשי ה' מלמד שאף האישים מסייעות. ביום הקריב אותם לכהן לה' מלמד שאף היום סייע. אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם א"ר שמעון מנין שמפרישין היו ישראל מתנות כהונה מהר סיניולא זכו בהן אהרן ובניו עד שזכו בשמן המשחה ת"ל אשר צוה לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל מרצון ישראל. חקת עולם לבית עולמים. לדורותם שינהוג הדבר לדורות. זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים מה מלואים נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני אף כולם נאמרו כללותיהן ודקדוקין מסיני. אי מה מלואים קרבן צבור אף אין לי אלא קרבן צבור וקרבן יחיד מנין ת"ל ולמלואים, כשתמצא לומר לעולה לעולת יחיד ולעולת צבור, למנחה למנחת יחיד ולמנחת צבור, לחטאת לחטאת יחיד ולחטאת צבור, ולזבח השלמים לזבחי שלמי צבור ולזבחי שלמי יחיד:

אמר ריש לקיש מאי דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו' כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה, אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה לא חטאת ולא אשם. א"ר יצחק מאי דכתיב זאת תורת החטאת זאת תורת האשם. כל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם:

זאת התורהלעולה מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי. מאי האי אלימא מזרק גבי שלמי צבור נמי כתיב וישם באגנות אלא סכין. ועולה גופה מנלן דכתיב וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת והתם עולה הואי דכתיב ויעלהו לעולה תחת בנו. מנחה מה מנחה אין נאכלת אלא לזכרי כהונה אף כל אין נאכלין אלא לזכרי כהונה, מאי איכא חטאת ואשם בהדיא כתיב בהו אי זבחי שלמי צבור מרישא אתי בקדש הקדשים תאכל נוכל זכר בכהנים יאכל אותו לימד על זבחי לשמי צבור שאינם נאכלים אלא לזכרי כהונה. תנאי היא איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא, חטאת מה חטאת מקדש בבלוע אף כל מקדש בבלוע. אשם מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו אף כל אין שפיר ושליא קדוש. קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין ודנין אפשר משאי אפשר. מלואים מה מלואים מותיהם בשרפה אף בעלי חיים כמותריהן וכו'. שלמים מה שלמים מפגלין ומתפגין אף כל מפגלין ומתפגלין. במתנותא תנא משמיה דר' עקיבא מה מנחה מתקדשת בבלוע אף כל מתקדש בבלוע. ואיצטריך למיכתב במנחה ואיצטריך למיכתב בחטאת. דאי כתב רחמנא במנחה משום דרבוכה בלעה אבל חטאת אימא לא. ואי כתב רחמנא בחטאת משום דבשר אגב דשמן קריר אבל מנחה אימא לא, חטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית אף וכו'. וחטאת גופה מנלן אמר רב אחא אמר קרא והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל צבור ולא משל מעשר. ביום מביום צותו נפקא, כדי נסכה. בידו הימנית מדרבה בר בר חנה נפקא, כדי נסבה. אשם מה אשם עצמותיו מותרין אף כל עצמותיו מותרין. זאת התורה הקישן לשלמים מה שלמים בין בשנוי קודש בין בשנוי בעלים בעינן לשמו אף כל בין בשנוי בעלים בין בשנוי קודש בעינן לשמו. אימא היכא דשחיט להו שלא לשמן ליפסלו. אמר קרא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, נדבה נדרהוא, אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה. וצריך למיכתב מוצא שפתיך וציך למיכתב זאת התורה. דאי כתב רחמנא מוצא ה"א לא ידענא במאי כתב זאת, ואי כתב זאת ה"א ליפסלי כתב רחמנא מוצא הילכך מצוה אפילו חטאת משלמים ושחיטה לעכב מושחט אותה. לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת. קבלה מולקח הכהן מצדם החטאת שתהאקבלה לשם חטאת וזריקה מוכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה לשם חטאת. אשכחן חטאת חלב דכתיב בה לחטאת חטאת דעבודה זרה ודשמיעת קול ודבטוי שפתים ודטומאתמקדש וקדשיו דלא כתיב בהן כלל מנלן. חטאת דעבודה זרה אתיא מחטאת הלב שכן כרת כמותה והנך כולהו אתיא במה הצד. פסח ששחטו שלא לשמו פסול מנלן. דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. ותניא ביום צותו זה בכור ומעשר ופסח הקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שנוי קדש בין שנוי בעלים בעינן למצוה אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה. ובשלמים מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה אף פסח לא תחלוק בין זביחה לשאר עבודות לעכב. וזביחה גופה ילפינן מדכתיב שמור את חדש האביב ועשית פכח למצוה ושנוי קדש. ואמרתם זבח פסח למצוה בשנוי בעלים. ואמרתם זבח פסח הוא לעכב בין הכא בין הכא:

אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' זה הבכור והמעשר והפסח. לה' לרבות את כולן שבכולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני שנאמר אשר צוה ה' וגו'. למדנו לכל הקרבנות שכולן אין כשרין אלא ביום. רבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה אומר הרי הוא אומר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות למדנו לעולת הר סיני שהיא טעונה כלי:

מנין לעולת הדורות שטעונה כלי. ת"ל (עולת תמיד העשויה בהר סיני) [עולת תמיד לדורותיכם] מקיש עולת הדורות לעולת הר סיני מה עולת הר סיני טעונה כלי אף עולת הדורות טעונה כלי. אין לי אלא עולה מנין לרבות את כולן ת"ל זאת התורה לעולה למנחה וגו' לרבות את כולם שכולם טעונין כלי. אשר צוה ה' למדנו לדברות מדבר סיני שלא נאמרו אלא ביום. מנין לרבות דברות הר סיני שלא נאמרו אלא ביום ת"ל ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. ומנין לרבות את אהל מועד שלא נאמרו אלא ביום. ת"ל וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד מקיש דברות אהל מועד לדברות מדבר סיני מה דברות הר סיני ביום אף דברות אהל מועד ביום. ביום צותו מעט את אהרן מן הדברות (כתוב ברמז ת"ל):

קח את אהרן ואת בניו אתו רבי יהודה ברבי ורבי יהושע בן לוי ר' יהודה ברבי אמר תשובה עושה מחצה ממי אתה למד מקין שנגזר עליו נע ונד תהיה בארץ וכיון שעשה תשובה נמנע ממנו חצי גזרה הה"ד ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת עדן. תפלה עושה הכל ממי אתה למד מחזקיהו עיקר מלכותו לא היתה אלא י"ד שנה הה"ד ויהי בארבע עשרה שנה למלך חזקיהו וכיון שהתפלל הוסיפו לו ט"ו שנה שנאמר הנני יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה. על דעתיה דר' יהושע בן לוי דאמר תשובה עושה את הכל ממי אתה למד מאנשי ענתות שנאמר כה אמר ה' אל אנשי ענתות בחוריהם ימותו בחרב. וכיון שעשה תשובה זכו להתיחס אנשי ענתות מאה ועשרים ושמונה. וכן יש ללמד מיכניהו דכתיב ובנ יכניה אסיר בנו שאלתיאל בנו. תפלה עושה מחצה ממי אתה למד מאהרן שנגזרה עליו גזרה קשה, הה"ד ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו אין לשון השמדה אלא כלוי בנים כד"א ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת. כיון שהתפלל משה מתו שנים ונשתיירו שנים:

קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים. א"ר סימון כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרין דתנן כהן גדול משמש בשומונה כלים וההדיוט בארבע בכתונת ומכנסים במצנפת ואבנט מוסיף עליהן כהן גדול חשן ואפוד ומעיל וציץ כתנת מכפר על זורעי כלאים מפני שהיתה מצמר ופשתים ויש אומרים על הדם שנאמר (ויטבל אותו) [ויטבלו את הכתנת] בדם, כתנת מכפר על לבושי כלאים כד"א ועשה לו כתנת פסים. מכנסים לכפר על גלוי עריות כד"א ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה. מצנפת לכפר על גסי הרוח בד"א ושמת המצנפת על ראשו. אבנט מאן דאמר על העקמונים שבלב ומאן דאמר על הגבנים. האבנט היה חלול כולו לפיכך יבא ויכפר על הגנבים. א"ר לוי אבנט שלשים ושתים היה עוקמו לפניו ולאחריו. חשן מכפר על מטה דינין כד"א ונתת אל חשן המשפט אפוד לכפר על אלילים שנאמר אין אפוד ותרפים. מעיל רבי סימון בשם רבי נתן אומר שנידברים אין להן כפרה ונתנה להם התורה כפרה לשון הרע והריגת נפש בשגגה. לשון הרע בזגי המעיל הה"ד פעמון זהב ורמון. והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו אמר הקב"ה יבא הקול ויכפר על הקול. ההורג נפש בשגגה מתכפר לו במיתת כהן גדול הה"ד ואחרי מות הכהן הגדול. ציץ איכא מאן דאמר על עזי פנים ואיכא מ"ד על המגדפין. מ"ד על עזי פנים מבנות ציון כאן כתיב והיה על מצח אהןר ולהלן כתיב ומצח אשה זונה. מ"ד על מגדפין מגלית כאן כתיב והיה על מצחו תמיד ולהלן כתיב ותטבע האבן במצחו. ואת פר החטאת ואת שני האילים עשה כמין גבעה איל מכאן ואיל מכאן ופר באמצע. ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד ישראל ששים רבוא ואתאמרת אל פתח אהל מועד אלא מועט מחזיק המרובה (כתבו ברמז ח'):

למה נאמר כאן קח א"ל הקב"ה למשה חייב אני לפרוע לו לקיחה קום אתה וגדלו בלקיחה ואימתי לקח אהרן בשעה שיצא הקצף א"ל משה קח את המחתה ותן עליה אש א"ל אהרן מרי משה להרגני אתה מבקש, בני מפני שהקריבו לפני הקב"ה אש הדיוט נשרפו ואתה אומר קח את המחתה, בני הכניסו אש זרה ונשרפו ואני אוציא אש קודש לחוץ ואני מת או נשרף. אמר ליה משה לך ועשה מהרה שמתוך שאתה משיח הן מתים אלא הולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, וכיון ששמע אהרן כן אמר אילו אני מת על ישראל אני כדאי מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה לכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה קבלהו מה אהרן עתיד להציל בני בלקיחה אף אתה גדלהו בלקיחה לכך נאמר קח את אהרן.

דבר אחר קח את אהרן פתה אותו בדברים לפי הוא בורח מן השררה אין קח אלא לשון פתוי קחנו ועיניך שים עליו, וכן הוא אומר ותקח האשה בית פרעה. מתהלך בתומו צדיק זה אהרן. אשרי בניו שראה בניו בחיו משמשין בכהונה גדולה. אבל משה היה צדיק ולא היו בניו כמותו. שמואל היה צדיק ולא היו בניו כמותו שנאמר ולא הלכו בניו בדרכיו:

קח את אהרן ואת בניו אתו מה ת"ל לפי שהוא אומר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן היה במשמע שנתרחק אהרן, כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו היה במשמע שנתקרב, מנין שידע משה שנתרחק אהרן שנאמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ולא נאמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא. בישראל הוא אומר וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא. כשהאו ואמר קח את אהרן ואת בניו אותה שעה ידע משה שנתקרב אהרן. מנין שהיה בלבו של אהרן ושנרחק נאמר בסוף הענין קרב אל המזבח והלא כבר הסדיר משה לפניו את כל העבודות אלא שלא יהא לבו ל

דבר אחר. כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אותה שעה ידע אהרן שנתקרב.

דבר אחר קח את אהרן ואת בניו אתו מה ת"ל והלא במקומות הרבה נאמר למשה לקיחה בבני אדם שנאמר ולקחת את הלוים לי אני ה' ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך ויקח משה ואהרן את האנשים האלה אשר נקבו בשמות וכתיב קח לך את יהושע בן נון וכי היה מפשיל משה בני אדם לאחריו אלא אמר לו הקב"ה קחם בדברים שלא יהא לבם ל

דבר אחר. את הבגדים אלו בגדים שפקדתיך עליהם שנאמר ואלה הבגדים אשר יעשו. ואת שמן המשחה זה שמן המשחה שפקדתיך עליו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש. ואת פר החטאת כמו שנאמר והקרבת את הפר לפני ה'. ואת שני האילים כמה שנאמר ואת האיל האחד תקח ולקחת את האיל השני. ואת סל המצות שלא כסדר [האמורין להלן] אמורין כאן. ואת כל העדה הקהל עשו במעמד כל העדה שיהו נוהגין קדושה בכהונה:

ויעש משה כאשר צוה ה' כשם שהסדיר משה עבודת המקדש כך הסדיר עבודת כהונה ולויה בגדי כל אחד ואחד לפי מה שהוא מקרבן. ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים באותה שעה זכו לקידוש ידים ורגלים באותה שעה זכו בטבילת יום הכפורים. ויתן עליו את הכתנת וחגר אותו באבנט מלמד שנעשה משה סגן לאהרן והוא היה מפשיטו והוא היה מלבישו. כשם שנעשה לו סגן בחייו כך נעשה לו סגן במותו שנאמר קח את אהרן ואת אלעזר בנו וגו' והפשט את אהרן את בגדיו. ומנין שעשה כן שנאמר ויעש משה כאשר צוה ה' ויעלו אלהר ההר ויפשט משה את אהרן את בגדיו וכי היאך משה היה יכול להפשיט את אהרן כסדרן והלא העליונים הן עליונים לעולם והתחתונים הן תחתונים לעולם אלא מעשה נסים עשה לו הקב"ה במיתתו יותר מבחייו והעמידו משה על הסלע והפשיטו בגדי כהונה ונלבשו בגדי שכינה תחלה למטה וחזר משה והפשיט את אהרן בגדים כסדרן והלביש את אלעזר בגדים כסדרן. וישם עליו את החשן וגו' פרשה זו נלמדה בשעתה נלמדה לדורות נלמדה לשריות יום ויום ולשירות יום הכפורים. בכל יום משמש בבגדי זהב ויום הכפורים משמש בבגדי לבן:

וישם את המצנפת על ראשו. ולא כסדר האמור להלן אמורין כאן להלן הסדיר את הקרבנות כסדרן וכאן הוא מסדר את הבגדים. להלן הסדיר את הקרבנות תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים וכאן הסדיר את הבגדים תחלה ואחר כך הסדיר את הבגדים תחלתה ואחר כך הסדיר את הקרבנות. ויקח משה את שמן המשחה (כתוב ברמז שפ"ח). ויחגור אאותו באבנט כיצד הלבישן (כתוב בפ' ואתה תצוה). אמר רבי יוסי בר' חנינא מכנסים אין כתיב בפרשה כשהוא אומר וזה להביא את המכנסים ועשירית האיפה. בשלמא מכנסים כתיבא בענינא דבגדים אלא עשירית האיפה מנלן. אתיא זה מזה קרבן אהרן ובניו. אמר רבי יוחנן משם רבי שמעון בן יוחאי מנין שאף מקרא פרשה מעכבת ת"ל ויאמר משה אל העדה זה הדבר אפילו דבור מעכב:

וימשח את המשכן ואת כל אשר בו. לא כמשיחת אהרן ובניו משיחת כל הכלים, משיחת אהרן ובניו מאחר שמלבישן היה מושחן וכן הוא אומר כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן יכול שמשחן עד שלא הלבישן ת"ל שיורד על פי מדותיו. אבל משיחת כל הכלים כל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו שנאמר וימשח את המזבח ואת כל כליו ואת הכיור ואת כנו לקדשם הא למדת שכל כלי וכלי טעון משיחה בפני עצמו:

ויקרב משה את בני אהרן וילבשם כתנות. כשם שנעשה משה סגן לאהרן כך נעשה סגן לבניו. כשם שפקדו על בגדי אהרן כך פקדו על בגדי בניו שנאמר ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת ואומר ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות. ויגש את פר החטאת מתחלה לא היה נקרא פר החטאת שנאמר וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש וגו' כשהוא פירש את מעשיו היה נקרא פר החטאת שנאמר ואת בשר הפר ואת עורו ואת פרשו וגו'. אין אנו יודעין אם חטאת אהרן היה אם חטאת הצבור היה, כשהוא אומר קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים הוי חטאת אהרן ובניו היה ולא חטאת הצבור היה:

ויסמוך אהרן ובניו את ידיהם על ראש פר החטאת. וכי אהרן ובניו סומכין ידיהם על כל הקרבנות אלא מפני שהן קרבנותם סמכו עליו. מקיש קרבנות צבור לקרבנותם מה קרבנותם טעון סמיכה אף קרבנות צבור טעונין סמיכה, מה הוא סומך על קרבנותיו אף הוא סומך על קרבנות צבור, אבל יחיד כל אחד ואחד סומך על קרבנו שנאמר וסמך ידו על ראש קרבנו:

וישחט ויקח משה את הדם ויתן על קרנות המזבח. כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה הוא היה שוחט הוא היה זורק הוא היה מזה הוא היה מחטא הוא היה יוצק הוא היה מכפר לכך נאמר ויקח וישחט. משל למה הדבר דומה לבת מלכים שנשאת כהיא קטנה ופסקו עם אמה שתהא משמשתה עד שעה שתלמוד. אף כך אהרן נתחלה לא היה אלא לוי שנאמר הלא אהרן אחיך הלוי וכשנבחר להיות כהן גדול אמר הקב"ה למשה אתה תשמשנו עד שילמוד אהרן. היה משה שוחט ואהרן רואה אותו, זורק ואהרן רואה אותו, מזה ואהרן רואה אותו, מחטא ואהרן רואה אותו, יוצק ואהרן רואה אותו, מכפר ואהרן רואה אותו:

וישחט ויקח משה את הדם וגו' ויקדשהו לכפר עליו כפרה זו איני ידוע מה הוא מנין אתה אומרשלא תהא כפרה זו אלא שאמר משה שמא בשעה שצוה אדון עולם להתנדב דבר למקדש דחקי ישראל איש ואיש והביאו שלא לטובתם תהא כפרה זו שלא יתגדב גזל למקדש, וכן הוא אומר כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה. ויקח את כל החלב אשר על הקרב. כל שלא למד משתי פרשיות אלו אינו מנהג לדורות. מפני שהייתי אומר פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים הואיל ואין נאכלין יהו כולן נשרפין ולא יהא מהם למזבח כלום לכך נאמר ויקח אתכל החלב זאת היתה תרומתן למזבח ושאר הפר ישרף שנאמר ואת הפר ואת עורו:

ויקרב את [איל] העולה מכאן למדנו סמיכה לעולה. וישחט ויזרוק משה את הדם מכאן למדנו זריקה לעולה. ואת האיל נתח לנתחיו כל המפורש לעולת יחיד מפורש כאן חוץ מהפשט, ויש אומרים אין נתוח בלא הפשט. ויקטר משה את הראש ואת הנתחים ואת הפדר כמו שנאמר להלן ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו מכאן למדו. ואת הקרב ואת הכרעים רחץ במים כמו שנאמר להלן וקרבו וכרעיו ירחץ במים מכאן למדו. ויקטר משה את כל האיל המזבחה כמו שנאמר להלן (והקטיר הכהן המזבח) [והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה] מכאן למדו. עולה הוא אשההוא לה' מלמד שכולן נתנין על גבי האישים:

ויקרב את האיל השני [למה נאמר] והלא כבר זווג הכתוב שני האילים זה כנגד זה אם כן למה נאמר ויקרב את האיל השני שאם הביא פר אחד ולא הביא פר אחד ולא הביא מן האילים לא יצא ידי קדושם. שני אילים ולא הביאפר לא יצא ידי קדושם. שני אילים ופר ולא הביאסל המצות לא יצא ידי קדושם. איל המלואים שמושלם על הכל מלמד שהמלואים שלמים לאהרן ולבניו. ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל סמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב, משל למי שפרע חובו ועשה יום טוב אף כך אהרן ובניו כיון שהשלימו עבודת היום וקדושיו עבודת כלים וקדושיו הביאו איל וסמכו ידיהם עליו בשמחה ועשו יום טוב:

וישחט ויקח משה מדמו. שלשה דמים האמורין בפרשה ואין דומין זה לזה הראשון טעון שש מתנות והשני שתים ושלישי י"ג, לכך נאמר וישחט ויקח משה מדמו. ויתן על תנוך אזן אהרן הימנית זה גדר האמצעי. ועל בהן ידו הימית זה הפרק האמצעי. ויקרב את בני אהרן ויתן משה מן הדם על תנוך אזנם הימנית זה גדר האמצעי. ועל בהן ידם הימנית זה פרק האמצעי. ועל בהן רגלם הימנית זה פרק האמצעי:

ויקח את כל החלב וגו'. אין לך כל דבר ודבר שאין בו מצוה למקום. פירות יש בהן מצות הרבה תרומות ומעשרות חלה ובכורים הלקט והשכחה והפאה. שערי בתים שערי מדינות יש בהן מצוה למקום שנאמר וכתבתם על מזוזות וגו'. בגדים יש בהן מצוה למקום שנאמר לא תלבש שעטנז. טלית יש בו מצוה למקום שנאמר גדילים תעשה לך. בהמה טהורה יש בה מצוה למקום שנאמר כל הבכור וגו'. בהמה טמאה יש בה מצוה למקום שנאמר ופטר חמור וגו'. חיה הגדלה במדבר והעוף הפורח באויר הזהיר עליהן הכתוב אם יבואו לידך לא יהו מחוסרין מצוה שנאמר אשר יצוד ציד וגו' ושאר בהמה וחיה שלא פרט הכתוב שמן עשאן כלל אך כל חרם אשר יחרים איש לה'. קדשי מקדש קדשי גבולין (כלו קדש) יש בהן מעלות ע"ג מעלות. כיצד פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין אמר הכתוב יהי דמם ואימוריהן למזבח. עולה כולה כליל לאישים אמר הכתוב יהא עורה מתנה לכהנים. שלמים הנאכלין לבעלים אמר הכתוב יהא דמן ואימוריהן למזבח לכך נאמר ויקח את החלב ואת האליה החזה ושוק הימין היתה תרומתן למזבח. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וכי כל הקרבנות כולן ניתנין לידי בעלים אלא ללמדך היאך משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות ומטהרין את המצורעין. וינף אותם תנופה לפני ה' הוא הדין ללמדך תנופת הקרבנות:

ויקח משה אותם מעל כפיהם. הוא הדין ללמדך היאך כהן נטל מנחה מעל ידי סוטה ומניפה. מלואים הם לריח ניחוח מלמד שהמלואים קרוין ריח ניחוח. והרי דברים קל וחומר מלך ב"ו קנה לו אוהב ועשה לו יום טוב, מלך מלכי המלכים הקב"ה שהעמיד לו כהן על אחת כמה וכמה. ויקח משה את (המנחה) [החזה] ויניפהו תנופה לפני ה' מלמד שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, וכן הוא אומר מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו מזבחי חנם וגו'. מאיל המלואים למשה היה למנה והרי דברים ק"ו ומה אם מי ששמש בכהונה גדולה שעה אחת נוטל לו חלק בכהונה המשמש בכהונה לעולם על אחת כמה וכמה:

מלואים (כתוב בפרשת ואתה תצוה). אמר רב משה רבינו כהן גדול היה וחולק בקדשי שמים היה שנאמר מאיל המלואים למשה היה למנה. מיתיבי והלא פנחס היהעמהן ואם איתא לימא והלא משה היה עמהן. דילמא שאני משה דטריד בשכינה דאמר מר משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד. מיתיבי לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשם יאכל אם נאמר קדשי קדשים למה נאמר קדשים קלים ואם נאמר קדשים קלים למה נאמר קדשי קדשים, אם נאמר קדשי קדשים ולא נאמר קדשים קלים הייתי אומר קדשי קדשים הוא אוכל שהרי הותרו לזר ולהם קדשם קלים לא יהא אוכל. ואם נאמר קדשים קלים ולא אמר קדשי קדשים הייתי אומר בקדשים קלים יהא אוכל שהן קלים קדשי קדשים לא יהא אוכל, לכך נאמרו ושניהם. מאי זר לאו משה לא בבמה וכדברי האומר יש מנחה בבמה. מיתיבי מרים מי הסגירה אם תאמר משה הסגירה זר הוא ואין זר רואה את הנגעים וא"ת אהרן הסגירה אהרן קרוב הוא ואין קרוב רואה את הנגעים אלא כבוד גדול חלק הכתוב למרים באותה שעה אני כהן אני מסגירה אני חולטה ואני (פורעה) [פוטרה]. קתני מיהת משה זר היה. א"ר נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה. ומסל המצות המלואים היו ביאם כמצה של תודה חלות ורקיקין ורבוכה. מנא הני מילי אמר רב חסדא א"ק ומסל המצות אשר לפני ה' [וגו']. בשלמא חלות חלות, ריקיקין רקיקין, חלת לחם שמן מאי ניהו לאו רבוכה. מתקיף לה רבינא ואימא מנחתא דמשחא, אלא כדדרשי רב נחמן (כתוב בפסוק זה קרבן אהרן וביניו). חזה התנופה ת"ר אי זהו חזה שרואה פני הארץ למעלה עד הכרם למטה עד הצואר וחותך שני צלעות משתי דפנות אילך ואילך זה הוא חזה הניתן לכהנים:

ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח. שלשה דמים האמורין בפרשה אין דומין זה לזה. הראשון טעון שש מתנות. השני שתים. והשלישי שלש עשרה. הראשון טעון שש מתנות זריקה ומתן סביב הזיה וחטוי יציקה וכפרה. השני שתים זריקה ומתן סביב. והשלישי שלש עשרה. טעון שש מתן בהונות שלש באהרן ושלש בבניו ויש אומרם תשעהשלש באהרן ושש בניו. ויש אומרים עשר שלש באהרן שתים עשרה בארבעה בניו שנאמר אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא ידם לכהן, טעון זריקה לגבי מזבח טעון שש הזיות שלש באהרן ושלש בבניו ויש אומרים תשע שלש באהרן ושש בבניו ויש אומרים חמש עשרה שלש באהרן ושתים עשרה בבניו. ויז על אהרן על בגדיו הא למדת שלא שלם קדוש אהרן ובניו אלא בהזאת דם:

ויאמר משה אל אהרן ואל בניו בשו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו. כמה שנאמר להלן ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכתיב והנותר בבשר ובלחם באש תשרופו מלמד שהמלואים מותרין לשרפה. ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים מכאן אמרו בכהן גדול באדר קרבו מלואים כ' וג' וז' הרי ל' באחד בניסן שלמו המלואים:

כי שבעת ימים ימלא את ידכם כל שבעת ימי המלואים היה משה מעמיד המשכן בכל בקר ובקר מקריב קרבנותיו עליו ומפרקו, בשמיני העמידו ולא פרקו. ר' יוסי בר"י אומר אף בשמיני העמידו ופרקו:

כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם אמר להם כפרה זו תכפר עליכם עד שיחיו המתים:

בזאת יבא אהרן אל הקדש במה שאמור בענין המלואים מה אהרן פירש שבעה ושמש יום אחד ומשה מסור לו כל שבעה כדי לחבבו בעבודה אף לדורות כ"ג פורש שבעה ומשמש יום אחד ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה לאפוקי צדוקין מוסרין לו כל ז' כדי לחבבו בעבודה, מכאן אמרו שבעת ימים קודם יום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו כו'. וכשם שמפרישין כהן גודל מביתו כך מפרישים כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פניח הבירה צפונה מזרחה ואחד זה ואחד זה מזין עליו כל שבעה מכל חטאות שהו שם [וא"ת במלויאם דם הכא מים] אמרת נכנסו מים תחת דם ואומר כאשר עשה ביוםהזה צוה ה' לעשות וגו' לעשות אלו מעשה פרה לכפר אלו מעשה יום הכפורים. האי בזאת מיבעי ליה לגופיה בפר בן בקר לחטאת, אם כן נכתוב רחמנא בזה כו'מאי בזאת ש"מ תרתי. מאי ואומר וכי תימא יום כפור קמא הוא דבעי פרישה כדאשכחן במלואים וכו' אי נמי כהן גדול קמא הוא דבעי פרישה אבל יום הכפורים דעלמא לא, ת"ש כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם:

ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. הרי דברים ק"ו אם המקיים דברי ב"ו כך, המקיים דבריו של מקום על אחת כמה וכמה. ויעש אהרן ובניו מלמד שהיו אהרן ובניו ששים ושמחים ששומעין דברים לקבל מפי משה כשומעין מפי הקב"ה לכך נאמר ויעש אהרן ובניו את כל הדברים. אשר צוה ה' ביד משה כדאי שליח לשולחו כדאי המצוה למי שנצטוה: