ויהי ביום השמיני חכמות (נשים) בנתה ביתה רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהל מועד. חכמות (נשים) בנתה ביתה זה בצלאל וימלא אותו רוח אלהים בחכמה. חצבה עמודיה שבעה אלו שבעת ימי המלואים הה"ד כי שבעת ימים ימלא את ידיכם. טבחה טבחה אלו הקרבנות. מסכה יינה אלו הנסכים. אף ערכה שלחנה סדור לחם הפנים. שלחה נערותיה תקרא זה משה הה"ד ויהי ביום השמיני קרא משה. עם חסיד תתחסד רבי נחמיה פתר קריא במשה בשעה שבא בחסידות בא הקב"ה עמו בחסידות בשעה שבא בעקמומיות באה הקב"ה עמו בעקמומיות. ואימתי בא בעקמומיות בשעה שאמר ואמרו לי מה שמו מה אמר אליהם אמר לו הקב"ה זה שמי לפי שעה אהיה אשר אהיה. אימתי בא בתמימות בשעה שאמר לו הראני נא את כבודך מה כתיב תמן אני אעביר כל טובי על פניך. אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר לו לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו שלח נא ביד תשלח:

אמר ר' שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה, בשביעי א"ל שלח נא ביד תשלח, אמר לו הקב"ה חייך שאני צוררה לך בכנפיך. אימתי פרע לו ר' לוי אמר כל שבעת ימי אדר היה משה מבק תפלה ותחנונים שיכנס לארץ ישראל ובשביעי א"ל כי לא תעבור את הירדן הזה. רבי חלבו אמר כל שבעת ימי המלואים היה משה משמש בכהונה גדולה כסבור שלו היא, בשביעי אמר לא שלך היא אלא של אהרן היא הדא הוא דכתיב ויהי ביום השמיני, כל מקום שנאמר ויהי אינו שמחה שבאותו היום מתו נדב ואביהוא וזקני ישראל. אמר ר"ע נמשלו ישראל כעוף מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אין יכולין לעשות דבר חוץ מזקניהם. א"ר יוסי בן חלפתא גדולה זקנה אם זקנים הם חביבים הן אם נערים הן טפלה להן ילדות, דתניא ר"ש בן יוחאי אומר לא במקום אחד ולא בשני מקומות מצינו שחלק הקב"ה כבוד לזקנים (כתוב ברמז ק"פ וברמז מ"ט). זה שאמר הכתוב שומר מצוה לא ידע דבר רע וגו' מי היה זה, זה אהרן שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו וגו' א"ל משה שמרו אבלות שבעת ימים עד שלא יגיע בכם ושמרתם את משמרת ה' שכך שמר הקב"ה ימי אבלות עד שלא הביא את המבול שנאמר ויתעצב אל לבו ואין עציבה אלא אבל שנאמר כי נעצב המלך על בנו, וכן עזרא אמר לישראל ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וכתיב יא ויהי לשבעת הימים ומי המבול. והיו משמרים אהרן ובניו ולא היו יודעים על מי משמרים לכך נאמר שומר מצוה לא ידעדבר רע ועת ומשפט ידע (לכהנים) [ולב חכם] זה משה שכבר א"ל הקב"ה ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי. והיה משה משמש שבעת ימי המלואים ומתירא לומר שמא מדת הדין פוגעת בי לא עשה אלא אמר לאהרן שמרו אבלות שבעת ימים בא יום השמיני נכנסו נדב ואביהוא להקריב פגעה בהם מדת הדין ונשרפו אמר לו משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר במדבר סיני ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי:

ויהי ביום השמיני זה אחד מן הכתובים שצריכין להדרש נאמר כאן ויהי ביום השמיני ונאמר להלן ביום השלישי אין אנו יודיעם אם שלישי למנין אם שלישי לשבת אם שלישי לחדש כשהוא אומר כי ביום השלישי ירד ה' לעני כל העם על הר סיני, ויהי ביום השלישי הוי שלישי למנין שהוא ששה בחדש. וכאן נאמר ויהי ביום השמיני אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש כשהוא אומר כי שבעת ימים ימלא את ידכם הוי שמיני למנין ולא שמיני לחדש. אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית ראשין לנשיאים ראשון לראשי חדשים ראשון לשכינה בישראל ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת אש ראשון לאכילת קדשים ראשון לאיסור הבמות ראשון לברך את ישראל:

ויהי ביום השמיני הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו. או יכול שמיני בחדש, כשהוא אומר ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן מלמד שבראש חודש הוקם המשכן, יכול הוקם המשכן בראוש חודש ושרתה השכינה בשמיני בחדש, ת"ל וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה בו. ובו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו עד שבא אהרן ושמש בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו שנאמר כי היום ה' נראה אליכם. מה תלמוד לומר ויהי מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנברא בו העולם. במעשה בראשית הוא אומר ויהי ערב ויהי בקר וכאן הוא אומר ויהי. וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן שנאמר וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם משה, מהו הברכה שברכן אמר להם יהיה רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. רבי מאיר אומר כך ברכם ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' והם אומרים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וגו', על אותה שעה הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון בנים המצויינים, במלך שלמה במלך שהשלום שלו, בעטרה שעטרה לו אמו זה אהל מועד שמצוייר בתכלת וארגמן ובתולעת שני ושש. אמו אין אמו אלא ישראל שנאמר ולאומי אלי האזינו. ביום חתונתו ביום ששרתה שכינה בבית. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה מן השמים ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים. קרא משה לאהרן ולבניו לפי שכבדו המקום לאהרן תחלה אף משה כבדו בסוף, מנין שכבדו המקום לאהרן תחלה שנאמר ועלית אתה ואהרן עמך. קח לך (כתוב ברמז שע"ח):

בן בקר לחטאת. תנא פר האמור בתורה סתם עשרים וארבעה חדש ויום אחד דברי ר' מאיר. שהיה רבי מאיר אומר כל מקום שנאמר עגל בתורה סתם בן שנה בן בקר שתים פר בן שלש. רבי אליעזר אומר בן עשרים וארבעה חדש ושלשים יום. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש. רבי מאיר סבר מדאכתי יום אחד הוא דעייל בשנה וקא קרי ליה שנה שמע מינה יום אחד בשנה חשוב שנה. ואידך אי הוה כתיב שש מאות ואחת כדקאמרת השתא דכתיב באחת ושש מאות אשש מאות קאי ומאי אחת אתחלתא דאחת קאמר. ורבי אלעזר מאי טעמא כתוב בראשון באחד לחדש מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחדש וקרי ליה חדש שמע מינה יום אחד בחדש חשוב חדש, ומדיום אחד בחדש חשוב חדש שמע מינה שלשים יום בשנה חשוב שנה מה חדש למניו אף שנה למנוייה:

ויאמר אל אהרן קח לך עגל מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישכחך בבואך למקדש, ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני והלא אף ישראל צריכין כפרה שנאמר ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת. וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן אלא אמר להם אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף. יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים ויש בידכם מסוף עשו להם עגל מסכה, יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה העגל:

ושור ואיל לשלמים לפי שנדמית עבירה לשני מינין שנאמר ויעשו להם עגל ולהלן הוא אומר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב, יבא שור ויכפר על מעשה שור יבא עגל ויכפר על מעשה העגל. תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם עבירה שאתם מתיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר לזבוח לפני ה', אמרו ישראל לפני משה וכי היאך מדינה מקלסת המלך ואינה רואה פני המלך אמר להם על מנת כן כי היום ה' נראה אליכם (כתוב בתחלת וירא אליו). ויקחו את אשר צוה משה בזריזות. ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' קרבו בשמחה ועמדו לפניו. משל למי שכעס על אשתו והוציאה לאחר ימים נתרצה להעמיד חוגרת מתניה וקושרת כתפותיה והיתה משמשת יותר מדאי אף כך ישראל כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם קרבו כולן בשמחה ועמדו לפניו לכך נאמר ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה':

ויאמר משהזה הדבר אשר צוה ה' תעשו. אמר להן משה לשיראל אותו יצר הרע העבירו מלבבכם ותהיו כלכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם וגו' מפני מה כי ה' אלהיכםהוא אלהי האלהים וגו' עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה'. ויאמר משה אל אהרן זש"ה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו וגו' מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. קרב אל המזבח משלו משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו נכנסה אחותה אצלה אמר לה הגיסי דעתיך בואי ושמשי את המלך. כך אמר ליה משה לאהרן אהרן אחי למה נבחרת להיות כהן גדול לא שתשרת לפני המקום הגס דעתך בא ועבוד עבודתך, ויש אומרים שהיה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו נכנס משה אצלו ואמר לו אהרן אחי ממנו אתה מתירא הנס דעתך בא וקרב אליו לכך נאמר קרב אל המזבח. ויקרב אהרן אל המזבח בזריזות וישחט את עגל החטאת אשר לו בקרבנו התחיל:

ויקרב את קרבן העם משנפנה מקרבנותיו באלו לקרבן העם תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם שקרבן העם אין מכפר על הכהנים וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם שנאמר ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם. וישחטהו ויחטאהו כראשון. מה הראשון טעון חטוי אף זה טעון חטוי. ומה הראשון טעון שתי מתנות שהן ארבע אף זה טעון שתי מתנות שהן ארבע:

ויקרב את העולה ויעשה כמשפט. מה עולה טעונה הפשט ונתוח. מה עולה כולה כליל לאישים אף כולה כליל לאישים. מה עולה עומד בצד המזבח וזורק אף זו עומד בצד המזבח וזורק. מה עולה פקעו אברים מעל המזבח מחזירין למערכה אף זו פקעו אברים מעל המזבח מחזירן למערכה. תני תנא קמיה דר"י ב"א ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה, אמר ליה דאמר לך מני ב"ש היא דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה. דאי בית הלל כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה עולת חובה נמי לא תבעי קרא דתגמר מעולת נדבה. וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי דילמא מעולת חובה גמרי ועולת חובה גופה בעיקרא. ובית הלל מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי שכן מצויה מעולת חובה נמי לא גמרי שכן כליל, אלא אתיא מבינייא:

ויקרב את המנתה וימלא כפו ממנה. נאמר כאן מלוי ונאמ רלהלן מלוי מה מלוי האמור להלן מלא קומצו אף מלוי האמור כאן מלא קומצו, מה מלוי האמור כאן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול אף מלוי האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול:

אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב. ושמואל אמר גרש ושמן מעכבין ואין

דבר אחר מעכב וכו'. והכא במלא קומצו בקומצו קמיפלגי. דתניא מלא קומצו בקומץ של יעשה מדה לקומץ, רב סבר הא נמי תנא ביה קראי ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה. ושמואל אמר דורות משעה לא ילפינן. ולא יליף והתנן כלי הלח מקדשין את הלח וכו' ואמר שמואל ל"ש אלא מדות אבל מזרקות מקדשין דכתיב שניהם מלאים סלת. שאני התם דתנא ביה קרא תריסר זמני. א"ל רב כהנא ורב אשי לרב הרי הגשה דתנא ביה קרא ולא מעכבת דכתיב זאת תורת המנחה. ההוא לקבוע לו מקום הוא דאתא דתניא לפני ה' יכול במערב וכו':

קמץ בשמאל פסול מנא הני מילי א"ר זירא א"ק ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מה הוא, כשהוא אומר ומן השמן יצק הכהן על כף הכהן השמאלית כאן כף שמאל הא כל מקום שבכף אינו אלא ימין, והאי מבעי ליה לגופיה, שמאלית אחרינא כתיב. ואימא אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. שמאלית אחרינא כתיב כאן שמאלית ואין אחר שמאלית, אדרבה מה כאן שמאלית אף בעלמא שמאלית. ארבעה שמאלית כתיבי תרי בעני ותרי בעשיר. א"ל ר' ירמיה לר' זירא על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיבי בשמן מצורע עשיר למה לי. חד להכשיר צדדין וחד לפסול צידי צדדין. על דם האשם ועל מקום דם האשם למאי אתיא. הני צריכי דאי כתב רחמנא על דם האשם הוה אמינא וכו' דוקא נתקנח אבל איתיה הוי ליה חציצה קמ"ל אמר רבא מאחר דכתיב על דם האשם ועל מקום דם האשם וכתיב ימנית בדם על בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית דכתיבי בשמן דמצורע למה לי, אלא אמר רבא יד יד לקמיצה רגל רגל לחליצה אזן אזן לרציעה. שמאלית למאי אתא אמר רב שישא בריה דרב אידי לפסול ימין דכהן במצורע. שלא דאמר ומה אם במקום שלא נתרבה שמאל נתרבה ימין במקום שנתרבה שמאל אינו דין שנתרבה ימין. ואידך שמאלית למאי אתא לכדתנא דבי רבי ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

ויקטר על המזבח מלב עולת הבקר מה זהבא ללמדנו אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בחמה הרי כבר נאמר ויקרב את הועלה ויעשה כמשפט, אם כן למה נאמר ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר מלמד ששתי מנחות היו שם אחת אם העולה ואחת בפני עצמה:

וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם. מכאן למדו שלמי צבור. ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה לפניה' להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבע עבודות שחיטה וקבלה זריקה והזאה וחטוי יציקה וכפרה. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם באותה שעה זכה במתנות כהונה באותה שעה זכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיהיו המתים:

מה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת. מה ראו לומר שים שלום אחר ברכת כהנים דכתיב ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם וברכת הקב"ה שלום הוא שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

ברכת כהנים כיצד במדינה אומר שלש ברכות במקדש ברכה אחת. במקדש הוא אומר את השם ככתבו ומדינה בכנוי. במדינה כהנים נושאים את כפיהם כנגד כתפותיהם ובמקדש למעלה מראשיהם חוץ מכהן גדול שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. ר' יהודה אומר אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. א"ר יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה. איניוהא רבי אמי ור' אסי סלקי. רב אמי ור' אסי מיעקר הוו עקרי מימטי הוא דלא מטי:

וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד כיון שראה אהרן שקרבו כל הקבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער אמר יודע אני שכעס עלי המקום ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל כך עשה לי משה אחי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל, כשיצא משה א"ל משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל מיד נכנס משה ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל כלך נאמר ויבא משה [ואהרן] אל אהל מועד:

ותצא אש מלפני ה'. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את הועלה ואת החלבים פתחו פיהם ואמרו שירה. ועל אותה שעה הוא אומר רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה:

רבי יהודה אומר כתיב וידבר העם באלהים ובמשה שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו ומכבודו שהוא אש אוכלה אש שלח בהם אש ואותה האש שקעה בארץ ולא חזרה עוד למקומה אלא נכנסה אל אהל מועד וכל הקרבנות שהיו ישראל מקריבין במדבר אותה אש יוצאה ואוכלת אותם ותרד אש מן השמים אין כתיב כאן אלא ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח. ואותה האש יצאה ואכלה עדת קרח שנאמ רואש יצאה מאת ה'. ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן שנאמר ותצא אש מלפני ה'. אין אדם יוצא מן העולם עד שתעבור עליו מאותה האש שנאמר ותשקע האש:

וירא כל העם וירונו וכה"א וכל בני ישראל רואים ברדת האש וגו' לכך נאמר רננו צדיקים בה' רננו צדיקם לה' אין כתיב כאן אלא בה' בזמן שהם רואין אותו. וכן אתה מוצא וירא ישראל את היד הגדולה התחילו מרננים אז ישיר משה וגו'. והרשעים אינם מרננים עד שהוא מביא עליהם מכות שנאמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם. ויברכם בעמידה. אתה אומר בעמידה או בעמידה ושלא בעמידה ת"ל לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו מקיש ברכה לשירות מה שירות בעמידה אף ברכה בעמידה. וכה"א ויקומו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו (השמימה) [לשמים]. בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקים בתורה מה נאמר בהן ותבא תפלתם למעון קדשו לשמים אבל בדורות אחרים שהיו עובדים עבודה זרה מה נאמר בהן ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפלה אינני שומע. ויברכם זו ברכה סתומה שאי אתה יודעה וחזר ופרש להלן יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא ל

דבר אחר הריני דן ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה. ומנין לביאה שטעונה ברכה ודין הוא ומה אם יציאה שאינה טעונה רחיצה טעונה ברכה ביאה שטעונה רחיצה יציאה שטעונה ברכה אינו דין שתטעון רחיצה. לא אם אמרת בביאה שכן נכנס מחול לקודש תאמר ביציאה שיוצא מקודש לחול. בטל החילוף וחזרנו לדון ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה הא למה נכנס משה אעם אהרן ללמדו על נעשה הקטרת:

ותצא אש מלפני ה'. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים נפלו על פניהם ושבחו לשמים. כך נפלו על פניהם בימי שלמה שנאמר וכל ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים [ארצה] על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על אותה שעה הוא אומר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם, כימי משה, וכשנים קדמוניות כימי שלמה. ר' אומר כימי עולם כי מי נח זאת לי, וכשנים קדמוניות כשנות הבל שלא היתה עבודת אלילים בעולם:

ויקחו (שני) בני אהרן נדב ואביהוא אף הם בני אהרן בשמחתם כיוון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואתהחלבים עמדו להוסיף אהבה על אהבה שנאמר ויקחו ואין לקיחה אלא שמחה. נדב ואביהוא מה ת"ל בני אהרן כמשמע שנאמר דנב ואביהוא איני יודע שבניו היו מה ת"ל בני אהרן שלא חלקו כבוד לאהרן. נדב ואביהוא לא נטלו עצה ממשה. איש מחתתו איש מעצמו ולא נטלו עצה זה מזה.

דבר אחר מסיני נטלו להם שכין שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכין תחלה והם באים אחריהם אמרו נדב ואביהוא מתי שנים זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל אמר המקום נראה מי קובר אתמי הם קוברים אתכם ויהיו מנהיגים את הקהל. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני.

דבר אחר כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר נדב ואביהוא וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קדש הקדשים אמר להם המקום אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי אתם הכנסתם לפני אש טמאה אני אשרוף אתכם באש טהורה. ויקריבו לפני ה' אש זרה רבי ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש תלמוד לומר אשר לא צוה אותם הכניסם בלא עתה. רבי עקיבא אומר לא הכניסם אלא מן הכירם שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, אם כן למה נאמר אשר לא צוה אותם לא נמלכו במשה רבן. ורבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני רבן וכלהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. מעשה בתלמיד אחד של ר' אליעזר שהורה הלכה בפני רבו אמר לאימא שלום אשתו זה אינו מוציא שנתו ומת, לאחר שמת נכנסו אצלו חכמים אמרו לו וכי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ותצא אש למפני ה' מלמד שיצאהאש מבית קדש הקדשים ושרפה נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין שלאש יצאו מבית קדש הקדשם ונחלקו לארבעה ונכנסו שנים בחוטמו של זה. ותאכל אותם, אותם נשרף ולא בגדיהם שנאמר ויקרבו וישאום בכתונתם בכתונת הנשואים. או יכול בכתונת הנושאים תלמוד לומר ותאכל אותם ולא בגדיהם ואומר ולבני אהרן תעשה כתונות כתנות לכהנים ולא כתנות ללוים. וימותו לפני ה' ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרין ליכנס שנאמר ויקרבו וישאום בכתונותם. אם כן למה נאמר וימותו לפני ה' נגפן המלך ודחפן המלאך לחוץ והוציאן. ר' עקיבא אומר לאמתו אלא בפנים שנאמר וימותו לפני ה', אם כן למה נאמר ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו עליהם חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ:

וימותו לפני ה'. רבי אליעזר אומר כעין מיתה שרפת נשמה והגוף קיים. רב מתנה אמר שרפה ממש ומאי וימותו דאתחולי הוה בהו מגואי כעין מיתה דתניא אבא יוסי בן דוסתאי וכו' (כתוב ברמז תשי"ב). זש"ה הכל כאשר לכל מקרב אחד לצדיק ולרשע לצדיק זה אהרן דכתיב ביה בשלום ובמישור הלך וגו', ולרשע זה קרח ועדתו דכתיב סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים אלו נכנסו להקריב במחלוקת יצאו שרופים ואלו נכנסו להקריב שלא במחלוקת ויצאו שרופים. לשחוק אמרתי מהולל מהו מעורבב הוא השחוק ששחקה מדת הדין על אלישבע בת עמינדב שראתה ארבע שמחות ביום אחד, ראתה בעלה כהן גדול ויבמה מלך אחיה נשיא ושני בניה סגני כהונה וכיון שנכנסו להקריב יצאו שרופים נהפכה שמחתה לאבל. ר' לוי פתח אמרתי להוללים אל תהולו למערבבים אלו שלבם מלא עליהם חולחליות רעות. רבי קרי להון אללי אלו שמביאין אללי לעולם, ולרשעים אל תרימו קרן אמר הקב"ה לרשעים הצדיקים לא שמחו בעולמי ואתם מבקשים לשמוח בעולמי. רבי חייא בריה דרבי זעירא פתח אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומן מקפץ כד"א לנתר בהן על הארץ, אמר איוב לא היו בניו של אהרן דומין למטהו, מטה אהרן נכנס יבש יצא לח ויצא פרח ויצץ ציץ. טיטום הרשע נכנס לקדש הקדשים וגדר שתי פרוכת ויצא בשלום ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים. בארבעה מקומות הוא מזכיר מיתתן של בני אהרן ומזכיר סרחונן וכל זה למה להודיעך שלא היה בידן אלא אותו העון בלבד, אמר ר' אלעזר המודעי שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יהו הבריות אומרים מעשים מקולקלים היה להם בסתר שעל ידי כן מתו. בר קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר בשביל ארבעה דברים מתו על הקריבה ועל ההקרבה ועל אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה, על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים. ועל הקרבה שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו. ועל אש זרה מבית (בדים) [כיריים] הכניסו. רבי מני בשם ר' לוי בשביל ארבעה דברים מתו וכולהו כתיב בהו מיתה, על ידי שנכנסו שתויי יין במקדש וכתיב בה מיתה יין ושכר אל תשת וגו'. ועל ידי שנכנסו בלא רחוץ ידים ורגלים וכתיב בה מיתה בבואם אל אהל מועד ירחצו וגו'. שנכנסו מחוסרי בגדים וכי מה היו חסרים א"ר לוי מעיל היו חסרים וכתיב בה מיתה והיה על מצח אהרן לשרת בקדש. ועל ידי שלא היו להם בנים וכתיב בה מיתה וימת נדב ואביהו בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על ידי שלא היה להםנשים דתנן תמן וכפר בעדו ובעד ביתו זה אשתו. א"ר לוי הרבה נשים היו יושבות עגונות ממתינות להם ומההיו אומרים אחי אבינו מלך אחי אמנו נשיא אבינו כהן גדול אנו סגני כהונה איזו אשה הגונה לנו. רב נחמן בשם רבי יהושע בר נחמן למה בחוריו אכלה אש בשביל בתולותיו לא הוללו, ועוד מן הדא ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא מלמד שהיה משה ואהרן מהלכין תחלה נדב ואביהוא מהלכין אחריהם והיו אומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגין שררה על הצבור תחתיהם. רבי יודן בשם ר' אייבו אמר בפניהם אמרו זה לזה. ר' פנחס אמר בלבם הרהרו. א"ר ברכיה אמר להם הקב"ה אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום. סייחים מתו ונעשו עורותיהן שטוחין על גבי אמותיהן. ועוד מן הדא ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו אמר ר' פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד, א"ר הושעיא וכי קלרין על תעמהן לסיני דאת אמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו אלא מלמד שונו עיניהם כלפי שכינה כאדם שמביט (כח בידו) מתוך מאכל ומשתה. רבי חנן אמר אכילה ודאי דכתיב באור פני מלך חיים. א"ר תנחום מלמד שהגיסו את לבם ועמדו על רגליהם וזנו עיניהם מן השכינה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי משה לא זן עיניו מן השכינה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים ונהנה מן השכינה דכתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו,

דבר אחר כי ירא וייראו מגשת אליו, מהביט ותמונת ה' יביט. נדב ואביהוא לא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה וימת נדב ואביהוא לפני ה' וכי לפני ה' מתו אלא מלמד שקשה לפני הקב"ה בשעה שבניהם של צדיקים מסתלקים בחיי אביהם:

הכא את אמר לפני ה' שני פעמים ולהלן את אמר עלפני אהרן אביהם פעם אחת מלמד שקשה לפני הקב"ה כפלים מאביהם. במדבר סיני וכי במדבר סיני מתו אלא מלמד שמהר סיני נטלו איפופסין שלהם למיתה. משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלו דבר זוהמא אמר המלך אם הורגו אני עכשיו הרי אני מעכב שמחת בתי למחר באה שמחתי מוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי. כך אמר הקב"ה אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו אני מערבב שמחת תורה למחר שמחתי באה מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה הה"ד ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה אהל מועד. ובנים לא היו להם אלו היו להם בנים היו קודמין לאלעזר ואיתמר כל הקודם בנחלה קודם בבכורה ובלבד שיהא נוהג כמנהג. ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. רבי יצחק אמר בחייו. ור' חייא בר אבא אמר במותו. על דעתיה דר' יצחק דהוא אמר בחייו נאמר כאן על פני ונאמר להלן על פני תרח אביו מה להלן בחייו אף כאן בחייו. על דעתיה דרבי חייא בר אבא דאמר במותו כאן על פני ונאמר להלן ויקם אברהם מעל פני מתו מה להלן במותו אף כאן במותו. על דעתיה דרבי יצחק דאמר בחייו אירע טומאה באהרן שימש אלעזר אירע טומאה באלעזר שימש איתמר. מעשה בשמעון בן קמחא שיצא לדבר עם מלך הערביים ונתזה צינורא של רוק מפיו על בגדיו וטמאהו ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה אותו היום ראתה אמן שני בניה כהנים גדולים. אמרו ז' בנים היו לקמחא וכולן שמשו בכהונה גודלה נכנסו חכמים אצלה אמרו לה מה מעשים טובים יש בידך אמרה להם כך יבא עלי אם ראו קרות ביתי שערות ראשי מימי. אמרו כל קמחיים קמח וקמחא דקמחית סולת וקראו עליה את הפסוק הזה כל כבודה בת מלך פנימה וגו'. ועל דעתיה דרבי חייא דהוא אמר במותו כשמת אהרן שימש אלעזר בנו וכשמת אלעזר שימש איתמר. ר' ברכיה בשם ר' חייא בר אבא אמר קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש הארון אין כתיב כאן אלא הקודש כאדם שאומר העבר המת הזה מפני האבל עדמתי יהא האבל הזה מצטער. אמ ררבי אבא בר כהנא מפני מה נסמכה מיתת מרים לפרשת אפר פרה אלא מלמד כשם שאפר הפרה מכפר כך מיתת מרים מכפרת. א"ר יודן מפני מה נסמכה מיתת אהרן לשבור לוחות אלא מלמד שהיא קשה לפני הקב"ה כשבירת לוחות. א"ר חייא בר אבא באחד בניסן מתו בניו של אהרן. ומפני מה מזכיר מיתתן של בני אהרן ביום כפור אלא מלמד כשם שיום כפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפר. ומנין שיום הכפורים מכפר דכתיב כי ביום הזה יכפר. ומנין שמיתתן של צדיקים מכפרת שנאמר ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בארץ בנימן בצלע בקבר קיש אביו ויעשו ככל אשר צוה המלך ויעתר אלהים לארץ אחרי כן. היה אהרן עומד ותוהא ואומר אוי לי כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני. נכנס משה אצלו והיה מפייסו אמר לו אהרן אחי מסיני נאמר לי עתיד אני לקדש את הבית הזה באדם גדול אני מקדשו והייתי אומר או בי או בך הבית מתקדש עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהן הבית נתקדש כיון ששמע אהרן צדק עליו את הדין ושתק שנאמר וידום אהרן. ולמודין הם הצדיקים שמצדיקים עליהם את הדין. אברהם צדק עליו את עדין שנאמר ואנכי עפר ואפר. יעקב צדק עליו את הדין שנאמר קטנתי מכל החסידים ומכל האמת. דוד צדק עליו את הדין שנאמר הבאישו נמקו חבורותי מפני אלותי.

דבר אחר ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש זה דבור נאמר למשה בסיני ולא ידעו עד שבא מעשה לדיו וכיון שבא מעשה לידו וכיון שבא מעשה לידו א"ל משה לאהרן אהרן אחילא מתו בניך אלא בשביל קדושת שמו של מקום שנאמר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכובודי וכיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום הן שתק וקבל שכר על שתיקתו. מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק סימן יפה לו. על ידי דוד הוא אומר דום לה' והתחולל. על ידי שלמה הוא אומר עת לחשות ועת לדבר. עתים לכל. עתים שאדם שותק עתים שאדם מדבר. דום לה' והתחולל אף על פי שהוא מפיל לך חללים. וכן שלמה הוא אומר עת לחשות ועת לדבר. פעמים שאדם מדבר ומקבל שכר על דבורו. והיינו דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מאי דכתיב נורא אלהים ממקדשיך אלתקרי ממקדשיך אלא ממקודשיך בשעה שהקב"ה עשה דין במקודשין מתיירא ומתקלס ומתעלה:

ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפון מכאן אמרו אין הכהנים מיטמאים למתים שהרי אלעזר ואיתמר הכהנים לא נטמאו להם. ומי נתמאו להם הלוים. ממשמע שנאמר ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל איני יודע שעוזיאל דוד אהרן מה תלמוד לומר דוד אהרן. מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן מה אהרן רודף שלום בישראל אף עוזיאל רודף שלום בישראל. מנין שהיה אהרן רודף שלום בישראל שנאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ובמשה הוא אומר ויבכו בני ישראל את משה מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ובמשה לא בכו אלא בני ישראל שאהרן לא אמר לאיש סרחת ולא לאשה סרחת אבל משה מפני שהוכיחן נאמר בו בני ישראל. וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה בריתי היתה אתו החיים והשלום שהיה רודף שלום בישראל. ואתנם לו מורא וייראני שקבל עליו כל דברי תורה באימה ברתת ובזיע. מה ת"ל ומפני שמי נתת הוא אמרו בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן נרתע ונפל לאחוריו אמר אוי לי שמא מעלתי בשמן המשחה, השיבתו רוח הקדש והנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון שיורד על הררי ציון, מהטל זה אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה תורת אמת היתה בפיהו ולא אסר המותר ולא התיר האסור. בשלום ובמישור הלך אתי שלא הרהר אחר דרכי המקום כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. רבים השיב מעון שהשיב פושעים לתורה ואומר מישרים אהבוך. ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שחס המקום עליהן במיתתן מבחייהן שאילו נשרף גופן ואין בגדיהן קיימין היו מפורסמין ומבוזין אלא נשרף גופיהן ובגדיהן קיימין. והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שהכעיסו המקום ונכנסו לפניו שלא ברצונו כך עשה להם קל וחומר לשאר צדיקים:

ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו. רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול דכתיב אל אהרן ולאלעזר ובקלקלה מתחילין מן הקטן דכתיב ויאמר ה' אל הנחש וגו' ואיבה אשית וגו' ואל האשה אמר נתקלל הנחש ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם:

ראשיכם אל תפרעו אל תגדלו פרע. יכול לא תפרעו מן הכובע הרי אתה דן נאמרכאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמור להלן גידול שער אף כאן גידול שער. ובגדיכם אל תפרומו אל תקרעו בגדיכם. ולא תמותו ממשמע שנאמר לאואתה שומע הן. ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא ואחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף אם אחיכם אין בוכים יקצוף על כל העדה. יבכואת השרפה וגו' מה ת"ל השרפה הרי אני דן נאמר כאן שרפה ונאמר להלן שרפה מה שרפה האמורה כאן שרפת נשמה וגוף קיים אף שרפה האמור להלן שרפת נשמה (כגון גוף קיים (משא"כ) בשרפה האמורה בבת כהן ובשרפה האמורה באשה ואמה:

מעשה ברבי טרפון שהיה יושב בצלו של שובך בשבת במנחה הביאו לפניו דלי של צונן א"ר טרפון לתלמידיו השותה מים לצמאו כיצד הוא מברך א"ל למדנו רבינו א"ל בורא נפשות רבות וחסרונן. אמר להן אשאל אמרו לו למדנו אמר להם הרי הוא אומר וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם והלא אין דרכן של ערבים להיות נושאין אלא עוורת ריח רע ועטרן אלא שנתנו צדיק ההוא בין דברים החביבין והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים על אחת כמה וכמה. כיוצא בו ויקרבו וישאום בכתונותם והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהן בשעת הרחמים עאכ"ו. כיוצא בו לא אכל האריה את הנבלה שבר את החמור והרי דברים קל וחומר ומה אם בשעת כעסן של צדיקים מרחמים עליהם בשעת הרחמים עאכ"ו:

ומפתח אהל מועד לא תצאו. יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ת"ל ומן מקדש לא יצא ולא יחלל אימתי אינו יוצא ולא יחלל הוי אומר בשעת עבודה. פן תמותון ממשמע שנאמר לאו אתה שומע הן. כי שמן משחת ה' עליכם מה ת"ל יכול אין לי אלא אהרן ובניו שנתרבו בשמן המשחה אם יצאו בשעת עבודה חייבין מיתה מנין לכהנים של כל הדורות ת"ל כי שמן משחת ה' עליכם:

ויעשו כדבר משה קיימו עליהן מצות משה רבן, שבח לתלמיד שמקיים עליו מצות רבו שבח לבני אהרן שקיימו עליהן מצות משה. וכן הכתוב משבח את ישראל במצרים וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוהה' את משה ואת אהרן כן עשו. וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה. וכן הכתוב משבח את יהושע כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה משה:

יין ושכר אל תשת. תני רבי ישמעאל לא מתו בניו של אהרן אלא שנכנסו שתויי יין. ר' פנחס בשם רבי לוי משל למלך שהיה לו בן בית נאמר ומצאו עומד על פתח החנויות והתיז את ראשו בשתיקה ומינה בן בית אחר תחתיו ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון אלא ממה שהוא מצוה את השני ואומר לו אל תכנס בפתח החנויות אנו יודעין שמתוך כך הרג את הראשון. כך ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם ואין אנו יודעין מפני מה מתו אלא מפני שהוא מצוה את אהרן ואמר לו יין ושכר אל תשת אנו יודעין שלא מתו אלא מפני היין. ולפי ששתק אהרן שנאמר וידום אהרן קבל שכר על שתיקתו וזכה ונתייחד עליו הדבור שנאמר וידבר ה' אל אהרן. פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח שנאמר וידבר ה' אל אהרן. תני חזקיה נעשו דברי תורה עטרה לראש כי לוית חן הם לראשך. מונייק לצואר וענקים לגרגרותיך. מלוגמא ללב פקודי ה' ישרים משמחי לב. קילורית לעינים מצותה' ברבה מאירת עינים. כוס עיקרין לבני מעיים שנאמר רפאות תהי לשרך. מנין לרמ"ח אברים שנמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא:

רבי יהודה ברבי שלום בלשון עברי שמו יין ובלשון ארמי חמר חמר בגימטריא רמ"ח כנגד אברים שבאדם היין נכנס בכל אבר ואבר והגוף מתרשל והדעת מיטלטל נכנס היין הדעת יצאה. וכך שנה רבי אלעזר הקפר נכנס יין שהוא שבעים ויצא סוד שהוא שבעים לכך נצטוה כהן שלא ישתה יין בשעת עבודה שלא תיטלטל דעתו אלא משמר את התורה משמר את העבודה ואת הדעת שנאמר תורת אמת היתה בפיהו וגו' ואומר כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' לכך הקב"ה מצוה לאהרן יין ושכר אל תשת. ולא תהא סביר שמא לשעבר צויתי אתכם בזמן שבית המקדש קיים שנאמר בבואם אל אהל מועד וגו' אלא אף לעולם שמרו עצמכם מן היין שהיין סימן קללה. אמר ישעיה צוחה על היין בחוצות ערבה כל שמחה שבת משוש הארץ. מהו ערבה חשכה קבלה כד"א ויהי ערב. שבת משוש הארץ ששבתה ציון שנאמר דיפה נוף משוש כל הארץ אמר הקב"ה לישראל בעולם הזה היין סימן קללה. אבל לעולם הבא אני אעשה אותו עסיס שנאמר והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס:

תנו רבנן יין ושכר אל תשת יכול אפילו כל שהו אפילו מניתו ת"לושכר אל אמרתי אלא כדי לשכר רביעית יין בן ארבעים יום אם כן מה ת"ל יין לומר לך מוזהרין עליו כל שהאו ומוזהרין עליו מגיתו. ר"י אומר יין אל תשת אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת"ל ושכר. אם כן מה ת"ל יין לומר לך על היין במיתה ועל שאר משכרין באזהרה. ר' אלעזר אומר יין אל תשת שלא תשתנו כדרך שכרותו הא אם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהן פטור. במאי פליגי תנא קמא סבר גמרינן שכר שכר מנזיר ור"י לא יליף. ור' אלעזר סבר מאי ושכר הוא דמישכר. כמאן אזלא הא דתניא אכל דבלה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש לוקה ארבעים כמאן כר"י והלכה כר' אלעזר קרי רב עליה דר' אלעזר טובינא דחכימי. ר' אחא דהוצל כו' אתא לקמיה דרב אשי א"ל זיל האידנא ותא למחר דרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות א"ל האמר רב הלכה כר' אלעזר (ורב) [ומר] הא קא רמי ביה מיא. לא קשיא הא ברביעית הא ביותר מרביעית:

שלשה מינין אם רין א"ר אלעזר עשר רביעיות הן ונקיט רב כהנא בידיה חמש סומקתא וחמש חיוורתא. חמש סומקתא. נזיר ועושה פסח שהורו במקדש ומתו [סימנא]. נזיר רביעית יין לנזר. עושה פסח דאמר ר"י אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי רביעית. שהורו שתה רביעית יין אל יורה. במקדש שתה רביעית יין ונכנס למקדש חייב. ומתו דתניא מנין לרביעית דם שיצא משני מתים שהוא מטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא. חמש חיורתא חלת נזיר ומצורע שנפסלו בשבת (סימנא) חלת רביעית שמן לחלות. נזיר רביעית שמן לנזיר. מצורע רביעית מים למצורע. שנפסלו דתנן ושאר כל משקין טמאין פוסלין את הגויה ברביעית. בשבת דתנן ושאר כל השופכין ברביעית. לה צאת שבת. ותו ליכא והאיכא מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפילו לשנים. בפלוגתא לא קמיירי. והאיכא היה מביא פיילי של חרס ונותן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור ור"י אומר רביעית. בפלוגתא לא קמיירי. והא איכא כמה מים נותן לתוכה כל שהוא ר' מאיר אומר רביעית. בפלוגתא לא קא מיירי. והאיכא מקוה. בר מהוא דבטלוה רבנן:

ואלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש. בשלמא שתויי יין דכתיב יין ושכר אל תשת וגו' אלא פרועי ראש מנלן. דאיתקש שתויי יין לפרועי ראש דכתיב וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו וכתיב ויין לא ישתו מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה. ומינה מה שתויי יין מחלל עבודה אף פרועי ראש מחלל עבודה:

שתויי יין מנלן אתיא חוקה חוקה ממחוסר בנדים. והא תנא מולהבדיל קא נסיב לה ה"מ מקמי דניקוש ג"ש. והא תנא מחוסר בגדים הוא דקא יליף משתויי יין הכי קאמר מנין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים ת"ל חוקה חוקה לג"ש. אלא ולהבדיל למה לי כדרב לא מוקי אמורא עליה מיומא טבא לחבריה משום שכרות:

אתה ובניך יכול חללין ת"ל אתך יצאו חלליך. אוציא את חללין ולא אוציא את בעלי מומין ת"ל אתה ובניך מה אתה כשר אף בניך כשרין יצאו חללין ובעלי מומין:

בבואכם אל אהל מועד אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה ת"ל אתה ובניך. מנין לעשות המזבח כאהל מועד ת"ל אתה ובניך. מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה ת"ל אתה ובניך אתך. רבי אומר נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד וכו' [מה בבואם] האמור להלן עשה את היציאה כביאה את המזבח כאהל [מועד] ואינו חייב אלא בשעת עבודה אף בבואכם אל אהל מועד האמור כאן עשה יציאה כביאה ואת אהל מועד כמזבח ולא יהא חייב אלא בשעת עבודה. אהל מועד אין לי אלא אהל מועד מנין לרבות שילה ובית עולמים ת"ל חוקת עולם ולא תמותו. ממשמע לאו אתה שומע הן. יכול יהיו ישראל חייבין מיתה על ההוראה ת"ל אתה ובניך לא תמותו אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבין מיתה על ההוראה. יכול יהיו אהרן ובניו חייבין מיתה על ההוראה ודין הוא ומה אם ישראל שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין אין חייבין מיתה על ההוראה אהרן ובניו שאין מוזהרין לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין אינו דין שלא יחוייבו מיתה על ההוראה יצאו ישראל מן הכתוב אהרן ובניו מק"ו חוקת עולם לרבות יציקות ובלילות ותנופות והנשות והקמיצות והמליקות והקבלות וההזאות. מנין לשתויי יין שאם עבד עבודתו פסולה תלמוד לומר ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נאמר חוקה חוקה לגזירה שוה:

ולהבדיל בין הקודש ובין החול, אלו דמים וחרמים והקדשות והערכין. ובין הטמא ובין הטהור אלו טמאות והטהרות:

ולהורות את בני ישראל אלו ההוראות. את כל החוקים אלו המדרשות. אשר דבר ה' להם אלו ההלכות. ביד משה זה התלמוד. יכול אף המקרא ת"ל ולהורות. ר' יוסי בר ר' יהודה אומר יכול אף התרגום ת"ל ולהורות:

אמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה הויין לו בנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הטמא ובין הטור וסמיך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים הראוין להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המבדיל על היין במוצאי שבת הויין לובנים זכרים דכתיב ולהבדיל בין הקודש ובין החול וסמוך ליה אשה כי תזריע וילדה זכר. ר' יהושע בן לוי אמר הויין לו בנים ראוים להוראה דכתיב ולהבדיל ולהורות. כמאן אזלא הא דתניא שרץ טמא וצפרדע טהור שתויי יין מורין בהן הוראה נימא ר' יוסי בר יהודא ולא רבנן. אפילו תימא רבנן שאני הכא דזיל קרי ביה רב הוא. אמר הלכה כר' יוסי בר ר' יהודה. והא רב לא מוקי אמורא עליה מיומא טמא לחבריה. שאני רב דאורויי מורי. ונוקים ולא יורה כל היכא דיתיב רב לא סגי ליה בלא הוראה:

אמר ר' אלעזר א"ר הושעיא הפוחת לא יפחות משלש והמוסיף אל יוסיף על שבע. סדר הבדלות כיצד המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין טמא לטהור מים העליונים לתחתונים בין כהנים ללוים וישראלים:

(ויאמר) [וידבר] משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו. בנים שקולין בו בכבוד יכול אף הראשונים ת"ל הנותרים הנותרים שקולים בו בכבוד ואין הראשונים שקולין בו בכבוד. רבן שמעון בן גמליאל משום ר"א בן עזריה אומר הרי הוא אומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה שאין ת"ל ובנים לא היו להם שאילו היו להם בנים בניםהם קודמין לאלעזר שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר הנותרים אמר להם לא היה לכם להסתכל כלל כאילו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו ר' אלעזר אומר קרובים היו לישרף אלא שרחם המקום על אהרן. קחו את המנחה זו מנחת נחשון. והנותרת זו מנחת יום השמיני. מאשי ה' אין להםאלא לאחר מתן האשים. ואכלוה מצות מה ת"ל מפני שהיא מנחת צבור והוא מצות (עשה) [שעה] ואין כיוצא בה לדורות לכך נאמר ואכלוה מצות. אצל המזבח ולא בהיכל אלא ע"ג הכבש. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות קדשי קדשים ת"ל קודש קדשים היא אותה והיא הרי אלו ג' מעוטין פרט לתורה וללחמה לאיל נזיר וללחמו לאיל המלואים וללחמו. ואכלתם אותה במקום קדוש מה ת"ל לפי שנאמר אצל המזבח אין לי אלא סמוך למזבח מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש ת"ל במקום כי חקך וחק בניך היא אין חק לבנות, מאשי ה' אין להן אלא אחר מתן אשים:

אמר ר' אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלין בגינו שיירי מנחם דא"ק ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר. אשכחן מנחה קדשי קדשים מנלן אתיא קדש קדשים. קדשים קלים מנלן אמר רבא אתיא ממדרשו של רבי ישמעאל דתניא ר' יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים וזה אחד מהם. ר' ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה לירושלים ויאכלו ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית. מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואמורים לגבי מזבח. בכורים יוכיחו מה לבכורים שכן טעונין הנחה ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך וגו' מקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית. וליהדר דינא וליתי במה הצד. משום דאיכא למיפרך מה להצד השוהשבהן שכן יש בהם צד מזבח. מאי קסבר אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי תיבעי, ואי קסבר קדשה לעתיד לבא אפילו בכור נמי יקרב. אמר רבינא לעולם קסבר לא קדשה והכא במאי עסקינן בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין הבשר קיים שמקשה בשור לדמו מה דמו למזבח אף בשרו למזבח ומקיש מעשר לבכור. וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש מעשר דגן חולין הוא. ולמ"ד בתר מלמד אזלינן מאי איכא למימר דם ובשר חד מילתא הוא. כי סליק רבין אמרה לשמעתא קמיה דר' ירמיה אמר בכלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתתא דמחשכן. לא שמיע להו הא דתניא בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין וזבין ומצורעין משתלחין חוץ למחיצה. ותניא אידך בשני מקומות קדשים נאכלין מאי לאו הא בקדשי קדשים והא בקדשים קלים. לא אידי ואידי בקדשים קלים ולא קשיא הא ר' ישמעאל הא רבנן. רבינא אמר הא והא בקדשי קדשים ומאי (שנא) [בשני] מקומות דקתני הא עד שלא העמידו הלוים המשכן וכו' סד"א אי פסולו להו ביוצא קמ למ"ל. אימא הכי נמי א"ק ונסע אהל מועד אף על פי שנסע אהל מועד הוא:

תנו רבנן כי כן צויתי כאשר צויתי כאשר צוה ה'. כיכן צויתי באנינות יאכלוה. כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם. כאשר צוה ה' ולא מאלי אני אומר. ורמינהו מפי אנינות שרפוה לכך נאמר כאלה. אמר שמואל לא קשיא הא ר"י הא ר' נחמיה דתניא מפני אנינות שרפוה לכך נאמר כאלה דברי ר' נחמיה. רבי יהודה ור"ש אומרים מפני טומאה נשרפה שאם אתה אומר מפני אנינות נשרפה היה לשלשתן לישרף.

דבר אחר היה לאוכלן לערב ר"א והלא פנחס היה עמהן. רבא אמר אידי ואידי ר' נחמיה ולא קשיא כאן בקדשי שעה כאן בקדשי דורות. ר' נחמיה היכי מתרץ להני קראי ורבנן היכי מתרצי להו להני קראי. ר' נחמיה מתרץ הכי מדוע לא אכלתם אמר לו משה לאהרן שמא נכנס דמה לפני ולפנים א"ל הן לא הובא את דמה. שמא חוץ למחיצתה יצתה א"ל הן בקדש היתה. ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוהא, א"ל משה וכי הן הקריבו דפסלא בהו אנינות אני הקרבתי וא"ל ואי הן לא הובא את דמה ובקודש היתה אכול תאכלו אותה בקודש כאשר צויתי באנינית יאכלוה א"ל ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה דאי בקדשי דורות וק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קדש חמור לא כל שכן. מיד וישמע משה ויוטב בעיניו לא בוש משה לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי. ר"י ור' שמעון מתרצי להו הכי מדוע לא אכלתם החטאת שמא נכנס דמה לפני ולפנים אמר לו הן לא הובא את דמה. שמא חוץ למחיצה יצתה אמר לו הן בקודש היתצה. ודילמא באנינות אקרבתוה ופסלתוה אמר ליה משה הן הקריבו דפסלה בהו אנינות אני הקרבתי ודילמא אגב טרדייכו פשעיתו בה ואטמאי אמר ליה משה כך אני בעיניך שאנימבזה קדשי שמים. ותקראנה אותי כאלה אפילו אלה כאלה אין אני מבזה קדשי שמים. אמר ליהאי הן לא הובא את דמה ובקודש היתה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי באנינות יאכלוה. אמר ליהשמא לא שמעת אלא בלילה דאי ביום קל וחומר ממעשר ומה מעשר הקל אמרה תורה לא אכלתי באוני ממנו קודש חמור לא כל שכן מיד וישמע משה וגו' לא בוש משה לומר לא למדתי אלא שמעתי ושכחתי. איבעי להו לשהויי ולמיכלה לאורתא טומאה באונס באתה. בשלמא לרבנן היינו דכתיב היום אלא לרבי נחמיה מאי היום חובת היום. בשלמא לרבי נחמיה היינו דכתיב הן היום אלא לרבנן מאי הן היום הכי קאמר הן הקריבו אני הקרבתי. שפיר קאמרי ליה, ר' נחמיה לטעמיה דאמר קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות. אמר מר היה לו לאוכלה בערב שפיר קאמר ליה קסבר אנינות לילה דאורייתא

דבר אחר והלא פנחס היה עמהן שפיר קאמרי ליה סבר לה כי הא דאמר רבי אלעאי לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי דכתיב והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. רב אשי אמר עד שעשה שלום בין השבטים שנאמר וישמע פנחס הכהן. ואידך נמי הכתיב וישמע פנחס הכהן ההוא לייחס זרעו אחריו:

ואת הזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. אמר רבי נחמיה וכי ראשונים במקום טמא אכלום אלא טהור מכלל שהוא טמא טהור מטומאת מצורע וטמא מטומאת זב ואיזה זה מנחת ישראל. ואימא טהור מטומאת זב וטמא מטומאת מת ואיזה זה מחנה לויה. אמר אביי אמר קרא ואכלתם אותה אותה במקום קדוש ואין אחרת במקום קדוש אפקוה ממחנה לויה וכו'. שוק התרומה (כתוב ברמז תק"ח) חזה זה החזה. תנופה זו תנופת הסל. שוק זה השוק. תרומה זו תרומת תודה. אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות. או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק. כשהוא אומר כי חקך וחק בניך היא אין חק לבנות הא מה אני מקיים אתה ובניך ובנותיך אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות נתנו. מזבחי שלמי בני ישראל לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו היום שנאמר ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'. שוק התרומה וחזה התנופה מלמד שהחלבים למטה:

ואת שעיר החטאת. שעיר זה שעיר נחשון. חטאת זו חטאת שמיני. דרש זה שעיר של ראש חדש. יכול שלשתן נשרפו ח"ל והנה שורף אחד נשרף ולא שלשתן נשרפו. דרש דרש שתי דרישות למה אמר להם מפני מה חטאת זו נשרפה ואלו מונחות. ואינו יודע איזו היא כשהוא אומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה הוי אומר זה שעיר של ראש חדש:

ויקצוף על אלעזר ועל איתמר. מלמד שנתן פניו כנגד הבנים וכעס. בני אהרן מלמד שאף אהרן היה עמהן בקצן והנותרים לא היה פנחס עמהם. לאמר השיבני על דברי:

אשריהם משה ואהרן שלא נשאו לכם פנים בעולם הזה שנאמר יען לא האמנתם בי אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר. אשריהם הצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבה בנים היו לו לאהרן שראוין לישרף כנדב ואביהו שנאמר הנותרים אלא שזכות אביהם גרמה להם. אוי לרשעים שמחייבין לעצמן ולבני בניהם עד סוף כל הדורות. הרבהבנים היו לו לכנען שראוין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל אלא שחובת אביהם גרמה להם:

ואמר רבי פינחס אמר רבי ירמיה בשם רבי אבא בר כהנא אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין אלו בניו של אהרן שהיו בצד המיתה וזכו שנתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן דכתיב ואת שעיר החטאת דרש דרש שתי דרישות אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם ואם לא הייתם עתידין לאכול למה שחטתם מיד ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו:

רב הונא אמר בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו, ואלו הן בשבת, ובכלי מתכות, ובאונן (כתוב ברמז תשפ"ו). בשבת מנין שנאמר ויותירו אנשים ממנו עד בקר וכיון שכעס שכח מלומר להם הלכות שבת מה אמר להם אכלוהו היום כי שבת היום לה'. בכלי מתכות מנון שנאמר ויקצוף משה על פקודי החיל וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו שכח מלומר הלכות כלי מתכות וכיון שלא אמר אמר אלעזר הכהן שנאמר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אמר להם למשה רבי צוה ואותי לא צוה. באונן דכתיב ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן וכיון שכעס שכח מלומר להם שאונן אסור לאכול בקדשים. הנותרים רבי פנחס אמר להון אף אינון הלואי לא אישתריתון. וידבר אהרן בדבור עז כנגדו כמה דאת אמר דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. דרש אהרן קל וחומר וכו'. מיד וישמע משה וייטב בעיניו הוציא כרוז במחנה לאמר אני טעיתי בהלכה ואהרן אחי למדני. אלעזר היה יודע הלכה ושתק וכן איתמר ונתייחד הדבור עליהן ועל אביהן ועל אחי אביהן בחייהן הדא הוא דכתיב וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם. תני רבי חייא לאמר אליהם לבנים לאלעזר ואיתמר:

ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה ר' שמעון אומר כל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שעירי הרגלים מכפרים אבל לא שעירי ראשי חדשים. ועל מה שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא. מאי טעמא דרבי שמעון דכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה נאמר כאן עון ונאמר להלן בציץ עון מה להלן טומאת בשר אףכאן טומאת בשר. אי להלן עולין אף כאן עולין. עון העדה כתיב. מכדי מיגמר גמירי מהדדי ניכפר דראש חדש אדירי' ואדציץ נפקא מינה להיכא דנשבר הציץ. אמר קרא עון עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות. וניכפר ציץ אדידיה ואדראש חדש נפקא מינה לטומאה בין זה לזה. אמר קרא ואותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון, רב אשי אמר הכא כתיב עון העדה עדה ולא קדשים התם כתיב עון הקדשים קדשים ולא עדה. אשכחן שעירי ראשי חדשים דמכפרים על טהור שאכל את הטמא שעירי הרגלים שאין מכפרין אלא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מנא לן. כדאמר רבי חמא בר חנינא שעירושעיר הכא נמי שעיר ושעיר. ואיתקש שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים מה ראש חדש במילתא דקודש מכפר אף שעירי רגלים במילתא דקדש מכפרין. לשון אחר ואמאי מכפרי אי על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף האי בר קרבן הוא. ואי על שאין בה ידיעה בתחלה ויש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר אלא עד כרחך לא מכפר אלא שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף. רבי שמעון אומר שעירי ראשי חדשים מכפרין על טהור שאכל את הטמא ושל רגלים מכפרין על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף של יום הכפורים מכפרים על שאין בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. אמרו ליה מהו שיקרבו זה בזה אמר להם יקרבו אמרו ליה הואיל ואיל כפרתן שוה היאך קרבין זה בזה אמר להם כולן ביאן לכפר על טומאת מקדש וקשיו. בשלמא דראש חדש לא מכפר אדרגלים דאמר קרא עון עון אחד נושא ואינו נושא שתי עונות אלא דרגלים ניכפרו אדראש חדש אמר קרא ואותה אותה נושא עון ואין אחר נושא עון. בשלמא דרגלים לא מכפרו אדיום הכפורים דאמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אלא דיום הכפורים ניכפרו אדרגלים. אמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואין מכפר שתי כפרות. והא כי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב אמר קרא מלבד חטאת הכפורים איתקש חיצון לפנימי. רבי שמעון בן יהודה ואומר משמו שעירי ראשי חדשים מכפרים על טהור שאכל את הטמא מוסף עליהן של רגלים שהן מכפרין על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף מוסף עליהן של יום הכפורים שמכפרים על טהור שאכל את הטמא ועל שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בוסף ועל שיאן בה ידיעה בתחלה אבל יש בה ידיעה בסוף. א"ל מהו שיקרב א"ל הן א"ל אם כן יהא של יום הכפורים קרבין בראשי חדשים אבל היאך של ראשי חדשים קרבין ביום הכפורים לכפר כפרה שאינה שלהן, אמר להם כולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. מאי שנא דראשי חדשים דלא מכפרי אדרגלים דאמר קרא עון אחד הוא נושא ואינו נושא שתי עונות דרגלים נמי לא ניכפרו אדראשי חדשים דאותה נושא עון ואין אחד נושא עון. אותה לא משמע ליה. מאי שנא דרגלים דלא מכפרת אדיום הכפורים דאמר קרא אחת בשנה כפרה זו לא תהא אלא אחת בשנה אי הכי דיום הכפורים לא ניכפר אדרגלים דאמר קרא אחת כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות אחת לא משמע ליה דכי כתיב אחת בשנה בשעיר הנעשה בפנים כתיב. אי הכי דרגלים נמי ניכפרו אדיום הכפרוים וכי כתיב אחת בשעיר הנעשה בפנים כתיב. לעולם אחת משמע ליה ושאני התם דכתיב וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה קרנותיו דמזבח הפנימי הוא דכפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות הא דחיצון אפילו שתי כפרות:

הן לאהובא את דמה פנימה אין לי אלא פנימה היכל מנין תלמוד לומר אל הקדש. יאמר אל הקדש ואל יאמר פנימה. אמ ררבא בא זה ולימד על זה מידי דהוה אתושב ושכיר דתתניא תושב זה קנוי קנין עולם שכיר זה קנוי קנין שנים. ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם יהא אוכל בא שכיר ולימד על תושב שזה קנוי קנין עולם וזה קנוי קנין שנים ואינו אוכל. אמר ליה אביי בשלמא התם תרי גופי נינהו ואף על גב דהוה ליה לקרא למיכתב נרצע לא יאכל ואתי אידך בקל וחומר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא אלא הכא כיון דאיפסול ליה בהיכל לפני ולפנים מאי בעי. אלא אמר אביי לא נצרכה אלא לדרך משופע. אמר ליה רבא והא הבאה כתיב בה. אלא אמר רבא כל מידי דחשיבוא ליה לפני לפנים לא מיפסל בהיכל. אונן מנא לן דכתיב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חילל. ר' אלעאי אמר מהכא הן הקריבו ואני הקרבתי מכלל דאי אינהו קרוב שפיר אישתרוף. ור' אלעאי מאי טעמא לא אמר [מומן המקדש לא יצאו אמר לך מיכתיב הא אחר שלא יצא חילל. ואידך מ"ט לא אמר] מהן הקריבו קסבר מפני טומאה נשרפה. רבי ר' ישמעאל תנא אתיא בקל וחומר מבעל מום ומה בעל מום שאוכל אם עבד חילל אונן שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל. רב משרשיא אמר אתי מתושב ומחד מהנך וכו'. מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש וכי חוץ לקדש נאכל והלא לא נאכלה אלא נשרפה שנאמר והנה שרף, אם כן למה נאמר מדוע לא אכלתם במקום הקודש אמר להם שמא חוץ לקלעים יצתה מפני שחטאת שיצתה חוץ לקלעים פסולה. אין לי אלא זו בלבד מנין לרבות קדשי קדשים תלמוד לומר קדש קדשים. מנין לאכילת קדשים שהיא כפרה לישראל תלמוד לומר ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר אליהם לפני ה' הא כיצד כהנים אוכלין וישראל מתכפרין:

הן לא הובא את דמה רבי יוסי הגלילי אומר מכאן לחטאת שנכנס דמהלפנים שהיא פסולה. את דמה אין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה. תאכלו בקדש מלמד שאכילתה בפנים. מנין שאף שרפתה בפנים תלמוד לומר אכול תאכלו. יכול אף משנטמא בחוץ תהא שרפתה בפנים תלמוד לומר אכול תאכלו אותה מה זו מיוחדת טומאתה בפנים וכו'. וידבר אהרן אל משה אין דבור אלא לשון עז, וכן הוא אומר וידבר העם באלהים ובמשה. מה תלמוד לומר כאלה שיכול אין לי איסור אנינה אלא בבנים בלבד מנין לרובת כל האמור בפרשת כהנים מוסיף עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו נשואה לכך נאמר אלא כאלה. ר' יעקב אומר יכול יהו הלוים אסורים באנינה לשרי תלמוד לומר [אותי] כאלה.

דבר אחר מה תלמוד לומר כאלה אילולי לא אלו בלבד קברתי אלא אפילו אלה קברתי עם אלולא הייתי מבזה קדשי המקום. ואכלתי חטאת היום היום אני אסור ומותר בלילה ולדורות אסור ביום ובלילה דברי רבי יהודה. רבי אומר אין האונן אסור לאכול בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים תדע שהיר אמרינן אונן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב. וישמע משה וייטב בעיניו הודה מדי ולא בוש לומר לא שמעתי. אמר ר' יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות, אחר מיתתו אני משיב לו על דבריו וכי מי גרם לו שיקפיד אלא שטעה. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם לאמר להם לבנים לאלעזר ולאיתמר. או לאמר להן לישראל כשהוא אומר דברו אל בני ישראל לאמר זהו הדבור האמור לישראל הא מה אני מקיים לאמר אליהם לאמר לבנים לאלעזר ולאיתמר:

זאת החיה אשר תאכלו. ר' שמעון בן יוחאי פתח עמד וימודד ארץ מדד הקדוש ברוך הוא את כל האומות ולא מצא אומה שהיא ראויה לקבל את התורה אלא ישראל. עולא ביראה בשם רבי שמעון בן יוחאי משל לאחד שיצא לגורן וכלבו וחמודו עמו הטעין לחמורו חמש סאין ולכלבו שתים והיה אותו הכלב מלהית העביר ממנו אחד והיה מלחת שתיהן והיה מלחת כך אפילו שבע מצות שקבלו עליהן בני נח כין שלא יכלו לעמוד עליהן עמדו ופרקום ונתנום על ישראל. אמר רבי תנחום בר חנילאי משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים זה שיש בו כדי לחיים אמר להם דבר פלוני יאכל דבר פלוני לא יאכל וזה שאין בו כדי לחיים אמר להןכל מה דבעי הבו ליה. כך העובדי אלילים שאינם לחיי העולם הבא כירק עשב נתתי לכם את כל אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא זאת הבהמה אשר תאכלו. כל אמרת אלוה צרופה רב אמר לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה מגן הוא החוסים בו. בהמות ולויתן הן קניגיון של צדיקים לעתיד לבוא וכל מי שלא ראה קניגיון וכו'. כיצד הן נשחטין בהמה נותץ ללויתן בין קרניו ונוחרו ולויתן נותץ לבהמה בסנפיריו וקורעו והצדיקים אומרים שחיטה זו כשרה היא ולא כן תנינן הכל שוחטין ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגרה והשינים והצפורן מפני שהן חונקין אמר הקדוש ברוך הוא תורה חדשה מאתי תצא חיתש תורה מאתי תצא:

רבי ברכיה בשם ר' יצחק אריסטן גדול עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעבדיו לצדיקים לעתיד לבוא וכל מי שאל אכל נבלה וטרפה בעולם הזה זוכה לאכול ממנו. הדא הא דכתיב וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו בשביל שלא תאכלו בעולם הזה תאכלו ממנו לעתיד לבוא לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם זאת החיה. אמר ר' אבהו כמין גולגולת של אש הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה מתחת כסא הכבוד שלו ואמר לו אם ניקב קרום של מוח אפילו כל שהוא. ורבנן אמרין זאת החיה החיה מטרפתה תאכלו ושאינה חיה מטרפתה לא תאכלו. אמר רבי שמעון בן לקיש אם זכיתם תאכלו ואם לאו תאוכלו למלכות. אמר ר' אחא צריך יהודאה לחרובא בגין דעביד תתובא. יאי מסכנותא ליהודאי כערקתא סומקתא דעל ליביה דסוסא חיורא. תני ר' חייא מלמד שהיה משה אוחזו בחיה ומראה להן לישראל זאת החיה אשר תאכלו זאת לא תאכלו את זה תאכלו מכל אשר במים זו טמאה וזו אינה טמאה. אמר רשב"נ כל הנביאים רואים את המלכיות בעיסוקו הדא הוא דכתיב ונהר יוצא מעדן וכו'. אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן והנה אימה חשכה גדולה וכו' כדכתוב לעיל. דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן חזה הוית בחזוי עם לילא ואת ארבשע רוחי שמיא מניחין לימא רבא וארבע חיון רברבן סלקן מן ימא, אם זכיתם מן ימא ואם לאו מן חורשא. (אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער). הדא חיותא כדסלקא מנהרא לית היא ממכיא. יכרסמנה חזיר מיער אם זכיתם מן היאור ואם לאו מן היער עד סלקא מחודשא הוא ממכיא. שנין דא מן דא שכל אומה ששולטת בעולם הזה שונאה את ישראל ומשתעבדת בהן יותר מן הכל. קדמיתא כאריה זו בבל ירמיה ראה אותו ארי וראה אותו נשר עלה אריה מסבכו הנה בנשר יעלה אמרו לדניאל את מה חמיתא אמר להון אנא חמיתי אפין כאריה וגפין דמשרא דכתוב קדמיתא כאריה וגפיןדי נשרלה חזה הוית עד די מריטו גפה ונוטלת מן ארעא. רבי אלעזר אומר כלו לקה ולבו לא לקה שנאמר ולבב אנש יהיב לה. רבי שמואל בר נחמני אמר אף לבו לקה דכתיב לבביה מן אנשא ישנון, חזה הוית וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב זו פרס. על כן הכם אריה מיער זו בבל. זאב ערבות ישדדם מדי. נמר שוקד על עריהם זו יון. כל היוצא מהנה יטרף זו מלכות רביעית. למה כי רבו פשעיהם עמו משובותיהם. חזה הוית וארו אחרי כנמר זו יון שהטיתה מנומרת בגזרותיה ואומר לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. באתר דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעאה דחילה ואמתני ותקיפא יתירה זו מלכות רביעית. דניאל ראה שלשה בלילה אחד ולזו בלילה אחד. למה רבי יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן. רבי שמעון בן לקיש אמר יתירא. מתיב ר' יוחנן לרבי שמעון בן לקיש בן אדם הנבא והך כף אל כף (דאמר) [דא מה] עביד ליה רבי שמעון בן לקיש. ותכפל. משה ראה את המלכיות בעיסוקין את הגמל זו בבל שנאמר אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. ואת השפן זו מדי. רבנן אמרין מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע. אמר רבי יהודה בר רבי סימון דריוש האחרון בנה של אסתר היה טמא מאביו וטהור מאמו. ואת הארנבת זו יון אמו של תלמי המלך ארנבת שמה. ואת החזיר זו מלכות רביעית. משה נתן שלשתן בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד. רבי יוחנן אמר שהוא שקולה כנגד שלשתן וכו'. רבי פנחס ורבי חזקיה בשם רבי סימון כל הנביאים לא פרסמוה אלא שנים, אסף אמר יכרסמנה חזיר מיער מה חזיר וכו'. משה אמר ואת החזיר למה נמשלה כחזיר לומר לך מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ מוציא טלפיו אמר ראו שאני טהור כך מלכות הרביעית גוזלת וחומסת ונראית כאילו היא מצרעת בימה. מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפים ואת המכשפים גחין ואמר לסנקליטין שלו שלשתן ועשיתי בלילה אחד.

דבר אחר הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמקלסת להקדוש ברוך הוא שנאמר כען אנא נבוכדנצר משבח ומרומם ומהדר למלך שמיא. ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שמקלסת להקדוש ברוך הוא כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות וגו'. ואת הארנבת זו יון. כי מעלת גרה היא שמקלסת להקדוש ברוך הוא. [אלכסנדר מוקדון] כד הוי חמי שמעון הצדיק הוהאמר בריך אלהיה דשמעון הצדיק. את החזיר זו מלכות הרביעית והוא גרה לא יגר שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ.

דבר אחר את הגמל זו בבל כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים ודניאל בתרע מלכא. ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שמגדלת לצדיקים ומרדכי יושב בשער המלך. ואת הארנבת זו יון כי מעלת גרה היא שמגדלת הצדיקים. אלכסנדרוס מוקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק היהקאים על רגלוי אמרין ליה מן קדם יהודאי אתקאים אמר לון בשעה שאני יוצא למלחמה דמתו אני ונוצח. ואת החזיר זו מלכות הרביעית והוא גרה לא יגר שאינה מגדלת לצדיקים ולא דיה שאינה מגדלת אלא הורגת הדא הוא דכתיב קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך זה רבי עקיבא וחבריו.

דבר אחר את הגמל זה בבלכי מעלה גרה הוא שגררה מלכות אחריה. ואת השפן זו מדי כי מעלה גרה הוא שגגרה מלכות אחריה. ואת הארנבת וכו'. ואת החזיר זו מלכות רביעית והוא גרה לא יגר שלא גררה מלכות אחריה. את החזיר למה נקרא שמה חזיר שמחזרת עטרה לבעלה הדא הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה:

זאת החיה אשר תאכלו וזה לכם הטמא את זה תאכלו. תפס הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זה אכול וזה לא תאכל. ואל תתמה על הדבר שהרי הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון כל הבריות וקרא להן שמות א"ל הקדוש ברוך הוא הזהר את ישראל שלא יאכלו דברים רעים שלא יטעך יצרך לומר דברים טובים אסר הקדוש ברוך הוא. כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו. אסרתי לך דם נדה התרתי לך דם בתולים. אסרתי לך החזיר התרתי לך לשון דג שיבוטא שדומה לחזיר. אסרתי לך אשת איש התרתי לך [גרושת איש, ולאחר מיתתו. אסרתי לך נכרית התרתי לך] יפת תואר וראית בשביה. אסרתי לך אשת אח התרתי לך יבמה יבוא עליה. אסרתי לך כלאים התרתי לך סדין בציצית. אסרתי לך חלב בבהמה התרתי לך בחיה. אסרתי גיד הנשה בבהמה התרתי בעוף. אסר הדם בעוף התיר בדג. וכל כך למה ליתן שכר טוב לישראל שמשמרין את התורה. אמרת ה' צרופה וכי מה איכפת לו להקדוש ברוך הוא בין שוחט בהמה ואוכל בין נוחר ואוכל הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. בוא וראה מתחלת בריתו של עולם כתיב כירק עשב נתתי לכם את כל ומשעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצות אמר הקדוש ברוך הוא מצוה קלה צויתי אותו ועבר עליה כל המצות האלו היאך יכול לקיים. לעדיד לבוא הקדוש ברוך הוא מוציא כרוז כל מי שעסק בתורה יבוא ויטול שכרו ואף הכותים אומרים תן לנו שכרנו שאף אנו עשינו מצות אמר הקדוש ברוך הוא כלמי שלא אכל בשר חזיר ושקצים ורמשים יבוא ויטול עברו באותה שעה הן נוטלין איפופסין שלהן שנאמר אוכלי בשר החזיר החזיר והשקץ והעכבר יחדיו יסופו נאם ה':

אמר ריש לקיש רמז לטרפה מן התורה שאינה חיה מנין דקתני סיפא זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה מכלל דטרפה לאו חיה. מנלן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול שאינה חיה לא תאכל מכלל דטרפה לאו חיה היא. ולמאן דאמר טרפה חיהמנא ליה נפקא ליה מזאת זאת החיה אכול חיה אחרת לא תאכל מכלל דטרפה חיה. ואידך האי זאת מאי עביד ליה. מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקדוש ברוך הוא כל מין ומין והראה לו למשה ואמר ליה זה תאכל וזה לא תאכל. ואידך מי מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל. אין הכי נמי אלא טרפה חיה מנא ליה. נפקא ליה מאידך תנא דבי ר' ישמעאל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל אלו י"ח טרפות שנאמרו לו למשה בסיני:

תניא אמר ר' נתן נמתי לבן עזאי למדנו נבלת בהמה טהורה שהיא מטמאה וכו' נבלת חיה טהורה לא למדנו מנין. גם לי וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם. נמתי לו וכי כתיב כל החיה והלא לא נאמר אלא בכל החיה במהלכי כפים בחיה הוא דאתא. גם לי ומה ישמעאל אומר בדבר זה. נמתי לו וכי ימות מן הבהמה [זו טמאה] אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה. למדנו חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה בהמה טהורה בכלל חיה טהורה וחיה טמאה בכלל בהמה טמאה בהמה טמאה בכלל חיה טמאה. ובלשון הזה אמר לי הבל על בן עזאי שלא שימש את ר' ישמעאל. חיה בכלל בהמה מנלן דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב כל מפרסת פרסה וגו' שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד חיה בכלל בהמה. בהמה בכלל חיה מנלן דכתיב זאת החיה אשר תאכלו וכתיטב כל מפרסת פרסה הא כיצד בהמה בכלל חיה חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. חיה טמאה בכלל בהמה טמאה להרבעה. בהמה טמאה בכלל חיה טמאה לכדרבי כדתניא ר' אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמר נאמר כאן בהמה טמאה ונאמר להלן בהמה טמאה מה להלן בטומאת קדש אף כאן בטומאת קדש. בהמה טהורה בכלל חיה טהורה ליצירה דתנן המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאה בין טהורה אם זכר תשב לזכר ואם נקבה תשב לנקבה אין ידוע תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים כל שיאן בו מצורת אדם אינו ולד. לרבנן האי קרא למה לי, כולה לכדרבי הוא דאתא:

זאת החיה אשר תאכלו. מכלל שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל יכול הכל היה בחזקת היתר תלמוד לומר זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר. יכול תהא כל הבהמה כולה מותרת תלמוד לומר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אסר אבר מן החי. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אסר גיד הנשה. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו אסר את החלב. כל דם לא תאכלו אסר את הדם. יכול יהו מותרין בזביחה ושלא בזביחה תלמוד לומר וזבחת ואכלת. אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדין מנין לרבות את הכלאים תלמוד לומר חיה ובהמה מן. אין לי אלא חיה ובהמה חיה מן חיה ובהמה מן בהמה מנין [בהמה מן חיה וחיה מן בהמה] תלמוד לומר חיה מכל ובהמה מכל. אי חיה מכל ובהמה מכל יכול אף חית הים ובהמות הים תלמוד לומר על הארץ להוציא את שבים. או אינו אלא שעל הארץ תהא מותרת בסימנין ושבים בין בסימנין בין שלא בסימנין תלמוד לומר זאת אשר על הארץ אין לך אלא שעל הארץ:

כל מפרסת פרסה תאכלו לרבות את השליל, היציא ידו והחזירה מותר. יכול אפילו הציא את ראשו והחזירה יהא מותר תלמוד לומר אך. מה ראית הוציא את ידו והחזירה מותר מפני שאינה כילוד. הוציא ראשו והחזירו אסור מפני שהוא כילד. אתה אמר לכך בא הכתוב לחלק בין אברים לאברים או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עוברים לעוברים לומר איזה עובר יהא מותר שאלו נולד היה מותר, ואיזה זה בן תשעה וחי בחולין, מנין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, במקודשין בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, ולד המעושר בן תשעה ומת בן שמונה וחי או מת, תלמוד לומר כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו לרבות את כולן. בבמה אותה תאכלו לרבות את השליא. יכול אפילו יצאת מקצתה תלמוד לומר אותה תאכלו אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה. אין לי אלא בעשה מנין בלא תעשה תלמוד לומר הגמל והארנבת והשפן והחזיר מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו בלבד שאר בהמה טמאה מנין טמאה מנין. ודין הוא ומה אם אלו שיש בהן סימני טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן שאר בהמה טמאה לא כל שכן נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. נמצא מצות עשה שלהן מן הכתוב ומצות לא תעשה שלהן מקל וחומר. חותך מעובר שבמעיה מותר באכילה א"ק וכל בהמה מפרסת פרסה וגו' לרבות את הולד. אי הכי אפילו חותך מן הטחול ומן הכליות נמי אלמה נתן חותך מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה א"ק אותה אותה שלמה ולא חסרה. פרסה פרסות החזיר (אסור) [אכול] חד למקום חתך וחד לקלוט בן פרה. ואליבוא דרבי שמעון דאמר קלוט בן פרה אסור הני מיני היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו שרי. אמר ר' יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה בעינא פרסות וליכא. כל בבהמה תאכלו לרבות את השליא. יכול אפילו יצתה מקצתה תלמוד לומר אותה ולא שליתה, מכדי אין שליא בלא ולד למה לי קרא, קרא אסמכתא בעלמא:

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד ואיזה זט טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטהור. יכול אפילו עיבורו מן הטמא תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה דברי רבי יהושע רבי אליעזר אומר לא בא הכתוב להתיר את המותר אלא להוסיף על המותר ואיזה זה טמא הנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא. או אינו אלא עיבורו מן הטהור תלמוד לומר שור שה כשבים ושה עזים מכל מקום:

אמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה ובלבד שיכיר בן גמל. לאו אמרת איכא בן גמל איכא נמי מינא אחרינא מינא אחרינא ליכא דתנא דבי ר' ישמעאל את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שיאן לך דבר שהוא מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה אם פרסותיה סדוקות בידוע טהורה ובלבד שיכיר חזיר. לאו אמרת איכא חזיר איכא נמי מינא אחרינא מינא אחרינא ליכא דתנא דבי ר' ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא החזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב בידוע שהיאטהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה ובלבד שיכיר ערוד. לאו אמרת איכא ערוד איכא נמי מינא אחרינא, גמירי דליכא. והיכא בודק אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ. יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין הוא ומה בהמה שהקלת במגעה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו תלמוד לומר טמא הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור. יכול אוציא את החלב שאינה שוה בכל ולא אוציא את הדם שהוא שוה בכל תלמוד לומר זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. ואמר רב ששת אפילו מצות פרישה אין בו והא דתניא פירש לאחר כ"ד חדש כיונק שקץ, לא קשיא הא דפריש והא דלא פריש. וחילופא בדם דתניא דם שעל גבי ככר גוררו ושל בין השינים מוצצו ואינו חושש:

מנין לתמורת בעלי מומין שמתה תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא. והוא מיבעי ליה לה' חטאות מתות, ההוא ממפריסי הפרסה טמא נפקא. [תנ"ה] מנין לה' חטאות מתות תלמוד לומר ממפריסי הפרסה טמא, ה' חטאות מתות הילכתא גמירי לה. אלא כי אתא קרא לתמורת אשם. אשם נמי הילכתא היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, לעולם לה' חטאות מתות ואיצטריך קרא ואיצטריך הילכתא דאי מקרא הוה אמינא לרעייה אתא הילכתא למיתה. ומאחר דמחילכתא קרא למה לי, למיקם עליה בעשה. איבעית אימא לאקשויי דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי פרסה מה להלן במיתה אף כאן במיתה:

אך את זה תאכלו ממעלי הגרה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה שיא אתה אוכל ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלי הגרה וממפריסיהפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכל תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. רבי שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחר גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו. ורבי שמעון נפקא ליה מאת הגמל. ורבנן אתים לא דרשי כדתניא שמעון העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה וכיון שהגיע לאת ה' אלקיך תירא פירש וכו'. אלא מעתה שפן שפן וארנבת ארנבת וחזיר חזיר למאי אתא. אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה. ובעופות מפני הראה. גמל גמל נמי להכי הוא דאתא. כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא טעמא לרבנן מגמל גמל ולרבי שמעון מאת הגמל הא לאו הכי חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן איצטריך סד"א הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושריה רחמנא והאי חלב כי אבר מן החי הוא ושרי הילכך אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל:

אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וגו'. יש לך במעלי גרה ומפריסי פרסה שאי אתה אוכל ואלו הן הטרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובה נפסק חוט השדרה ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית הללו נשברה השדרה ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה רבי ישמעאל אומר עד שתינקב לבית הסימפונות ניקבה הקבה ניקבו הדקין. ר' יוסי בר"י אומר אף ניקבה המרה פסולה. הכרם הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה. רבי יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב רבי יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת האי בגסה דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. יכול אפילו נפדה הגלגלת ולא ניקב קרום של מוח ניקב חלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית המסס ובית הכוכות שניקבו זה לתוך זה ניטלו הכליות ניטל הטחול ניטל לחי התחתון ניטל האם שלה וחרותה בידי שמטים תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאין כמוה חיה אף טרפה שאין כמוה חיה יצאה זו שמכסוה חיה. יכול אפילו אכלה הרדופני וצואת התרנגולים וששתתה מים הרעים תלמוד לומר נבלה וטרפה מה נבלה שאינה בתחיים אף טרפה שאינה בת חיים יצאה זו שהיא בת חיים. הלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין ומודים שאם נשתייר עליה עור בסלע שהיא כשרה. מנין לרבות חמש חטאות מתות תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא. מנין לרבות פסולי המוקדשין תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא [מנין לרבות חלב ה' חטאות מתות תלמוד לומר ממעלי הגרה טמא]. מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין תלמוד לומר (מן) השסועה טמא. מנין לרבות חלב בהמה טמאה ודין הוא אסר בהמה טמאה ואסר ענבים בנזיר מה ענבים בנזיר נעשה מה שיוצא מהם כמותם אף בהמה נעשה מה שיוצא ממנה כמותה. הן אם עשה את היין כענבים שהוא גופן נעשה את חלב בהמה טמאה שאינה גופה. רבן שמעון בן גמליאל אמר אם עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסילתן נעשה את חלב כבהמה שאין אסור בפסולתה. תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשו את ייצא ממנה כמותה. הן אם החמיר בתרומה באיסור חמור נחמיר בבהמה באיסור הקל, תלמוד לומר גמל גמל שני פעמים אם אינו ענין לכשרה תנהו ענין לחלבה. יכול אף (דם) [בשר] מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן ודין הוא ומה אם בהמה שהקלת במגעה וכו' כדלעיל:

את הגמל כי מעלה גרה הוא ואת השפן כי מעלה גרה הוא ואת הארנבת כי מעלת גרה היא. מה תלמוד לומר אם לתיקון מקרא הרי כבר נאמר דגמל הארנבת השפן כי מעלה גרה המה ולמה באו לרבות את הרבויים שאמרנו. ואת הגמל כי מעלה גרה הוא מה תלמוד לומר שיכול יתירנו סימן אחד ודין הוא ומה אם חזיר שמפריס פרסה טמא גמל שאין מפריס פרסה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר גרה תתיר את דגמל תלמוד לומר את הגמל כי מעלה גרה הוא טמא. יאמר גמל וקל וחומר לחזיר. ומה גמל שמעלה גרה טמא חזיר שאין מעלה גרה אינו דין שיהא טמא. אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל פרסה הוא תתיר את החזיר תלמוד לומר ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה טמא:

מבשרם לא תאכלו ולא מן העצמות ולא מן הגידין ולא מן הקרנים ולא הטלפים שלהן:

ובנבלתם לא תגעו. יכול יהיו חייבין על מגע נבלה תלמוד לומר אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו הכהנים אין מטמאין למתים ישראל מטמאין למתים וקל וחומר אם מטמאים למתים חמורים לא יטמאו לנבלות קלות הא מה אני מקיים ובנבלתם לא תגעו ברגל. אחרים אומרים ובנבלתם לא תגעו יכול אם נגע אדם בנבלה ילקה את ארבעים תלמוד לומר ולאלה תטמאו. אי ולאלה תטמאו יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו הא כיצד הוי אומר רשות, טמאים מלמד שמצטרפין זה עם זה בשר ובשר חלב וחלב בשר וחלב בין בחייהן בין במיתתן. טמאים לאסור את צירן ורוטבן וקיפה שלהן. הם פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם מותרין בהנאה:

תנו רבנן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וכו' שומע אני אכול את שיש לו למה שנאן הכתוב לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר שיכול התיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא בכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא בכלים. ומנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים. היכן התיר בכלים דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו במים בימים ובנחלים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תאכל הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. ואימא בכלים אף על גב דאית ליה לא תאכל. לא סלקא דעתך דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לא יאכל בימים ובנחלים הוא דלית ליה לא תאכל הא בכלים אף על גב דלית ליה אכול. ואימא במים כלל בימים ובנחלים פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ימים ונחלים אין חריצין ונעיצין לא. במים חזר וכלל. הני תרי כללי דסמיכי להדדי נינהו. אמר רבינא כדאמרי במערבא כל מקום שאתה מוצא שתי כללות סמוכים הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש מים נובעים אף כל מים נובעים. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ומאי מיעט מיעט בורות שיהין ומערות להתירא. ואימא מה הפרט מפורש מים גדלים על גבי קרקע אף כל מים גדלים על גבי קרקע. ומאי רבי רבי אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא ומאי מיעט כלים, אם כן תאכלו מאי אהניא ליה. דברי רבי ישמעאל תנא במים במים ב' פעמים אין זה כלל ופרט וכלל אלא ריבה ומיעט וריבה במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להתירא. ואימא מאי רבי רבי בורות שיחין ומערות ומאי מיעט מיעט כלים. אם כן תאכלו מאי אהני ליה. ואיפוך אנא כדתני מתתיה בר יהודה מה ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא. מרבה אני בורות שיחין ומערות שהם עצורים ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין בכלים. הי סתום והי מפורש פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לו מפורש אין לו סתום. וחד אמר אין לו מפורש יש לו סתום. מ"ט דמ"ד יש לו מפורש אמר לך מיניה הוא דקא משתרו כלים. מ"ט דמאן דאמר אין לו מפורש דהאי הוא דקא מוכח אהאיך. דאי מהאיך הוה אמינא בכלים אעג דאית ליה נמי לא תאכל תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיין הרי זה מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אפונם ואטנם כטפסיטים ואכפטייםהרי זה מותר. כל שיש לו קשקשים ושי לו סנפיר דג טהור. יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. מכדי אקשקשת דמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי. אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר. והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא היא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. וליכתוב רחמנא קשקשים ולא בעי סנפיר. אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר:

אמר רב יהודה האי מאן דאכיל בניתא דבי כרבא לוקה משום כל השרץ השורץ על הארץ. אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע משום בל תשקצו [ומשום] כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ומשום לא תטמאו ומשום מבשרם לא תאכלו. נמלה לוקה חמש משום השרץ השורץ על הארץ. צירעה לוקה שש משום שרץ העוף. אמר רב האי מאן דמשהה בנקביו עובר משום בל תשקצו. אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי מיא בקרני דאומנא עובר משום בל תשקצו:

מכל אשר במים וגו'. [בימים] זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ובנחלים אלו נהרות שנאמר ונהר יוצא מעדן. אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכין בימות החמה עד שאתה מרבה את הביברין תלמוד לומר במים. יכול לענין היתר עשה אתכל המים כימים וכנחלים [מנין אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים] תלמוד לומר ימים ימים נחלים נחלים לגזרה שוה מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר עשה את כל המים כימים וכנחלים אף לענין איסור עשה את כל המים כימים וכנחלים. אתה אומר לכך נאמר במים במים שהתרתי הם המים שאסרתי. או אינו אלא במין שהתרתי באותו מצין אסרתי ואיזה מין התרתי בעל עצמות ופרה ורבה. ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה אין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שאתה מרבה להביא את הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה תלמוד לומר וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' לא תאכלו. אין לי אלא המרבה בקשקשין ובנפירין כגון קיפונות מנין אפילו אין לו אלא קשקשת אחת ואין לו אלא סנפיר אחת תלמוד לומר וקשקשת. רבי יהודה אומר אף שני קשקשין שנאמר קשקשת ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ושריון קשקשים הוא לבוש. ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגנים אלו קשקשים שלו, תחתיו חדודי חרס אלו סנפירין שלו. תאכלו לרבות את הטהור שבמעי הטמא. יכול אף הטמא שבמעי הטהור תלמוד לומר אותם. ומה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא ושבמעי הטהור טהור ודגים אינן כן. לפי שאינן גידוליו. תאכלו לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אף על פי שנימוק תלמוד לומר אותם. חיה זו חית הים. נפש להביא את הסילנית (נ"א הסירונית). יכול תהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי תלמוד לומר זאת, שקץ לאסור צירן ורוטבן ואת הקיפה שלהן. הם פרט לשאין בהן בנותן טעם. לכם מותרין בהנאה. ושקץ יהיו לכם לרבות את עירובו. כמה יהיה בו ויהא אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהוא חמש סלעים בגליל בגרב וכל גרב שמחזיק סאתים דג טמא צירו אסור. ר"י אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מששה [עשר] בו. מבשרם לא מן העצמות ולא מן הסנפירין שלהם. ואת נבלתם תשקצו לרבות היבחושים שסינגן. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים מה תלמוד לומר. שיכול אין לי אלא המעלה סמיני טהרה שלו ליבשה השירן במים מנא לן תלמוד לומר במים. שקץ הוא לכם שלא תעשה בהן סחורה. שקץ תשקצו לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ואת ביציהן ועורותיהן ואת עירוביהן. אלה, הם, מן, הרי אלו מיעוטין פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפים ולנוצה. לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל. או לא יאכלו לאסרו בהנאה תלמוד לומר לא תאכלום הא כיצד באכילה אסורין בהנאה מותרין ומה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל. הילכתא קוקאני אסירי דמינם ניים וקא עיילי ליה באוסייה. [תולעים דרני דבשרא אסירי דכוורי שריין] א"ל רבינא לאימא אבלע לי ואנא איכול. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא (נפחא) לרבינא מ"ש מדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות הדרנין שבבהמה. א"ל הכי השתא בהמה בשחיטה הוא דקא משתרי והני מדלא קא מהניא להן שחיטה באיסורייהו קא קיימי, דגים באסיפה בעלמא הוא דקא מישתרו והכי כי גדלי בהתירא קא גדלי. סימני העוף לא נאמרו. ולא והתניא את הנשר ואת הפרס מה נשר שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא אף כל כיוצא בו טמא. תורים מה תורים שיש להם אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף אין דורסין ואוכלין וטהורים אףכל כיוצא בהן טהורים. אמר אביי לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי כופרים. תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר דלית ליה כלל הוא דלא תיכול הא איכא דאית ליה חד אכול. אלא תורים דכתב רחמנא למאי הילכתא. אמר רב עוקבא בר חמא לקרבן. רבי עקיבא אומר נאמר כאן נשר ונאמר להלן נשר מה נשר האמור להלן עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל ככל תאכל אף נשר האמור להלן עשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל אף נשר האמור כאן נעשה כל האמורין עם הנשר בל תאכיל ככל תאכל. רבי ישמעאל אומר נאמר כאן דיה ונאמר להלן איה מה דיה האמורה להלן עשה את הדאה מן דיה אף איה האמורה כאן נעשה הדאה מן איה:

את כל עורב תני עורב זה עורב. למינו רבי אליעזר אומר להביא את הזרזיר. א"ל לרבי אליעזר והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלין אותן מפני שיש להן זפק אמר ליה עתידין ליתן את הדין.

דבר אחר למינו רבי אליעזר אומר להביא סנונית לבנה אמרו ליה והלא אנשי גליל העליון היו אוכלין אותו שקורקבנו נקלף א"ל אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב. אמר רב יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה רבי אליעזר וחכמים. תנו רבנן עורב זה עורב, את כל עורב להביא עורב העמקי והבא בראש יונים. עורב זה עורב. אטו קמן קאי. אלא עורב זה עורב שחור. וכן הוא אומר שחורות כעורב, עורב העמקי זהו עורב חוורת. וכן הוא אומר מראהו עמוק מן העור כמראה חמה העמוקה מן הצל. והבא בראש יונים אמר רב פפא לא תימא דאתי בריש יוני אלא דדמי רשיה לדיונה (כתוב ברמז קי"ג):

ואת בת היענה אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא אי זו זו ביצה טמאה. ודילמא היינו שמה לא ס"ד דכתיב בת עמי לאכזר כיענים במדבר. ולא והכתיב אעשה מספר כתנים ואבל כבנות יענה כיענה זו שמתאבלת על בנותיה ושכנו שם בנות יענה כיענה זו שהיא שוכנת עם חברותיה. תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה, ואי סלקא דעתך ביצה ביצה בתמימר שירה היא. אלא קרי לה הכי וקרי לה הכי מדפסיק להו ספרא בתרתי שמע מינה תרתי שמי נינהו. אלא מעתה כדרלעומר דקא פסיק להו כפרא הכי נמי דתרתי שמי נינהו. התם בשתי תיבות קא פסיק להו בשני שיטין לא קא פסיק להו וכו'. תנו רבנן הנץ זה הנץ, למינהו להביא את בר הדיא, מאי בר הדיא אמר אביי שורינקא. ואת הכוס ואת השלך אמר רב יהודה שלך זה השלוה דגים מן הים. דוכיפת שהודו כפות וזהו שהביא שמיר לבית המקדש ר' יוחנן כי הוה חזי שלך אמר משפטיך תהום רבה. וכי חזי נמלה אמר צדקתך כהררי אל. ואת התנשמת תנו רבנן תנשמת באוות שבעופות. או אינו אלא באוות שבשרצים. אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בעופות אף כאן בעופות ותני נמי גבי שרצים כי האי גוונא תנשמת זו באוות שבשרצים וכו'. ואת הקאת ואת הרחם אמר רבי יהודה קאת זה הקוק, רחם זה שרקרק. אמר רבי יוחנן למה נקרא שמו רחם כיון שבא רחם באו רחמים לעולם. אמר רב ביבי בר אביי והוא דיתיב אמירי וקא עביד שרקרק. וגמירי דאי יתיב אארעא ושריק אתא משירא דכתיב אשרקה להם ואקבצם. אמר ליה רב אדא בר שימי למר בריה דרב אידי והא ההוא דיתיב אביי כרבא ושרק ואתי גללא ואפסקיה למוחיה. ההיא בדאה הוה:

ואת החסידה אמר רב החסידה זו דיה לבנה ולמה נקרא שמה חסידה שעושה חסידות עם חברותיה. ואנפה זו דיה רגזנית. ולמה נקרא שמה אנפה שהיא מנאפת עם חברותיה. אמר רב חסדא אמר רב כ"ד עופות טמאין הן. אמר ליה רב חנן בר רב חסדא דהיכא אי דויקרא עשרים הוו אי דמשנה תורה כי אם הוו. וכי תימא דאה דכתיב בויקרא ולא כתיב במשנה תורה שדייה עילוייהו אכתי כ"ב הוו. אמר ליה הכי אמר אבוה דאמך משמיה דרב למינה למינה למינהו למינהו הרי כאן ארבע, אי הכי כ"ו הוו. אמר אביי ראה ודאה אחת הוא. דאי סלקא דעתך תרין אינון מכדי משנה תורה לאוספי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב דאה ומאי שנא הכא דכתיב ראה אלא לאו שמע מינה ראה וראה אחת היא, ואכתי כ"ה הו. אמר אביי כשם שראה וראה אחת היא כך איה ודיה אחת היא. דאי ס"ד תרי אינון מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא הכא דכתיב למינה אאיה זמאי שנא התם דכתיב למינה אדיה אלא שמע מינה איה ודיה אחת היא. וכי מאחר דאחת היא למה לי למיכתב איה ודיה. לכדתניא רבי אומר אקרא אני איה דיה למה נאמר כדי שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק תהא קורא אתה איה והוא קורא דיה אתה קורא דיה והוא קורא איה לכך כתב במשנה תורה הראה ואת האיה והדיה למינה. ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו ראה זה איה למה נקרא שמה ראה שהיא רואה ביותר וכן הוא אומר נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה. מיתיבי למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה מאי לאו מדבהמה אתא לאוסופי עופות נמי לאוסופי. לא התם לאוסופי הכא לפרושי כו'. ומדראה היינו איה מכלל ראיה לאו היינו דיה מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מ"ש התם דכתיב למינה ומאי שנא הכא דלא כתיב למינה אאיה אלא לאו שמע מינה ראה איה ודיה אחת היא. ומדראה איה ודיה אחת היא מכלל דדאה מין אחר הוא מכדי משנה תורה לאוסופי הוא דאתא מאי שנא התם דכתיב ראה ולא כתיב דאה אלא ש"מ ראה ודאה איה ודיה אחת הן. תנא עומדת כאן בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל. תניא איסי בן יהודה אומר מאה מיני עופות טמאין יש במזרח וכולן מין איה הן. תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טהורה מועטת מן הטמאה לפיכך מנה הכתוב בטהורה וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים. מאי קמ"ל כדרב הונא דאמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. תנא אבימי בריה דרבי אבהו שבע מאות מיני דגים ושמונה מאות מיני חגבים ולעופות טהורים אין מספר. אמר רבי יצחק עוף טהור נאכל במסורות ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור. אמר ר' יוחנן והוא שבקי בהם ובשמותיהם:

את זה תאכלו מכל שרץ העוף. תניא רבי יעקב אומר זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא. שרץ עוף טמא בהדיא כתיב ביה. אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משרץ ואי זה זה דבש דבורים, יכול אף דבש הגזין והצירעין, אמרת לא מה ראית לרבותדבש דבורים ולהוציא הנזין והצירעין. מרבה אני דבש דבורים שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש להם שם לווי:

אשר לו כרעים. תנו רבנן אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל הזה מותר. רבי אלעזר ברבי יוסי אומר אשר לו כרעים אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל אמר אביי אסחרא. ג' לו כתובין בתורה בלמאן דאמר אל"ף וקורין בלמאן דאמר וא"ו אשר לו כרעים אשר לוחומה אם לוא יגיד. תנו רבנן את אלה מהם תאכלו תא הארבה למינו ארבה זה גובאי, סלעם זה רשון, תרגול זה ניפול, חגב זה נדיין. ומה תלמוד לומר למינו למינהו למינהו למינהו ד' פעמים להביא צפורת כרמים ויוחנא ירושלמית והערצוביא והדיובנית. דבי רבי ישמעאל תנא אלו כללי כללות ואלו פרטי פרטות. ארבה זה גובאי ומה תלמוד לומר למינהו להביא צפורת כרמים. אין לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת מנין תלמוד לומר סלעים זה ניפול, למינהו להביא את האושכף. אן לי אלא הבא ואין לו גבחת הבא ויש לו נבחת הבא ואין לו זנב הבא ויש לו זנב מנין תלמוד לומר חרגול זה רשון. למינהו להביא את הכרפסת ואת השהלנית. אין לי אלא הבאואין לו גבחת הבא ויש לו גבחת הבא ואין ראשו ארוך [הבא וראשו ארוך] מני. אמרת הרי אתה דן בנין אב משלשתן לא ראי ארבה כרא תרגול ולא ראי חרגול כראי ארבה ולא ראי שניהם כראי סלעם ולא ראי סלעם כראי שניהם הצד השוה שבהם שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולים וכנפיו חופין את רובו [אף וכו'], והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים ד' כנפים וקסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, תלמוד לומר חגב ששמו חגב. אי שמו חגב יכול אפילו אין בו סימנין הללו, תלמוד לומר למינהו עד שיהא בו סימנין הללו. פריך רב אחאי מה להנך שכן אין ראשן ארוך. אלא אמר רב אחאי סלעם קרא יתירא היא, לא לכתוב רחמנא סלעם ותיתי מארבה ומחרגול. דמאי פרכת מה לארבה שכן אין לו גבחת הרי חרגול דיש לו גבחת מה לחרגול דיש לו זנב הרי ארבה דאין לו זנב סלעם דכתב רחמנא למה לי אם אינו ענין לגופיה תנהו ענין לראשו ארוך, במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי רבי ישמעאל בראשו ארוך קא מיפלגי תנא דבי רב סבר אשר לו כרעים כלל ארבה סלעים חרגול חגב למינהו פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט דמיניה אין דלאו מיניה לא. ואיתרבי כל דדמי ליה משני צדדין. ותנא דבי רבי ישמעאל סבר אשר לו כרעים כלל ארבה חרגול סלעם חגב פרט למינהו חזר וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ומרבה כל דדמי ליה בחד גיסא (בארבעה סימנין) והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא אשר לו כרעים דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול כללא בתרא עד דשוו בארבעה סימנין. אין תנא דבי ר' ישמעאל דריש כללי ופרטי כי האי גוונא, מאי שנא התם דאמר סלעם זה רשון חרגול זה ניפול ומאי שנא הכא דאמר סלעם זה ניפול חרגול זה רשון. מר כי אתריה ומר כי אתריה:

כל שרץ העוף ההולך על ארבע וגו'. יכול הכל יהא אסור תלמוד לומר את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע. יכול יהא הכל מותר תלמוד לומר ארבה וסלעם וחרגול וחגב. אין לי אלא אלו בלבד מנין לרבות שאר המינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד הריני לומד סתום מן המפורש מה ארבה שיש לו ארבע רגלים וכו'. רבי אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים שקץ הוא לכם אם יש לו חמש הרי הוא טהור. שקץ הוא פרט לערבוביא מכאן אמרו חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסל את צירן. העיד רבי צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. ולאלה תטמאו יכול לכל האמור בענין, ומה אמור בענין בהמה חיה עופות וחגבים יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולן. תלמוד לומר בהמה, אוציא את הדגים הגדלים בים שאין (במינם) מקבלין טומאה ולא אוציא את החגבים, תלמוד לומר מפרסת. אוציא את החגבים שאין למינן טומאה ולא אוציא את העופות שיש למינן טומאה, תלמוד לומר פרסה. אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור. ודין הוא ומה אם בהמה שיאן מטמא בגדים אבית אבליעה אבר מן ההיממנה מטמא, עוף שמטמא בגדים אבית אבליעה אינו דין שיהא אבר מן החי ממנו מטמא תלמוד לומר ושסע. אין לי אלא בהמה טהורה בהמה טמאה מנין תלמוד לומר אשר היא, חיה טהורה מנין תלמוד לומר (פרסה) [מפרסת]. חיה טמאה מנין תלמוד לומר פרסה. לשסועין מנין תלמוד לומר ושסע. לשאין שסועין מנין תלמוד לומר איננה שוסעת. מעלת גרה בבהמה מנין תלמוד לומר מעלת גרה. לשיאן מעלה גרה מנין תלמוד לומר איננה מעלה, והלא חזיר מפריס ומשסע יכול לא יהא אבר מן החי מיטמא הימנו תלמוד לומר וגרה איננה מעלה. טמאים במה הכתוב מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה. אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למטה. הא במה הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא נאמר טמא באדם ונאמר טמא בבהמה מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה. הן אם נחמיר באדם בטומאה חמורה נחמיר בבהמה בטומאה קלה אני אדיננו מן השרצים הקלים טמא בשרץ טמא בבהמה מה שרץ אבר מן החי הימנו מטמא אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא. הן אם נחמיר בשרץ שעשה דמו כבשרן נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה אני אדיננו מן אבר מן המת חמור ממנו ומה אם אבר מן המת שיאן איסורו נוהג בבני נח כישראל הרי הוא מטמא. אבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל אינו דין שיטמא. לא אם אמרת באבר מן המת שהבשר הפורש ממנו טמא תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הואיל והבשר הפורש ממנו טהור לא יטמא תלמוד לומר הנוגע והנושא להביא את אבר מן החי, יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא תלמוד לומר נבלה מה נבלה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מה נבלה גידין ועצמות אף אבר מן החי גידין ועצמות. רבי אומר מה נבלה [כברייתה] בשר גידין ועצמות אף אבר מן החי כברייתו בשר גידין ועצמות. הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. והלא דין הוא ומה אם משא מועט הרי הוא מטמא בגדים מגע מרובה אינו דין שיטמא בגדים, תלמוד לומר הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים והלא דין הוא ומה אם מגע מרובה אין מטמא בגדים משא מועט אינו דין שלא יטמא בגדים תלמוד לומר הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים. יכול אף הצרעה תלמוד לומר בגד. אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב טומטמא בנגעים מנין גדול צביע קטן לבן קטן צבוע עד שאתה מרבה שביץ של שבכה והגלגלין תלמוד לומר בגד בגדיו ריבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים תלמוד לומר טמא. יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס. מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערו שכנגדו תלמוד לומר טמא. לכל הבהמה להביא את השלילה שיהא אבר מן החי ממנו מטמא. טמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה. יכול יצטרפו עם המתים החמורין תלמוד לומר הם. יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם נבלות הקלות תלמוד לומר הם:

הם הנוגע בהם יטמא. להביא את בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה והלא דין הוא שרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו אף בהמה טמאה לא תטהרנה שחיטתה. או כלך לדרך זו טרפה אסורה באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה מה טרפה שחיטתה מטהרתה אף במה טמאה תטהרנה שחיטתה. נראה למי דומה דנין דבר שאין למינו שחיטה. מדבר שאין למינו שחיטה ואל תוכיח טרפה שיש למינה שחיטה. או כלך לדרך זו דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא ואל יוכיח שרץ שאין מטמא במשא תלמוד לומר כל הנוגע בהם יטמא להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה:

כל הולך על כפיו זה הקוף. כל הולך להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אבני השדה ואת כלב הים. החיה זו חיה טהורה. טמאה מנין תלמוד לומר ההולכת על ארבע. בכל החיה להביא את את הפיל אם נאמר למעלה למד נאמר למטה אלא עליונים באבר מן החי ותחתונים באבר מן המת. והלא דין הוא ומה אם אבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור הרי הוא מטמא אבר מן מת שהבשר הפורש ממנו טמא אינו דין שיהא מטמא. לא אם אמרת באבר מן החי שאיסורו נוהג בבני נח כישראל תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל והואיל ואין איסורו נוהג בבני נח כישראל לא יטמא תלמוד לומר הנוגע. והנושא להביא אבר מן מת. הנוגע יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בנדים. והלא דין הוא ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמן במשא נטמאו מחמת הנושא מקים שנטמאו מחמת עצמן במגע אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע תלמוד לומר הנוגע יטמא עד הערב ואין הנוגע מטמא בגדים. הנושא יכבס בגדיו מלמד שהנושא מטמא בגדים קל וחומר שלא יטמאו מחמת עצמן במגע. ומה אם במקום שנטמאו מהמת הנושא לא נטמאו מחמת עצמן במשא מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמן במגע תלמוד לומר כל הנוגע בהם יטמא בין אדם בין כלים. קל וחומר שיטמאו מחמת עצמן במשא, ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע יטמאו מחמת עצמן במגע מקום שנטמאו מחמת הנושא אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא תלמוד לומר לכם לכם הם מטמאים ואין מטמאים לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא. הנושא ולא הנשא:

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החלד והעכבר וגו' אלה הטמאים לכם מה תלמוד לומר לפי שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם שומע אני טומאת הגויות וטומאת קדושות ומנין תלמוד למור החולר והעכבר והצב למינהו. טמאים יכול יהו אלו מטמאים אדם וכלים ואלו יהו מטמאים אדם ולא כלים או כלים ולא אדם תלמוד לומר אלה אין לך אלא אלו או אינו מוציא אלא כל שאינו כעין הפרט מה מפרט מפורש בעל עצמות ופרה ורבה אף אין לי אלא בעל עצמות ופרה ורבה מנין בעל עצמות ואין פרה ורבה פרה ורבה ואין בעל עצמות. עד שאתה מרבה להביא את בעלי עצמות שהם פרים ורבים תלמוד לומר אלה הטמאים לכם בכל השרץ אין לך מטמא בשרץ אלא אלו בלבד. וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. והלא דין הוא ומה אם בהמה שהיא מטמאה במשא לא עשה דמה כבשרה שרץ שאין מטמא במשא אינו דין שלא נעשה דמו כבשרו. תלמוד לומר וזה לכם הטמא להביא את דמו שיטמא כבשרו. יכול יכשיר את הזרעים ודין הוא ומה דם בהמה שאין מטמא טומאה חמורה מכשיר את הזרעים דם שרץ שמטמא טומאה חמור' אינו דין שיכשיר את הזרעים. תלמוד לומר לכם לכם הוא מטמא ואינו מכשיר את הזרעים:

דם השרץ ובשרו מצטרפין בכעדשה. כלל אמר רבי יהושע כל שטומאתו ושעורו שוין מצטרפין. טומאתו ולא שעורו שעורו ולא טומאתו לא שעורו ולא טומאתו שוין אין מצטרפין. מתיב רבי יוסי בר' חנינא הטמאים מלמד שהם מצטרפין ואפילו שרץ ושרץ שרץ ודם בין משם אחד בין משני שמות. אמר רב יוסף כאן בכולםכאן במקצתן. שאל ר' מתיא בן חרש את ר' שמעון בן יוחאי ברומי מנין לדם שרצים שהוא טמא א"ל דאמר קרא וזה לכם הטמא. אמרו לו תלמידיו חכים לו בן יוחאי. אמר להם תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר יוסי. שפעם אחת גזרה מלכות רומי שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו את נשותיהם נדות הלך רבי ראובן בן איצטרובלי וספר קומי והלך וישב ביניהם אמר להם מי שיש לו אויב יעני או יעשיר אמרו ליה יעני א"ל אםכן לא יעשו מלאכות בשבת כדי שיענו אמרו טבות אמרת ובטלוה חזר ואמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא אמרו יכחיש אמר להם אם כן ימולו בניהם לשמונה שיכחישו אמרו טבות אמרת ובטלוה. חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או ימעט אמרו ליה ימעט א"ל אם כן לא יבעלו נשותיהם נדות ובטלוה הכירו בי שהוא יהודי החזירום אמרו מי ילך ויבטל את הגזרה ילך רבי שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים ואחריו ר' אלעזר בר' יוסי. אמר להן ר' יוסי אילו היה אבא חלפתא קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' שמעון בן יוחאי אילו היה אבא יוחאי קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם ר' יוסי אנא אזיל דילמא עניש ליה רבי שמעון בן יוחאי דקא מסתפינא וכו'. כשהיו מהלכין בדרךנשאלה שאלה לפניהם מנין לדם שרצים שהוא טמא עקם פיו רבי אלעזר ברבי יוסי ואמר וזה לכם הטמא. אמר להם רבי שמעון בן יוחאי מעקימת שפתיך ניכר שתלמיד חכם אתה אל יחזור הבן לשלום אצל אביו וכו' יצא לקראתו בן תמליון. א"ל רצונכם אבוא עמכם. בכה רשב"י ואמר ומה שפחה של בית אבא נזדמן לה מלאך שלשה פעמים ואנו לא פעם אחת יבוא הנס מכל מקום. קדם הוא על בברתיה דקיסר כי מטא להתם אמר בן תמליון צא בן תמליון צא כיון דקרו ליה נפק אזל אמר להון שאילו כל דאית לכון ושקילו כל מה דאית לכון. על לגבי גנזא אשכח לההוא איגרתא שקלוה וקרעוה. והיינו דאמר ר' אליעזר אני ראיתי את הפרוכת ברומי והיו עליה כמה טיפי דמים:

החולד והעכבר. תנו רבנן מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבבית ששמו עכבר. ודין הוא טימא בעכבר וטימא בחולדה מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ. אי כלך לדרך זו טומא בחולדה וטימא בעכבר מה חולדה כל ששמו חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר אביא עכבר שבים ששמו עכבר תלמוד לומר על הארץ. או אינו אומר על הארץ אלא על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא תלמוד לומר שהורץ כל מקום ששורץ. או אינו אומר השורץ אלא כל המשריץ יטמא שאינו משריץ לא יטמא אוציא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה ודין הוא טימא בא לדה טימא בעכבר מה חולדה כל ששמו חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר. או כלך לדרך זו טימא בחולדה טימא בעכבר מה חולדה פרה ורבה אף עכבר פרה ורבה תלמוד לומר בשרץ. א"ל ההוא מרבנן לרבא אימא בשרץ לאתויי עכבר שחציו בשר וחציו אדמה השורץ כל שהוא שורץ אפילו עכבר שבים. ואי משום על הארץ על הארץ יטמא ירד לים לא יטמא. א"ל ומאחר דשותיה לים מקום טומאה מה לי הכא ומה לי התם. והאי על הארץ מיבעי ליה להוציא ספק טומאה צפה דאמר רבי יצחק דר אברימי על הארץ להוציא ספק טומאה צפה. תרי על הארץ כתיבי. תנו רבנן והצב זה הצב. למינהו להביא ערוד ובן הנפילים וסלמנדרא. וכשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה היה אומר מה רבו מעשיך ה' יש לך בריות גדולות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה. שבים אלמלי עולות ליבשה מיד מתות. ושביבשה אלמלי יורדות לים מיד מתות. יש לך בריות גדולות באור ויש לך בריות גדולות באויר, שבאויר אלמלי עולות לאור מיד מתות ושבאור אלמלי יורדות לאויר מיד מתות, הדא הוא דכתיב מה רבו מעשיחך ה' כלם בחכמה עשית. תנו רבנן כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, אמר ר' זירא מאי קראה והאזינו כל יושבי חלד:

התנשמת זו] באוות שבשרצים, או אינו אלא באוות שבעופות, אמרת צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בשרצים אף כאן בשרצים:

אלה הטמאים לכם לרבות את עורותיהם. יכול כל עורות כולם תלמוד לומר אלה. אלו עורות הטמאים עור האנקה והכח והלטאה והחמט והנשמת. רבי יהודה אומר הלטאה כחולדה. ר"י בן נורי אומר שמונה שרצים יש להם עורות והא אלה אכולהו כתיב, אמר רב הונא אמר רב למינהו הפסיק הענין. וליחשוב נמי תנשמת, רב תנא ותני תנשמת. והא תנא דידן לא תני תנשמת, תנא דידן סבר לה כרבי יהודה דאזיל בתר גישתא ובגישתא דהלטאה פליגי:

תנו רבנן הטמאים לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול אפילו לא ריקמה תלמוד לומר השרץ מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה. יכול אפילו לא ניבו תלמוד לומר הנוגע יטמא את שאפשר לו ליגע טמא את שאי אפשר לו ליגע טהור וכמה נקיבתן כחוט השערה. הטמאים מלמד שמצטרפים זה עם זה בדם וכו'. כל הנוגע בהם יטמא לרבות ידות הכלים, יכול ביותר מכשעור תלמוד לומר בהם כל שהוא לצרכם דברי ר' עקיבא. א"ל ר' יוחנן בן נורי הכתוב הוא אומר במטמא ואתה אומר במיטמא. א"ל אף אני איני אומר אלא הנוגע בהם יטמא עד הערב אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה משקים טמאים מטא טומאת ערב. יטמא עד הערב הנוגע בהם, יכול בחייהם תלמוד לומר במותם, אי במותם יכול ולא בשחיטתן תלמוד לומר בהם ואף על פי ששחוטין. הא מה אני מקיים בהם במותם ולא בחייהם. הנוגע בהם יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהם יכול במקצתן תלמוד לומר בהם הא כיצד עד שיגע במקצתן שהוא ככולן שערו חכמים שעורו בכעדשה שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה, רבי יוסי בר' יהודה אומר כזנב הלטאה. וכל אר יפול עליו מהם במותם יטמא במי הוא מדבר אי במיתתן הרי מיתתן אמורה אם באבר מן המת הרי אבר מן המת אמור למעלה הא במי הוא מדבר באבר מן החי. והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה אבר מן החי הימנה מטמא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיהא אבר מן החי הימנו מטמא, לא אם אמרת בבהמה שמטמאה במשא תאמר בשרץ שאינו מטמא במשא הואיל ואינו מטמא במשא לא יהא אבר מן החי הימנו מטמא תלמוד לומר וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא להביא אבר מן החי. יכול אפילו תלוי בו בשערה תלמוד לומר אשר יפול אין טמא עד שיפול. יכול אף בשר הפורש מן החי טמא תלמוד לומר במותם מה מיתה שאין לה חליפין אף אבר מן החי שאין לו חליפין דברי ר' יוסי הגלילי, ר' עקיבא אומר מה מיתה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. רבי אומר מה השרץ בשר גידים ועצמות (כתוב לפנים על וכי ימות מן הבהמה):

תנו רבנן ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו להביא אבר ובשר המדולדלין בבהמה חיה ועוף ושחטן שהן אסורין. ואמר רבה בר חנה אמר ר' יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה בלבד. יתיב רב יוסף קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר אמר רב יהודה אמר רב אכלו לזה לוקה. א"ל ההוא מרבנן לא תציתו ליה לההוא גברא הכי אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב אכלו לזה אינו לוקה. אמר רב הונא אנו אמאן נסמוך, אהדרינהו רב יוסף לאפיה, א"ל מאי קשיא כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול כי אמר איהו בשחיטה דאינה עושה ניפול. אמר רבינא מנא האי מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול דכתיב ועל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם, מגבלתם נפקא, אלא ש"מ מיתה עושה ניפול. א"ל רב אדא בר אהבה לרבא והא קרא בשרצים כתיב, א"ל אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו תנהו ענין לבהמה. ואכתי מיבעי ליה כעין מיתה לחים מטמאין יבשים אין מטמאין, תרי במותם כתיבי:

בעי רבא נמלה שחסרה מהו שעור גמירי לה והא חסר או בריה גמירי לה והא איכא, ת"ש בהם יכול בכולן תלמוד לומר מהם. אי מהם יכול מקצתן וכו' כדלעיל ש"מ שעורא גמירי לה כי בעינא בה נשמה תיבעי לך. בהם יכול בכולם תלמוד לומר מהם, אי מהם יכול מקצתן תלמוד לומר בהם, הא כיצד כאן בלח כאן ביבש. מכל כלי עץ יכול אף הסולם והקולב והאנחותא והמנורות תלמוד לומר מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ, יכול שאני מוציא את השלחן והטבלא והדולבקי תלמוד לומר כל כלי ריבה. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו, אחר שרבה הכתוב ומעט תלמוד לומר שק. מה שק מיוחד שמשמש את האדם ואת משמשי האדם אף אני ארבה את השלחן והטבלא והדולבקי שמשמשין את האדם ואת משמשי האדם ומוציא אניאת הסולם שמשמש את האדם ואין משמש את משמשי אדם. והאנחותא והקולב והמנורה שמשמשין את משמשי אדם ואין משמשין את האדם. כלי עץ יכול אף שידה תיבה ומגדל כוורת הקש כוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אף על פי (שאין) [שיש] להם שולים שמחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש תלמוד לומר מכל כלי עץ ולא כל כלי עץ. או בגד או עור (כתוב ברמז תנ"ה). יכול שאני מוציא את הדרדר עגלה וקסדור קסתות מלכים ועריבת העבדנין ובור ספינה קטנה וארון. תלמוד לומר כל כלי עץ ריבה, ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו. אחר שרבה הכתוב ומעט תלמוד לומר שק מה שק מיוחד שמיטלטל במלואו אף אני מרבה את דרדר עגלה קסדור קסתות מלכים עריכת העבדינין בור ספינה קטנה וארון שהן מיטלטלין במלואן ומוציא את השידה תיבה ומגדל כוורת הקש כוורת הקנים בור ספינה אלכסנדרית אף על פי שיש להם שולים ומחזיקין ארבעים סאה בלח שהן כורים ביבש שאין מיטלטלין במלואן. רבי מאיר אומר כל המנוי לטהרה טהור והשאר טמא. רבי יהודה אומר כל המנוי לטומאה טמא והשאר טהור. אין בין דברי רבי מאיר לדברי רבי יהודה אלא עריבת בעל הבית. רב נחמן אומר קופות גדולות והסאים הגדולים שיש להן שולים ומחזיקין [ארבעים] סאה בלח שהן כורים ביבש הרי אלו טמאים שאף על פי שיאן מיטלטלים במלואן מיטלטלין במשתייר בהן. יכבס יכול אף (הצפד) [הציפה] תלמוד לומר בגד. אי בגד יכול בגד גדול לבן המטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול צבוע [קטן] לבן קטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה וגלגילין תלמוד לומר בגד בגדים ריבה. מנין לרבות את הלבדים תלמוד לומר או בגד או עור. יכול אף עורות של ים יהו טמאים והלא דין הוא טמא בנגעים וטמא בשרצים מה נגעים פטר בהן עורות שלים אף שרצים יפטור בהם עורות של ים וקל וחומר הוא ומה נגעים שטימא בהן שתי וערב פטר בהן עורות של ים. שרצים שלא טימא בהן שתי וערב אינו דין שיפטור בהן עורות של ים. לא אם אמרת בנגעים שלא טמא בהן צבועין תאמר בשרצים שטמא בהן צבועין והואיל וטמא בהן צבועין יטמא בהן עורות של ים תלמוד לומר בגד. מה בגד מן הגדל בארץ אף עורות מן הגדל בארץ. יכול שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ כל שהוא תלמוד לומר או עור להביא את שחיבר לו הגדל בארץ כל שהוא אפילו חוט אפילו משיחה ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו לטומאה. יכול אף עור המצה ועור החיפה במשמע תלמוד לומר אשר יעה מלאכה בהם יצא ועור המצה ועור החיפה שלא נעשתה בהן מלאכה. אוציא וכו' ולא אוציא את עורות רצועות סנדלין שנעשה מלאכה בהן תלמוד לומר כלי יצאו עורות רצועות סנדלים שאינם כלים. יכול שאני מוציא את עורות אהלים תלמוד לומר או עור להביא את עורות אהלים:

תנא דברי רבי ישמעאל הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן צמר ופשתים. עור אין לי אלא עור בהמה טהורה עור במה טמאה מנין תלמוד לומר או עור:

כי אתא רב דימי אמר מנין לתכשיט כל שהוא טמא מציץ, אריג כל שהוא טמא מאו בגד, אריג ותכשיט כל שהוא טמא מכל כלי מעשה. ואף על גב דבמדין כתיב, גמר כלי כלי מהתם, מוסיף שק על הבגד אף על פי שאינו אריג טמא, למאי חזי. אמר ר' יוחנן שכן אני קולע שלש נימין ותולה בצואר בתו. תנו רבנן שבת קודש אין לי אלא שק מנין לרבות את הקילקלי ואת החבק תלמוד לומר או שק. יכול שאני מרבה את החבלים והמשיחות תלמוד לומר שק מה שק מיוחד טווי ואריג. הרי הוא אומר במת וכל מעשה עזים תתחטאו. יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות תלמוד לומר בגד ועור לגזרה שוה מה בגד ועור האמור בשרץ לא טימא אלא טווי ואריג אף כשטימא במת טווי ואריג ומה בגד ועור האמור במת טימא כל מעשה עזים אף בשרץ טימא כל מעשה עזים, מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה תלמוד לומר או שק. והא אפיקתיה לקילקלי וחבק, הני מילי מיקמי דתיתי גזרה שוה השתא דאתא לגזרה שוה אייתר ליה. אין לי אלא בשרץ במת מנין, נאמר בגד ועור לגזרה שוה מה כשטמא בשרץ עשה דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה כמעשה עזים. מופנה דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה לאיי אפנויי מופנה, מכדי שרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וסמיך ליה או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתיב בשרץ למה לי, לאפנויי. ובמת נמי אפנויי מופנה מכדי מת איתקש לשכבת זרע דכתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וגו' עור דכתיב במת למה לי לאפנויי. הרי הוא אומר במת וכל מעשה עזים יכול יטמא חבלים ומשיחות ודין הוא נאמר טמא במת וטמא בשרץ מה בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג אף במת לא יטמא אלא טווי ואריג, הן אם הקל בשרץ הקל נקל במת החמור תלמוד לומר בגד ועור לגזרה שוה, אין לי אלא שק העשוי מן העזים, העשוי מן החזיר ומזנבה של פרה מנין תלמוד לומר שק. אין לי אלא בשרץ במת מנין ודין הוא ומה בשרץ הקל עשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים אף במת החמור נעשה בו מעשה חזיר כמעשה עזים, הן אם ריבה טומאת ערב מרובה נרבה טומאת שבעה מועטת. תלמוד לומר בגד ועור לגזרה שוה. כל כלי לרבות את הקליעה ואת הקמיעה ואת התפילין. יכול שאני מרבה את העץ ואת העבות תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה בהם ולא העושה מלאכה באחרים. יכול שאני מרבה אף חפוי כלים תלמוד לומר בהם פרט לחפוי כלים. במים יובא כולו כאחד. יכול מקצתו תלמוד לומר ובא השמש וטהר מה ביאת שמש כולו כאחד אף ביאתו במים כולו כאחד. וטמא עד הערב יכול לכל דבר, תלמוד לומר וטהר. אי וטהר יכול לכל דבר תלמוד לומר וטמא עד הערב הא כיצד טהור (לחולין) [למעשר] מבעוד יום, לתרומה משתחשך. ואיפוך אנא, מסתברא כי היכי דחמירא אכילה דתרומה מאכיליה דמעשר ה"נ חמירא נגיעה דתרומה מנגיעה דמעשר. ואיבעית אימא נגיעה דתרומה מהכא נפקא בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא. אזהרה לאוכל מנין תלמוד לומר ולא יאכל מן הקדשים. או אינו אלא אזהרה לנוגע תלמוד לומר בכל קדש לא תגע אל המקדש לא תבא מקיש קדש למקדש מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה אף קדש דבר שיש בו נטילת נשמה ובנגיעה ליכא נטילת נשמה והא דאפקה רחמנא בלשון נגיעה (מאי) [הכי] קאמר רחמנא נגיעה כי אכילה:

כלי חרש אין לי אלא חרס מנין לרבות כלי נתר תלמוד לומר וכלי חרס, מנין לרבות אוהלין ודין הוא ומה אם כלי עץ שטמא פשוטיו טיהר אוהלין כלי חרס שטיהר פשוטיו אינו דין שטיהר אהלין תלמוד לומר וכלי חרס לרבות אוהלין. מנין לרבות שברי כלי חרס תלמוד לומר וכל כלי חרס, מכאן אמרו הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שעורן בכדי סיכת קטן עד לוג. מלוג ועד סאה ברביעית. מסאה ועד סאתים בחצי לוג. מסאתים ועד לשש ועד חמש סאין בלוג דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אני איני נותן בהן מדה. אלא הדקין שבכלי חרס קרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין שעורן בכדי סיכת קטן, עד קדרות הדקות. מקדרות הדקות עד חביות לודיות ברביעית מלודיות עד לחמיות בחצי לוג, מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג נשקע דבר ולא נאמר עכשיו. (רב נחמן) [ר' נחמיה] ור' אליעזר בן יעקב חצבים גדולים שעורן כבשני לוגין. הפכין והחביצין והגלילין שעור קרקרותיהן כל (שאין) [שהן ואין] להן דפנות. אשר יפול מהם יש מהם שמטמא ויש מהם שלא מטמא פרט לתרנגולת שבלע את השרץ ונפלה לאויר התנור טהור ואם מתה טמא. אל תוכו את שיש לו תוך טמא ואת שאין לו תוך טהור פרט למטה לכסא לספסל לשלחן לספינה ולמנורה של חרס. עדות זו העיד חזקיה איש עיקוש לפני רבן גמליאל ביבנה שאמר משום רבן גמליאל הזקן כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחורים:

תנו רבנן אויר כלי חרס טמא וגבו טהור, אויר הכלים טהור וגבן טמא, נמצא טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים, טהור בכל הכלים טמא בכלי חרס. מנא הני מילי דתנו רבנן תוכו אף על פי שלא נגע. או אינו אאם כן נגע ר' יונתן בן אבטולמום אומר נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא מה תוכו האמור לטמא אף על פי שלא נגע אף תוכו האמור ליטמא אף על פי שלא נגע. והתם מנלן אמר ר' יוחנן התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל. א"ל רב אדא בר אהבה לרבא ויהא כלי חרס מטמא מגבו מקל וחומר ומה כל הכלים שאין מטמאין מאוירן מטמאין מגבן כלי חרס שמטמא מאוירו אינו דין שיהא מטמא מגבו, א"ק וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס. וכי אין צמיד פתיל עליו הוא דטמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור ויהו כל הכלים מטמאין מאוירן מקל וחומר. ומה כלי חרס שאינו מטמא מגבו מטמא מאירו כל הכלים שמטמאין מגבן אינו דין שיהו מטמאין מאוירן. א"ק תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר. והני תוכו הא דרשינהו ד' תוכו כתיבי, ותוכו, תוך תוכו, תוכו, תיכו, חד לגופיהוחד לג"ש וחד תוכו של זה ולא תוכו של אחר וחד תיכו ולא תוך תוכו ואפילו כלי שטף מציל. ולא יהיו כל הכלים מטמאין מגבן אלא מתוכן ובנגיעה מקל וחומר. ומה כלי חרס שמטמא מאוירו אינו מטמא מגבו כל הכלים שאין מטמאין מאוירן אינו דין שלא יהו מטמאין מגבן, א"ק וכל כלי פתיח וגו' האי הוא דכי אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור הא כל הכלים בין שיש צמיד פתיל עליהן בין שאין צמיד פתיל עליהן טמאין:

אל תוכו כשיפול לתוכו טמא ולא כשיפול לתוך תוכו. כיצד חבית הנתונה בתנור ופיה למעלה מן התנור שרץ בחבית אוכלין ומשקין שבתנור טהורין. וכי איזו מדה מרובה מדה לטמא או מדה ליטמא, מרובה מדה לטמא מליטמא שמטמא את אחרים מאחריו ואין מיטמא מאחוריו. ומה אם במקום שמטמא אחרים מאחריו לא טימא מתוך תוכו מקום שאין מטמא מאחריו ומה אם במקום שמטמא אחרים מאחריו לא טימא מתוך תוכו מקום שאין מטמא מאחריו אינו דין שלא יטמא את תוך תוכו. או מרובה מדת ליטמא מלטמא שמיטמא מבית השאור ואין מטמא את השאור אף הוא יטמא מתוך תוכו ואף על פי שלא טמא את תוך תוכו תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא ולא שבתוך תוכו. יכול אף על פי שניקבה תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא כמה שעורו של נקב כלי חרס בכונס משקה וכלי שטף במוציא זיתים. מכאן אמרו כוורת פתוחה ופקוקה בקש ומשולשת לאויר התנור שרץ בתוכה תנור טמא שרץ בתנור אוכלין ומשקין שבתוכה טמאין. ור' אליעזר אומר מצלת. אמר רבי אליעזר אם הצילה במת בחמור לא תציל בכלי חרס הקל. א"ל אם הצילה במת חמור מקום שהמחיצה מצלת תציל בכלי חרס הקל שאין מחיצה מצלת. אמר ר' יוחנן בן נורי אמרתי לו לר"א אם הצילו אהלין מיד אוהלין במת חמור שכן חולקין אוהלין יצילו אוהלין מיד אוהלין באהל השרץ שאין חולקין כלי חרס. אמר ר' יוסי אמרתי לו לר' יוחנן בן נורי תמה אני אם קבל ממך ר' אליעזר תשובה מפני שהוא הנדון אלא זו תשובה לדבר, אם הצילו אוהלין מיד אוהלין במת חמור שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בבית טהור. יצילו אוהלין מיד אוהלין בשרץ הקל שכן הוא עושה טפח על טפח על רום טפח בכלי חרס טמא. א"ל הוא הנדון. בו ביום דרש ר' עקיבא וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא אינו אומר טמא אלא יטמא לטמא אחרים למד על ככר שני שיטמא את השלישי. אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבי יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר ככר שלישי שיאן לו מקרא מן התורה. והלא רבי עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא שנאמר כל אר בתוכו יטמא:

ואותו תשברו יכול ישברנו ודאי שנאמר בזב ישבר תלמוד לומר אותו תשברו אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב. קל וחומר ומה הנוגע בזב חמור אין טעון שבירה הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה אם כן למה נאמ רואותו תשבורו שיאן לו טהרה אלא שבירה. ר"א אותו תשברו אותו אתה שובר לטהרתו ואיאתה שובר אוכלין ומשקין לטהרתן, ר' עקיבא אומר השרץ מטמא את הכלים וכלים את המשקין ומשקין את האוכלין הא למדת ששלשה מיטמאין בשרץ. יכול יהו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס תלמוד לומר כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין [כלים] מיטמאין מאויר כלי חרס. וכן שנינו השרץ שנמצא בתנור הפת שבתוכו שניה שהתנור תחלה. בשר המדולדל בבהמה ומתה הבהמה הבשר צריך הבשר ורבי שמעון מטהר. אמר רבי יוחנן מאי טעמא דרבי שמעון אמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל. אמר ר' אושעיא שמעתי פיגל במנחה לר"ש אינו מיטמא טומאת אוכלין וכו'. מאי טעמא דר"ש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מיטמא טומאת אוכלין, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אינו מיטמא טומאת אוכלין. טומאת אוכלין כביצה מנלן, אמר ר' אבהו מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו בבת אחת שערו חכמים אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת. יכול אף אוכלי בהמה יהו מיטמאין באיר כלי חרס תלמוד לומר האוכל אוכל אדם מיוחד מיטמא באויר כלי חרס ואין אוכל בהמה מיטמא באויר כלי חרס. יכול שאני מוציא אוכל בהמה שחישב עליהן לאדם תלמוד לומר [כל] אוכל יטמא, יכול כל אוכל, תלמוד לומר אשר יאכל פרט לאוכל סרוח:

אוכל ייטמא מלמד שמיטמא בכל שהוא. יכול יטמא אחרים בכל שהוא, תלמוד לומר אשר יאכל הא אין מטמא אלא כביצה. יכול המוקף צמיד פתיל בכלי חרס וניתן לאויר התנור יהא טמא. תלמוד לומר מכל האוכל ולא כל אוכל פרט למוקף צמיד פתיל בכלי חרס וניתן לאויר התנור. יכול המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וניתן לאויר התנור יהא טהור. ודין הוא ומה אם כלי חרס שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס אינו דין שיציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס תלמוד לומר כל האוכל להביא את המוקף צמיד פתיל בכלי שטף וניתן לאויר התנור, קל וחומר לכלי שטף שלא יציל עצמו בלא צמיד פתיל באויר. מה כלי חרס שהציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת לא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת, כלי שטף שלא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס אינו דין שלא יציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס. תלמוד לומר אוכל אוכלין מיטמאין מאויר כלי חרס ואין הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס. קל וחומר לכלי חרס שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת. ומה אם כלי שטף לשהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי חרס לא הציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באויר כלי חרס, כלי חרס שלא הציל עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת, תלמוד לומר וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הא יש צמיד פתיל עליו טהור. יכול אף שנפלה לאויר התנור ולא הוכשרה תהא טמאה. תלמוד לומר אשר יבוא עליו מים יטמא. אין לי אלא מים מנין הטל והיין והשמן והדם והדבש והחלב. תלמוד לומר וכל משקה. יכול אף מי תותין ומי רמונים ושאר כל מיני פירות. תלמוד לומר וכל אשר יבוא עליו מים מה מים מיחדין שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל ואת היין והשמן הדם והחלב והדבש שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי. יכול אפילו הן בבורות בשיחין ובמערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה. אין לי אלא שמלאן לשתיה מנין שמלאן לגבל בהן את הכלים. תלמוד לומר אשר יבוא עליו מים. יכול אפילו הן בבורות בשיחין ובמערות יכול יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיחדת שיש עמה מחשבה אף אני מרבה את שמלאן לגבל בהן את הטיט ולכבס בהן את הכלים שיש עמהם מחשבה ומוציא אני את שהן בבורות בשיחין ובמערות שאין עמהם מחשבה. יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין. תלמוד לומר בכלי יטמא, אין לי אלא שמלאן בכלים מנין מלאך להדיח בהן עצים ואבנים תלמוד לומר בכלי יטמא. אי בכלי יטמא יכול אפילו חשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות יהו מכשירין תלמוד לומר כלי יטמא מה כלי מיוחד שתלוש מן הקרקע אף אני מרבה את שמלאן להדיח בהן עצים ואבנים שהן תלושין מן הקרקע ומוציא אני את שחשב שירדו לבורות לשיחין ולמערות שאינן תלושין מצן הקרקע. משקה זה יין. אשר ישתה זה הדם. וכן הוא אומר מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש דברי רבי יהודה. רבי אלעזר אומר אשר ישתה פרט למשקה סרוח. אמרו לו אין המשקה יוצא מידי העופות אף לא מידי פרה. וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא מלמד שהמשקה מטמא את הכלים דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר אין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אמר רבי יהושע בן קרחה אמרתי לו לרבי יהודה מפני מה אין אנו רואין לדברי רבי יוסי שאמר אין טומאת [משקין] לכלים מדברי תורה אלא מד"ס שאין טומאה מן התורה (לטמא כלי שטף) עולה ידי טמאתו בו ביום וכלים שנטמאו במשקין עולין ידי טומאתו בו ביום. רבי אומר תדע שאין טומאת משקין לכלים מדברי תורה אלא מדברי סופרים שיאן טומאה מן התורה מטמא כלי שטף מאחוריו שאין תוכו טמא וכלים שנטמאו במשקין תוכו טהור. אם כן למה נאמר בכל כלי יטמא מלמד שהכלים מיטמאין ולא המשקין. רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע שהרי העיד יסוי בן יועזר איש צרידה על משקי בית מטבחים דכן. משקין הבאין מחמת שרץ דאורייתא דכתיב וכל משקה אר ישתה בכל כלי יטמא:

תניא ספק משקין ליטמא טמא. לטמא אחרים טהור דברי רבי מאיר וכן היה רבי אלעזר אומר כדבריו רבי יהודה אומר לכל טמא. רבי יוסי ורבי שמעון אומרים לאוכלין טמאין לכלים טהורין. וכל משקה אשר ישתה וגו' לטמא אוכלין. או אינו אלא לטמא טומאת משקין, אמרת לא כך היה לא מצינו טומאה שעושה כיוצה בה. רבינא אמר מגופיה דקרא לא מתית אמרת יטמא לטמא טומאת משקין. דאי סלקא דעתך לטמא טומאת משקין יטמא (דסיפא) [דרישא] נמי לטמא טומאת משקין ניערבינהו וניכתבינהו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים וכל משקה אשר ישתה יטמא תרתי יטמא למה לי, אלא יטמא דרישא לטמא טומאת משקין יטמא דסיפא לטמא טומאת אוכלין ואימא לטומא את הכלי, ולאו קל וחומר הוא ומה כלי שמטמא משקין אין מטמא כלי, משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלי. ואימא כי לא יטמאו משקין הבאין מחמת כלי אבל משקין הבאין מחמת שרץ הכי נמי דמטמאי וכו':

וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא. במי הוא מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמרו, אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור למעלה, הא במי הוא מדבר באבר מן המת. מגבלתם ולא מעצמות ולא מן השינים ולא מן הצפרנים ולא מן השער שלהן. יטמא תנור שלם טמא חתכו הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו חולקין אותו לג' וגורר את הטפילה עד שיהא בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. רבי שמעון אומר צריך להסיעו, חלקו לשנים אחד גדול ואחד קטן הגדול טמא והקטן טהור. חלקו לשלשה אחד גדול כשנים הגדול טמא ושנים טהורין. חלקו לשענים והן שוין שניהם טמאין מפני שאי אפשר לצמצם. נטמא תנור שלם טמא מחותך הרי הוא טהור. מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן עושה לו למודים ונותן עליו טהור, נטמא וסילק הלמודים טהור. החזירן לו טהור. מרחו בטיט מקבל טומאה ואין צריך להסיקו שכבר הוסק. תנור שומע אני בין חדש ובין ישן ודין הוא טימא כלי חרס וטימא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו אף התנור משנגמרה מלאכתו דברי רבי אליעזר. אמר ליה ר' עקיבא וכי דנין אפשר משאי אפשר. א"ל רבי אליעזר אף על פי שיא אפשר ראיה גדולה היא. חזר ר' עקיבא וחילף את הידן טמא כלי חרס וטמא תנור מה כלי חרס משנגמרה מלאכתו באר אף התנור משנגמרה מלאכתו באור. אי מה כלי חרס בשמו אף התנור בשמו תנור שלא הוסק תנור שמו, תלמוד לומר אך, מאימתי מקבל טומאה משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין. ר"י אומר משיסיק את (החרס) [החדש] כדי לאפות בישן סופגנין, יותץ טמאים הם את שיש לו נתיצה יש לו טומאה ואת שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבל ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכות מכאן אמרו תנור של אבן ושל מתכות טהור משום כלי מתכות ניקב נפגם נסדק עשה לו טפילה או הוסיף על טיט טמא. כמה יהא בניקב כדי שיוציא בו האור. וכן בכירה כירה של אבן ושל מתכת טהורה וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה נפגמה ונסדקה עשה לה פיטפוטין טמאה. מרחה בטיט בין בפנים בין בחוץ טהורה. רבי יהודה אומר בפנים טמאה מבחוץ טהורה. יותץ טמאים את שיש לו נתיצה יש לו טומאה את שאין לו נתיצה אין לו טומאה, מכאן אמרו אבן שהיה שפת עליה ועל התנור עליה ועל הכירה עליה ועל הכופח טמאה מפני שיש להן נתיצה. עליה ועל האבן עליה ועל הסלע עליה ועל הכותל טהורה מפני שאין להן נתיצה. עליה ועל הזיז עומד בפני עצמו טמא ואם לאו טהור. יותץ יכול יתצם ודאי תלמוד לומר טמאים הן מקיימין אותם בטומאתן, יהיו לכם לכל צרכיכם לרבות ידות הכלים מכאן אמרו אבן היוצא מן התנור טפח, מן הכירה שלש אצבעות. חבור היוצא מן הטפח עשאו לאפיה שעורו כתנור, עשאו לבשול שעורו בכירה. אמר רבי יהודה והלא אמרו אבן היוצא מן התנור כל שהוא טמא ולא אמרו טפח אלא בין התנור ולכותל. היו שני תנורין סמוכין זה לזה נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור. יכול שאני מרבה את יותר מכשעור ומוציא את פחות מכשעור, תלמוד לומר הם:

תנן נתנן על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רבי יהודה אומר מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור, וחכמים אומרים אם הוסק מכל מקום טמא וקא מיפלגי בהאי קרא דכתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם, רבי יהודה סבר מחוסר נתיצה טמא שאינו מחוסר נתיצה טהור, ורבנן סברי וטמאים יהיו לכם מכל מקום וכו', ואידך נמי הכתיב וטמאים יהיו לכם, כדרב יהודה אמר שמואל מחלוקת בהיסק ראשון אבל בהיסק שני אפילו תלויה בצואר גמל, אמר עולא והיסק ראשון לרבנן אפילו תלוי בצואר גמל:

תנן התם כל שהוא יד ולא שומר טמא ומטמא ואין מצטרף שומר ואף על פי שאינו יד טמא ומטמא ומצרף, לא יד ולא שומר לא טמא ולא מטמא, ידות היכא כתיבא וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות וכתיב וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות יד להכניס יד להוציא, שומר להכניס ולהוציא לא צריך קרא ק"ו מיד אתי, ומה יד שאינה מגינה מכנסת ומוציאה שומר לא כל שכן שומר דכתב רחמנא למה לי שמע מינה לצרף, ואימא יד להכניס ולא להוציא שומר להכניס ולהוציא אבל יד להוציא ושומר לצרף לא, יד להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מיבעיא, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להוציא ולהכניס אבל יד להכניס ושומר לצרף לא, יד יתירא כתיבא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם לכל שבצרכיכם לרבות את הידות, ואימא יד להוציא ולא להכניס שומר להכניס ולא להוציא לא מצית אמרת השתא עיולי מעיילא אפוקי מבעיא. הי מינייהו מייתר ליכתוב רחמנא בזרעים וליתי הנך מינייהו, מה לזרע שכן טומאתו מרובה, ליכתוב רחמנא בתנור וליתי הנך מינייהו, מה לתנור שכן מטמא מאוירו, ליכתוב רחמנא בנבלה וליתו הנך מינייהו, מה לנבלה שכן מטמאה אדם ומטמאה במשא וטומאה יוצאה עליה מגופה, חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי, הי תיתי לא ליכתוב רחמנא בזרעים ותיתי מהנך, מה להנך שכן מטמאין שלא בהכשר תאמר בזרעים שאין מטמאין אלא בהכשר, אמר רב הונא בריה דרב יהושע פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי, אלא פריך הכי מה להנך שכן אוכל, אלא לא ליכתוב רחמנא בנבלה ותיתי מהנך, אין ה"נ ואלא יד דנבלה למה לי, אם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להכניס יד להוציא שומר לצרף, ואכתי יד דנבלה איצטריך דאי לא כתב ביה רחמנא ה"א דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה הנך לא מטמא אדם אף (בהמה) [נבלה] נמי לא מטמאה אדם, אלא ודאי יד דנבלה מצרך צריך ושומר דנבלה הוא דלא צריך, למאי הילכתא כתביה רחמנא אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף, אי להוציא, ק"ו מיד אתי, אלא אם אינו ענין (לטומאה) [לשומר] דנבלה תנהו ליד דנבלה, ואם אינו ענין ליד דנבלה תנהו ענין ליד דעלמא, יד להוציא יד להכניס שומר לצרף, ואימא אם אינו ענין לשומר דנבלה תנהו ענין לשומר דעלמא, שומר להכניס ושומר לצרף אבל יד להכניס לא, אלא מעיקרא כי כתביה יד להכנסה כתביה, ואלא שומר דנבלה למה לי, לגופיה, ולמאי אי לאיצטרופי הא אמרת לא מצטרף ואי להכניס ולהוציא, ק"ו מיד אתי, מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, א"ה שומר בעלמא נמי אימא לך להכניס ולהוציא ומלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, היכא דאיכא למידרש דרשינן, רב חביבא אמר שאני שומר דנבלה כיון דמעשה יד קא עביד על יד שדינן ליה, והא דתנן הפיטמא של רמון והנץ שלו אין מצטרף ואמאי קרי כאן על כל זרע זרוע אשר יזרע וליכא, ותו הא תנן העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות וכו' מצטרפין לטמא טומאת אוכלין מנין, אלא תלתא קראי כתיבי על כל זרע זרוע אשר יזרע חד לשומר זרעים וחד לשומר אילנות ואידך לשומר בשר וביצים ודגים, אמר ר' חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשיר, ורבי יוחנן אמר יש יד לטומאה ויש יד להכשיר, במאי קמיפלגי איבעית אימא קרא מ"ס מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ומר סבר לפניו ולפני פניו, איבעית אימא סברא מר סבר הכשר תחלת טומאה הוא ומר סבר הכשר לאו תחלת טומאה הוא. אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מלא בכתפו ועשה מקוה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ת"ל בור, אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרה בקרקע, אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן, מנין אם היה טמא יטהרנה ת"ל מעין ומקוה יהיה טהור, אין לי אלא מעין את המקוה מנין מקוה את המקוה ומקוה את הבור ובור את הבור ובור את המקוה, ת"ל מעין יהיה טהור ובור יהיה טהור ומקוה מים יהיה טהור, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה יטהר בכל שהוא ת"ל אך מעין המעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה, מקוה מים ולא מקוה כל המשקין כולן, פרט לשנפלו לתוכן מי כבשין ומי צבעין ושנו המראה דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין פוסלו בשנוי מראה, מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסל אותו בשנוי מראה, רבי יהודה אומר כל הפוסל בשלשת לוגין אין פוסלין אותו בשנוי מראה (מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בג' לוגין ופוסלין אותו בשנוי מראה, רבי יוסי אומר כל הפוסלו בשלשת לוגין אין פוסלו [בשנוי מראה] מי כבשין ומי צבעין פוסלין אותו בשלשת לוגין) ואין פוסלין אותו בשנוי מראה. תניא ספק טומאה צפה בין בכלים בין בקרקע טהורה, רבי שמעון אומר בכלים טמאה בקרקע טהורה, מאי טעמא דת"ק, אמר רב יצחק בר אבדימי כתיב וכל השרץ השורץ על הארץ כל מקום שהוא שורץ וכתיב על הארץ הא כיצד ודאי נגע טמא ספק נגע טהור, ורבי שמעון מאי טעמא אמר עולא כתיב מעין ובור מקוה מים יהיה טהור וכתיב יטמא הא כיצד בכלי טמא בקרקע טהור, תנן התם נתן ידיו או רגליו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולים, עלי קנים ועלי אגוזין כשרין, זה הכלל דבר שמקבל טומאה פסולין דבר שאינו מקבל טומאה כשרין, מנה"מ אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בר אבין אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הוייתן על ידי טהרה תהא, אמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זאת אומרת אויר כלי ככלי דמי, א"ל רבי זירא לר' חייא דילמא בשותת א"ל תרדא כדי שיעברו מים לחבית תנן:

אמר ליה יעקב מינאה לרבא קי"ל חיה בכלל בהמה לסימנין, ואימא נמי דבהמה בכלל חיה לכסוי, אמר ליה עליך אמר קרא לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים מה מים לא בעי כסוי אף האי נמי לא בעי כסוי, אלא מעתה יטבלו בו, אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור הני אין מידי אחרינא לא, ואימא ה"מ למעוטי שאר משקין דלא איקרו מים אבל דם דאיקרו מים ה"נ, תרי מעוטי כתיבי מעין מים ובור מים, ואימא אידי ואידי למעוטי שאר משקין חד למעוטי זוחלין וחד למעוטי מכונסין, תלתא מעוטי כתיבי מעין מים ומקוה מים ובור מים ונוגע בנבלתם יטמא הלל אומר אפילו הם בתוך המים, מפני שהייתי אומר הואיל והארץ מעלה הטמאים מטומאתן והמקוה מעלה הטמאים מטומאתן מה הארץ מצלת על הטהור מלטמא אף מקוה מציל על הטהור מלטמא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא ואפילו הן בתוך המים, רבי יוסי הגלילי אומר ונוגע במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא במגע הוא מטמא ואין מטמא במשא, רבי עקיבא אומר ונוגע בנבלתם לרבות את כלי עצם, והלא דין הוא ומה אם העץ שאביו טהור כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה עצם שאביו טמא אינו דין שיהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה, לא אם אמרת בעץ שמכשיר בבית המנוגע, תאמר בעצם שאינו מכשיר בבית המנוגע, הואיל ואינו מכשיר בבית המנוגע לא יהו כלים הנעשים ממנו מקבלין טומאה, ת"ל ונוגע בנבלתם יטמא לרבות כלי עצם:

רבי ישמעאל ברבי יוחנן בן ברוקה אומר הרי הוא אומר וכל מעשה עזים לרבות כל העשוי מן העזים ואפילו מן הקרנים ואפילו מן הטלפים, שאר חיה בהמה מנין ת"ל וכל מעשה, אם כן למה נאמר עזים פרט לעוף, וכי יפול מנבלתם יש מנבלתם מטמא ויש מנבלתם שאין מטמא, פרט ליבשה שאינה יכולה להשרות, מנין לזרעים טמאים שזרען שיטהרו ת"ל אשר יזרע טהור, יכול אע"פ שלא השרישו ת"ל הוא, וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו' טהור הוא, התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור, ר' שמעון פוטר בזה ובזה, לכל מילי כתלוש משוי ליה, והא דתנן אין בין נקוב לשאינו נקוב אלא להכשיר את הזרעים, שאני לענין טומאה דהתורה ריבתה זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע:

תנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצא נבלת עוף טהור שסופו לטמא טומאה חמורה שאינה צריכה הכשר. תניא חטה בין קלופה בין שאינה קלופה מצטרפת, שעורה קלופה מצטרפת שאינה קלופה אין מצטרפת, והתני רבי ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה חטה בקליפתה שעורה בקליפתה עדשים בקליפתן, לא קשיא כאן בלחות כאן ביבשות:

תנן התם העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטומאת אוכלין אבל לא לטומאת נבלות, תנינא להא דתנו רבנן שומרין לטומאה קלה ואין שומרין לטומאה חמורה, שומרין לטומאה קלה מנלן, דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין וכו', ולא שומרין לטומאה חמורה מנלן, דתנו רבנן בנבלתם ולא בעור שאין עליו כזית בשר, יכול הנוגע כנגד בשר מאחוריו לא יהא טמא, ת"ל יטמא. מאי קאמר, אמר רבא ואמרי לה כדי חסורי מחסרא והכי קתני בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית, יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר הנוגע כנגד (העור) [הבשר] מאחוריו יכול לא יהא טמא ואפילו מעשה יד נמי לא עביד, ת"ל יטמא. בנבלתה ולא בעור שיש עליו שני חצאי זיתים, יכול אף במשא תלמוד לומר והנושא יטמא דברי ר' ישמעאל, רבי עקיבא אומר הנוגע והנושא את שבא לכלל מגע בא לכלל משא לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא, אמר עולא שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם אפילו מוליך ומביא כל היום כלו טהור, מ"ט כתיב נשא וקרינן נושא בעינן נושא והוא דנשא [בבת אחת], תנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה, יכול אפילו ניקבה ת"ל הנוגע יטמא את שאפשר ליגע טמא שאי אפשר ליגע טהור, אמר ליה רבי זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא, אמר ליה חזי כמה נקבים יש בה, אמר ליה רב פפא לרבא כוליא בחלבה לא תטמא אמר ליה חזי כמה חוטין נמשכין הימנה, חישב עליה לנקבה מהו. מחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה דמי. תניא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה יכול יטמא טומאת נבלות, תלמוד לומר וכי יפול עד שיפול, ואפילו הכי טומאת אוכלין מטמא, כיון דאין מעלה ארוכה, מסייע ליה לרב חייא בר אשי דאמר תאנים שצמקו באיביהן מטמא טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב חטאת:

וכי יותן מים על זרע, הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יותן אם בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן, הא גופא קשיא אמרת בשביל שתודח הרי זה בכי יותן הא בשביל שתודח הכותל אינו בכי יותן והדר תני בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן אמר רב פפא הכי קאמר הכופה קערה על הכותל אם בשביל שתודח הרי זה בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל אין זה בכי יותן, בד"א בכותל מערה אבל בכותל בנין בשביל שלא ילקה הכותל הוא דאינו בכי יותן הא בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן:

תניא יכול יהא אוכל מטמא אוכל ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הוא טמא ואינו עושה כיוצא בו, אמר אביי לא שנו אלא בחולין אבל בתרומה וקדשים עושה כיוצא בו, ורבא אמר לא שנו אלא בחולין ותרומה אבל קדשים עושה כיוצא בו, רבינא משמיה דרבא אמר מקרא מלא דבר הכתוב לא שנא חולין ולא שנא קדשים ולא שנא תרומה מכדי כתיב וכי יותן מים על זרע, מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים למה לי, חד בטומאת מת וחד בטומאת שרץ, וצריכי דאי אשמעינן טומאת מת התם הוא דבעיא הכשר משום דלא מטמא בכעדשה אבל שרץ דמטמא בכעדשה אימא לא ליבעי הכשר, ואי אשמעינן שרץ משום דלא מטמא טומאת שבעה אבל מת דמטמא טומאת שבעה אימא לא ליבעי הכשר צריכא, עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן, נגבו אף על פי שהוא שמח אינו בכי יתן דכתיב וכי יותן עד שיתן, אי הכי רישא נמי, כדרב פפא דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן הא כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת וניחא ליה אף יותן לדעת וניחא ליה:

וכי יותן מים, יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים, מחוברין ותלושין מן הקרקע, מתן בידי אדם ומתן בידי שמים, אוכלי אדם ואוכלי בהמה יש לך לחלוק אם אתה אומר מחוברין טמאין ותלושין טהורין טמאת הכל, וכשאתה אומר מחוברין טהורין ותלושין טמאין טמאת מקצת וטהרת מקצת, אם אתה אומר אוכלי בהמה טהורין ואוכלי אדם טמאים, טמאת הכל, כשאתה אומר אוכלי בהמה טמאין ואוכלי אדם טהורים טמאת מקצת וטהרת מקצת, אם אתה אומר בידי שמים טמא ובידי אדם טהור טמאת הכל, וכשאתה אומר בידי שמים טהור ובידי אדם טמא טמאת מקצת וטהרת מקצת, וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא הרי זה בא ללמד על השרץ שלא יטמא את הזרעים עד לאחר הכשר, והלא דין הוא טימא בכלי חרס וטימא בשרץ מה כלי חרס לא טימא את הזרעים אלא לאחר הכשר אף שרץ לא טימא את הזרעים עד לאחר הכשר הן אם הקל בכלי חרס הקל נקל בשרץ חמור אלא יטמא בהכשר ושלא לאחר הכשר ת"ל וכי יותן מים על זרע וגו' הרי זה בא ללמד על שרץ שלא יטמא את הזרעים אלא לאחר הכשר, אין לי אלא הכשר מים מנין לעשות שאר משקין כמים, ודין הוא ומה אם כלי חרס הקל עשה בו שאר משקין כמים שרץ חמור אינו דין שנעשה בו שאר משקין כמים, או כלך לדרך זו חמור כלי חרס שמטמא באויר ת"ל מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים אף מים האמורין למטה עשה בו שאר משקין כמים, ק"ו ומה אם מים שהן חוזרין ליד אביהן ליטהר מכשירין את הזרעים שאר משקין שאין חוזרין ליד אביהן ליטהר אינו דין שיכשירו את הזרעים, לא אם אמרת במים שנעשו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים תאמר בשאר משקין שלא נעשו אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים הואיל ואין נעשין אב הטומאה לטמא אדם לטמא בגדים לא יכשירו את הזרעים ת"ל מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים האמורין למעלה עשה בו שאר משקין כמים אף וכו, מנין לעשות מחשבה כמתנה ודין הוא ומה כלי חרס הקל עשה בו מחשבה כמתנה שרץ חמור אינו דין שנעשה בו מחשבה כמתנה, או כלך לדרך זו חמור כלי חרס שמטמא באויר ת"ל מים, מים אמורין למעלה ומים אמורין למטה מה מים האמורין למעלה עשה מחשבה כמתנה אף מים האמורין למטה עשה מחשבה כמתנה, אין לי אלא שנתן מים על גבי זרע, נתן זרע על גבי מים מנין, ת"ל ונפל מנבלתם עליו טמא טמא הוא לכם לכל צרכיכם לרבות ידות (הזרע) האוכלין, יד הפרכיל טפח מכאן וטפח מכאן, יד האשכול כל שהוא, זנב של אשכול כל שריקנה, יד מכבדת של תמרה ד' טפחים קנה של שבולת שלשה טפחים, יד כל הנקצרין שלשה טפחים, את שדרכן ליגזז ואין דרכן ליקצץ וידיהן ושרשיהן כלשהן ומלעין של שבלים כל שהן, או יכול אע"פ שבססן, ת"ל הוא:

וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, להביא את בן שמונה שאין שחיטתו מטהרתו, רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר בר' שמעון אמרי שחיטתו מטהרתו, לאכילה כ"ע מת הוא, רבי יוסי ורבי אלעזר אמרי כטרפה מה טרפה אף על גב דמתה היא שחיטתה מטהרתה הכא נמי לא שנא, ורבנן אמרי לא דמי לטרפה טרפה היתה לה שעת הכושר כו', וכי תימא טרפה מבטן מאי איכא למימר התם יש במינה שחיטה הכא אין במינה שחיטה, וכי ימות מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת בהמה אינה מטמאה ואי זו זו טרפה ששחטה, בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו בין בבהמה טהורה בין בבהמה טמאה טהור, רבי יוסי הגלילי אומר בטמאה טמא בטהורה טהור, מאי טעמא דתנא קמא אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה לו אמו להתירו באכילה לא תועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה, אשכחן בהמה טהורה בהמה טמאה מנלן דאמר קרא וכי ימות מן הבהמה זו בהמה טמאה, אשר היא לכם לאכלה זו בהמה טהורה, מה בהמה טהורה עוברה טהור אף בהמה טמאה עוברה טהור, ורבי יוסי הגלילי מאי טעמא, אמר רבי יצחק דאמר קרא וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע טמאים הם לכם מהלכי כפים בחיה טמאתי לך רב נחמן בר יצחק אמר מהכא או נפש אשר תגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה, וכי נבלת בהמה טמאה מטמאה ונבלת בהמה טהורה לא מטמאה אלא איזה זה עובר שבמעי טמאה שהוא טמא ושבטהורה שהוא טהור, וכי מאחר דנפקא לן מדרב נחמן בר יצחק קרא דרבי יצחק למה לי, אי לאו דרבי יצחק הוה אמינא כוליה לכדרבי הוא דאתא קמשמע לן:

וכי ימות הרי זו מיתה ודאי, מן הבהמה יש מן הבהמה שמטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, והלא דין הוא אם מצינו בבהמה טמאה שלא השם פוסלה מאכילה מביאה לידי טומאה אלא מיתתה וכו', או כלך לדרך זו בהמה טמאה אסורה קודם למיתתה וטרפה אסורה קודם למיתתה מה בהמה טמאה אין שחיטה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש שאין מטמאה פרט לטרפה ששחטה, דין אחר בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טרפה לא תטהרנה שחיטתה, לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה שעת הכושר תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר, טול לך מה שהבאת, הרי שנולדה טרפה מן הבטן מנין, לא אם אמרת בבהמה טמאה שאין למינה שחיטה תאמר בטרפה שיש למינה שחיטה, בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו אף אתה אל תתמה על הטרפה אע"פ שיש למינה שחיטה לא תטהרנה שחיטתה, ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה שאינה מטמאה ויש שמטמאה פרט לטרפה ששחטה, אשר היא היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה שלא עשה דמה כבשרה מטמאה במשא שרץ שעשה דמו כבשרו אינו דין שיטמא במשא ת"ל אשר היא היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא, לכם להביא בהמה טמאה שהיא מטמאה במשא, והלא דין הוא ומה אם בהמה טהורה ששחיטתה מטהרתה מטמאה במשא בהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה אינו דין שתטמא במשא, השרץ יוכיח שאי שחיטתו מטהרתו ואין מטמא במשא אף אתה אל תתמה על בהמה טמאה אע"פ שאין שחיטתה מטהרתה לא תטמא במשא, ת"ל לכם להביא בהמה טמאה שמטמאה במשא, לאכלה להביא את בן שמונה ששחיטתה מטהרתה וכו' כדלעיל, בנבלתה ולא בעצמות ולא בגידים וכו', יכול אפי' בשעת חבורן ת"ל יטמא, בנבלתה (ולא בעצמות) ולא בקולית סתומה, או יכול אפילו נקובה תלמוד לומר יטמא בנבלתה ולא באלל המפוזר, יכול אפילו מכונס ת"ל יטמא, בנבלתה ולא במפשיט לשטיח כדי אחיזה (למת) [לחמת] עד שיוציא את כל החזה, יכול שאני מוציא את פחות מכשעור תלמוד לומר יטמא בנבלתה ולא בעור שאין עליו כזית בשר יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו תלמוד לומר יטמא:

אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מטמאה, טומאה בלועה מנין דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, אשכחן טומאה בלועה טהרה בלועה מנלן, ק"ו ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא דאמר מר טומאה רצוצה בוקעת ועולה מציל על טהרה שבתוכו מלטמא, אדם שמציל על טומאה שבתוכו מלטמא אינו דין שיהא מציל על טהרה שבתוכו מלטמא:

והאוכל מנבלתה יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים אבית הבליעה ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה את שאין לו טומאה אלא באכילתה יצאת נבלת בהמה שמטמאה עד שלא יאכלנה, יכול נבלת העוף מטמאה מן הכתוב נבלת בהמה מקל וחומר, תלמוד לומר בה בה אתה מטמא בבית הבליעה [ואי אתה מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה], א"כ למה נאמר האוכל ליתן שעור [לנוגע ולנושא] מה אוכל בכזית אף הנוגע והנושא בכזית. יכבס יכול אף הציפה תלמוד לומר בגד, אי בגד יכול בגד גדול לבן מטמא בזב ומטמא בנגעים מנין גדול צבוע וקטן לבן וקטן צבוע, עד שאתה מרבה להביא שביס של שבכה והגלגלין תלמוד לומר בגד בגדיו מרבה, מנין לעשות שאר כלים בבגדים תלמוד לומר וטמא, יכול יטמא אדם וכלי חרס תלמוד לומר בגד בגד הוא מטמא ואין מטמא אדם וכלי חרס:

לכל השרץ השורץ, כמאן אזלא הא דתניא לכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהן, כמאן כרבי אליעזר בן יעקב דאמר אפרוחין שנולדו אף בחול אסורין לפי שלא נתפתחו עיניהן, אמר רב הונא לא לישפי איניש שיכרא בצבייתא באורתא דילמא קא פריש ממנא לצבייתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ, אי הכי במנא נמי דלמא פריש לדפני דמנא והדר נפיל למנא, התם היינו רביתיה, ומנא תימרא דתניא מנין לבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה ת"ל תאכלו מכל אשר במים וליחוש דילמא פריש לדפנא והדר נפל אלא היינו רביתיה הכא נמי היינו רביתיה, א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך כל השרץ השורץ לרבות יבחושין שסיננן טעמא דסיננן הא לא סיננן שרי, אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה משום השרץ השורץ וגו', לימא מסייע ליה תני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשין ואת היתושים שבכליסים ותולעת שבתמרים ותניא אידך כל השרץ השורץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים, מאי לאו אידי ואידי בפירא והא שהתליע באביה והא שלא התליע באביה, לא אידי ואידי באביה ולא קשיא הא בפירא והא באילנא, דיקא נמי דקתני תולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים:

אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי שרצים דרחמנא אמר שקץ הוא לא יאכל ותניא ציידי חיה ועוף ודגים שנזדמנו להן מיני טמאין מותרין למכרם, שאני התם דאמר קרא לכם שלכם יהא, אי הכי אפילו לכתחלה נמי, שאני התם דכתיב יהו בהוייתן יהו:

תנו רבנן כל הולך על גחון זה נחש. כל לרבות את השלשול ואת הדומה לשלשול, על ארבע זה עקרב, כל הולך לרבות את החיפושית ואת הדומה לחיפושית, מרבה רגלים זה נדל, עד כל לרבות את הדומה לדומה, לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה שהיו אומרים וי"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה, דרש דרש חציין של תיבות, והתגלה חציין דפסוקין, יכרסמנה חזיר מיער עי"ן דיער חציין של אותיות של ספר תהלים, והוא רחום יכפר עון חציין של פסוקים, בעי רב יוסף וי"ו דגחון מהאי גיסא או מהאי גיסא, א"ל אביי וניתי ספר תורה ונימנינהו מי לא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום, א"ל אינהו בקיאי בחסרות ויתרות אנן לא בקיאינן, לא תאכלום (כתוב ברמז תקפ"ג), בעי רב יוסף והתגלח מהאי גיסא או מהאי גיסא, אמר ליה אביי פסוקי מיהו ליתי ונימני, בפסוקי נמי לא בקיאינן, דכי אתא רב אחא בריה דרב אדא אמר במערבא פסקי להאי קרא לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן ת"ר [חמשת] אלפים ותתקפ"ג פסוקין הוו פסוקי ס"ת, יתר עליו ספר תהלים שמונה, חסר ממנו דברי הימים שמונה, אמר רב אחאי האי מאן דמשהה בנקביו עובר משום בל תשקצו, אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא עובר משום בל תשקצו ולא תטמאו בהם מכאן לטומאת גויה מן התורה, מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטם את לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם תנו רבנן ולא תטמאו בהם אם מטמא אדם את עצמו מעט מלמטה מטמאין אותו הרבה מלמעלה, בעולם הזה מטמאין אותו לעולם הבא, תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש את עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעה"ז מקדשין אותו לעה"ב:

אל תשקצו את נפשותיכם, בכל השרץ השורץ להביא את שפירשו לארץ וחזרו, יכול יטמאו טומאה חמורה תלמוד לומר ולא תטמאו בהם, יכול לא יהו פוסלין את הגוף ת"ל (יטמאו) [ונטמתם] בם, יכול אף דמם וחלבם כיוצא בהם ת"ל בם בם את מטמא ואי את מטמא בדמם וחלבם, (לא יאכל) לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל, או לא יאכלו אלא לאסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום הא כיצד באכילה אסורים בהנאה מותרין, הא מה אני מקיים לא יאכלו לחייב את המאכיל כאוכל, ולא תטמאו בהם ונטמתם בם אם אתם מטמאים בהם סופכם לטמא (בכם) [בם], כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך תהיו אתם קדושים וכשם שאני פרוש כך אתם פרושים, ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ הרומש על הארץ ואעפ"י שאין פרה ורבה, כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים על תנאי כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים שתקבלו עליכם עול מצותי, חמורים שרצים שכל המודה במצות שרצים מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות שרצים כופר ביציאת מצרים, להיות לכם לאלהים על כרחכם, והייתם קדושים כי קדוש אני כשם שאני קדוש כך אתם קדושים וכשם שאני פרוש כך אתם פרושים, אמר ליה רבי חנינא מסורא דפרת לרבינא יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי שקצים ורמשים למה לי, אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור ואני הוא שעתיד ליפרע ממי שמערב קרבי דגים טמאין בקרבי דגים טהורין ומוכרן לישראל, אמר ליה אנא המעלה קשיא לי מאי שנא דכתב המעלה, אמר ליה כדתנא דבי רבי ישמעאל אמר הקב"ה אלמלי לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים כשאר אומות העולם די, אמר ליה ומי נפיש אגרייהו טפי ממשקלות ומרבית ומציצית, אמר ליה אע"ג דלא נפיש אגרייהו מאיסי למיכלינהו:

זאת תורת הבהמה, תניא ר' אומר עם הארץ אסור לו לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר. זאת תורת הבהמה והעוף וכי באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה בהמה מטמאה במגע ובמשא ועוף אינו מטמא במגע ובמשא עוף מטמא בגדים אבית הבליעה בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה, אמר ר' מאיר באיזו תורה שותה לומר לך מה בהמה דבר המכשירה לאכילתה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר המכשירו לאכילה מטהר טרפתו מטומאתו, ור"י מ"ט, אמר רבא קרא אשכח ודרש והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה אמר ר' יהודה אם נאמר נבלה טרפה למה נאמר אלא להביא טרפה ששחטה שהיא מטמאה, ורבי מאיר האי טרפה מאי עביד ליה, מיבעי ליה למעוטי שחוטה שהיא לפנים, ור' יהודה טרפה אחרינא כתיב, ור' מאיר חד למעוטי שחיטה שהיא לפנים וחדא למעוטי עוף טמא, ור' יהודה עוף טמא מנבלה נפקא ליה, ואידך נבלה מיבעי ליה לשעור אכילה בכזית ותיפוק ליה מקרא קמא, מדאפקי' רחמנא בלשון אכילה חדא לשעור אכילה בכזית וחדא לשעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחדוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי מטמא קמ"ל (כתוב ברמז תש"ל) באיזו תורה שותה בהמה לעוף ועוף לבהמה מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, אי מה בהמה שנים או רוב שנים אף עוף שנים או רוב שנים ת"ל זאת, ר' אליעזר אומר באיזו תורה שותה בהמה לעוף או עוף לבהמה עוף הכשרו מן הצואר ובהמה הכשרה מן הצואר, אי מה עוף ממול ערפו אף בהמה ממול ערפה, ת"ל ראשו ראשו של עוף ממול ערפו ואין ראשה של בהמה ממול ערפה, וכל נפש החיה הרומשת במים להביא את הדגים, ולכל נפש השורצת להביא את החגבים למה בא אלא לידע איזה טמא ואיזה טהור:

ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור א"צ לומר בין חמור לפרה הלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין הטמא ובין הטהור בין טמאה לך בין טהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לשנשחט חציו, וכמה הוא בין רובו לחציו מלא השערה, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל א"צ לומר בין צבי לערוד והלא כבר מפורשין א"כ למה נאמר בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בין טרפה כשרה לטרפה פסולה, אחרים אומרים בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל בא ליתן אזהרה על החיה:

והתקדשתם והייתם קדושים, אמר ר' בנימין בר יפת כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הויין לו בנים זכרים דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים וסמיך ליה אשה כי תזריע וגו', אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, אני ה' אלהיכם זו ברכה: