העם ההולכים בחושך . הם יושבי ירושלים שהיו חשיכים מדאגת סנחרב כענין שאמר חזקיהו ( לקמן ל''ז ) יום צרה ותוכחה ונאצה היום הזה : ראו אור גדול . במפלתו של סנחרב :

העם ההלכים בחשך . מוסב למעלה לומר אבל העם הזה על שלא היו כמוהם עם כי אף המה הלכו בחשך מפחד סנחרב הנה בסוף ראו אור גדול בעת מפלתו : יושבי וכו' . כפל הדבר במ''ש :

צלמות . צלו של מות ר''ל חשכת הקבר : נגה . ענין הארה וזריחה :

העם, אחר שבאר איך לשבט אפרים שעתה שמש ההצלחה זורח עליהם יהיה אז חשך ואפילה מנודח, אומר לעומת זה לעם ההולכים עתה בחשך שהם שבט יהודה יהיה אור בשנת ט''ו לחזקיה אחר מפלת אשור. והנה לפעמים יהיה איש שרוי בחשך בעת יזרח אור, אם יסתתר א''ע מפני האורה בחדר חשוך, וזה א''צ רק שיצא לחוץ ויראה את האור, נגד זה אמר העם ההולכים בחשך, והסתירו פניהם מן האור יראו אור גדול, הנמצא סביבותם. ולפעמים ישרה איש בחשך מצד שאין אור במציאות כלל כמו בלילה שהאור תחת האופק, וזה צריך שיזרח האור ויגיה אל אופקו, נגד זה אמר גם ישבי בארץ צלמות מ''מ אור נגה ויזרח עליהם, (והנמשל בזה, כי שבט יהודה אור ה' וישועתו זורחת בארצם רק הם הסתירו פנים ממנה ולא ראו האור ואז יכירו הישועה בהתגלותה. וגם יושבי בארץ צלמות והם הגולים בחלח וחבור, שרחוק מהם ישועה, ישובו אז לא''י ויחסו בצל חזקיה) :

אור נגה עליהם. פעל נגה הונח על האור החוזר מגשם מלוטש שאין לו אור מעצמו רק מקבל אור מדבר אחר, כמו כדור הירח, כמו שיבואר לקמן (יג י'), ולכן בא פעל זה על צאת אור היום מן האופק המזרחי קודם הנץ החמה, וארח צדיקים כאור נוגה (משלי ד' יח), יען כי האור הנראה אז אינו מגוף השמש רק מפגישת אור השמש בקטורים העבים העולים מן הארץ, כמ''ש הרמב''ם בפי' המשניות (ריש ברכות) :

הרבית הגוי . נעשו גדולים לכל שומעיהם כששמעו האומות הנסי' שנעשו להם : לו הגדלת השמחה . ולא לאויביו וכתיב לא בלמ''ד אלף לפי שלא היתה שמחת חזקיה שלימה לפי שבאותו הפרק נאמ' לו הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ( לקמן לח ) . כשמחת בקציר . ת''י כחדוות נצחי קרב שהוא כעין הקציר הורגי אדם קוצצי צוארי' ושינה הכתוב בלשונו לדרוש שהיה אותו הנס בליל קציר העומר : כאשר יגילו בחלקם שלל . מצרים בימי משה שאף כאן חלקו שלל כוש ומצרים וחמדת כל הגוים כמ''ש ( לקמן לז ) שכשחזר מעל תרהקה מלך כוש בא לו לירושלים עם כל אוצרות כוש ומצרים כענין שנ' ( לקמן מה ) יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים וגו' והכל בזזו חזקיה ועמו :

הרבית הגוי . בזה נעשו גדולים וחשובים בעיני הכל : לו הגדלת השמחה . ר''ל אם למלכות ישראל היה חושך אפלה הנה ליהודה הגדלת השמחה : שמחו לפניך . בבית המקדש נתנו שבח ושמחו שמחה גדולה : כשמחת בקציר . כמו שדרך העולם לשמוח בעת הקציר : כאשר יגילו . כמו ששמחו בעת שחלקו שלל סנחרב כן הרבו לשמוח לפניך בבה''מ :

הרבית . ענין גדולה כמו רבי מלך בבל ( ירמיה לט ) :

הרבית, הנביא מסב פניו אל ה' ואומר, הנה הרבית והגדלת את הגוי שהוא מחנה סנחריב במה שנתת בידם כל ממלכות הארץ, אבל בזה אך לו להעם ההולכים בחשך שהם שבט יהודה. הגדלת השמחה, שעי''כ גדלה שמחתם בכפל שנושעו מגוי תקיף כזה, ועי''ז יצא שמם בכל הארץ. שמחו לפניך כשמחת בקציר, ר''ל כי מצד אחד ישמח האדם יותר באסיפת תבואתו בקציר מבאסיפת השלל במלחמה, כי באסיפת השלל בהכרח נהרגו ג''כ מעמו במלחמה, אבל בצד אחר ישמח יותר באסיפת השלל, כי שמחת הנצחון גדולה מכל אבל פה שלא לחמו ולא נהרג מהם איש, שמחתם דומה בצד אחד כשמחת בקציר שאוסף בלי מלחמה ובלא סכנה, ובצד האחר דומה כאשר יגילו בחלקם שלל, כי נצחו את אויבם והאויב נפל ע''י מלאך ה' :

הגוי. אחר ששם עם שבפסוק הקודם על ישראל, יהיה שם גוי פה על אשור כמ''ש למעלה (א' ג'), ומלת לו מוסב על העם, והכתיב לא בא' בא למעט הגוי : כשמחת. התי''ו במקום ה', וכן אם אתן שנת לעיני, שפעת אני רואה, ויתכן שרמז למ''ש חז''ל שמפלת סנחריב היה בליל פסח בעת קציר העומר, וע''כ בא בסמוך שבהכרח חסר הנסמך כשמחת קציר בקציר, ויהיה ב' בקציר ב' הזמן, ר''ל בעת קציר בניסן, שמחו כשמחת קציר : יגילו. ההבדל בין שמחה וגיל, מבואר אצלי בכל התנ''ך, שמחה מורה השמחה התמידית על דבר משמח הבא בתמידות, וגיל היא השמחה החדשה על ענין התחדש פתאום כמו מציאה, בשורה טובה, ודומיהם, וע''כ על הקציר שרגילים בו תמיד אמר שמחה, ועל השלל שהוא חידוש אמר גיל :

כי את עול סבלו . עול שהיה סבל לחזקיה ושהיה מטה את שכמו למשא כבד להעלות מס קשה ואת שבט יהודה שהיה נוגש בו בחזקיהו : החיתות . שברח יחד בלילה אחד . כיום מדין . בימי גדעון שאף הם נפלו יחד בלילה אחת ובליל קציר העומר כמו שנאמר והנה צליל שעורים מתהפך במחנה מדין :

כי את עול סבלו . העול שהיה סובל חזקיהו ומי שהיה מטה שכמו להעמיס עליו משא כבד להעלות מס קשה ואת השבט שהיה נוגש ורודה בו והוא אשור וכפל הדבר במ''ש לתפארת המליצה : החתות . העם הזה שברת בלילה אחת כמו עת מפלת מדין בימי גדעון כי גם המה נאבדו בלילה אחת :

סבלו . מל' סבל ומשא : שבט . כן יקרא המושל כמו לא יסור שבט מיהודה ( בראשית מט ) : הנוגש . ענין לחץ ודחק : החתות . ענין שברון :

כי את על סבלו, נשא משלו, משור שבעליו מטה שכמו אל עבודת האדמה שיש בזה ג' דברים {{{א}}} העול שסובל על צוארו, {{{ב}}} בעליו שהולך אצלו ומטה שכמו ע''י העול באכזריותו, {{{ג}}} השבט שבו מכה אותו בכל עת. והמשיל שעבודם אל אשור בג''ד אלה. {{{א}}} כובד המס הוא העול שסבלו, {{{ב}}} המושל האכזר הוא המטה שכמם לסבול העול של המס, {{{ג}}} חיילותיו ומחנהו הוא השבט בו הכה אותם כל עת שלא שמעו למשמעתו. והנה לפעמים יסור מהם העול וכובד המס, אבל עדיין המושל האכזר קיים, ולפעמים שמת גם המושל אבל עדן עמו ומחנהו קיימים שהם השבט, עז''א כי במפלת סנחריב נושעו מכל צד, כי בפעם אחת נשבר עול סבלו, שהוא המס והעבודה שעבד בם, וגם מטה שכמו הוא מלך אשור שנהרג ע''י בניו, וגם נשבר שבט הנגש בו, שהוא מחנהו שנהרגו ע''י המלאך, וכולם החתת ושברת כביום מדין שהצירו לישראל ונהרגו ג''כ ע''י נס כולם בלילה אחד (שופטים ו'), ולדברי חז''ל היה מפלת מדין ואשור שניהם בליל פסח ובזכות העומר :

על סבלו. עול היא עול הבהמה, ואם בעל השור חס עליו מרים את העול בל יטה שכמו, ואהיה להם כמרימי עול (הושע יא), ואם הוא אכזר מכביד עליו ומטה שכמו, ועז''א ואת מטה שכמו. וסבלו, הוא שם והב' בקמץ חטף וענינו סבל המשא. כיום, כמו כביום, כמו כבור סיגיך (למעלה א') :

כל סאון סאן ברעש . יש פותרין אותו לשון סאה ומדה כמו שדרשוהו רבותינו אך לפי פשט ל' המקרא לא יתכן לפרש מגזרתו מאחר שאין הוי''ו והנו''ן מעיקר התיבה אלא כמו שאון מן שואה והמון מן הומה וחרון מן חרה לא יתפעל עם הנון לומר סואן אלא סואה כמו מן המון הומה ומן שאון שואה ולא יאמר שואן הומן חורן ואני אומר שפתרונו לפי הענין ואין לו דומה מן המקרא ופתרונו לשון צהלת נצחון במלחמה , כי כל סאון סאן ברעש קול נצחון שום נוצח במלחמה ברעש שעטת סוסים והגפת תריסין הוא : ושמלה . הרוגי מלחמה מגוללה בדמים . אבל נצחון זה אין בו רעש ואין בו דם . והיתה לשריפה יקד . יקוד מאכולת :

כי כל סאון . כל שאון המיית מלחמה הדרך להיות המיים ברעש גדול ושמלת חהרוגים מגוללת בדמים ומלוכלכת בו : והיתה . אבל נצחון המלחמה ההיא היתה דומה לשרפה הנאכל באש כי לא נשמע רעש מלחמה ולא נראה דם כי המלאך הכה בהם :

סאון . כמו שאון בשי''ן והוא המיית מלחמה : ושמלה . עניז מלבוש : מגוללה . מל' גלגול וסבוב :

כי כל סאון סאן ברעש, הלביש את דבריו פה משל ודמיון. אומר השאון שואן ברעש, הציג בציור המליצה את השאון כעצם מופשט, וכאילו הוא שואן והומה על עצמו ברעש, והנמשל כי השאון השואן על עמים רבים, עתה שאן בקול המולה על עצמו והאביד את עצמו ע''י הרעש, ושמלה, היא השמלה האדומה שמרימים אותה על נס, לאות שישפכו דם ולא יחמולו, עתה היא מגואלת ומלוכלכת בדמיה אשר שפכה. והיתה לשרפה מאכלת אש, המאכלת אש היתה בעצמה לשרפה. האויב שהאכיל את כל, שרף את עצמו, המליצה אמריה תאמר, הרעש הרעיש את עצמו, השמלה האדומה היתה לנס על עצמה, והמאכלת אש שרף את עצמו, המות המית את עצמו, האויב לא ידי אדם שלטו בו, אך הוא עצמו סבב על עצמו שמד ואבדון ע''י מלאך ה' :

סאון. לדעתי כמו שאון בימנית, ונמצא ממנו מנל''ה שרשו שאה, על שממון, אם שאו ערים, וכל מהומה ורעש, קול שאון מעיר. גם נמצא ממנו מה ששרשו שוא, על שממון, אמש שואה ומשואה (איוב ל'), על הרעש תשואות סוכתו (שם לו). גם נמצא ממנו ששרשו נשא, להשאות גלים (לקמן לו), ומזה. תכסה שנאה במשאון (משלי כו). ולפ''ז יהיה שואן, בינוני פועל, והנו''ן נוספת, או יהיה במציאות גם פעל ששרשו שאן. על הוראת הרעש, וי''ל ושאננך עלה באזני (לקמן לז), שי''מ מענין שאון ורעש, ג''כ שרשו שאן והנו''ן השניה למשקל השם, ולפ''ז תהיה פה הנו''ן שרשית, ופעל רעש הונח בעצם על רעש הארץ, והושאל ממנו על כל דבר המרעיש ועוקר עצמים בסערתו : ושמלה. ההבדל בין שמלה לריעיו כסות בגד ודומיה', כי שמלה כולל גם מה שאינו תפור למדת האדם. ופרשו את השמלה. וכן פה השמלה הפרושה על נס ודגל צבא המלחמה : מגוללה. ענין מיאוס וטינוף. על פגרי גלוליכם (ויקרא כו), ועמשא מתגולל בדם (ש''ב כ') : לשרפה מאכלת אש. פעל אכל ופעל שרף, מובדלים מיתר לשונות המורים על השרפה, כמו דלק בער יצת, במה שהם מורים על עצם השרפה ואכילת האש, משא''כ בער דלק שעקרם על תחלת התבערה (ע''ל יז), וההבדל בין אכל ובין שרף, אכל יאמר תמיד בהשקף מצד שהאש אוכלת ומכלה את הגוף הבוער. ושרף יאמר על העצם שכבר נשרף והיה לאפר, ר''ל פעל אכל מצייר עת הכליון, ופעל שרף, השינוי שנעשה אחר הכליון שנשרף והיה אפר, ועז''א והיתה לשרפה מאכלת אש, מציין את האויב בפעל אכל, שהוא אוכל ומכלה בהוה את הכל, ומפלתו בפעל שרף ששב לעפר ואפס :

כי ילד יולד לנו . אע''פ שאחז רשע הוא בנו הנולד לו זה כמה שנים להיות לנו תחתיו למלך צדיק יהיה ותהיה משרת הקב''ה ועולו על שכמו שיהיה עוסק בתורה ושומר מצות ויטה שכם למשאו של הקב''ה ויקרא שמו הקב''ה שהוא מפליא עצה ואל גבור ואבי עד , קרא שמו של חזקיהו שר שלום כי שלום ואמת יהיה בימיו :

כי ילד יולד לנו . כל זה בזכות הילד אשר יולד לנו וזהו חזקיה שבימיו היתה מפלת סנחריב : ותהי המשרה . ממשלת ה' יהיה על שכמו ר''ל יטה שכמו לסבול עול התורה והמצוה : ויקרא שמו פלא יועץ וכו' . ר''ל ה' שהוא יועץ פלא ואל גבור ואבי עד יקרא שם הילד היולד שר שלום :

המשרה . מל' שררה וממשל : אבי עד . אב עולם :

כי, ר''ל ומאיזה סבה תהיה לנו התשועה הזאת; ? כי ילד ומקרה חדש ומזל חדש נולד לנו, ומי סבב הילד והמזל הזה. ? בן נתן לנו. בן יורש עצר המלוכה הוא חזקיה אשר תהי המשרה על שכמו, לא העול של אשור, ויקרא שמו שיעור הכתוב, ה' שהוא פלא יועץ ואל גבור ואבי עד קרא שמו של חזקיה שר שלום, לאמר שלא תהיה המשרה שלו ע''י מלחמות רק ע''י שלום. (ושלש התוארים שתאר פה את ה', הוא להורות שהבטחתו תתקיים ולא תשתנה בשום אופן, כי הבטחת האדם תשתנה מפני שלשה דברים, א שתשתנה מחשבת המבטיח ורצונו ויחליף את עצתו הקדומה, וזאת לא יצוייר אצל ה' כי הוא יועץ פלא, ועצתו לא תשתנה, ב מפני חסרון היכולת שלא יוכל למלא הבטחתו, אבל ה' הוא אל גבור בעל היכולת המוחלט, ג כי למחר ימות ועמו תמות ההבטחה אבל ה' הוא אבי עד הוא אבי הנצחיות הקיים לעולם. ועפ''י שלשה התנאים הנמצאים אצל ה', שהם החכמה והיכולת והנצחיות אשר הם תנאים לקיום ההבטחה, יקום דבר, שהבטחת ה' לא תשתנה ואחר שהוא קרא שמו שר שלום, דברו לא תשוב ריקם), ולמה קרא שמו שר שלום? אומר כי :

ילד. כולל כל הויה חדשה, לדת כל חי, התחדשות ילדי יום, כי לא תדע מה יולד יום (משלי כו), בטרם לדת חק (צפניה ב'), אלה תולדות יעקב, שפירשו המפרשים התחדשות מקריו וגלגולי סבותיו. וכן פה מזל חדש וסבה חדשה : על שכמו. לא מצאנו שיהיה השכם נושא המשרה, רק העול ?, אך מגביל לעומת שאמר, (פ''ג) ואת מטה שכמו, אומר עתה המשרה תהיה במקום העול, ור''ל לא יתגאה בשררתו, כענין, כלום שררות אני נותן עליכם עבדות אני נותן עליכם : פלא יועץ. הנכון יועץ פלא. אבי עד, מוליד הזמן ומחדשו, כי מלת עד מציין הזמן הנמשך עד אחרית הזמן, כמו בטחו בה' עדי עד והוא כולל כל עוד שיהיה הזמן במציאות, ויען שנצחיות ה' אינו נופל תחת הזמן רק הוא בורא הזמן ומחדשו נקרא אבי עד ומחוללו :

למרבה המשרה . למי יקרא השם למלך המרבה המשרה של הקב''ה על עצמו לירא מפניו משרה לשון שררה זו לתשובת אחרים , אך יש לומר שאף שר שלום משמותיו של הקב''ה וקריאת שם זה אינה לשם ממש אלא לשם גדולה ושררה כמו וקרא שם בבית לחם וכמו ועשיתי לך שם , אף כאן ויקרא שמו ויתן לו שם וממשלה ולשלום הניתן לו אין קץ שהיה לו שלום מכל עבריו ואין קץ זה לשון הפסק עולמית אלא אין קץ לסביביו , על כסא מלכות דוד יהיה שלום זה במשפט וצדקה שעשה חזקיהו ולשלום וי''ו זה תיקון המלה הוא הרבה משרה על שכמו ומה גמול ישלם לו הנה לשלומו אין לו קץ ואין קצבה . מעתה ועד עולם . עולמו של חזקיהו כל ימיו וכן מצינו שאמרה חנה על שמואל וישב שם עד עולם ולתשובת אחרים האומרים שהוא שם יש להשיבם מהו מעתה והלא לא בא עד לסוף ג' מאות שנה : קנאת ה' צבאות . שקנא לציון על אשר יעץ עליה ארם ופקח : תעשה זאת . ולא אחז ראוי לכך ואף זכות אבות תמה , תוספת ואמרו רבותינו בקש הקב''ה לעשות חזקיהו משיח וסנחרב גוג ומגוג אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה מי שקצץ דלתות ההיכל ושגרן למלך אשור יעשה משיח מיד סתמו הכתוב :

למרבה המשרה . ר''ל השם שר שלום יורה על מרבית הממשלה ועל מרבית השלום עד אין סוף : על כסא דוד . מרבית הממשלה והשלום יהיה על כסא דוד ר''ל על המלך היושב על הכסא : ועל ממלכתו . גם על אנשי ממלכתו יהיה מרבית הממשלה והשלום : להכין אותה . להשאר עומדת על כנה ובסיסה וחוזר על הכסא ועל העדה : ולסעדה . לבל תהיה נופלת : במשפט ובצדקה . ר''ל אם במשפט לבד לא יהיו כדאים לזה כי אין הזכות רב כ''כ מ''מ יעשה עוד צדקה : מעתה ועד עולם . כל ימי חזקיה : קנאת ה' . כ''ז הצדקה יעשה על כי יתקנא על מה שחרף סנחריב כלפי מעלה :

ולסעדה . ענין השענה :

למרבה, שלא יהיה קץ וגבול לרוב המשרה ולרוב השלום, הפך מהנהוג שעם רוב המשרה א''א שתהיה רוב שלום כי יתגוררו עליה קנאת מקנאים, ודלתות הכתוב מגבילים, למרבה המשרה על כסא דוד, ולמרבה השלום, על ממלכתו, ר''ל על כסא דוד יהיה רוב משרה שימשול ממשל רב, ועל ממלכתו ומדינתו יהיה רוב שלום שחרב לא תעבור בארצו. להכין אותה, גם פה הדלתות מגבילים, להכין אותה במשפט מעתה, ולסעדה בצדקה עד עולם, כי עקר מה שמיסדים הכסא ומכינים אותה בתחלתה הוא בעבור המשפט, שיעשה המלך משפט בין אדם לחברו שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, וזו ההכנה מעתה. ובמה יסעדו את הכסא שיתקיים, זה יהיה בצדקה שהיא צדקת המעשים בין אדם למקום כמ''ש וכתב לו את משנה התורה והיתה עמו וכו' למען יאריך ימים על ממלכתו, וסעד הזה הוא עד עולם, ואף שאין ישראל ראוים לנסים אלה, הנה קנאת ה' תעשה זאת בעבור שמו הגדול :

למרבה. שם, ויען שהוא סמוך נקוד ציר''י במשקל ומשקה צמא יחסיר, לרוב המשרה, ומורה רוב הכמות והאיכות ונמשך לשתים לרוב המשרה ולרוב השלום. אין קץ, כמו אין קץ לכל העם (קהלת ד'), אין גבול לריבוי הזאת : ממלכתו. יש הבדל בין ממלכה ובין מלוכה. נושא השם ההגיוני של מלוכה הוא המלך, ונושא השם ההגיוני של ממלכה הוא העם והמדינה, ובררתי זה במקום אחר : להכין, ולסעדה. הכנה מורה ענין הזמנה בדבר שיוזמנו האמצעיים ואין חסר רק התכלית, וזה ההבדל בינו ובין נרדפיו. וסעד הוא שעושים חיזוק לדבר העשוי מכבר, שלא יתמוטט בעתיד : במשפט ובצדקה. מבואר אצלי בכל התנ''ך שמשפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום : ועד עולם. מצאנוהו על זמן רב אף שאינו נצחי, כמו ועבדו לעולם :

דבר שלח אד' ביעקב . הנבואה שנתנבא לפורענות פקח בן רמליה : ונפל בישראל . מעתה תתקיים בהם :

דבר וכו' . זה אמר על מלכות אפרים דעו הפורענות הבאה עליהם לא במקרה בא כי הדבר הזה שלח ה' ע''י הנביאים הקודמים להתנבאות עליהם וכן היה כי נפל ונתקיים כי כבר גלו מקצתן :

דבר, (השיב פניו אל עשרת השבטים, לנבא בפרטות על הרעה העתידה עליהם), העמים הקדמונים היו מאמינים בדבר הנקרא אראקעל, והוא מאמר מתפשט בפי ההמון אשר חשבו כי הגיע אליהם מאמר זה כדמות גזרה או פקודה מן השמים, ואראקעל כזה, נולד לרוב אצל ההמון, ומהם הגיע לאזני הגדולים, ומשם נתפשט אל הגוי כולו. עפ''ז מצייר כי מאמר זה של לבנים נפלו (פסוק ט'), היה אצלם כאלו הוא דבר אשר שלח ה' אליהם מן השמים, ודבר זה התחיל ביעקב שהם ההמון, ומשם נפל ונתפשט בישראל שהם הגדולים, עד כי.

ביעקב. בישראל. כמו שיעקב היה לו שני שמות, שם יעקב היה שם הלידה, ושם ישראל היה שם הכבוד והשררה, כן בניו המכונים בשמות אלה, התיחדו ההמון בשם יעקב, ונכבדי העם בשם ישראל, כמו שיבואר לקמן (י' כ', יד א', כז ו'. כט כג, מ' כז, מ''א א' יד, מב, כד, מג, א' כב כח, מד א, ה, כא, כג, מה ד', מו ג', מח א י''ב, מ''ט ה' ו'), ובכ''מ בתנ''ך : ונפל, ישמש ג''כ על העברת דבר. מאיש לאיש, ממקום למקום, וממנשה נפלו אל דוד (דה''א יב יט) :

בגאוה ובגודל לבב לאמר . מה שהיו אומרים בגאוה ובגודל לבב :

וידעו . כל העם הנשארים ידעו שלא כן דבריהם אשר ידברו בגאוה ובגודל לבב והוא מקרא קצר ומובן מאליו :

וידעו אותו כל העם כולו, היתה שומה בפי כלל העם בין אפרים שהיא המדינה ובין יושב שמרון, בעיר המלוכה ולא לבד שאמרו מאמר זה בגאוה להתגאות כי גם בגדל לבב שלבבם היה בוטח על מאמר זה לאמר, וזה ענין המאמר.

בגאוה ובגודל לבב. המתגאה ידע לפעמים כי שקר נסכו, אבל הגדול בלבבו, טועה בעצמו שהוא כן כמו שידמה :

לבנים נפלו וגזית נבנה . המלכים שהיו לנו קודם שמלך פקח כגון יהואחז בן יהוא שבימיו נתמעטו כענין שנאמר ( מלכים ב יג ) כי אבדם מלך ארם שפלים היו והם הלכו להם כבניין לבנים רעוע הנופל אבל זה שהוא עכשיו חזק הוא כבנין אבני גזית וכן ארזים טובים משקמים לבנין :

לבנים נפלו . מה בכך שנפלו בנין הלבנים הלא נבנה תמורתן באבני גזית ר''ל אם האויב גלה המקצת הנה עתה נתחזק ביותר כי חושבים שבא במקרה והיא לא תתמיד . שקמים גדעו . אם נכרתו השקמים נחליף ארזים המעולים מהם וכפל הדבור במ''ש :

וגזית . אבנים גזוזים ומחוטבים ביושר רב : שקמים . מין אילן תאנה וכן ובולס שקמים ( עמוס ז ) : גדעו . נכרתו כמו ואשריהם תגדעון ( דברים ז ) :

לבנים נפלו, אמרו מה לנו לפחד על מה שנפל רצין ע''י מלך אשור, הלא עתה נבחר עוזרים אחרים שיהיו חזקים יותר מארם, ונדמה כמי שנפל ביתו שהיה בנוי מלבנים שבונה תחתיו בית מגזית שחזק יותר. שקמים גדעו. מוסיפים בדבריהם שעוד יתרון להם בזה על המשל הראשון ממי שבונה גזית תחת לבנים, שזה עכ''פ יצטער על ההפסד של הבית שנפל וריבוי ההוצאות שצריך להוציא על הגזית כי אנו לא נצטער כלל על אבדן רצין, רק נדמה כמו במשל השני מי שיש לו יער של שקמים שהם אילנות גרועים שבעליו יגדע אותם בעצמו כדי לנטוע תחתיהם ארזים, ובזה בודאי ישמח אם גודעו ע''י אחרים, כן אנחנו עוד נשמח על מפלת רצין, שהיה עזר חלש, שתחתיו נכרות ברית עם ארזים וגבורים (ושני המשלים מגבילים נגד בגאוה ובגודל לבב, משל של לבנים נפלו אמרו בגאוה, ומשל של שקמים גודעו אמרו בגודל לבב, שנדמה להם באמת שהוא לטובתם) :

שקמים. מין תאנים שהן בזול מאד כשקמים אשר בשפלה לרב (מלכים א' י' כז) :

וישגב ה' את צרי רצין עליו . הם בוטחים במה שנסמכו על רצין מלך ארם והקב''ה ישגב את מלך אשור עליו ויסכסכנו להשיאו לבא עליו כך שמעתי , ואני אומר את אויביו כלפי השכינה הוא אומר הקב''ה יסכסך את אויביו זה בזה גוי בגוי ארם ופלשתים בישראל וישראל זה בזה כמו שנאמר למטה בענין מנשה את אפרים וגו' :

וישגב . כאומר הנה על עצמם לא סמכו אלא על רצין ודעו שה' ישגב ויחזק את צרי רצין עליו וא''כ כשל עוזר ונפל עזור : ואת אויביו יסכסך . ובזה יבלבל דעת אויביו הם רשעי ישראל :

יסכסך . ענין בלבול וכן וסכסכתי מצרים ( לקמן יט ) :

וישגב, הנביא משיב להם, הן אמת כי הלבנים יפלו והשקמים יגודעו, כי ה' ישגב את צרי רצין עליו, ובזה יפול ויגדע העזר החלוש שהיה לכם מרצין. ואת איביו יסכסך, דרך המלחמה שהגבורים עומדים בתוך ולוחמים ומנצחים, והבלתי גבורים כ''כ עומדים מסביב וסוככים כגדר וחומה בל יתנו יד להאויב המנוצח לברוח, ובזה צייר כי צרי רצין שהם המצירים לו בפועל הם יתגברו עליו במלחמה. ועם איביו, (כי האויב הוא הדורש רעה ואינו מציר בפועל). יסכסך ויסך בעדו סביב סביב שלא יוכל לברוח, שהאויבים יסוככו שלא יברח והצרים יהרגוהו בחרב, אולם הגם שחצי המאמר המורגל בפיכם, שהוא לבנים נפלו, שקמים גדעו, יתקיים ויבא, בכל זאת חצי השני של המאמר שהוא וגזית נבנה וארזים נחליף לא יתקיים, כי לא תמצאו עוזרים חדשים, כי אחר מפלת רצין, אז :

צר, אויב. הצר מציר בפועל, והאויב דורש רעה ואינו פועל כנ''ל (א' כד), ומלת את אויביו ישמש כמלת עם : יסכסך. מענין סך, כמו הנני סך את דרכך בסירים, והוא מן המכופלים כמו בלבל בזבז וע' לקמן (יט ב') :

ארם מקדם . ארם הרעו להם מקדם בימי יהואחז ויואש ופלשתים הרעו להם מאחור שהפלשתים להם במערב : בכל זאת וגו' . ועוד ידו נטויה . עד שיביא עליהם את סנחרב , ד''א ארם מקדם ופלשתים מאחור , היו משחיתים ביהודה , בימי אחז כמו שמפורש ( בד''ה ב כה ) ועל ישראל ועל יהודה היה ישעיה מתאונן על הצרות הללו :

ארם מקדם . אף כי מאז בימי יהואחז הרעו להם ארם היושב במזרח א''י וגם פלשתים היושבים במערב הרעו להם : בכל פה . ר''ל מלאו כל תאותם מהם : בכל זאת . בכל הפורעניות שכבר בא לא שב אף ה' מישראל ועוד ידו נטויה להכות עוד בהם :

ארם מקדם, גם ארם עצמו שהיה עד עתה בעזרכם יבא עליכם מצד המזרחי, ופלשתים יבואו עליכם מאחור, מצד המערב, ויאכלו אתכם בכל פה, ובכ''ז לא שב חרון אף ה' עמכם ומבאר הטעם. כי :

עד המכהו . עד הקב''ה שהוא מביא עליו המכו' האלה :

לא שב . לא עשה תשובה המגעת עד ה' שהכה בם כי חושבים הכל למקרה ואינם דורשים את ה' :

והעם לא שב עד המכהו, שהם שבים תמיד לבקש עזר מאת העמים המכים אותם, והלא עמים אלה אינם המכים באמת כי הם רק כשבט ביד ה', ומדוע לא שב עד המכה האמיתי. ? ומי הוא המכהו. ? אומר ואת ה' צבאות שהוא הוא המכה אותם ע''י העמים מדוע אותו לא דרשו, ובעבור זה :

המכהו. ה' הידיעה עם הכנוי שלא כמשפט ?, ור''ל מכהו האמתי, ע''כ בא סימן בתוך סימן :

כפה ואגמון . לשון מלכים ושלטונים : כפה . ארקוול''ר בלעז כלומר אותם החופפים עליהם ככיפה זו : ואגמון . ואף היא כיפה קטנה וע''ש שכפופה כאגמון קורא לה אגמון ובברייתא דשמואל מצינו שיש מזלות ברקיע ממונים ואלה שמותם וכאן אמר הנביא שכל חכמיהם המתנבאי' להם וחוזים בכוכבים את הבאות עליהם יכרית ה' מהם :

ויכרת ה' . לכן יכרת הכל ביום אחד החשוב והשפל : כפה ואגמון . השרים הדומים לענף יפה וכפל הדבר במ''ש :

ראש . ר''ל החשוב : וזנב . ר''ל השפל : כפה . כן נקרא הענף כמו וכפתו לא רעננה ( איוב טו ) לפי שהיא כפופה : ואגמון . הוא הגומא הגדל במים :

ויכרת ראש וזנב, הם הראשים שלהם כמו שיפרש בפסוק שאח''ז, אותם יכרית על שלא למדום ללכת בדרך הטוב, גם יכרית הכפה והאגמון, ענף החזק והחלוש שהוא משל אל הגבורים והחלשים, כי גם העם אשמים בדבר כמו שיבואר בפסוק ט''ו ט''ז :

כפה. ענף, וכפתו לא רעננה (איוב טו), ואגמון גדל במים וחלש מכפה :

ונשוא פנים . מי שהכל נושאים לו פנים לפי רוב החשיבות : מורה . המלמד לעשות שקר : הוא הזנב . הוא השפל שבעם :

מורה . מלמד כמו את מי יורה דעה ( לקמן כח ) :

זקן, מתחיל לבאר מי הוא הראש והזנב, ואומר כי הזקן בחכמה ובשנים, והנשוא פנים מפני מדותיו החשובות הוא הראש, והנביא השקר הוא הזנב, ור''ל כי הבעל חי כשילך לפניו ילך אחר הראש, אבל כשילך לאחוריו ילך אחר הזנב וכן כשישראל הולכים לפניהם אל דרכי ה' ילכו אחר הראש, וישימו להם מנהיג זקן ונשוא פנים. אבל כשילכו לאחור ולא לפנים ויסורו מדרכי ה', ישימו להם מנהיג נביא מורה שקר וילכו אחר הזנב :

מאשרי . מדריכי כמו באשורי אחזה רגלי ( איוב כג ) , ומאושריו שלמדו דרכי מדרכי התועה סא''א : ומאושריו מבולעים . הדורכים בדרך המתעי' המאשרים אותם בדרכים הללו דרכים מסותרים ונבוכים שאין פתח לצאת מהם ולשון בילוע נופל על הדרך כענין שנאמר במקום אחר עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו ( לעיל ג' ) :

מאשרי . המדריכים את העם המה מתעים אותם ללכת בדרך לא ישר : ומאשריו . אותם שהיו מיושרים בעיני העם המה נשחתים :

מאשרי . מדריכי כמו ואל תאשר בדרך רעים ( משלי ד ) : מתעים . מל' תועה : ומאושריו . כמו ומישריו ובאה האל''ף במקום היו''ד וכן אשרו חמוץ ( לעיל א ) : מבולעים . ענין השחתה כמו בלע ה' ( איכה ג ) :

ויהיו, עתה באר הטעם למה יכרית הכפה והאגמון שהוא העם בעצמו, אומר כי הן אמת כי מאשרי העם הזה היו מתעים אותם מני דרך, שלכן גזר הכרתה על הראש והזנב, אבל גם מאושריו שהם העם המאושרים והמודרכים מהם, היו ג''כ מבולעים מצד עצמם :

מאשרי, מבלעים. (עיין לעיל ג' יב) :

ומרע . רשע כמו זרע מרעים ( לעיל א' ) :

לא ישמח . כי כשאדם חוטא ובא עליו העונש אין שמחה לפני המקום : כלו חנף . כולם מחניפים לרשעים : ועוד ידו נטויה . להכות בהם עוד יותר :

ומרע . מרשיע : נבלה . דבר מגונה : נטויה . מל' הטיה :

ע''כ, לא לבד שיכרית מאשריהם ומנהיגיהם, כי גם על בחוריו וגבוריו לא ישמח ה' בגבורתם כי יכלם, וזה נמשל של הכפה. ואת יתמיו לא ירחם, זה נמשל האגמון. (ויען שהמלך ישמר מלהכרית גבוריו מצד שמשמחים אותו בגבורתם, וישמר מלהכרית החלושים כיתומים ואלמנות מצד הרחמים, ע''כ אמר שעל בחוריו לא ישמח ויתומיו לא ירחם). כי כלו חנף, בנגליהם מזייפים שהם עובדי ה' ולבם בל עמם, כי זה ענין החנופה, ויותר מזה ומרע שעושים רע בפועל, ויותר מזה כי כל פה דבר נבלה, ואין בושים לפרסם רשעם בגלוי, וע''כ, בכל זאת לא שב חרון אף ה' :

כי בערה כאש רשעה . רשעתם תבער בהם ותאכלם כאש : שמיר ושית . שלהם תאכל המורדים והפושעים שבהם : ותצת בסבכי היער . בדלת העם , סבכי ענפים : ויתאבכו גאות עשן . יהיו נבוכים ומסוגרים בחוז' עשן התבערה , ויתאבכו כל לשון נבך אין יסוד תיבה אלא בך כמו מבכי נהרות ( איוב כח ) עמק הבכא ( תהלים פד ) והנון באה לו לפרקים וכאן בא בו אל''ף במקום נו''ן כמו אלף של אבחת חרב ( יחזקאל כ''א ) ואל''ף של אחוותי באזניכם ( איוב יג ) :

כי בערה . הרשעה שעושים תבער כמו אש ובתחלה תשרוף הפחותים שבעם ואח''ז בהגדולים שבהם ר''ל העון עצמו יקטרג עליהם ויפרע מהם : ויתאבכו . בעבור מרבית התבערה יתרוממו גאות העשן כי תנשא למעלה למעלה ר''ל הפורעניות תגדל מאד :

שמיר ושית . מיני קוצים : ותצת . מל' הצתה והבערה : בסבכי היער . הענפים המסובכים ונאחזים זה בזה כמו עד סירים סבוכים ( נחום א ) : ויתאבכו . הוא ענין התרוממות ואין לו דומה : גאות . מל' גאוה :

כי בערה, מדמה הרשעה לאש בוער, ואת האומה ליער צומח עצים, וידוע כי היער כשיהיה לשרפה, תתחיל האש בקוצים כסוחים שיבערום עוברי ארח, ומהם יבערו סבכי האילנות והענפים, ובכל זאת לא תשלוט האש בגוף האילנות כי ענפיהם יהיו למאכלת אש, אבל המצבת בעצמו לא ישרף רק ישחרו מן העשן עד שלא יגדלו עוד. אולם אם יהיה סער ורוח גדול עד שאחר שתעלה האש והלהבה אל השריגים אשר בראש האילנות יוריד הרוח את האש למטה ע''י העשן הנאטם ונסתם למטה ע''י הרוח, אז תשלוט האש שנית גם בגוף העצים. דמות הזה שטט עתה ברוח החוזה, ומצייר תבערת היער שהיא האומה, שהרשעה היתה לאש, ותאכל שמיר ושית והקוצים, (משל אל הרשעים הגדולים), ומשם תצת בסבכי היער, (משל אל הבינונים) עד שנמלאו עשן, ואח''כ :

בערה. תאכל, ותצת, בער ויצת באים על תחלת ההדלקה. ואכל על פעולת הכליון שנעשה בהגשם הנשרף, וההבדל בין פעל בער ויצת ודלק. דלק מציין אחיזת האש בהגשם כמו הדלקת הנר ובער מציין התבערה הנעשית בסבת ההדלקה. ויצת מציין תמיד התלקחות האש בפעם אחד ע''ד השחתה מבלי הכבות, ומבלי לחמם או לבשל נגדו, כמי שמבעיר בית או יער מכל צדדיו, והצתי אש ביערה, והצתי אש בעריו (ירמיה כא יד נ' לב), ומתאחד עם הוראה השנית שיש לפעל זה על השממון. נצתה כמדבר (שם ט' יב), ומצייר פה, הרשעה הדליקה האש, ותאכל הקוצים, ומשם הוצתה בפעם אחד בכל היער ע''י הסבכים והענפים, ושמיר ושית מיני קוצים. וסבכי הם הענפים הגסים הנסבכים ונכרכים א' על חברו, והשריגים הם הדקים כנ''ל (ה' ב') : ויתאבכו. ענין בלבול סדר העשן בעלייתו בגובה ומשם למטה ע''י הרוח, ומתאחד עם נבוכים הם בארץ :

נעתם ארץ . יונתן תירגם חרוכ' ארעא וקשה בעיני לפרש כן , שהיה לו לומר נעתמה הארץ ואחרי שאין לו דמיון במקרא לא לשון התרגום ולא לשון אחר אני מפרשו לפי עניינו בעברת הקב''ה נעתם העשן הזה לארץ והוא לשון נגזר על הארץ או לשון נתך והגיע לארץ :

בעברת ה' . בחמת ה' תתחרך ותשרף ארץ : כמאכלת אש . כמו הדבר הנאכל באש שהעץ שנאחז בו האש מדליק את העץ האחר כן העם הזה איש אל אחיו לא יחמולו ולא יהיה די להם הרע שעשה האויב :

בעברת . מל' עברה וחמה : נעתם ארץ . ת''י חרוכת ארעא : אל אחיו . על אחיו :

בעברת ה', מצייר העברה בדמות רוח גדולה אשר יסתום את האש והעשן להורידו ארץ, (כי ידוע שהאש שנתכבה ועשנו עולה ומתחבר במקום דולק למעלה ממנו ידלק גם הגשם התחתון המכובה, שנית, כי חלק העשן העליון מתלהב מן האש ותיכף יתלהב כולו ומדליק הגשם המכובה שנית, ומרוב המהירות מתדמה כאילו ירד עמוד אש מלמעלה למטה), ועי''ז היה העם, שהוא כלל האומה (נמשל המצבת). כמאכלת אש, שדרך האש הבוערת בעצים שידליק העץ את שכנו הקרוב אליו, וכן תתפשט האש משכן לשכן ומאח לאח, וכן בנמשל, איש את אחיו לא יחמולו :

נעתם. מענין אטם וסתימה, והמפרשים פירשו מענין חשך בערבי :

ויגזור על ימין . יבוזו וישללו זה את זה על ימין או על שמאל ולא ימצא להם : איש בשר זרעו . ת''י גבר נכסיה קריביה יבזון :

ויגזור . יחטוף במי שעומד בימין וישאר עדיין רעב ויאכל ממי שעומד בשמאל ולא ישבעו כי מעט ימצא בהם : איש . כל אחד יאכל בשר זרועו מעקת רעבון :

ויגזר . ענינו חטיפה כי החוטף דבר מה גזרו וכרתו ממקומו : על ימין . בימין על במקום בי''ת כמו עמדתם על חרבכם ( יחזקאל לג ) :

ויגזר, מצייר רוב הרצח ביניהם שא' אוכל את חברו, כמי שיש לו בולמוס התאוה, ואוכל מה שבצד ימינו ועדיין רעב כבתחלה, ואוכל מה שבצד שמאלו ועדיין לא שבע, עד שמרוב חולי הרעבון יאכל בשר עצמו, שיחתוך את זרועו לאכול את בשרה, שמה שירויח באוצטמכא יחסר לו בזרועו, כן גוף האומה אכל קצתו את קצתו, כמ''ש :

מנשה את אפרים . מנשה יתחבר עם אפרים : ואפרים את מנשה . עם מנשה ויחדו המה יתחברו על יהודה :

מנשה את אפרים . מנשה יבוז וישלול את אפרים : יחדו המה . שניהם יחד ילכו על יהודה לשלול שלל : ועוד ידו נטויה . להכות עוד :

מנשה את אפרים וכו', עד שהשחיתו זה את זה :