מבטן קראני . משאני בבטן עלתה לפניו במחשבה להיות שמי ישעי' להנבא ישועו' ונחמו' :

שמעו איים . יושבי איי הים : מרחוק . היושבים מרחוק : מבטן קראני . מעת היותי בבטן אמי קרא שמי ישעיה לרמז שאנבא ישועות : ממעי וכו' . כפל הדבר במ''ש :

שמעו, מעתה יסב פניו ממה שנבא על גאולת בבל ע''י כורש (מן סימן מ''ג י''ד, עד פ''ה) ויתחיל נבואתו על הגאולה העתידה. שמעו איים אלי כי נבואה זאת נוגעת עד קצה הארץ וגם הקשיבו לאמים אשר יהיו מרחוק ר''ל אשר יהיו באחרית הימים : ה' מבטן קראני והזמין אותי לנבאות על הגאולה, ממעי אמי ההבדל בין מבטן ובין ממעי אמי, כי העובר קשור תחלה במעי האם, ואח''כ כשיגדל מעט יפרד מן המעים ויצוף אל הבטן למעלה, ומציין כי בעוד היה בבטן אמו טרם יצא לחוץ כבר קראהו ה' וצוה לו שילך בשליחותו לנבאות על ישראל, ולא זאת לבד כי גם בהיותי במעי אמי דבוק במעיה שהוא קודם שנרקם צורת הולד מאז כבר הזכיר שמי, שאהיה אנכי המוכן לשליחות, כאומר בעת נקלטה הטפה הזרעיית במעי האם מאז קרא ה' בשמו, ואחר זאת בעת נפרד ממעי האם והיה בבטן העליון אז קרא אותו בעצמו ושלחו שילך בשליחות, (והכונה כי להשגת הנבואה צריך הכנה טבעיית והכנה הרגליות, שיהיה מוכן ע''ז מצד טבעו ושיכין א''ע לזה מצד הרגלו במצות ומע''ט, אמר כי היה מוכן ע''ז בטבעו מעת קליטת ההריון, והכין א''ע לזה בבחירתו מעת נפרד מן המעיים הגם שלא יצא עדיין מבטן אמו, ודוגמא לזה בירמיה (א' ה') כמו שפרשתי שם) :

שמעו, והקשיבו. איים, לאמים. כבר בארתי למעלה (לד א') כי לאומים מציין אומות הגדולות שיש להם דת מיוחד, ואיים הם קטנים נפרדים על הים וכבר כתבתי בפי' התורה (דברים לב) כי כשידבר אל שני נושאים מתחלפים לאחד בלשון שמיעה ולהשני בלשון האזנה או הקשבה, ייחד לשון שמיעה אל הנושא שהוא עקר בדבורו שרוצה שיבין ויקבל דבריו, אבל להנושא שיודע שיבין או יקבל דבריו בעצמו אם רק יקשיבם באזניו, יאמר הקשבה או האזנה, ופה ידע הנביא שהלאומים בעלי הדת, כבר יקבלו דבריו בעת המיועד, כי כבר יאמינו באלהים ובשליחות הנביאים, ולכן א''צ רק שיקשיבו, אבל האיים הרחוקים, להם יאמר שיקבלו דבריו, כי הם לא ידעו עדן את ה' : מבטן, ממעי אמי, המעי פורט יותר מן הבטן, שכולל כל חלל הבטן. וצבתה בטנה. והמעי הוא רק המעים. וכשיורדפו יחד על העובר, ירצה במעי אמו, בעוד שהיתה ביצת הנקבה שממנו נוצר העובר דבוק בשלל הביצים והובא לתוך הרחם ע''י נשיכת חצוצרות ברחם ונשרשת שם ע''י ליחה דבקית, ובטן אמי יקרא עת יפרד אל הבטן בעת ירקם צורת הולד, שכן נעמי אמרה העוד לי בנים במעי (רות א' יא) וכונה, בשלל הביצים, ר''ל שאינה ראויה לילד עוד. ולכן בא לשון זה גם על הזכר כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך (בראשי' טו ד'), כיון על טפת הזרע, ולא יצדק לאמר על הזכר אשר יצא מבטני, ועיין מה שפרשתי בפי' (בראשית כה כג. תהלות עא ו') :

וישם פי כחרב חדה . להוכיח את הרשעים ולהתנבאו' עליהם פורענות : בצל ידו החביאני . שלא יוכלו להרע לי : לחץ ברור . ממורט קלי''ר בלע''ז : באשפתו . כלי נרתק החצים שקורין קוייכר''א בלע''ז :

כחרב חדה . להוכיח את הרשעים ולנבאות עליהן פורעניות : החביאני . לבל יוכלו להרע לי : לחץ ברור . להוכיח ולנבאות וכו' וכפל הדבר במ''ש : באשפתו הסתירני . ר''ל היה לי למחסה מן הרשעים ולפי שהמשיל עצמו לחץ אמר לשון הנופל בחצים :

חדה . חדודה ושנונה : החבאני . מלשון מחבואה ומסתור : ברור . נקי מן החלודה . באשפתו . כן נקרא נרתק החצים כמו עליו תרנה אשפה ( איוב ל''ט ) :

וישם פי כחרב חדה, החרב חותכת מקרוב, והחץ מורה גם מרחוק, החרב אוחזים אותה בהיד, והחץ מונחת באשפת החצים, אומר כי שם פי כחרב חדה החותכת מקרוב, כן הייתי מיסר ומוכיח במו פי ומליצותי החדות והחותכות את ישראל, ואחז אותי בידו. ויען שנגד החרב קרבים למלחמה אמר כי החביאו בצל ידו בעת שאחזו בידו אחזו באופן שיהיה נחבא תחת הצל של היד לבל יראוהו (והנמשל כי יען היו דבריו בשם ה' לא הביטו בו שהוא היוסר אותם בחרב לשונו כי בשם ה' נבא) וגם שם אותי לחץ ברור ומלוטש, שהייתי מורה נבואתי גם לעמים רחוקים וזמנים עתידים כחץ המורה למרחוק, והסתירני באשפתו ששם מקום החצים, עד שלא הרגישו בו שהוא מוכן לירות :

החביאני, הסתירני, הנחבא הוא מסבת המחפשים אחריו, והנסתר יהיה לפעמים גם כשאין דורש אחריו. שאול אבי מבקש להמיתך וישבת בסתר ונחבאת (ש''א, יט ב') (שם בקש אחריו), ושלחתני ונסתרתי בשדה (שם כ' כה) אז לא בקש אחריו. כמחבא רוח וסתר זרם (למעלה לב) הרוח מחפש בחורים ובסדקים מנשב מארבע פאות, לא כן הזרם. וכן פה החרב החותכת מקרוב מחפשים אחריה, לא כן החץ מרחוק נסתרת עד לא יעלה על לב לדורשה :

עבדי אתה . מזומן אתה לשליחותי כעבד לאדון : ישראל . הרי אתה לפני ככל המון ישראל אשר אתפאר בך כמו בכולם :

ויאמר לי עבדי אתה, ויקרא אותי בשם עבדו, בהיותי מוכן לעבודתו בדבר הזה, ישראל, הנביא מסב עתה פניו אל ישראל, אומר אתה ישראל, דע כי בך אתפאר, מה שאני אומר שה' קרא אותי עבדי ההתפארות הזה לא אוכל להתפאר רק בך ועל ידך, כי עבודתי הוא להחזירך בתשובה, ועת אפעול זאת, עת תשוב ישראל, אז אתפאר להקרא עבד ה', כי השלמתי עבודתי - לא כן אם לא תשוב בתשובה שאז לא אוכל להקרא עבד ה', כי עבודתי לא נשלמה :

ואני אמרתי לריק יגעתי . כשראיתי שאני מוכיחם ואינם שומעים : אכן משפטי את ה' . הוא יודע שאינה מאתי אלא מאתם :

ואני אמרתי . כשהייתי מוכיחם ולא הטו אוזן חשבתי מתחלה אשר יגעתי לריק כי הואיל ולא הועלתי א''כ לא אקבל שכר : לתוהו וכו' . כפל הדבר במ''ש : אכן . אבל באמת משפט גמולי הוא עם ה' ושלם ישלם הואיל ועשיתי את שלי : ופעולתי . שכר פעולתי הוא עם אלהי וכפל הדבר במ''ש :

ואני אמרתי, ומטעם זה אמרתי בלבי כי לריק יגעתי, אחר שראיתי שישראל אינם שבים בתשובה, א''כ לא מלאתי שליחותי, לתהו והבל כחי כליתי, היגיעה מציין המעמד בעת העבודה, וכחי כליתי מציין המעמד שאחרי כלות העבודה, למשל מי ששכרו אותו לחפור אחרי מטמון ונקבו שכרו בסתם, והוא חפר ולא מצא את המטמון, הנה יגיעתו היה לריק כי לא מצא את אשר בקש, ובכל זאת לא כלה כחו לתהו כי יקבל שכרו, אבל אם שכרוהו בתנאי שלא ישלמו לו שכרו רק אם ימצא המטמון וחפש ולא מצא, אז יגע לריק, וגם כחו כלה לתהו. עפ''ז אומר שחשב שיגע לריק אחר שלא הועיל בתוכחתו להחזירם בתשובה, וגם כלה כחו להבל ותהו, כי לא יקבל עתה שום שכר אחר שלא השלים שליחותו. אכן משפטי הדלתות מגבילים. ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה', אני אמרתי לתהו והבל כחי כליתי אכן פעלתי את אלהי. ר''ל ה' בחסדו השלים לי מה שלא השלמתי אני בעבודת השליחות, כי אני אמרתי לריק יגעתי שיגיעת העבודה עצמה וכל התוכחות שאמרתי היה דבר ריק כי לא פעל מאומה, אבל משפט הנהגתי הלא היא מאת ה', והוא בכחו סבב הדבר שהתוכחות והנבואות האלה יהיו לתועלת רב כמו שיבאר, וכן מה שחשבתי כי כליתי כחי להבל, שלא אקבל שכר על עבודה זאת, אבל שכר פעולתי הוא את אלהי, והוא סבב שיגיע לי מן העבודה הזאת שכר גדול, כמו שמבאר :

לריק, לתהו והבל, בארתי למעלה (למ''ד ז') הריק י''ל הקליפה בלא תוך, וההבל הוא אין בהחלט. וכן היגיעה, הוא דבר פעליי. רק שחסר לו התוך שהוא התכלית שבעבורו יגע. אבל מה שכלה כחו היה תהו והבל, כי לא יקבל גם שכר ריק שהוא שכר חיצוני וקליפיי בלא תוך, כי לא יקבל מאומה : משפטי את ה' ופעלתי את אלהי, כבר יסדתי למעלה (א' ד') וכן בניתי כל הספר, כי ה' מורה המחדש העולם בכלל, ואלהי בכינוי מורה ההשגחה המיוחדת הפרטיית, אומר השכר שנתן לי הוא מצד שהוא אלהי ביחוד. והתיחדות השגחתו עלי לטובתי, ומה שגבל משפטי שהוא מה ששלחו לנבאות בשורה כללית, היה מצד שהוא ה' המשגיח הכללי :

לו יאסף . אליו ישוב בתשוב' :

ועתה אמר ה' וכו' . ר''ל ה' אשר מבטן יצר אותי להיות לו לעבד ללכת בשליחותו אמר לי עתה להשיב אליו את יעקב בתשובה ובעבור זה אהיה נכבד בעיני ה' ואף היה חזקי לבל יוכלו הרשעים להרע לי וכאומר כאשר חשב באחרונה כן אמר לי ה' שאף אם לא אועיל אהיה נכבד בעיניו וכן היה לי למעוז ולחוזק :

לשובב . מלשון השבה : יאסף . ענין הכנסה : עזי . חזקי :

ועתה, מתחיל לבאר איך סבב ה' את פני הדבר שיהיה תועלת ושכר לפעולתו, אומר, ה' אמר לי, ה' אשר יצר אתי מבטן לעבד לו לשובב יעקב אליו, ר''ל הגם שהתכלית אשר בעבורו יצר אותי ה' מבטן לעבד לו, היה מיוחד רק לדבר פרטי ועבודה מיוחדת, שהוא לשובב יעקב אליו בתשובה, וישראל שהם הגדולים שבהם שא''צ להחזירם בתשובה לו יאסף אפעול בתוכחה שיתאספו לו לעבוד אותו באגודה אחת שכם אחד, זה היה עקר עבודתי שיחד ה' לי מעת יצירתי, ובעבודה הזאת אמרתי כי לריק יגעתי כי לא השלמתיה כי ישראל לא שבו אל ה' ולא שמעו לתוכחתי, מ''מ אחר כי ואכבד בעיני ה', אחר שנכבדתי בעיני ה' ע''י שראה רוב ההשתדלות והיגיעה שהיה לי, ואלהי היה עזי על ידי מעשי הטובים :

לשובב יעקב אליו וישראל לו יאסף, ההבדל בין יעקב וישראל בארתי למעלה (ט ז), ההשבה לא תצדק רק במי שיצא, ולא יצוייר רק ביעקב. והאסיפה גדרה לקרא מן החוץ פנימה, הגם שלא יצא תחלה ועומד באשר הוא, רק שיתקרב יותר, וזה יצוייר בישראל שילכו מחיל אל חיל : ואכבד בעיני ה' ואלהי היה עזי, העז הוא הכח הפנימי התלוי בו בעצמו, והכבוד הוא המעלות המתגלות מן הנושא שבעבורם יכובד מאחרים, אומר העז והכח שבו הייתי ראוי לדבר הגדול הזה נתן לי אלהי בהשגחתו הפרטית, והכבוד אשר נתכבדתי במה שנשלחתי בפועל לא היה בעבורי, רק בעבור שהוא ה', המשגיח הכללי לטובת הכלל כמו בפסוק הקודם :

נקל מהיותך וגו' . מתנה קטנה היא בעיני שתהא לך זאת לבדה שתהא לי עבד להקים את יעקב ולהשיב אלי נצורי ישראל והנני מוסיף לך עוד ונתתיך לאור גוים ולהנבא על מפלתה של בבל שהיא שמחה לכל העולם : ונצורי ישראל . כמו ( משלי ז ) ונצורת לב שלבם מוקף יצר הרהורי עבירה כעיר נצורה מצור הצרים עליה :

ויאמר . ה' אמר לי מתנה קלה היא בעיני ממה שתהיה לי עבד בדבר זה לבד להקים את שבטי יעקב להיות עומדים באמונתם ולהשיב אלי בתשובה את ישראל המוקפים בהסתת פתויי היצה''ר כעיר נצורה המוקפת בגייסות : ונתתיך . אלא עוד מתנה גדולה אוסיף לך כי אתן אותך מתנבא ומבשר על הגאולה העתידה להיות אז תשועתי מקצה הארץ עד קצהו כי כולם יהיו נושעים בתשועת ה' :

נקל . מל' קל : ונצורי . מל' מצור והיקף כמו כעיר נצורה ( לעיל א' ) :

ויאמר, לכן אמר לי ה' אל תדאג על שלא השגת התכלית שבעבורו נוצרת, ולא נשלמה העבודה שיחדתי לך שהוא להשיב ישראל בתשובה, כי לגדולה מזה אתה מוכן עתה, ויחדתי לך עתה תכלית גדול ועבודה נכבדת מאד, על כי נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב, העבודה המיוחדת לך עד עתה להקים שבטי יעקב, הוא דבר נקל וקטן וכאין נחשב נגד העבודה שנתתי בידך עתה, כי עתה ונתתיך לאור גוים, עתה לא יהיה תכלית שליחותך ענין פרטי שהוא להשיב הדור ההוא בתשובה רק ענין גדול כללי, כי אתה נמשחת לבשר ענוים הבשורות הגדולות והנחמות העתידות, בעת הישועה הכללית שתהיה באחרית הימים, אשר לאור נבואתך ילכו גוים רבים, והדלתות מגבילים, נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב כי נתתיך להיות ישועתי עד קצה הארץ, ונקל מהיותך לי עבד נצורי ישראל להשיב (כי נתתיך) לאור גוים, כי עבודתו המיוחדת בנבואה שנבא על ישראל היו לשני ענינים. {{{א}}} להקים שבטי יעקב שהוא להקימם מנפילתם הגופניות שהיו אז גולים ומפוזרים אחרי גלות סנחריב, ורצה ה' כי ישעיהו בתוכחותיו ישיבם אל מכונם ולארצם ולהצלחתם. {{{ב}}} נצורי ישראל להשיב, להשיב את ישראל בהצלחה הנפשיית שע''ז נתיחד להם שם ישראל, ושישיבם בתשובה לה'. ואחר ששני הענינים האלה לא עלו בידו, אמר לו ה' כי לעומת זה תהיה שליחותו בשני הענינים האלה שליחות כולל לכל העולם, ונגד ההצלחה הנפשיית יהיה לאור גוים שיאיר להם האמונה האמתיית שילכו כולם באור ה', ונגד ההצלחה הגופניית תהיה ישועת ה' מתפשטת עד קצה הארץ (והמכוון בדבריו אלה תראה כמ''ש למעלה קאפיטל י''ב,) כי מאז נתפזרו עשרת השבטים ע''י סנחריב מעת ההיא התחילה עת הגאולה, והוא שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות שהנדחים האלה יתקבצו וישובו לבצרון אסירי התקוה, והגלות החיל הזה היה בשנת שש לחזקיהו, ומעת ההיא התחילה נבואת החוזים על הגאולה, ואם היו ישראל שבים אז בתשובה שלמה היתה הגאולה ההיא מגעת תיכף בשנת ט''ו לחזקיהו שאז נפל אשור והיה אז העת שישובו הנדחים האלה, וע''כ הסמיך נבואתו על הגאולה והקיבוץ אל מפלת סנחריב כמו שתראה למעלה (קאפיטל י''א. י''ח כ''ז). כי כל הנבואות (שנבא בחלק הראשון נבא קודם מפלת סנחריב, ואז צפה ברוח ה' כי יש תקוה שיתאספו הנדחים תיכף לארצם ויגאלו, וזה תלוי בתנאי אם ישובו בתשובה, ולשליחות זה היה ישעיהו מיוחד כל הזמן ההוא בעוד חזקיהו חי, שכל הזמן ההוא היה תקוה שיהיה חזקיהו משיח אלהי יעקב, כמו שזכרו חכמינו במקומות רבים, אבל דבריו לא עשו פרי, כי הדור ההוא בין יהודה שנשארו, בין השבטים שגלו (כי לשניהם יחד נבואתו כמ''ש וישם פי כחרב חדה אל הקרובים וישימני לחץ ברור אל הרחוקים) לא שבו בתשובה, ומתוך כך לא שבו ג''כ לארצם, והבית נחרב אח''כ בעון הנשארים, ואבד כל חזון. כמו שראה ישעיהו בעצמו זאת גם בימי חזקיהו, ונבא ע''ז למעלה (כ''ד ט''ז) ואז חשב ישעיהו כי יגע לריק וכלה כחו להבל, אבל ה' אמר לו דע כי לא יגעת לריק כי הנבואות האלה כולם שנבאת על שוב הנדחים יתקיימו באחרית הימים, ואז לא תהיה הישועה פרטית כמו שהיתה אם היתה באה בימי חזקיהו, רק תהיה ישועה כללית, שתחת שרצה להקים שבטי יעקב שהם עשרת השבטים שגלו לחלח וחבור, תחת זה תהיה ישועתי עד קצה הארץ, ותחת שרציתי להשיב הדור ההוא בתשובה, כמ''ש ונצורי ישראל להשיב ודבר זה לא עלה בידך, תהיה לאור גוים, ותאיר בהצלחה הנפשיית לכל העולם. כי אם היתה הגאולה בימי חזקיהו לא היתה כללית כ''כ, ולא היתה האמונה האמתיית מתפשטת כ''כ כמו שיהיה באחרית הימים כמ''ש כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה. ומבואר כי אחרי מות חזקיהו שאז ראה שהיה יגיעו לריק (או אולי אחרי שנבא עליו הנבואה שלמעלה קאפיטל ל''ט, שהיה זה בחטא חזקיהו כמ''ש שם), מאז התיאש הנביא וראה כי השבטים הנדחים לא ישובו עתה, ומאז משחו ה' לבשר ענוים את הגאולה הגדולה העתידה הכללית, שנבא מן קאפיטל מ''ם עד סוף הספר) ומעתה מתחיל את נבואתו על העתיד, אשר דבריו אלה הם כענין הוצעה להם שאחר שנבא גאולת כורש יספר איך שלחו ה' לבשר נחמות גדולות עתידות.

להקים שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב, נצורי הוא מענין ונצר משרשיו יפרה, ויש הבדל בין שבט לנצר, השבט יהיה גם בתלוש, והנצר הוא היונק הרך המחובר לקרקע ששומרים ונוצרים אותו שיפרה. ולפי הכלל המיוסד למע' (ט' ז') העשרת השבטים שנתלשו מן שרשם קראם שבטי יעקב. ושבט יהודה ובנימין אשר היו דבוקים בשרשם כנצר רך היונק קראם נצורי ישראל, הקם נפל תחלה, והשב לא נפל רק יצא מדרכו. שבטי יעקב נפלו וצריכים הקמה. נצורי ישראל לא נפלו רק יצאו מדרכם דרך ה', וצריכים השבה :

לבזה נפש . נפש בזויה : למתעב גוי . למי שהגוי מתעבו : מלכים יראו . אותו וקמו : אשר נאמן . לשמור הבטחתו שהבטיח לאברהם על המלכיות כענין שנאמר והנה תנור עשן וגו' ( בראשית טו ) : קדוש ישראל . הוא ויבחרך :

לבזה נפש . על ישראל : למתעב גוי . על מי : לעבד מושלים . על מי שהוא עבד ישר ותמים למושלים : מלכים יראו וקמו . בעת הגאולה כשיראו מלכי כשדים יקומו וכאשר יראוהו השרים : למען ה' . ר''ל לא למענכם יעשו הכבוד הזה כי אם למען ה' אשר נאמן בהבטחתו שהבטיח להיות עמכם וכמ''ש יחזיקו עשרה אנשים וכו' לאמר נלכה עמכם כי שמענו אלהים עמכם ( זכריה ח ) : קדש . למען קדש ישראל אשר בחר בך וכפל הדבר במ''ש :

כה אמר ה' גאל ישראל קדושו, המוכן לגאלם בקדושת מעשיהם בנסים גדולים. לבזה נפש שיעור הכתוב, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו לבזה נפש למתעב גוי, לישראל שהם עתה בזוים ומתועבים שרים ישתחוו. לבזה נפש ר''ל כי ישראל מבוזים המה בין ההודיים עובדי עכו''ם מצד שלשה ענינים. {{{א}}} מצד נפשם, שחושבים שנפשם בזויה ושפלה, ונגד מה שהנפש האלהית נקראת כבוד בכתבי הקדש חושבים שנפשם שפלה וממקור משחת. {{{ב}}} מצד גופם, שחושבים אותם למתועבים ומשוקצים עד שנזהרים מליגע בהם ועז''א למתעב גוי, גוי הוא הגויה שחושבים שגויתם מתועב. {{{ג}}} מצד מדרגתם וקנינם, שהם עבד משלים, שאינם דומים כעבד שי''ל מושל אחד, רק כעבד של מושלים רבים, שמוכרח לעבוד את כולם עבודת פרך, ועתה נגד בזה נפש ומתעב גוי, יהיה מעלתם גדולה בכבוד גדול, עד כי מלכים יראו וקמו עד כי מלכי הודו יקומו לפניהם מרוב כבוד, ונגד עבד מושלים יהיה ההפך כי השרים ישתחוו להם, וזה יהיה למען ה' אשר נאמן ר''ל זה יהיה מפני שני דברים. {{{א}}} מפני ההבטחה כי ה' נאמן לקיים הבטחתו. {{{ב}}} מפני קדושת מעשיהם אשר מצד זה יבחר בם עצמם מפני צדקתם, ועז''א קדוש ישראל ויבחרך. ור''ל כי הגאולה תבא, או עוד לפני זמן הקצוב, אם ייטיבו מעשיהם, או אם לא ייטיבו מעשיהם יבא עכ''פ בזמן המיועד כי נאמן ה' לקיים הבטחתו, ועז''א או שיהיה למען ה' אשר נאמן, וזה בכלות הזמן, או שיהיה למען קדש ישראל ע''י מעשיהם בעת אשר יבחרך מפני טוב מעשיך.

לבזה, למ''ד של לבזה למתעב, עומד ביחוס שאליו עם פעל וישתחוו, ישתחוו לבזה נפש, וגוי הוא כמו גוי נתתי למכים, הגויה ונגדו נפש : ה', קדוש ישראל, בארתי למעלה (א' ד') כי שם קדוש ישראל נקרא בו תמיד מצד צדקת ישראל וקדושתם (עי' למעלה ה' טז) ולכן אמר ויבחרך :

בעת רצון . בעת תפלה שאתה מתרצה ומתפייס לפני : וביום ישועה . שתהא צריך לישועה : ואצרך . ואשמרך : לברית עם . להיות עם ברית לי : להקים ארץ . ארץ ישראל הבחורה לי בכל הארצות :

בעת רצון . בעת שתעשה רצוני אענה לך בזעקתך בעבור הצרה הבאה : וביום ישועה . וביום שאתה צריך ישועה שאתה בצרה אעזור לך וכפל הדבר במ''ש :

עניתיך . מל' עניה ותשובה :

כה אמר ה' בעת רצון עניתיך, זה מגביל נגד שני הדברים שאמר בפסוק הקודם, או שתהיה הגאולה קודם זמן הקצוב אם ייטיבו מעשיהם ותהיה עת רצון, ועז''א בעת רצון עניתיך, או לכל הפחות יעזרו בזמן המיועד אשר לא יעבור, ועז''א וביום ישועה עזרתיך, והוא ביום המיועד לישועה שהוא בבוא יום המיועד. ואצרך גם במשך ימי הגלות אצרך בהשגחה מיוחדת בל תכלה בין העכו''ם, עד שאתנך לברית עם שיקים ה'. {{{א}}} הברית שכרת עם ישראל. {{{ב}}} להקים ארץ שהיא הארץ הקדושה. {{{ג}}} להנחיל נחלות שממות שהוא שישיב להנחיל מקומות נחלות השוממות עתה, והם העזרות והמקדש שהם נחלת ה' לשבתו :

עניתיך, עזרתיך, עונים להקורא, ועוזרים גם לאשר לא קרא, העניה תהי' לפני הזמן בעת רצון, והעזר יהיה בזמן המוגבל ביום ישועה :

לאסורים צאו . לעת אשר אומר לאסורי גולה צאו : שפיים . תרגם יונתן נגדין , נחלי מים :

לאמר וכו' . מוסב על ואצרך שבמקרא שלפניו לומר אצרך מן הכליה עד יבוא העת לאמר להאסורים בגולה צאו משם : לאשר בחושך . למי שהסתיר עצמו בחושך מפחד האויב . הגלו . היו מגולים ונראים לאור היום : על דרכים ירעו . עם כי אין המרעה מצוים בדרכים ובגובה ההרים ורצה לומר עם כי ישובו דרך המדבר לא יחסרו דבר :

הגלו . מל' גלוי : שפיים . כן נקראו המקומות הגבוהים וכן רוח צח שפיים ( ירמיה ד ) :

לאמר, מבואר במ''ש למעלה (מ''ב ז') כי שבט יהודה ובנימין הם נתפזרו וגלו תחת יד עכו''ם אשר אסרו אותם בכבלי ברזל, כמ''ש שם להוציא ממסגר אסיר, ועשרת השבטים שהגלו לחלח וחבור אינם תחת עכו''ם ואין עליהם עול שעבוד, אבל הם נסגרים במקומות מסוגרים שלא ידע איש את מקומם ודומה כאילו יושבים בחשך שלא יראם אדם כמש''ש מבית כלא ישבי חשך, ועל שבט יהודה אומר לאמר לאסירים צאו, ועל עשרת השבטים אמר, לאמר לאשר בחשך הגלו, כי אז יגלו מקומם, ולהם אצ''ל צאו כי אינם אסירים על דרכים ירעו מדמה אותם בשובם למנוחתם, כצאן אשר ה' ירעה אותם כמ''ש (למעלה מ''ם) כרועה עדרו ירעה, ולפעמים צריך להנהיג הצאן אחר המדבר להרחיקם מן השוללים, לעומת זה אמר על דרכים ירעו כי כל עוברי דרך לא יגעו בם, ולפעמים צריך להנהיגם אחר המדבר מפני שאינו מוצא מרעה, לעומת זה אמר ובכל שפיים מרעיתם, שבכל הר גבוה ימצא מרעיתם, ור''ל שישובו מן הגולה בפרהסיא :

שרב . חום :

לא ירעבו . בזה יפרש המקרא שלפניו : ולא יכם . לא יכאיבם חמימות האויר וחום השמש : כי מרחמם . ה' המרחם עליהם מעולם הוא ינהגם וינהלם במקום מבועי מים וירוו צמאונם :

שרב . ענין חמימות ויובש כמו והיה השרב לאגם ( לעיל ל''ה ) : מבועי . ענין מקוה ומעין כמו למבועי מים ( שם ) : ינהלם . ענין הנהגה כמו נהלת בעזך ( שמות ט''ז ) :

לא ירעבו, ההולך בדרך רחוקה יחסר לו לחם או מים או יכהו שרב ושמש, ועז''א לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש, כי ינהגם ה' ברחמים עד שלא ינהגם במקום שהשמש שולטת שם, ועל מבועי מים ינהלם עד שלא יצמאו :

ינהגם, ינהלם, פעל נהג הונח בעצם על נהיגת הצאן והבקר, וממנו יצא על כל הנהגה דומה לזו, שמנהיג שלא מדעת המונהג, ונהל ונחה הונח על המנהל בעל רצון ובסבר פנים יפות, ופה מדמם כצאן מונהגים ע''י הרועה, כי הם מונהגים אך לפי דעת הרועה המנהיג אותם שהוא ה', אבל בכ''ז הלא מרחמם ינהגם, עד שתהיה ההנהגה לא כמנהיג בע''כ כי על מבועי מים ינהלם כמנהל בעת רצון ושכל :

ושמתי כל הרי לדרך . כלפי שאמר ( לעיל לג ) על ידי חורבנה שבת עובר אורח עכשיו ישובו וילכו בו עוברים ושבי' : ומסלותי ירומון . כלפי שאמר ( שם ) נשמו מסלות נתקלקלו מאין מתקן אותם עכשיו ומסילותי ירומון יתקנו קילקול הדרכים ויגביה אותם כמשפט בחלוקי אבנים ועפר :

לדרך . ר''ל לדרך כבושה : ומסילותי . המסילות שאוליך אותה בהם ירימו מקומות העמוקים שבהם למען יהיה שוה וישר ונוח ללכת בהם :

ומסלתי . מלשון מסילה ודרך : ירומון . מלשון הרמה והתנשאות :

ושמתי, וגם לא יצטרכו לבקש דרך כי גם ההרים יהיו לדרך, ולא תחשוב שיהיה דרך לא כבושה, כי מסלתי ירמון, שיהיה מסלה כבושה, עד שכולם ידעו כי הם מסילותי המיוחדות לי :

לדרך, ומסלתי. הבדלם בארתי למע' (לה ח'. מא ג') :

מארץ סינים . מארע דרומא :

הנה אלה . מקצת הבאים לא''י יבואו ממקום רחוק והיא פאת המזרח ולפי שא''י משוכה מקו השוה ולמערב לזה קרא פאת המזרח רחוק : ומים . מפאת המערב : מארץ סינים . הוא פאת הדרום כן ת''י :

סינים . נקרא כן על שם היושבים שמה כמ''ש ואת הערקי ואת הסיני ( בראשית י' ) :

הנה אלה, פה מתחיל ענין חדש. רוצה לצייר כי קיבוץ גלויות יוקדם לבנין ציון, וכי בעת תתקבץ הגולה מארבע רוחות עוד תהיה ירושלים שממה, וצייר זה בציור נפלא מאד, מצייר בצד אחד, איך כל הגלויות מתקבצות מארבע פנות העולם, וכל העולם וכל הטבע, שמים וארץ והרים רוננים ושמחים ומספרים החידוש הזה הנפלא, בצד אחר מציין את ציון איך היא יושבת בעת הזאת כאשה אלמנה גלמודה מתכסית בצעיף אלמנותה ומתאבלת כי בעלה עזבה ושכח בה, וכי ציון אינה יודעת מכל השמחה אשר התפשטה בכל העולם מאומה, עד שפתאום תשא עיניה ותראה את הישועה. יאמר, ראה נא, הנה אלה גולי המזרח מרחוק יבאו (כי עשרת השבטים שגלו למזרח גלו למקום רחוק כנ''ל (מ''ג ה'). ואלה גולים צפון ומערב, באים מצפון ומים. ואלה גולי דרום, באים מארץ סינים, ראה נא כל הגולה מתקבצת, השמחה התפשטה על כל הטבע, עד כי.

כי נחם ה' . את עמו :

רנו שמים וכו' . הוא ענין מליצה ור''ל הרבה שמחה יהיה בעולם :

וגילי . ענין שמחה : ופצחו . ענין פתחון פה בהרמת קול וכן פצחי רנה וצהלי ( לקמן נ''ד ) :

רנו שמים וגם גילי ארץ ואף ההרים הפרטים כבר פצחו רנה כי הגיעה הבשורה עד יושבי ההרים לאמר, כי נחם ה' עמו וכי ראה ענים ורחם עליהם. הכל רוננים, רק לבד.

ותאמר ציון . היא היתה סבורה ששכחתיה :

ותאמר ציון . הנה ציון תחשוב לומר ה' עזב אותי ושכח בי :

ותאמר ציון, ציון עדן אומרת עזבני ה' ציון אינה יודעת מכל זה, ומתאבלת בעת ההיא לאמר, איך עזבני ה', ולא לבד שעזבני מלפני החטא, כי גם נדמה לי כאילו ה' שכחני ואינו זוכר בי עוד. (כי העזיבה תהיה מפני החטא, ואז עדן זוכר בהנעזב אבל השכחה היא מפני המיאוס ואז לא יזכור בו עוד כלל) :

עזבני ה' וה' שכחני. כבר בארתי בפי' התורה פעמים רבות, כי דרך השפה העבריית להקדים תמיד הנשוא אל הנושא, ובעת שמקדים הנושא אל הנשוא, בא להראות איזה חידוש בהנושא, לכן פה בהעזיבה הקדים הנשוא שעקר החידוש הוא מה שעזבה, לא מה שעזבה ה'. אבל בהשכיחה הקדים השם אל הפעל, כי פה עקר החידוש מה שה' היה השוכח ה' אשר אין שכחה לפניו :

התשכח אשה עולה . עולל שלה : מרחם בן בטנה . מלרחם על בן בטנה : גם אלה תשכחנה . אפילו אם אלה תשכחנה אנכי לא אשכחך :

התשכח . כאומר הנה לא כן הוא כי האם תשכח אשה עולה וכי תקשה לבה מלרחם בן בטנה : גם אלה תשכחנה . אף אם יתכן בשום פעם שתשכחנה גם אלה אולם אנכי לא אשכחך :

עולה . ענינו ולד רך כמו מפי עוללים ויונקים ( תהלים ח' ) :

התשכח, גם זה מדברי ציון, ציון אומרת וכי תשכח אשה את עולה, וגם אם יצוייר כי תשכח את עולה הגדול שאין צריך אליה עוד ותשכח את האהבה אם עזבה אותו, אבל היצוייר כי תשכח אשה מרחם בן בטנה בן בטנה הוא היונק שדי אמו, אשר הוא מלבד האהבה יעורר גם רחמים כי הוא צריך לאמו, ואם תשכח את האהבה הכי תשכח את הרחמים מלרחם על בן בטנה הקטן, ואתה ה' אם שכחת את אהבתך איך שכחת מלרחם, באשר אני נעזב ובאין סומך בלעדך. כן תאמר ציון הבעל אשר הרחיק נדוד יתראה עתה אל האלמנה המתאבלת, אומר אליה - דעי כי גם לו יצוייר כי אלה תשכחנה, גם אם שתי הנשים אלה שהזכרת, שהם האשה שי''ל עולל גדול והאשה שי''ל יונק אם גם אלה שתיהן תשכחנה ילדיהם, בכל זאת אנכי לא אשכחך. כי לא אוכל לשכחך, כי.

עולה, פרי בטנה. העולל הוא אחר היונק, מעולל עד יונק (ש''א טו ג'). ופרי בטן נקרא אחר הלידה. אשר מנע ממך פרי בטן :

על כפים . על כפי רואה אני כאילו את חקוקה על כפי לראותך ולזכרך תמיד , ד''א על כפים מעל ענני כבוד כמו ( איוב לב ) על כפים כסה אור :

חקתיך . זכור אתם לפני כאלו חקקתיך על כפי : נגדי תמיד . לזכור בהם לכוננם :

כפים . כף היד : חקותיך . מלשון חקיקה :

הן על כפים חקתיך אנכי חקותי את שמך על כפי ידי, אשר מדי אשתמש בידי אזכור את שמך (והנמשל שכל פעולותיו ומעשיו הם אמצעיים מובילים אל התכלית הגדול שהיא התשועה המובטחת), וגם את חומתיך (חקתי) נגדי תמיד, הם חקוקים נגד פני לאות ולטוטפות, ולא לבד עתה רק תמיד, ר''ל מה שחקתי אותך על כפים, ואת חומתיך נגד פני זה היה תמיד מעת הגלות עד עתה. ומה שעזבתי אותך עגונה אלמנה זה ימים רבים, לא היה זה מחמת שכחה, ולא אני אשם בדבר, רק בניך בעצמם הם סבבו זאת, כי אם.

מהרו בניך . לשוב :

מהרו בניך . יותר מהרה שכחו בני ציון את ארצם משאשכח אני : מהרסיך . המהרסים והמחריבים אותך יצאו ממך ר''ל הרשעים שבקרבך הם סבבו ההריסה והחורבן ולא מאתי יצאה הרעה :

מהרו בניך, אם היו בניך ממהרים לשוב בתשובה אז מהרסיך ומחריביך ממך יצאו כבר היו יוצאים אויביך אשר הרסו אותך ממך זה מימים רבים, אם היו בניך רוצים, ואם מהרו לשוב מחטאתיהם. - אבל העבר אין, עתה.

שאי סביב עיניך . כאלו לציון יאמר ראי איך כל בניך נקבצו באו אליך : כעדי תלבשי . תתפאר בהם כמלבוש של קשוט : ותקשרים . תקשור אותם בצוארך לנוי כקשורי כלה והם חוטי המשי שקושרת בהם שערה :

כעדי . ענין תכשיט יפה :

שאי נא סביב עיניך, אל תביטי אל צד אחד רק סביב סביב כי בא הקיבוץ פתאום מארבע רוחות השמים, וראי איך כלם נקבצו באו לך והם שני דברים מפליאים. {{{א}}} הקבוץ מן הפיזור הגדול, וזה כולם נקבצו. {{{ב}}} שיבתם לירושלים מן מרחק רב כזה וזה באו לך. אבל אל תדאגי לאמר והלא בית אלמנותי קטן וצר ואיך יכיל הבנים הרבים האלה, גם מזה אל תדאגי, חי אני נאום ה' כי כלם כעדי תלבשי ימליץ התמלאות המקום החרב מיושבים כאילו הארץ תתלבש בלבוש שהיא יושביה המכסים אותה, כמ''ש לבשו כרים הצאן, כי המקום השמם הוא ערום וחשוף שת, ועת יתישב יתלבש ויתעטף לכסות מערומיו, אמנם עת שאחר שכבר התלבש ממלבושיו והוא אחר שכבר התישב המקום באו עליו עוד יושבים נכבדים שרים וחכמים, ימליץ שהמקום ילביש עוד עדי על מלבושיו, כי אלה יעדו את מלבושיו הקודמים ואמר שכולם תלבשי כעדי כי כולם יהיו לה לכבוד ולתפארת, וגם תקשרים ככלה, כמו שהכלה שומרת קשוריה שהוא העדי שנתן לה החתן על ידה לשם קדושין בל יאבדו ממנה, כי הם אות הקישור בינו ובינה, כן תקשרי אותם עליך בקשר אמיץ לבל יצאו עוד ממך שנית, כי הם אות האירוסין בינך ובין אלהים, אשר על ידם ארס אותך באמונה :

ותקשרים, עיין מ''ש בפי' ירמיה (ב' לב) :

תצרי מיושב . תהי צרה מרוב יושבים שיבאו לתוכך יהי להם המקום צר מלבנות להם בתים :

כי חרבותיך וכו' . ר''ל כי דאגת חרבותיך ושוממותיך וכו' לא תדאגי עוד כי עתה יהיו כולם מיושבות עד שתהיה צרה ודחוקה מרוב יושביה : ורחקו מבלעיך . המשחיתים אותך יהיו מרחוקים בקצה הארץ ולא יבואו בגבולך :

הרסותך . מלשון הריסה ונתיצה : תצרי . מלשון צר ודוחק : מבלעיך . ענין השחתה כמו בלע כל ארמנותיה ( איכה ב' ) :

כי חרבתיך, ואל תחשובי כי ביתך צר ומקומך קטן מהכיל כל היושבים הרבים האלה, כי (תלבשי בם) את חרבתיך שכל מקומות החרבות והשממות יתלבשו מן היושבים האלה, ויותר מזה כי עתה אשר תצרי מיושב, (ורחקו מבלעיך הוא מאמר מוסגר, אומר מה שתצרי יהיה מיושב מן יושבים תתמלאו לא מן מחריבים כמו שהיית מלא מהם עד עתה כי מבלעיך ירחקו עתה ממך, אבל עתה כי תצרי מיושב) לא ימצאו הגולים עוד מקום לשבת בתוכך אז.

חרבתיך, ושממתיך, החרבות הם הערים. והשממות, כל הארץ כשנרדפו יחד (יחזקאל כט יב. למ''ד ז). והריסה יותר מחורבן, שהרס בכונה, והמליצה מוספת בדבריה :

בני שכוליך . בנים שהיית שכולה מהם : גשה לי . התקרב לצד אחר בשבילי ואשבה :

יאמרו באזניך . ר''ל באזניך תשמע אשר יאמרו הבנים אשר היית שכולה מהם : צר לי המקום . מרוב מרבית העם : גשה לי . האחד יאמר לחבירו גשה הלאה בעבורי שאוכל לשבת גם אני :

שכוליך . מי שבניו אבודים ממנו קרוי שכול כמו כדוב שכול ( הושע יג ) : גשה לי . התרחק בעבורי :

עוד יאמרו, ר''ל אז בני שכוליך הם הבנים שהיית שכולה מהם עד הנה, שהם בני הגולה, עוד זאת יאמרו באזניך עתה. צר לי המקום גשה לי ואשבה המקום שלך צר לי ואיני יכול להכנס אל תוכו, ולכן גשה אתה והתקרב אלי, למען אשב בתוכך, ר''ל כי אחר שישראל יהיו רבים מאד ולא תוכל א''י להחזיק את כולם, לכן תרחיב הארץ את גבולה, ותתפשט עד חוצה לארץ, כמ''ש לקמן (נ''ד) הרחיבי מקום אהלך, וזה במשל שהארץ תגש אל היושבים העומדים חוצה לה ואינם יכולים לכנס אל תוכה :

גשה לי, הגשה לריחוק אין לו ריע ולכן פי' המפ' אינו נכון :

גלמודה . שולדא בלע''ז : וסורה . מוסרת מכל אדם הכל אומרים עלי סורו ממנה :

מי ילד וכו' . ר''ל מהיכן באו עם רב כזה : ואני שכולה . הלא זה ימים רבים הייתי שכולה מהם ויחידית : גולה וסורה . הלא בני גלו וסרו ממני : אלה איפה הם . אלה הבאים מאיזה מקום באו :

וגלמודה . יחידית מבלי אנשים וכן הלילה ההוא יהי גלמוד ( איוב ג' ) : איפה . כמו מאיפה והמלה ההיא יורה על שאלת המקום כמו איפה הם רועים ( בראשית ל''ז ) :

ואמרת בלבבך, אז תשאלי שלש שאלות, ומדמיה במשל אשה שמתו לה כל בניה והיתה גלמודה אח''כ בלא בעל, וגולה ממקום למקום ולא מצאה מנוח לכף רגלה כי אין איש מאסף אותה הביתה, ואח''כ באו אליה בנים מעבר הים, אשר התיחסו אליה שנולדו ממנה, ואז תשאל שלשה השאלות הנאמרות פה. {{{א}}} מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה. שתחלה תשאל על מניעות הלידה, שא''א כלל שנולדו הבנים האלה ממנה, אחר שהיתה שכולה שמתו כל בניה, וגם היתה גלמודה אח''כ בלא בעל, ואיך נולדו הבנים האלה לה. {{{ב}}} גלה וסורה ואלה מי גדל תשאל על מניעת הגידול, שגם לו יצוייר שילדתי בנים מי גדלם ואומן אותם הלא אני הייתי גולה וסורה, והוא שהייתי גלה ממקומי, וגם במקום שהייתי לא הניחו לי לשבת במנוחה רק הייתי סורה ממקום למקום, וא''כ אלה מי גדל. {{{ג}}} הן אני נשארתי לבדי אלה איפה הם, תשאל על מניעת ביאתם לפה, גם לו יצוייר שנולדו ממני ונגדלו מעצמם מי הביאם לפה למקומי, הלא אני נשארתי לבדי, רחוק מהם, ואלה מאפוא הם, מאיזה מקום באו ומי הביאם לפה. (והנמשל כי ירושלים היתה שכולה שנהרגו בניה והלכו שבי לפני צר, ומאז ישבה גלמודה, וא''כ תתפלא מי ילד לה בנים, כי חשבה שכל בניה נהרגו ונשבו. שנית תשאל גם אם נשארו אז קצת מהם, הלא היו גולים ומדולדלים ומי גדלם אלפים שנה ואיך לא ספו תמו מן בלהות. שלישית תשאל, ואף אם נתקיימו עד עתה מי קבץ פזוריהם ומי הוציאם חפשי ויביאם לציון) :

שכולה, מבנים. וגלמודה, מבעל, כנ''ל (מ''ז ח). גלמודה מופסק באתנח, וכן פרשתי :

ידי . נסי סימן להביא גליות : נסי . פירקא בלע''ז כמו וכנס על הגבעה ( לעיל ל ) והוא סימן קיבוץ ונותנין בראשה בגד : בחוצן . איישיל''א בלע''ז ודומה לו בעזרא וגם אני חצני נערתי ( נחמיה ה ) :

אשא אל גוים ידי . לרמז להם להביא את ישראל ר''ל אעיר לבם על זאת : ארים נסי . ארומם נס וגם הוא ענין רמז וכפל הדבר במ''ש : בחוצן . ר''ל יביאום בכבוד רב :

נסי . הוא כלונס זקוף ומשימים עליו מפה לרמז : בחוצן . כן יקרא כנף הבגד כמו גם חצני נערתי ( נחמיה ה' ) : על כתף . על השכם :

כה אמר ה', משיב לה שלשה תשובות על שלשה השאלות האלה כסדר מלמטה למעלה. מה ששאלת אלה איפה הם, והוא מי קבץ את הגולה והביאם לפה. דע כי מזרה ישראל יקבצנו. כי אני אשא אל גוים ידי, וארמוז להם שיביאו בני הגולה לארצם, ואל עמים כבר בארתי כי גוים פחותים מן עמים, ואומר כי הגוים יהיה די להם בנשיאת היד לרמז שיביאו בני הגולה והעמים לא ישמעו תיכף עד שאשא להם נס מלחמת גוג ומגוג אשר שם יפלו בנופלים, ואז והביאו בניך בחוצן הוא הכסא שנושאים בו את השרים, ובנותיך שיראים לשבת בכסא הזה על כתף תנשאנה ויביאו אותם לארצם :

גוים, עמים, עי' למעלה (ד' א') :

וידעת . אז תדע שאני ה' והיכולת בידי : אשר לא יבושו קוי . כי המקוה לדבר ואינו בא תחשב לו לבושה :

אומניך . כן נקרא מגדל תינוקת כמו כאשר ישא האומן את היונק ( במדבר יא ) . ילחכו . ענין לחיכה בלשון וכן כלחוך השור ( שם כב ) : קוי . מל' תקוה :

והיו, על השאלה השנית ששאלת אלה מי גדל, אחר שהיית גולה וסורה, ואיך התקיימו משך זמן הרב הזה, משיב אני לך, כי הנה אל הגידול צריך שני דברים. {{{א}}} להניק את הולד עד יגמל. {{{ב}}} לאמנו ולגדלו מעת נעתק משדים, הנה המלכים יהיו אומניך והשרות שלהם יהיו מניקותיך, והמליצה שהם יגינו בעדך מכל פגע, עד שתגדלו, ויאמנו ויגדלו אותך כאומן את היונק עד לבסוף, שאז אפים וכו'. וידעת ועל השאלה השלישית אשר שאלת, מי ילד לי את אלה אחר שהיית שכולה וגלמודה, שכל בניך נלקחו לשבי ולעבדים ומי הוציאם חפשיים, משיב אני לך כי עתה וידעת כי אני הוא ה', אשר ביכלתי לעשות זאת, אשר לא יבשו קוי מפני שיפלא בעיניהם לאמר.

היוקח מגבור מלקוח . כסבורים אתם שאי אפשר לקחת מעשו מלקוח שביו של יעקב הצדיק :

היוקח . רצה לומר כסבורים אתם לומר וכי אפשר לקחת מיד עשו הגבור את המלקוח ששלל : ואם שבי . וכי אפשר להמלט מידו את השבי ששבה את יעקב הצדיק :

מלקוח . כן נקרא שבי הבהמה כמו את השבי ואת המלקוח ( שם לא ) :

היקח מגבור מלקוח, אחר שישראל נשבו ונלקחו לעבדים ביד גבורים האפשר ליקח את השבי והמלקוח מידם, וזה הוא השאלה ששאלת אחר שאני שכולה וגלמודה והוא שבניך היו מלקוח ושבי ביד גבורים. מי ילד לי את אלה, כי איך אפשר ליקח מגבור מלקוח, עתה לא יבשו קוי משאלה הזאת, יען.

מלקוח, שבי, בררתי הבדלם בפי' במדבר (לא) :

ואת יריבך . ועם מריביך אני אריב :

כי כה וכו' . ר''ל אבל לא כן הוא כי כה אמר ה' שגם זה אפשר לקחת השבי מיד עשו הגבור ולהמליט המלקוח מיד העריץ : ואת יריבך . עם המריבים בך אריב אני :

עריץ . חזק כמו כגבור עריץ ( ירמיה כ ) :

כי כה אמר ה' גם שבי גבור יקח, והוא הוציא אותם מיד שבי ועבדות. והנה יש הבדל בין שבי למלקוח, המלקוח הוא מה שהאויב לוקח לעצמו לעבדים ושפחות, והשבי הוא בארץ שביו ולא נלקח לעבד, והנה המלקוח אי אפשר שימלט כי הוא תחת רשות אדוניו רק אפשר שיוקח מאת אדוניו בחזקה אחר שמחזיק אותו לעבד שלא במשפט, אבל זה רק אם המלקוח הוא ביד חלש, אבל היקח מגבור מלקוח אם המלקוח הוא ביד גבור הלא בלתי אפשר לקחתו מידו, ובשבי יהיה בהפך שא''א שילקח בחזקה כי השבי הוא כדין, שהעם המנוצח יהיה בשביה, אחר שאין מחזיקים אותם לעבדים, ואינם מלקוח רק שבי, רק אפשר שימלט אחר שאינו תחת רשות אדוניו, אבל תשאלו האם שבי צדיק ימלט אם נשבה השבי בצדק מפני חטאו ומרדו שזה קרא שבי צדיק הלא א''א גם שימלט. ור''ל שישראל שמקצתם היו מלקוח עבדים ושפחות ומקצתם היו שבי ביד עכו''ם שאלו שהמלקוח הגם שהוא שלא כדין הלא הוא ביד גבור ומי יקחנו מידו, והשבי אחר שהוא שבי צדיק כי נשבו בדין ואיך ימלטו. וה' משיב להם גם שבי גבור יוקח ר''ל לא לבד שהשבי ימלט, כי השבי קל לו להמלט אחר שאין שומרים אותו, כי אחר שהוא שבי גבור לא שבי צדיק, ר''ל אחר שנשבו שלא כדין רק בגבורה ובכח, גם יוקח בחזקה מיד שוביו. וגם מלקוח עריץ ימלט, שלא לבד שמלקוח גבור יוקח בחזקה, כי גם מלקוח עריץ שהוא יותר מגבור, גם ימלט מעצמו מידו. ואת יריבך ר''ל אל תירא שיקרה לך כדרך העבד הבורח מאדוניו שאדוניו בא ורב עמו ותובעו לדין, כי את יריבך אנכי אריב בעדך, שאני אטעון נגדם שאני קניתיך לעבד תחלה כי לי בני ישראל עבדים, ונגד מ''ש גם שבי גבור יוקח אומר כי את בניך אנכי אושיע ואקחם מיד שובם :

גבור, עריץ. עריץ יותר מגבור ומתאר את הגבור על הפלגת הגבורה. וה' אותי כגבור עריץ :

והאכלתי את מוניך . הבבליי' לחית השדה את בשרם , מוניך ל' אל תונו ( ויקרא כה ) אונאת דברים המקנתרי' אותך בגידופיהם : וכעסיס . מתק יין : דמם ישכרון . כן ישכרו מדמם אותם הרגילים לשתות דם ומי הם אלו עוף השמים כן ת''י :

והאכלתי . להחיות הראויות לאכול בשר אאכיל את המקנתרים אותך באונאת דברים : את בשרם . לתוספת ביאור אמר שיאכיל את בשרם : וכעסיס דמם ישכרון . העופות הראויות לשתות דם ישכרו מדמם כדרך השותה עסיס והוא ענין מליצה : וידעו וכו' . אז יבינו הכל אשר ה' עושה כל אלה ולא בא במקרה : וגואלך וכו' . כפל הדבר במ ''ש :

מוניך . ענין קנתור ואונאת דברים וכן וגר לא תונה ( שמות כב ) : וכעסיס . הוא ענין כתישה כמו ועסותם רשעים ( מלאכי ג ) ונקרא כן יין ענבים או רמונים ע''ש שהמשקה יוצא ע''י סחיטה וכתישה וכן מעסיס רמוני ( ש''ה ח ) : ישכרון . ענין השתיה יותר מכדי המדה הראויה : אביר . ענין חוזק :

והאכלתי את מוניך את בשרם אותם שהיו מוניך עד הנה באונאת דברים לאמר כי אבדה תקותך הם יאכלו את בשרם של יריבך, ר''ל הם ילחמו עם בעלי ריבך, וידעו כל בשר. {{{א}}} כי אני ה' מושיעך למעלה מן הטבע בכח ה' אשר לו היכולת. {{{ב}}} וגאלך אביר יעקב, שאעשה זאת למען הקשר שי''ל עם יעקב, ועל ידי צדקתך :