שני ישראלים או יותר הדרים בחצר אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו, אסור לטלטל לא מן הבתים לחצר, ולא מן החצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך החצר כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אסורין לטלטל דרך שם, ומצוה עליהם לעשות ערובי חצירות שלא יבואו לידי מכשול.

שתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים עושים כל בני חצר עירוב אחד בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם, אבל אסורין לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית, ואם רוצים עושים כל הדרים בשתי חצרות עירוב אחד, כדי שיהיו מותרין לטלטל גם מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בבית, ואם יש בין החצרות אפילו רק חלון שהוא לכל הפחות רחב ארבעה טפחים וגובה ארבעה טפחים, והוא בתוך עשרה טפחים סמוך לארץ ואין בו סריגה גם כן יכולין לערב ביחד, אבל בפחות מזה אין יכולין לערב ביחד, ואם יש חלון בין שני בתים אפילו הוא גבוה למעלה מעשרה טפחים יכולין לערב יחד (משום דביתא כמאן דמליא דמי).

שתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים מערבים עירוב אחד ביחד, ואם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם ובני החיצונה אסורים, ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני החיצונה לבדם עירבו, לא מהני להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריסת הרגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם, וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו, דאז כיון שהם אוסרים זה על זה במקומם, דהוי ליה רגל האסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת גם במקום אחר, אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם, שאז מותרים לטלטל במקומם והוי ליה רגל המותרת במקומה, אינם אוסרים גם על החיצונה, וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אחד שאינו אסור במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר, ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אף על פי שבחיצונה אינו דר אלא אחד, כיון דהוי ליה רגל האסורה במקומה אוסרים גם על היחיד.

בתים הבנויים בעליה ולפניהם מרפסת שממנה יורדים במדרגות לתוך החצר ומחצר לרשות הרבים, דינם גם כן כשתי חצרות זו לפנים מזו, והמרפסת היא כמו חצר פנימית.

בית שיש בו שתי דירות, דהיינו שיש פרוזדור אשר דרך זה נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפילו מבית לפרוזדור, וכן אפילו בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אף על פי שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון ומן החיצון יוצאין לחצר, מכל מקום אסורין לטלטל אפילו מחדר לחדר עד שעשו עירוב, (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו גם כן שם תפיסת יד, עיין בזה בשלחן ערוך סימן ש''ע ובחיי אדם כלל ע''ג סימן ג' וסימן ד').

כיצד עושין את העירוב (מן המובחר), אחד מבעלי הבתים שבחצר לוקח בערב שבת ככר אחד שלם משלו, ומזכה אותו על ידי אחר לכל הדרים בחצר, דהיינו שיאמר לאחר בלשון שהוא מבין ענין זה: קח ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרים בחצר זה (או בחצרות אלו), ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח, והמערב לוקחו ממנו ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר ''בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבחצר הזה'' וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנסת שבת הוא מונח בבית הזה של המערב, נחשבים כאלו כולם דרו בבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים ובכל החצר.

צריך לזכות דוקא על ידי אחר, ולכן לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אף על פי שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם כידו, אבל על ידי קטן אחר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים) ואם אפשר לא יזכה על ידי אשתו שמעלה לה מזונות וגם לא על ידי בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו משום דיש אומרים דגם אלו נחשבים כידו, ומכל מקום בדלית ליה איש אחר יכול לזכות על ידיהן, ואם הבן נשא אשה אף על פי שסמוך על שלחן אביו, לכולי עלמא יכול לזכות על ידו.

כמה הוא שיעור העירוב, בזמן שהם שמונה עשר בעלי בתים או פחות שיעורו כגרוגרות (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אחד, חוץ מזה שהוא עושה את העירוב, ומניחו בתוך ביתו, (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלאו הכי הוא דר שם) ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף, שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות, שהם כמו ששה ביצים ויש אומרים שהם כמו שמונה ביצים (ולפי זה כגרוגרות הוא כשליש ותשיעית ביצה).

צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד עליו אינו עירוב לכן צריך ליזהר שלא יערב בדבר שהכין לצורך שבת.

העירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי בתים שנעשה בשבילם יכול לבוא שמה בין השמשות, ולכן אם היה שם או בשכונה מת רחמנא ליצלן, ואחד מן הבעלי בתים הוא כהן ולא היה יכול לבא בין השמשות אל העירוב בטל העירוב.

יש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו, כדלקמן סימן ק''ב סעיף ב' (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת) אך אם יש לחוש פן ישכח פעם אחת יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסח, וכשאומר בהדין וכו' יסיים בכל השבתות שעד הפסח הבא עלינו לטובה, וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל, ועל השבת שבתוך הפסח יעשה העירוב במצה כשרה.

אין עושין עירובי חצרות ביום טוב, ואם חל יום טוב בערב שבת צריכין לעשותו בערב יום טוב.

מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו היא העיקר לענין זה ושם הוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד, אבל במקום שהוא ישן אינו אוסר.

המתארח בחצר יש אומרים דאפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות אינו אוסר על בני החצר, וכולן מותרים לטלטל בין מבתי הבעלי בתים בין מבית האורח, ואפילו אם האורחים רבים, ובעל הבית אחד, ודוקא בדאיכא בעל הבית קבוע אפילו הוא אינו יהודי דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אם כולם הם אורחים אוסרים זה על זה אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה, ואם יש ביניהם אינו יהודי צריכין לשכור רשותו כדלקמן, ויש אומרים שאין חילוק בין אורח לבעל הבית דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעל הבית וכן יש להחמיר לכתחלה, ויש להם לערב בלא ברכה, ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה.

ישראל הדר עם אינו יהודי בחצר אחד אין האינו יהודי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית, ואפילו הם שני ישראלים או יותר, רק שהם דרים באופן שהם לא היו צריכין לעירוב, כמבואר לעיל סעיף י''ג אז גם כן אין האינו יהודי אוסר עליהן, אבל אם הם שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם אינו יהודי הוא אוסר עליהם, ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את הרשות, ואם דרים שם שני נכרים או יותר צריכין לשכור מכל אחד ואחד.

אפילו אם האינו יהודי דר בחצר אחד אלא שאין לו דרך לרשות הרבים רק דרך החצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר בעליה והמדרגות הן לתוך החצר גם כן אוסר עליהם.

אם החצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לאינו יהודי אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסר על בני ישראל, ואפילו אם בעל החצר בעצמו אינו דר שם.

כיצד שוכרין, אומר לו הישראל: השכר לי רשותך במעות זה, ואינו צריך לפרש לו כדי להתיר הטלטול, אבל אם אמר לו תן לי רשות אף על פי שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר לא מהני.

יכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו.

שכר את הרשות סתם מהני לכל זמן שלא חזר בו האינו יהודי והוא דר שם, אבל אם יצא משם אינו יהודי זה, ונכנס אחר במקומו, צריכין לשכור מחדש מזה השני, ואם שכר לזמן ובתוך הזמן השכיר האינו יהודי דירתו לאינו יהודי אחר די בשכירות הראשון, אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן צריך לחזור ולשכור מהיורד או מהלוקח, ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם, ואם שכר לזמן אפילו נסתלק המשרת מהני השכירות עד הזמן.

בכל מקום שנתבטל השכירות וצריכין לחזור ולשכור, צריכין גם לעשות עירוב מחדש, דאין עירוב חוזר וניער.

אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום ואפילו לקח את החפץ משם קודם שבת, מכל מקום כיון שהיה להישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר.

ישראל מומר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא (יש אומרים אפילו רק באיסור דרבנן) הרי הוא כאינו יהודי וצריכין לשכור ממנו רשות.

בהרבה קהלות מתקנים כל המבואות והרחובות בעירובין (דהיינו בצורת הפתח וכדומה) ושוכרין רשות מן הנכרים למען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על ידי רב מומחה ובקי. ובמקומות אלו נוהגין להניח את העירובי חצרות בבית הכנסת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך להיות דוקא בית דירה).

אבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, גם כשעושין עירובי חצרות בשביל הדיורין שבחצר בית הכנסת אסור להניח את העירוב בבית הכנסת אלא צריכין להניחו בבית דירה.

עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אז כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהם פירצה האוסרת, אפילו יש בחצר כמה בתים מותרין לטלטל שם כל אותו השבת, ואף על פי שהעירובי חצירות הוא ברשות אחד שנחלק עתה מחצר זה, מכל מקום מותר משום דלענין זה אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה, וכיון שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר כיון שהורגלו בהיתר, על כן אם אפשר לתקנו על ידי אינו יהודי מותר, ואם נקרע החבל שבצורת הפתח, ואפשר שהאינו יהודי יתקנו בעניבה, או בקשר אחד ועניבה על גביו מה טוב.

אם חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על גב דהעירוב מועיל גם ליום טוב לענין דברים שאינם לצורך, לא אמרינן הואיל והותר ליום טוב הותר גם לשבת, משום דיום טוב ושבת שתי קדושות הן.