מיד כשהתחלה האשה להרגיש סימני לידה, אפילו היא מסופקת קוראין לה מילדת אפילו ממקום רחוק כמה פרסאות.

יולדת הרי היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה, אך אם אפשר לעשות על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי עושין, ונקראת יולדת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד. או שאין בה כח ללכת בעצמה, גם המפלת לאחר ארבעים יום מטבילתה דינה כיולדת.

כל שלשה ימים הראשונים אפילו אומרת שאינה צריכה, מחללין עליה את השבת, ואחר כך אם אין בה חולי אחרת רק צער הלידה, עד שבעה ימים אם אומרת צריכה אני מחללין עליה, ואם אומרת שאינה צריכה אין מחללין, ומונין ימים אלו מיום הלידה ולא מעת לעת כגון אם ילדה ביום רביעי לעת ערב הרי היא ביום שבת לאחר שלשה, ואם ילדה בשבת לעת ערב הרי היא בשבת הבא לאחר שבעה, ואם יש קצת חשש סכנה שהאשה חלושה בטבעה, המקיל למנות ימים אלו מעת לעת לא הפסיד.

לאחר שבעה ימים אפילו אומרת צריכה אני אין מחללין עליה, אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה ועושין כל צרכיה על ידי אינו יהודי, אבל להסיק עבורה מותר אפילו ישראל (כשלא נמצא אינו יהודי בנקל) ואפילו בתקופת תמוז, משום דיולדת כל שלשים יום מסוכנת היא בצנה.

הולד שנולד, מרחיצין אותו וחותכין את טבורו ומישרין איבריו, ועושין לו כל צרכיו, אך אם אינו בן קיימא כגון שנולד לשמונה חדשים אסורין לטלטלו, אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב המצערת אותה.