אסור לצאת בשבת וביום טוב ממקום ששבת יותר מתחום שהוא שני אלפים אמה, ומקומו של אדם הוא ארבע אמות והיינו אם היה בין השמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר כל העיר הוא מקומו ועיבורה של העיר נחשב גם כן להעיר, ואיזה הוא עיבורה, שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אף על פי שאין שם בנין, והוא הנקרא קרפף העיר, וממקום שיכלה מתחילין למדוד תחום שבת.

עיר שהיא מוקפת חומה אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תחום שבת, וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת.

אין נותנים קרפף אלא לעיר, אבל לבית אחד אין נותנים קרפף, לא תיכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת.

היו שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות נחשבות שתיהן לעיר אחת.

יש כמה דברים בענין מדידת תחום שבת להקל ואין לעשות כי אם על ידי בקי.

הנצרך ללכת בשבת או ביום טוב יותר מתחום שבת, צריך להניח בערב שבת או בערב יום טוב עירובי תחומין, וצריך להניחו בתוך תחום העיר במקום שהיה מותר לו ללכת שם, ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא שני אלפים אמה לכל צד, וממילא מובן כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב הוא מפסיד מצד האחר, דרך משל אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת.

כיצד עושין את העירוב, לוקח פת כדי מזון שתי סעודות או לפתן כגון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת, שהוא כדי מזון שתי סעודות חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא יהא נאבד או נתקלקל.

יכול לשלוח את העירוב על ידי שליח, שינחהו בשבילו ויברך השליח ויאמר: בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על ידי קטן אין שולחין, ואפילו לא חזר השליח אל משלחו יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו.

יכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד, וצריך לזכות להם על ידי אחר כמו בעירובי חצירות, ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו, והמניח אם הוא שליח לכולם אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני, ואם מניחו גם בשבילו אומר: לי ולפלוני ולפלוני.

צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איסור דאורייתא, ולכן אם הניחו בגומא וכסהו בעפר לא הוי עירוב, כסהו באבן הוי עירוב, נתנו באילן אם האילן קשה הוי עירוב, הניחו על אילן או קנה רך אינו עירוב.

אם נותן את העירוב בתוך עיר אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד, וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת, שהרי נחשב כאלו הוא דר באותה העיר.

אם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינו עולה לחשבון אלא לארבע אמות, ודוקא כשהתחום שבת מגיע עד חוץ לעיר גדון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה אז העיר אינה נחשבת אלא לארבע אמות ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה, ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העירוב, אבל אם התחום שבת כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר כיון שהוא חוץ לתחום, כי בענין זה לא נחשב לו כל העיר לארבע אמות.

וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר כך לעיר וכלו האלפים אמה ממקום עירובו בתחלת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (כן הוא דעת רוב הפוסקים וכן עיקר, עיין אליהו רבה).

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה או לפקח על עסקי רבים או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה.

אין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום טוב ולכן אם חל יום טוב בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יום טוב, וכן ביום טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום טוב צריך להניח את העירוב בערב שבת. (דין המערב ברגליו בשלחן ערוך סימן ת''ט סעיף ז', ודין יום טוב הסמוך לשבת או שני ימים טובים של גליות ורוצה לערב ליום אחד לצד זה וליום שני לצד זה בסימן תט''ז).

כליו ובהמותיו של אדם הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך גם אותן אין אדם רשאי להוליכן, ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה הרי הם כרגליו של זה שהם אצלו, ואפילו הוא אינו יהודי, קנו הבהמה והכלים שביתה אלו, ולא עוד אלא גם החפצים של אינו יהודי קונים שביתה במקומם שהיו בין השמשות.

נכרי שהביא פירות במקום שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשה בו היום מלאכה) אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל אינו יהודי אחר מותרין לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לארבע אמות אלא אם כן הביאם תוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם נחשב כמו תוך ארבע אמות, ואם הביאן בשביל ישראל אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם, ומכל מקום מותרין לו בטלטול תוך ארבע אמות או במקום המותר בטלטול, ובספק אם הובאו מחוץ לתחום גם כן אסורים אלא אם כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום.

קיימא לן דאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, ולכן מי שבא לתוך ספינה בערב שבת קודם הכנסת שבת, והלכה הספינה אפילו דרך רחוקה מכל מקום כשהגיע בשבת לנמל ויצא יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה, אבל אם בתוך השבת יצא מן הספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה, ואם הלכה הספינה אחר כך חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום, וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה, ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא.