דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה, לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואף על פי שלפעמים עושה עבירה לתיאבון ואפילו הוא תינוק בן יומו מצוה לחלל עליו את השבת, ואם החולה אינו רוצה כופין אותו על כך, ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה הרי זה משובח, ואפילו יש אינו יהודי לפנינו משתדלין לעשות על ידי ישראל, וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו תשעה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כלם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך שמו אפילו הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת, ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שהם ביהרג ואל יעבור.

כל אדם שהוא אומר: מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו נאמן, ומחללין עליו את השבת, ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו, שומעין לו ומחללין עליו משום דספק נפשות להקל אם רופא אחד אומר שהוא מסוכן, ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך או שהחולה אומר שאינו צריך, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך, ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שומעין להחולה, אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו שומעין להרופא.

אם רופא בקי אפילו הוא אינו יהודי או שאר מבין אומר שאף על פי שעתה עדיין אין החולה בסכנה, מכל מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת אפשר שתכבד עליו החולי, ויכול לבא לידי סכנה, אפילו החולה אומר שאינו צריך שומעין להרופא ומחללין את השבת, ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות, ואם יעשו לו יכול להיות שיחיה, מחללין גם כן את השבת.

כל מכה שבפנים הגוף דהיינו מן השפה לפנים וגם השינים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת ואינו צריך אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום. עושין לו כל מה שרגילים לעשות בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין, ואינו צריך לחלול שבת אין מחללין. מיחושים אין נקראים מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליו מאד עד שחלה ממנו כל גופו, מותר לומר לאינו יהודי שיוציאו.

מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר, אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזק ביותר, מחללין עליו את השבת אבל על קדחת המצוי אין מחללין אלא עושין על ידי אינו יהודי.

מי שאחזו דם מקיזין אותו מיד, וכל שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז.

החושש בשתי עיניו או שהיה באחת מהן ציר או שהיו שותות או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת.

חולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר אסור, משום דחיישינן שמא כשיתודע לו שהאכילו אותו בשר אסור, יקוץ בו, אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו, כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת, מאכילין בשר אסור ואין שוחטין עבורו בשבת.

המבשל בשבת בשביל חולה אסור לבריא לאוכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל.

מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפילו היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה, אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מכל מקום חייבין לחלל שבת ולהשתדל בכל מה דאפשר, כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש, אבל מי שפשע ורוצה להמיר אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע אין אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, ומכל מקום באיסור דרבנן כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה יש מתירין לחלל בשביל להצילו.