בירך על הלחם ולא היה בדעתו לאכול יותר ממה שהכין לו, כגון שקנה לו לחם או גלוסקא וסבר שיהיה לו די, ושוב נתאוה לאכול יותר ושלח לקנות לו עוד, אפילו יש לפניו עוד ממה שהכין לו בתחלה, מכל מקום צריך לברך שנית המוציא על מה שהביא לו, משום דהוי נמלך. אבל מי שיש לו לחם בביתו וחתך לעצמו חתיכה, שהיה סבר שיהיה לו די, ואחר כך נתאוה ליותר וחתך לו עוד, אף על פי שאין לו עוד מן הראשון, אינו צריך לברך שנית, דזה לא מקרי נמלך כי הדרך הוא כך.

בירך על הפירות שהוא אוכל והביאו לו אחר כך עוד פירות, אם בשעת הברכה היתה דעתו כל על מה שיביאו לו, אזי אפילו אם אין לו עוד מהראשונים, ואפילו אינם ממין הראשון אלא שברכותיהן שוות אין צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו. ואם הוא נמלך ממש, דהיינו שמתחלה לא היה דעתו לאכול רק אלו שהם לפניו, ואחר כך נמלך לאכול יותר, אזי אפילו הם ממין הראשון וגם יש לפניו עוד גם מהראשונים, מכל מקום צריך לברך שנית על אלו שהביאו לו.

ואם בתחלה היתה דעתו סתם לא כך ולא כך, אזי יש חילוק שאם בשעה שהביאו לו השניים לא היה לו עוד מהראשונים צריך לברך שנית, אבל אם היה לו אז עוד מהראשונים יש ספק אם צריך לברך שנית על השניים או אינו צריך, לכן טוב ליזהר שכשהוא מברך תהא דעתו על כל מה שיביאו לו, ואם לא היתה דעתו כך אלא מסתמא כיון דאיכא ספיקא בברכה יש לו למנוע את עצמו מלאכלם.

הביאו לו פרי שהוא חשוב וחביב עליו יותר מן הראשונים, או שהוא ממין שבעה, אפילו יש לפניו עוד מהראשונים צריך לברך על זה שהביאו לו, כי מה שאינו חשוב אינו יכול לפטור את החשוב דרך גררא, אלא דוקא כשנתכוין לפוטרו.

בירך על השכר ונתכוין לפטור כל מה שיביאו לו מברכת שהכל, והביאו לו דגים אינו צריך לברך על הדגים. אבל אם היתה דעתו סתם, אפילו אם בשעה שהביאו את הדגים עדיין היה שכר לפניו, מכל מקום צריך לברך על הדגים. ולא דמי לפירות, שאפילו אלו תפוחים ואלו אגוזים מכל מקום הכל מין אוכל הוא, אבל שכר ודגים המה לגמרי שני מינים מחולקים זה אוכל וזה משקה, ואינם פוטרין זה את זה, אלא אם כן היו לפניו בשעת ברכה או שהיתה דעתו עליהם.

כל זאת לא מיירי אלא באדם האוכל משלו, אבל אם הוא אוכל אצל חברו כיון שבירך על מין אחד פוטר כל מה שיביאו לו, אפילו אין לו עוד מהראשונים, דהכל תלוי בדעת בעל הבית. אך אם נמלך ממש אז צריך לברך שנית. ואם לא היה בדעת בעל הבית להביא יותר, רק לבקשת האורחים נתן להם, גם כן אינן צריכין לברך, לפי שהאורחים סומכין בדעתם שבעל הבית מסתמא יתן להם כל צרכם.

מי שבא לסעודה ונתנו לו כוס ובירך עליו ואחר כך שוב נתנו לו כוסות, אם המנהג הוא כן, מסתמא היה דעתו על כולם ואינו צריך לברך עוד.