הרוצה לאכול פת שמברכין עליו המוציא, צריך ליטול ידיו מקודם. אם הפת גדול כביצה מברך על הנטילה, ובפחות מזה אין מברכין על הנטילה.

נטילת ידים צריך להיות דוקא מן הכלי, וצריך שיהיה הכלי שלם בלי שום נקב או סדק מפולש, וגם למעלה יהיה שוה בלי שום חריץ או בליטה. ואותן קנקנים שיש להם כמין מרזב בולט בגובה לשפת הכלי, שיוצקין ממנו דרך שם, אין נוטלין ממנו לידים דרך שם, כי שם אין לו דין כלי כיון שאינו מחזיק שם משקים, אלא צריכין ליטול דרך שפת הכלי מקום שמחזיק משקין.

כלי שאינו יכול לעמוד אלא על ידי סמיכה, אם מתחלתו נעשה כך להשתמש בו על ידי סמיכה יש לו דין כלי, אבל אם לא נעשה להשתמש בו כך, כגון כיסוי כלי אין נוטלין ממנו. ויש בזה כמה חילוקי דינים בשלחן ערוך.

שיעור המים קשה לשער בצמצום, וצריכין לשפוך על כל יד מים בשפע, דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא. ונוטלין תחלה יד ימין ואחר כך יד שמאל, ויבאו המים על כל היד, דהיינו עד הקנה של זרוע ולא ישאר מקום בלי מים, ועל כן יפריד קצת האצבעות, ויגביהם קצת כלפי מעלה, בכדי שיגיעו המים בכל אורך האצבעות ובראשן וברחבן סביב, ויבאו המים בשפיכה אחת, ולכן אין ליטול ידיו מכלי שפיו צר ואין המים יורדין בבת אחת. ונכון לשפוך על כל יד שתי פעמים.

לאחר שנטל שתי ידיו, ישפשפן ביחד ויגביהן נגד ראשו, כמו שאמר הכתוב שאו ידיכם וגו' וקודם שמנגבן יברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים (ואף על גב דכל המצות מברך עליהן קודם עשייתן, מכל מקום בנטילת ידים, כיון שלפעמים אין ידיו נקיות קודם הנטילה, לכן תקנו בכל נטילת ידים לברך אחר הנטילה. ועוד דגם ניגוב הידים הוא מן המצוה) ומי שנוהג לשפוך על כל יד שתי פעמים, ישפוך תחלה על כל יד פעם אחת וישפשפן ויברך, ואחר כך ישפוך פעם שנית על כל יד. ויזהר לנגב ידיו יפה, ולא ינגבן בחלוקו משום דקשה לשכחה.

אם לאחר ששפך המים על ידו אחת, נגע שם בידו השניה, או אם אדם אחר נגע שם, אזי נטמאו המים שעל ידו, וצריך לנגבן וליטול פעם שנית, אך אם אירע לו כן לאחר שכבר בירך לא יברך שנית.

מי שאין לו כלי, יכול לטבול ידיו בנהר או במקוה הכשרה לטבילת נשים, או במעין אפילו אין בו ארבעים סאה רק שמתכסים בו ידיו בפעם אחת, ומברך גם כן על נטילת ידים. ובשעת הדחק יכול לטבול ידיו בשלג, אם יש על פני הארץ הרבה כמו שיעור מקוה. ואם צריך ליטול ידיו מתוך ''פלומף'' יניח ידו אחת סמוך לארץ, ובידו השניה ימשוך להביא עליו את המים, ואחר כך יחליף ידיו או שחברו ימשוך לו. אבל אם הידים גבוהות מן הארץ לא עלתה לו נטילה.

מים שנשתנו מראיהם, בין מחמת מקומם בין מחמת איזה דבר שנפל לתוכן פסולין לנטילת ידים, אבל אם נשתנו מחמת עצמן כשרים. מים שנעשה בהם מלאכה, כגון שהודחו בהם כלים או ששרו בהם ירקות או שנתנו בהם כלים עם משקים לצננן, או שמדד בהן מדות גם כן פסולין. ויש פוסלין גם מים שנמאסו, כגון ששתה מהם כלב או חזיר וכדומה, משום דנעשו כשופכין ויש לחוש לדבריהם.

מי שלא נטל ידיו ונגע במים לא נטמאו המים, ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית לרחוץ ידיו, והנשארים כשרים לנטילת ידים, אבל אם שכשך ידיו בתוך החבית לנקותן, ואפילו טבל בו רק אצבעו הקטנה לנקות, נפסלו כל המים מפני שנעשה בהם מלאכה.

מים מלוחים, סרוחים ומרים או עכורים, אם אין ראוין לשתיית כלב פסולים לנטילת ידים.

קודם הנטילה צריכין להשגיח על הידים שיהיו נקיות בלי שום חציצה. ומי שצפרני אצבעותיו גדולות, צריך לדקדק לנקותן שלא יהא בתחתיהן טיט וצואה, משום דהוי חציצה, וכן צריך להסיר הטבעת שלא יהיה חציצה.

מי שידיו צבועות, אם אין שם ממשות הצבע כי אם חזותא בעלמא לא הוי חציצה אבל אם יש עליהם ממשות הצבע, אפילו רק מעט הוי חציצה. אך אם הוא אומן בכך דהיינו שהוא צובע, וכן מי שהוא טבח וידיו מלוכלכות מדם, או שהוא סופר ואצבעותיו מלוכלכות מדיו, והוא רגיל בכך, וכל בעלי אומנות זאת אין מקפידין בכך, לא הוי חציצה אלא אם כן הוא ברוב היד. וכן מי שיש לו מכה על ידו ועליה רטיה שמצטער להסירה, לא הוי חציצה. ועיין עוד בסימן קס''א דיני חציצה בטבילת נשים והוא הדין לנטילת ידים.

המים צריכין שיבאו על הידים מכח גברא, אבל אם המים באים מאליהם לא הוי נטילה. וחבית שיש בו ברזא והסיר את הברזא, אזי המים הבאים בכח הראשון, דהיינו קלוח, הראשון לבדו נחשב מכח גברא, אבל המים הבאים אחר כך אינם נחשבים מכח גברא, אלא כאלו באו מאליהם. ולכן מי שהוא רוצה ליטול את ידיו דרך הברזא, צריך לידע שבקילוח הראשון נתכסה כל היד, ויסתום את הברזא ויחזור ויפתחהו לשפיכה שניה, ומי שאינו יודע לשער אין לו ליטול ידיו בדרך זה. ומכל שכן שאין ליטול ידיו מן הכיור שיש לו ברזא קטן וקילוח הוא דק.

אסור לאכול בלא נטילה, אפילו אם רוצה לכרוך ידיו במפה. ואם הוא בדרך ואין לו מים, אם יודע כי בעוד דרך ד' מילין לפניו או מיל לאחריו ימצא מים, מחויב ללכת לפניו ד' מילין או לחזור לאחריו מיל ליטול ידיו לאכילה. אבל אם גם שמה לא ימצא מים, או שהוא עם חבורה ומתירא להפרד מהם, וכן מי שיש לו אונס שאינו יכול ליטול ידיו, יכרוך ידיו במפה או ילבש בתי ידים (כפפות) ויאכל כך.

העושה צרכיו קודם אכילה, שהוא צריך ליטול ידיו לברכת אשר יצר, וגם צריך ליטול ידיו לסעודה יש בזה כמה ספיקות. על כן הנכון שיטול תחלה ידיו שלא כדין נטילת ידים לסעודה, דהיינו שישפוך רק מעט מים לחפנו אחת, וישפשף שתי ידיו במים אלו וינגבן היטב ויברך אשר יצר, ואחר כך יטול ידיו כדין נטילת ידים לסעודה ויברך על נטילת ידים.

מי שבאמצע סעודה נגע בגופו במקומות המכוסים, או שחיכך בראשו או שהשתין מים, צריך ליטול ידיו פעם שנית אבל לא יברך עליהם. וכן אפילו אם עשה צרכיו ונוטל ידיו באמצע הסעודה, אינו צריך לברך על נטילת ידים.

האוכל דבר שטבולו במשקה, או שבאה משקה על המאכל ועדיין הוא לח מן המשקה, אף על פי שהוא אינו נוגע במקום המשקה מכל מקום צריך ליטול ידיו תחלה, רק לא יברך על נטילת ידים. והרבה מקילין בדבר זה, אבל כל ירא שמים יש לו להחמיר על עצמו.

משקים לענין זה המה שבעה, ואלו הן: יין וכן חומץ מיין, דבש דבורים, שמן זית, חלב, ובכלל זה גם מי חלב, טל, דם של בהמה חיה ועוף (והיינו כשאוכלין לרפואה) מים, וסימנם י''ד שח''ט ד''ם. אבל שאר מי פירות אפילו במקום שרגילין לעשות משקים לשתיה מסחיטת איזה פירות, אין להם דין משקה לענין זה.

פירות שמרוקחין בצוקר אין צריכין נטילת ידים כי הצוקר לא הוי משקה, וגם הלחלוחית שיצא מן הפירות לא הוי משקה שהוא מי פירות. אבל אם מרוקחין בדבש, אם נקרש הדבש היטב אזי יצא מכלל משקה ונעשה אוכל ואין צריך נטילת ידים, אבל אם לא נקרשו היטב אלא נתעבו מעט ועדיין הם נגרים צריכים נטילת ידים. וכן חמאה שהיא בכלל החלב, אם היא קרושה אינה משקה רק אוכל, אבל אם היא נימוחה הרי היא משקה.

דברים שדרכן לאכלן בלא כף ומזלג, אפילו הוא אוכל על ידי כף או מזלג צריך נטילת ידים, אבל דבר שאין דרכו לאכול רק על ידי כף, כגון לביבות וכיוצא בהן, וכן פירות מרוקחין בדבש במקום שאין דרכן לאכלן רק על ידי כף או מזלג אין צריך נטילת ידים.

כל שנעשה ממים הוי בכלל מים (כי המים אף על פי שנקרשו לא יצא מכלל משקה) ולכן הטובל צנון וכדומה במלח זה צריך נטלת ידים. יין שרף שנעשה מתבואה או מפירות אינו משקה לענין זה, דלא הוי רק זיעה מן התבואה ומן הפירות, ואף על פי שיש גם מים ומזוג גם כן במים מכל מקום הם המיעוט, ולכן הטובל בו איזה דבר ואוכלו אין צריך נטילת ידים. אבל יין שרף שנעשה מן החרצנים והזגים, או מן השמרים של יין, נראה דהוי משקה.