נוטל את הלולב האגוד, ושדרת הלולב כנגד פניו בימינו, ואת האתרוג בשמאלו, וכיון שבכל המצות צריכין לברך עליהן קודם עשייתן, וגם האתרוג צריכין להחזיק דרך גדילתו דהיינו שהעוקץ שבו נחתך מן האילן יהיה למטה והשושנתא למעלה, על כן כשהוא נוטל את האתרוג קודם שמברך יטלהו בהיפוך, העוקץ למעלה והשושנתא למטה שלא יצא בו, ומברך מעומד על נטילת לולב (לפי שהלולב גבוה מכולן חשוב הוא ונקראת כל האגודה על שמו) וביום ראשון מברך גם שהחיינו, ואם חל יום ראשון בשבת שאין נוטלין בו לולב, אזי מברך שהחיינו ביום שני. ולאחר שבירך מהפכו בידו ומקרבו אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם, ומנענע לארבע רוחות כסדר הזה: מזרח, דרום, מערב, צפון, מעלה, מטה. וכן בנענועים שבהלל. וכן בהקפה יזהר לקרב את האתרוג אל הלולב שלא יהיה פירוד ביניהם. אם הפך ונטל את האתרוג בימין ואת הלולב בשמאל, יחזור ויטלם בלא ברכה.

איטר נוטל את הלולב בימינו שהוא שמאל כל אדם, ואת האתרוג בשמאלו, ואם הפך חוזר ונוטלים בלא ברכה. ומי שהוא שולט בשתי ידיו הרי הוא ככל אדם.

נכון שיחלוץ את התפילין קודם נטילת לולב, ולכל הפחות יסיר את הרצועה מעל ידו שלא תהא חציצה. גם נכון להסיר הטבעות שבאצבעותיו.

סדר הנענועים כך הם: בהודו יש ששה תיבות חוץ מן השם, וינענע בכל תיבה לרוח אחד, ובשם לא ינענע, בהודו למזרח, כי לדרום, טוב למערב, כי לצפון, לעולם למעלה, חסדו למטה. השליח צבור אינו מנענע אלא בהודו, וביאמר נא ישראל. והצבור בכל פעם שאומרים הודו, ובאנא, השליח צבור גם הצבור מנענים רק באנא ה' הושיעה נא. וכיון שמלבד השם יש בו שלש תיבות, מנענים בכל תיבה לשתי רוחות, ובהודו שבסוף הלל גם כן מנענים השליח צבור והצבור. כשמנענע למטה ישפיל רק ידיו למטה, והלולב עם שאר המינים ישארו כדרך גדילתן. יש נוהגין שמהפכין את הלולב לצד מטה, ואל ישנה אדם מן המנהג. אינו צריך להפוך פניו להצד שהוא מנענע רק ראש הלולב יטה, והנענוע אינו צריך להיות בחוזק אלא כסכוס מעט, כדי שיתנענעו העלין סגי.

אסור לאכול קודם נטילת לולב. ומי שהוא בדרך ומצפה שיבא למקום שיש שם אתרוג ולולב, וכן הדרים בישובים ומשלחים להם אתרוג ולולב צריכין להמתין עד חצות היום ולא יותר, כי אסור להתענות ביום טוב ובחול המועד יותר. ומי שחלש לבו להמתין עד חצות יכול לטעום איזה דבר קודם, אבל מי שאין לבו חלש יש לו להחמיר אפילו בטעימה.

ומותר להחזיר את הלולב ביום טוב למים ולהוסיף עליו מים, אבל לא יחליף, ובחול המועד מצוה להחליף את המים כדי שישאר הלולב לח ומהודר. ונוהגין ליקח בחול המועד בכל יום ערבה חדשה ללולב והוא הידור מצוה.

הדס של מצוה אסור להריח בו כל שבעת ימי החג אפילו בשבת אבל באתרוג מותר להריח בו בשבת, ומברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות, ובשאר ימי החג אין להריח בו אפילו שלא בשעת נטילתו לצאת בו משום דיש ספק ברכה. הלולב אסור לטלטלו בשבת אפילו לצורך גופו ומקומו משום דהוי מוקצה, אבל האתרוג כיון שיכולין להריח בו אינו מוקצה ומותר לטלטלו, ומותר ליתנו לתוך המוכין שהיה בו קודם יום טוב שכבר קלט הריח, אבל לא יתנו לתוך מוכין חדשים או לבגד משום דמוליד ריח.

ביום טוב הראשון אין יוצאין בלולב ושאר מינים שאולים, אלא צריכין שיהיו שלו ממש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ודרשינן ''לכם'' משלכם. להוציא את השאול, ולדידן בני חוץ לארץ שעושין שני ימים טובים מספיקא, גם ביום טוב שני אין מברכין עליו. ואם אחר נותנם לו במתנה על מנת להחזיר הוי מתנה ויצא בהם, ואפילו נותנם לו סתם לצאת בהם, נחשב כאלו אמר לו בפירוש שהוא נותנם לו במתנה על מנת להחזיר, אם אין האיש בביתו והאשה רוצה ליתנם לאחר לצאת בהם, תליא באומדן דעת הבעל אם הוא גברא דקפיד או לא.

שותפים שקנו להם אתרוג ושאר המינים, מסתמא אדעתא דהכי קנאום דבשעת מצותו כל אחד מקנה חלקו לחבירו. ולכן המנהג שהקהל קונים אתרוג וכל הקהל יוצאים בו. וכל מי שידו משגת מחוייב לתת דמי אתרוג. ועם כל זאת מוטב לצאת באתרוג של יחיד אשר לו כל המינים מהודרים, כי מה שהיחיד מקנה לחבירו עדיף טפי.

ביום הראשון לא יתנו להקטנים ליטל לולב ואתרוג עד לאחר שיטלו הגדולים, כי הקטן קונה, ואין מקנה מן התורה.

בכל ימי החג לאחר תפלת מוסף נוהגין להעלות ספר תורה על הבימה, ומניחין את הארון הקודש פתוח עד לאחר אמירת ההושענות שמחזירין את הספר תורה, וכל מי שיש לו אתרוג ולולב מקיף את הבימה שעליו הספר תורה בשעת אמירת ההושענות. בכל יום מקיפין פעם אחד, וביום השביעי שהוא הושענא רבה מוציאין כל הספרי תורה ומעלין אותן על הבימה ומקיפין שבע פעמים, זכר למקדש, שבכל יום היו מקיפין את המזבח פעם אחת וביום השביעי שבע פעמים. ההקפות צריכין להיות לצד ימין, ולפי שהספר תורה על הבימה וכל הציבור צריכין להפוך פניהם כלפי ספר תורה שעל הבימה קודם שיתחילו להקיף ואז הוי צפון ימין שלהם, לכן מקיפין דרך צפון. כל מי שיש לו אתרוג ולולב ואינו מקיף, רעה הוא עושה. בקצת מקומות נוהגין בהושענא רבה ובשמחת תורה לאחר שהוציאו כל הספר תורה מן הארון הקודש, מעמידין לתוכו נר דולק (לרמז תורה אור שכשאין שם תורה צריכין לאור אחר) ואין זה מנהג יפה ויש לבטלו, כי אסור להשתמש בארון הקודש תשמיש חול אפילו לפי שעה.

בשבת אין מקיפין שגם במקדש לא היו מקיפין. ולכן אין מעלים ספר תורה על הבימה, אלא פותחין את הארון הקודש עד לאחר אמירת ההושענות.

מי שאירע לו אבל בחג, וכן אבל כל שנים עשר חדש על אביו או אמו, נוהגין שאינו מקיף. ויש לו לכבד באתרוג ולולב שלו את מי שאין לו, שיקיף הוא.