יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור בכל מלאכה וטלטול כמו בשבת, וכיון שצריכין להוסיף מחול על הקודש לכן אסורים בכל אלו מבעוד יום איזה זמן קודם בין השמשות, וכן במוצאי יום הכפורים זמן מועט לאחר צאת הכוכבים.

ליגע באוכלין ובמשקין כשצריכין לתת לקטנים יש מתירין ויש מחמירין. ואם אפשר יש ליזהר.

איסור רחיצה עיין סימן קכ''ד סעיף ז' ח' ט' וגם ביום הכפורים אינו אסור רק ברחיצה של תענוג וצריך ליזהר מאד שלא ירחץ יותר ממה שמוכרח לו. ולתפלה נעילה, מנחה ומעריב כיון שעומד כל היום בבית הכנסת ועוסק בתפלות ופיוטים הרי הוא משמר ידיו ולא ירחצם.

הכהנים שעולים לדוכן כיון שלדוכן צריכין נטילת ידים עד הזרוע, ואם לא נטלו ידיהם בשחרית רק האצבעות אף שברכו אז על נטילת ידים מכל מקום כיון שנטילה ההיא לא הועילה להם לדוכן, אם כן כשנוטלין עתה עד הזרוע צריכין לברך שנית על נטילת ידים. וטוב יותר שיטלו ידיהם גם בשחרית עד הזרוע ולא יצטרכו עתה לברך שנית.

החולה אפילו אין בו סכנה רוחץ כדרכו. כלה בתוך שלשים יום משנשאת רוחצת פניה כדי שלא תתגנה על בעלה.

הרואה חס ושלום קרי ביום הכפורים אם לח הוא מקנחו במפה ואם כבר נתייבש רוחץ מקומות המלוכלכים לבד, דדינו כצואה, ולא ירחוץ בבגד שלא יבא לידי סחיטה. ואסור לטבול אף על פי שהוא רגיל לטבול בשאר ימות השנה, ויגלה צערו לתלמיד חכם מה שאירע לו ביום הקדוש והנורא והוא יורהו מה לעשות שתתכפר לו ויאריך ימים.

סיכה אסורה אפילו בשביל להעביר הזוהמא ואפילו על מקצת גופו, אך חולה אפילו אין בו סכנה סך כדרכו, ומי שיש בו חטטין במדינותינו שאין נוהגים הבריאים לסוך בחול, אסור לו לסוך משום דמוכח שהוא משום רפואה.

נעילת הסנדל יש אוסרין אפילו בסנדל של עץ שאינו חפוי בעור, אבל של גמי או קש או בגד מותר. ויש להחמיר בנעילת הסנדל אפילו במקום רפש וטיט וגשמים ואפילו הולך בין הגוים אסור. ואם הוא מצטער הרבה לילך במקום רפש וטיט וגשמים בלי סנדל, ינעול סנדלין שהם בלי עקב, או מנעלים שהם עם עקב אלא יחליפם של שמאל לימין ושל ימין לשמאל אם יש חילוק ביניהם. ולפני פתח בית הכנסת יחלוץ אותם ויצניעם. ויזהר שלא ליגע בהם לא בנעילה ולא בחליצה שלא יצטרך לרחוץ ידיו.

מותר לעמוד על כרים וכסתות אפילו הן של עור, אבל בתפלת שמונה עשרה אסור לעמוד על שום דבר. אך מי שהוא איש מצונן מותר לו לעמוד על קצת עשבים.

כל חולה אף על פי שאין בו סכנה או מי שיש לו מכה ברגלו, וכן היולדת כל שלשים מותרין בנעילת הסנדל.

אסור ליגע באשתו אפילו ביום ויחזיקנה כל יום הכפורים כמו נדה.

מעוברות ומניקות מתענות ומשלימות ככל אדם. ומניקה שולדה חולה ומסוכן ואינו רוצה לינק כי אם ממנה ואם תתענה תהא בסכנה לולד לא תתענה.

מעוברת שהריחה איזה מאכל ונתאוה לו וידוע שאם אין נותנין לה ממה שהיא מתאוה היא וולדה מסוכנים, לכן אם אמרה צריכה אני לאכול אף על פי שאין פניה משתנים או שרואים שפניה משתנים אף על פי שאינה אומרת כלום, לוחשין לה באזנה שהיום הוא יום הכפורים כי לפעמים מתיישבת דעתה בכך, ואם לא נתיישבה דעתה מאכילין אותה בענין זה, מתחלה נותנין לה דבר מועט שטובלין אצבע ברוטב וכדומה ונותנין לתוך פיה, כי לפעמים בטפה אחת מתיישבת דעתה ואם לאו נותנין לה פחות מכשיעור, ואם עדיין לא נתישבה נותנין לה די צרכה. וכן כל אדם שהריח מאכל ונשתנה פניו מסוכן הוא ונוהגין בו כמו שכתבנו, אבל כל זמן שלא נשתנה פניו אין מאכילין אותו אף על פי שאומר צריך אני.

יולדת וכן חולה שיש בו סכנה לענין אכילה ושתיה וחילול יום הכפורים דינם כמו בחילול שבת, אלא דלענין אכילה ושתיה אפילו כמה רופאים אומרים שאינו צריך, ואפילו אומרים שהאכילה או השתיה תזיק לו והחולה אומר שהוא צריך, ואפילו הוא אומר שעדיין אינו מסוכן אלא שאם לא יאכל תכבד עליו החולי ויסתכן, שומעין לו ומאכילין אותו כי לענין אכילה ושתיה הוא יותר מבין על עצמו, ולב יודע מרת נפשו.

כשמאכילין את המעוברת או את היולדת או את החולה, מניחין לפניהם את המאכל ואומרים להם, אם יודע אתה שאפשר שתסתכן אם לא תאכל די מחסורך, תאכל כסדר עד שתבין כי די לך, אבל אם אפשר לך שלא תאכל בפעם אחת כשיעור עשה כך. ויאכל בפעם אחת כשיעור שני שלישי ביצה (כי שיעור אכילה להתחייב כרת ביום הכפורים היא ככותבת הגסה שהוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה) וישהה קצת, ושוב יאכל כך וישהה בין אכילה לאכילה, עד שתהא מסוף אכילה הראשונה עד תחלת האכילה שניה לכל הפחות שיעור כדי אכילת פרס וכן יכול לאכול אפילו הרבה פעמים רק שלא יהיו בו אכילות בתוך שיעור אכילת פרס אם אפשר ודי לו (כי שתי אכילות שהן בכדי אכילת פרס מצטרפות ונחשבות כאכילה אחת) ובשתיה ישתה בפעם אחת קצת פחות ממלא לוגמיו, וישהה גם כן קצת ויחזור וישתה. ושהיות אלו יהיו גם כן לכל הפחות כדי אכילת פרס או על כל פנים לפחות כדי שתית רביעית ויש לשער קודם יום הכפורים שיעורים אלו על כלי שעות, (עם שעון) כדי שידעו על נכון.

מי שאחזו בולמוס והוא חולה מחמת רעבון, וסימניו שעיניו כהות ואינו יכול לראות מאכילין אתו עד שיאירו עיניו.

בכל אלו שמאכילין אותן משום סכנה, אם אין שם מאכל היתר מאכילין אותן מאכל איסור ואם מאכילין אותו דבר איסור נראה דיש להאכילו פחות מכזית אם די לו בכך.

אם דעתו מיושבת מברך לפניהם ולאחריהם, אבל קידוש לא יעשה ובברכת המזון אומר יעלה ויבוא ואם חל בשבת אומר גם רצה, ואם שכח אין צריך לחזור ולברך שאין חיוב היום לאכול פת.

קטן וקטנה פחותים מט' שנים אפילו אם רוצים להתענות קצת, אין מניחין אותן שלא יבואו חס ושלום לידי סכנה. אבל משיש להם ט' שנים שלמות והם בריאים, מחנכין אותן שיתענו קצת ולא יאכלו עד לאחר איזה שעות ממה שהם רגילים לאכול, ובנעילת הסנדל ורחיצה וסיכה יש לחנכם גם קודם ט' שנים.

טוב להריח איזה פעמים בבשמים ולברך עליהם כדי להשלים מאה ברכות, ואמנם כל זמן שלא הסיח דעתו אסור לברך שנית דהוי ברכה לבטלה, על כן צריך להפסיק בינתים זמן גדול שיהא היסח הדעת בינתים. וטוב שיריח בכל פעם בשמים אחרים אף שהן מין אחד, ומכל שכן אם יש לו שלשה מינים כגון עצי בשמים, עשבי בשמים, ומיני בשמים, ואם יכוין לכל ברכות השליח צבור והקוראים בתורה והמפטירין, לא יחסרו לו רק שלש ברכות לתשלום מאה וישלים באלו שעל הבשמים.

מזכירין נשמות ביום הכפורים, משום דזכירת המתים משבר ומכניע לבו של אדם, ועוד לפי שגם המתים צריכין כפרה, כדאיתא בספרי כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדיתה אלו המתים, מלמד שמתים צריכין כפרה, ונודרים צדקה בעבורם, וסמך לזה בסוף פרשה תצוה כתיב אחת בשנה יכפר וסמיך ליה ונתנו איש כופר נפשו לה', ומועילה הצדקה בעבור המתים כי ה' בוחן לבבות שאם היה זה המת חי גם כן היה נותן צדקה, והחי יכול לבקש להקל דין המת, כמו דוד שהתפלל על אבשלום, והמתים הצדיקים מליצים על צאצאיהם. גם ביום אחרון של פסח וביום ב' דשבועות ובשמיני עצרת מזכירין נשמות, לפי שקורין בהן כל הבכור וכתיב שם איש כמתנת ידו. לכן נודרין מתנות לצדקה וכיון שנודרין לצדקה נהגו ליתנה בעבור הנשמות שיזכור אותם אלהים לטובה, גם אותנו יזכור עמהם לטובה בזכיותיהם, ונוהגין כי מי שיש לו אב ואם יוצא מבית הכנסת בשעת הזכרת נשמות, גם נוהגין שבתוך שנה ראשונה למיתת האב או האם יוצא גם כן מבית הכנסת.

אם יש תינוק למול מוהלין אותו קודם אשרי ומברכין ברכת המילה בלא כוס, ובמדינותינו נוהגין לברך על הכוס ונותנין ממנו מעט להתינוק הנימול, מלבד מה שנותנים לו כשאומרים בדמיך חיי אבל לתינוק אחר אין ליתן לטעום מן הכוס (דחמיר מתשעה באב). הנוהג למצוץ ביין לא יזלפו בפה רק ביד ומוצץ בפה כדרכו.

נוהגין לשטוח עשבים בבית הכנסת והטעם הוא לפי שנוהגין להשתחוות וליפול על הפנים בשעת העבודה זכר למקדש, ומקום שהקרקע מרוצף באבנים אסור להשתחוות כן, ואפילו במקום שאינו מרוצף יש קצת איסור, על כן שוטחין עשבים להפסיק בין הקרקע. ואם אין שם עשבים יפסיק בטליתו או בדבר אחר.

זמן תפלת נעילה היא כשהחמה היא בראש האילנות כדי שישלים אותה עם צאת הכוכבים. ולפעמים נמשכת קצת בתוך הלילה ואפילו הכי אומרים חתמנו, לפי שאין הדין מסתלק עד שיגמרו ישראל את סדריהם למטה. והחרוז היום יפנה וכו' אם יצאו הכוכבים לא יאמר כן משום דהוי דובר שקרים, אלא יאמר היום פנה השמש בא ופנה. השליח צבור אומר ברכת כהנים ושים שלום אף על פי שהוא לילה.

יש לבטל המנהג שהנכרי מדליק נרות לצורך אמירת הפיוטים בנעילה, אלא הנרות הדולקות יפזרם בכל הבית הכנסת דזה הוי שבות דשבות.

לאחר תפלת נעילה אפילו חל בשבת וגמרו ביום מכל מקום אומרים אבינו מלכנו ואומרים שמע ישראל פעם אחת, ברוך שם כבוד מלכותו שלש פעמים, ה' הוא אלהים שבע פעמים, ללות את השכינה שמתעלה למעלה משבעה רקיעים. ואומר השליח צבור קדיש שלם בניגון של שמחה. ואחר כך תוקעין תקיעה אחת והוא סימן לסילוק שכינה למעלה כמו שהיה במתן תורה, שכשעלה השכינה נאמר במשוך היובל וגו' ונאמר עלה אלהים בתרועה, וגם הוא זכר לתקיעת יום הכפורים ביובל. ויכולין לתקוע אף על פי שעדיין לא יצאו כוכבים אלא שהוא בין השמשות, ואפילו הוא שבת, אבל בעוד יום אין לתקוע, לאחר התקיעה אומרים כולם ג' פעמים לשנה הבאה בירושלים.

לאחר צאת הכוכבים מתפללין מעריב, ויש להעמיד שליח צבור הגון ויתפלל בנחת ובכוונה ויש לגעור בהחוטפים. אומרים בתפלת שמונה עשרה אתה חוננתנו, אם חל בשבת אומרים ויתן לך אבל אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש. ולאחר התפלה מקדשין את הלבנה ופוקדין איש את רעהו בשמחה וטוב לב כמו ביום טוב.

בהבדלה של מוצאי יום הכפורים צריכין לברך דוקא על נר ששבת, ולא על נר שהוציאו עתה מן האבנים וכדומה ולא במה שהודלק ממנו. והמובחר הוא להדליק נר אחר מן הנר שהדליק אתמול בביתו ולברך על שניהם. ואם אין לו נר בביתו יביא את הנר הדולק מבית הכנסת ולהדליק עוד אחד מזה הנר ולברך עליהם, ובשעת הדחק מברכין על הנר שהודלק מנר של אינו יהודי או מהאור שהוציאו מאבנים וכדומה. ואין מתחילין הנה אל ישועתי אלא מברכין על הכוס ועל הנר והמבדיל, ואין מברכין על הבשמים, ואם היה שבת מברכין גם על הבשמים. גם מתחילין הנה אל ישועתי כמו בשאר מוצאי שבת.

אוכלים ושותים ושמחים במוצאי יום הכפורים, דאיתא במדרש במוצאי יום הכפורים בת קול יוצא ואומר: לך אכול בשמחה לחמך, ושתה בלב טוב יינך, כי כבר רצה אלהים את מעשיך

המדקדקין במצות מתחילין מיד במוצאי יום כפור בעשיית הסוכה, לקיים ילכו מחיל אל חיל.

ביום שלאחר יום הכפורים נוהגין להשכים לבית הכנסת, ובימים שבין יום הכפורים לסוכות אין מתענין אפילו תענית יארצייט, ואין אומרים תחנון לפי שהם ימי שמחה שהיו מחנכין בהם את המזבח בימי שלמה, וגם אנחנו עוסקים במצות בנין סוכה והכנת אתרוג ושאר המינים לכבוד אדון האדונים מקדש ישראל והזמנים.