משחרב בית המקדש תקנו חכמינו זכרונם לברכה שבכל שמחה יהא בה זכר לחורבן כמו שנאמר אם אשכחך ירושלים וגו' אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, וגזרו שלא יבנה לו ישראל בנין מסוייד ומצוייר כבנין המלכים. ולא יסיד את כל ביתו בסיד אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומניח בו אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד כדי לזכור החורבן, ומה שלא נהגו כן עתה לא ידענו טעם ברור.

וכן תקנו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים אפילו סעודת מצוה לא יתן כל התבשילין הראויין לסעודה, וכן האשה לא תתקשט בכל תכשיטיה בפעם אחת, והחתן קודם חופתו נותנים אפר על ראשו במקום הנחת תפילין, והמכסה שמכסין בה את הכלה לא יהיו בה חוטי כסף או זהב, גם נוהגין שבשעת כתיבת התנאים אחר קריאתן שוברין קדרה לעשות זכר לחרבן אבל יש ליקח קדרה שבורה, ותחת החופה שובר החתן כלי זכוכית וזה יכול להיות כוס שלמה.

וכן גזרו שלא לשמוע שום כלי שיר ואפילו שיר בפה ואין לשורר בסעודות אלא הזמירות שנתקנו כמו בשבת אבל פיוטים אחרים אסור לשורר.

השמר לך מלראות קניגנאות של עובדי כוכבים וכן מחולתם או שום דבר על שמחתם ואם תשמע קולם שמחים, תאנח ותצער על חורבן ירושלים ותתפלל להקדוש ברוך הוא עליה ואפילו לקניגנאות של ישראל אסור ללכת משום דהוי מושב לצים. וכל מיני שמחה אסור אלא לשמח חתן וכלה מותר בין בשיר בין בפה בין בכלים וגם שם אין לשמוח ביותר ואסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה אפילו בשמחה של מצוה, שנאמר אז ימלא שחוק פינו.