וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלִי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים:

וַהֲוָה אַבְרָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין וְאִתְגְלֵי יְיָ לְאַבְרָם וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא אֵל שַׁדַי פְּלַח קֳדָמַי וֶהֱוֵי שְׁלִים בְּבִשְרָךְ:

אני אל שדי. אני הוא שיש די באלהותי לכל בריה, לפיכך התהלך לפני ואהיה לך לאלוה ולפטרון, וכן כל מקום שהוא במקרא פרושו די יש לו, והכל לפי הענין: התהלך לפני. כתרגומו פלח קדמי, הדבק בעבודתי: והיה תמים. אף זה צווי אחר צווי, היה שלם בכל נסיונותי. ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני. דבר אחר והיה תמים, עכשיו אתה חסר חמשה אברים שתי עינים, שתי אזנים, וראש הגויה שאוסיף לך אות על שמך ויהיו מנין אותיותיך מאתים ארבעים ושמונה כמנין אבריך:

{{ש}} פירוש אברהם אמר להקב"ה רבש"ע אם אמול אז אהיה נמאס בעיני הבריות, לכן אמר לו הקב"ה אני הוא שאמרתי לעולמי די וכו'. (מהרש"ל): {{ת}} ר"ל דהא כתיב התהלך לפני וא"כ והיה תמים למה לי, ומפרש דאף זה פירושו תעשה, דציווי אחר ציווי הוא, כלומר היה שלם בכל נסיונותי: {{א}} הם האיברים המסרסרים העבירה ואין מסורים ביד האדם ומרוב צדקתו מסרם בידו, דכתיב (שמואל א ב ט) רגלי חסידיו ישמור, כשאדם מתגבר על יצרו סוף שהקדוש ב"ה מוסרו בידו. (הרא"ש מסכת נדרים לב:): {{ב}} שאינם ברשותו וכאילו היה חסר מהם, ואמר לו הקב"ה דהכל יהיה ברשותו, וקשה והלא היה חסר ג"כ הלב דהא ערל לב היה. וי"ל דלא חשיב רק איברים הגלוים. ועוד י"ל דכתיב (נחמיה ט ח) ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואח"כ וכרות עמו הברית וגו', אלמא דאפילו לפני המילה לא היה לו גם כן ערלת לב. (מהרש"ל):

אל שדי. שני שמות כל אחד תאר לעצמו ופירוש "אל" תקיף מלשון אלי מואב (שמות טו טו) ופירוש "שדי" אמר רש"י שיש די באלהותי לכל בריה ובספר מורה הנבוכים (א סג) פירש הרב כלומר שאינו צריך במציאות מה שנמצא ולא בקיום מציאותו לזולתו אבל מציאותו תספיק בעצמה ורבי אברהם פירשו בשם הנגיד ז"ל מגזרת שודד כלומר מנצח ומשודד מערכות השמים וזהו הנכון כי היא מדת הגבורה מנהגת העולם שיאמרו בה החכמים (ב"ר לה ד) "מדת הדין של מטה" וטעם להזכיר עתה זה השם כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב ולפדותם במלחמה מיד חרב ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי (ויקרא כו ג-מו) ובפרשת והיה כי תבא (דברים כח א-סח) בברכות ובקללות שכולם נסים הם כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו האלהים ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית וכן כל היעודים שבתורה אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות אלא שאין בהם שנוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם שהם מופתים משנים הטבע בפירסום והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו ולכן אמר עתה לאברהם אבינו כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם שיהיה חלק ה' עמו וברצונו ינהיגם לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל ודע וראה כי אברהם אבינו לא הזכיר בדבריו שם יו"ד ה' רק בצירוף השם הכתוב באל"ף דל"ת או בצירוף אל עליון עמו ויזכיר בעניניו "אלהים" וכן יאמר ה' אלהי השמים (להלן כד ז) ואמר ה' יראה (להלן כב יד) על מקום המקדש העתיד ויעקב הזכיר תמיד "אל שדי" (להלן מג יד מח ג) ומשה רבינו לא יזכיר כן לעולם ואם תזכה תבין זה כולו ממה שאמרו במסכת יבמות (מט) כל הנביאים נסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה ולפיכך אמר ישעיה ואראה את ה' (ישעיהו ו א) ומשה נסתכל באיספקלריא המאירה ולפיכך אמר כי לא יראני האדם וחי (שמות לג כ) ואראה את ה' כתוב באל"ף דל"ת ועוד אזכיר זה בפרשת וארא (שמות ו ב) אם יראה אלהים בעניי "התהלך לפני" - ללכת בדרך אשר אורה אותך כטעם אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו (דברים יג ה) כי המצוה לאחוז דרכו קודם שיורנו יאמר "התהלך לפני" והבא אחרי הצואה יאמר "אחרי ה' תלכו" והענין בשניהם ללכת אחרי השם לירא ממנו לבדו ולעשות מה שיצוה "והיה תמים" - מצוה אחרת עוד בענין הזה כטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח יג) אחרי אזהרת השם לא ימצא בך קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וגו' (שם יח י) והענין בשניהם שיאמין בלבו כי הקב"ה לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף הוא היכול לעשות ולבטל ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף ולא יאמין שיבאו דבריהם על כל פנים אבל יגזור בלבו שהכל ביד עליון העליונים שהוא "אל" והוא "אל שדי" עושה טובה שלא היה במזל ומביא רעה בהיות המזל טוב ויפה כפי שיתהלך האדם לפניו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל (ישעיהו מד כה) וזהו שאמרו (שבת קנו) צא מאצטגנינות שלך וכו' ורש"י פירש והיה תמים היה שלם בכל הנסיונות ורבי אברהם אמר שלא ישאל על המילה למה והוא כטעם יהי לבי תמים בחקיך למען לא אבוש (תהלים קיט פ) והנכון מה שפרשתי

אל שדי. שם התואר וטעמו תקיף וכן כקול שדי. והיה שדי בצריך כי טעמו כטעם ושית על עפר בצר. ושדי על משקל לבי דוי. ורבים פירשוהו מגזרת שודד. שהוא מנצח והתגבר. וטעם להזכיר השם הזה בפרשה הזאת לירא אברהם וימול. והנכון כי השם הנכבד והנורא נקרא כנגדו. וזה שם התאר כנגד המעשה כי העולם עומד על אלה שני השמות. והמבין סוד השם יאמין: והיה תמים. שלא תשאל למה המילה:

וירא ה'. המראה בכל מקום היא מדרגה למטה מן הנבואה ועל זה אמר ושמי ה' לא נודעתי להם: אני אל שדי. אני הוא שיש די במציאותי לפעולה המיוחדת לי והוא הבריאה שלא יפול בה נושא מתפעל ולכן לא יצטרך הבורא בפעלו שיהיה זולתו שום נמצא במציאות והפך זה יקרה לכל נמצא זולת הבורא כי אמנם לא יפעל שום פועל זולתו אם לא נמצא איזה נושא מתפעל ממנו וכן לא יתפעל שום מתפעל אם לא ימצא איזה פועל שיפעול בו. ומזה יתחייב במופת ראייה מציאות הבורא ויחודו ושלמו' פעלו על כל פועל זולתו אצל כל מתבונן וכל זה הורה האל ית' לאבות. אמנם מופת סבה על הבריאה היוצא מן השם המיוחד לא הודיע עד משה רבינו כאמרו וארא וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם: התהלך. בכל אשר תפנה שם: לפני. כמסתכל בי לדעת דרכי כפי האפשר אצלך כענין שויתי ה' לנגדי תמיד: והיה תמים. וקנה השלימות האפשר למין האנושי השכל וידוע אותי בידיעת דרכי ובהדמותך אלי כפי האפשר אצלך כי אמנם פעולת כל נמצא תורה על צורתו כאמרו הודיעני נא את דרכיך ואדעך וזה הוא השלמות האחרון למין האנושי והמכוון מאת האל ית' בבריאה כאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו:

וְאֶתֵּן קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא:

וְאֶתֵּן קְיָימִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וְאַסְגֵי יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא:

ואתנה בריתי. ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו:

ואתנה בריתי ביני ובינך. ובאופן זה אקים בריתי אתך להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך כי תלמדם:

וּנְפַל אַבְרָם עַל אַפּוֹהִי וּמַלֵיל עִמֵהּ יְיָ לְמֵימָר:

וְעַל דְלָא הֲוָה אַבְרָם גְזִיר לָא הֲוָה יָכִיל לְמֵיקַם וְנָפַל עַל אַנְפּוֹי וּמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ לְמֵימַר:

ויפל אברם על פניו. ממורא השכינה, שעד שלא מל לא היה בו כח לעמוד ורוח הקדש נצבת עליו, וזהו שנאמר בבלעם (במדבר כד ד) נפל וגלוי עינים. בברייתא דרבי אליעזר מצאתי כן:

{{ג}} והא דכתיב לעיל (יב ז) וירא ה' אל אברם ולא כתיב שנפל על פניו. י"ל דלעיל נמי היה נופל ומכאן אתה למד, והא דלא נכתב הנפילה עד השתא, ללמד על ההפרש מקודם שנימול לאחר שנימול, שהרי אחר שנימול כתיב (להלן יח כב) ואברהם עודנו עומד לפני ה':

וטעם ויפול אברם על פניו. לכוין דעתו לנבואה וכאשר השלים לו נבואת המצוה במילה קם אברהם ועמד ובא אליו הדיבור שנית מן השמים ואמר לו שרי אשתך וגו' וחזר ונפל על פניו לכוין דעתו והתפלל על ישמעאל כדרך ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות וגו' (במדבר טז כב) וכן ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם (שם יז י)

ויפל אברהם על פניו. לקבל עליו ולהודות לאל ית' על הברית שאמר:

אֲנָא הָא (גְזַר) קְיָמִי עִמָךְ וּתְהֵי לְאַב סַגִי עַמְמִין:

אֲנָא הָא גְזַר קְיָימִי עִמָךְ וּתְהִי לְאַב סַגִי עַמְמִין:

הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים. הוא ברית המילה כאשר יפרש זאת אות הברית ואחרי הברית תהיה לאב המון גוים וברוך השם אשר לו לבדו נתכנו עלילות שהקדים וצוה את אברהם לבא בבריתו להמול קודם שתהר שרה להיות זרעו קדוש (ראב"ע פסוק ה)

אני הנה בריתי אתך. אני הנני עושה עתה מה שאמרתי להקים הברית:

שני פעמים אב המון בפרשה והוא עולה בחשבון יצחק וכן ארבה בגימטריא יצחק:

אני הנה בריתי אתך. לשון הנה מורה על דבר המצוי כבר, וי"ל כבר בריתי מצוי בך. והאמת כן הוא כי סתם מילה חיצונית זו, היא לתכלית נכבד והוא שממנה יוקח מופת על מילת ערלת הלב וטהרתו. ובלי ספק שקודם סתם מילה כבר היה לאברהם לב טהור ונמול, ע"כ א"ל הש"י יודע אני בך שכבר הנה בריתי אתך כי טהור לב אתה. אמנם לפי שעכשיו אני רוצה לעשותך אב המון לכל גוים, צריך אני ליתן פתחון פה לכל באי עולם למה אני ממנה אותך אב המון גוים, וזהו לפרסם מעלתך וטוהר לבבך נגד עיני כל העמים, ע"י מילה חיצונית זו המעידה על טהרת הלב, למען ידעו דורותיכם כי בדין עשיתיך אב המון גוים, ז"ש והקימותי את בריתי ביני וביניך, ר"ל אותו ברית לבבי פנימי אשר היה כבר כמוס ביני וביניך ולא ידעו בו כל באי עולם, הנה עכשיו הקמותי דגל נס הברית ההוא למען ידעו בו כל באי עולם וזה שאמר לברית עולם. ר"ל אותו ברית שהיה ביני ובינך יהיה עתה לברית כל העולם כי כל באי עולם ידעוהו ויסתכלו בו.

וְלָא יִתְקְרֵי עוֹד יָת שְׁמָּךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרֵי אַב סַגִי עַמְמִין יְהָבִתָךְ:

וְלָא יִתְקְרֵי תּוּב יַת שְׁמָךְ אַבְרָם וִיהֵי שְׁמָךְ אַבְרָהָם אֲרוּם לְאַב סַגִי סוֹגְעֵי עַמְמִין מַנִיתָךְ:

כי אב המון גוים. לשון נוטריקון של שמו. ורי''ש שהיתה בו בתחלה, שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו ועכשיו אב לכל העולם, לא זזה ממקומה, שאף יו''ד של שרי נתרעמה על השכינה עד שנתוספה ליהושע, שנאמר (במדבר יג טז) ויקרא משה להושע בן נון יהושע:

{{ד}} רצונו לתרץ למה לא נקרא שמו אבהם והיה לו להחליף ה' תחת ר' ולמה לא זזה הר' ממקומה, ומתרץ כדי שלא תתרעם על הקב"ה שהרי אף יו"ד של שרי נתרעמה. והא דזזה היו"ד משרה אפשר משום דעתיד לינתן בשמו של יהושע משום הכי זזה וק"ל. ועוד י"ל שהיו"ד על כל פנים נתקיימה אף בה, שהרי חלקה ונתן חציה לשרה וחציה לאברהם, אבל הר' אי אפשר להתקיים בו אלא אם כן שתשאר בשמו. (מהרש"ל):

אברהם. תוספת הרי''ש אביר המון גוים ולא בא השס לחסר משמו אות כי אם להוסיף: ושרה. שם תאר כלל לא כשרי. וברוך השם אשר לו נתכנו עלילות שהקדים וצוה אברהס להמול קודם שתהר שרה להיות ןרעו קדוש:

והיה שמך אברהם. מעכשיו: כי אב המון גוים נתתיך. כי ענין זה השם מתחיל היום שכבר נתתיך לאב המון גוים ולפיכך לא יקרא עוד שמך אברם כלל לעולם ולא כן היה בשם ישראל כי אמנם עקר ענין שם ישראל היה לעתיד לבא כמו שיתבאר במקומו:

ולא יקרא וגו' והי' שמך וגו'. במדרש ב''ר אמרו (פמ''ד) וז''ל ויאמר אברם הן לי אמר ר' שמואל בר יצחק המזל דוחקני ואומר לי אברם אין אתה מוליד אמר לו הקדוש ברוך הוא כדבריך אברם אינו מוליד אברהם מוליד שרי לא ילדה שרה תלד עכ''ל. קשה הרי מצינו שילד אברהם את ישמעאל קודם שנקרא שמו אברהם: עוד צריך לדעת אומרו שרי לא ילדה וכו' נדרשתי ללא שאלו שהרי לא טען אלא אברם. לא היה לו להשיב אלא אברם וכו' כי שרי מי הזכירה: ונראה להיות שעיקר בנים של אברהם הם אשר תוליד לו שרה דכתיב כי ביצחק וגו' ואברהם אבינו ע''ה ידע זה ברוח הקודש כי ישמעאל אינו אלא בירורי פסולתו של יצחק וראה במזל כי עיקר זרעו לא יצא לעולם כי מן הסתם לא יגיד המזל אלא על איש עם בת זוגו, ולזה אמר אברם אינו מוליד כי לידת ישמעאל אינו לידה כאומרו כי ביצחק יקרא לך זרע, ובזה יתיישב למה בתשובת ה' אליו הזכיר שרה כי היא עיקר לידת אברהם:

וְאַפִּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִנָךְ לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין דְשַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן:

וְאַפֵּישׁ יָתָךְ לַחֲדָא לַחֲדָא וְאֶתְּנִינָךְ לְכִינְשִׁין וּמַלְכִין שַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִנָךְ יִפְקוּן:

ונתתיך לגוים. ישראל ואדום, שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשרו עליו:

ונתתיך לגוים. לשון רש"י ישראל ואדום שהרי ישמעאל כבר היה לו ולא היה מבשר עליו ואיננו נכון בעיני שיבשרנו בעת ברית המילה על עשו והוא אינו מקיים המילה וגם לא נצטוה עליה כמו שדרשו בסנהדרין (נט) כי ביצחק ולא כל יצחק אבל ישראל לבדם יקראו גוים ועמים וכן אף חובב עמים (דברים לג ג) עמים הר יקראו (שם יט) אחריך בנימין בעממיך (שופטים ה יד) גם אחרי הולדת השבטים כולם אמר גוי וקהל גוים יהיה ממך (להלן לה יא) ונתתיך לקהל עמים (להלן מח ד)

וַאַקֵים יָת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיָם עָלָם לְמֵהֲוֵי לָךְ לֵאלָהָא וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ:

וַאֲקַיֵם יַת קְיָמִי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינָךְ וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן לִקְיַים עֲלָם לְמֶהֱוֵי לָךְ לֶאֱלָהָא וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ:

והקמתי את בריתי. ומה היא הברית, להיות לך לאלהים:

וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָיךְ בַּתְרָךְ יָת אַרְעָא תּוֹתָבוּתָךְ יָת כָּל אַרְעָא דִכְנַעַן לְאַחֲסָנַת עָלָם וְאֱהֶוֵי לְהוֹן לֵאלָהָא:

וְאֶתֵּן לָךְ וְלִבְנָךְ בַּתְרָךְ יַת אֲרַע תּוֹתָבוּתָךְ יַת כָּל אַרְעָא דִכְנָעַן לְאַחֲסָנַת עֲלָם וֶאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהָא:

לאחזת עולם. ושם אהיה להם לאלהים, אבל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה:

{{ה}} לפי שארץ ישראל נחלת ה' ולקחה לחלקו כמבואר בכמה פסוקים וחוץ לארץ חלק לשרים, ולכך כל הדר בחוצה לארץ דומה כאילו הוציא את עצמו מתחת רשותו של הקב"ה כביכול. וכך הם דברי הגור אריה:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַתְּ יָת קְיָמִי תִטָר אַתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם וְאַנְתְּ יַת קְיָימִי תִּיטוֹר אַנְתְּ וּבְנָךְ בַּתְרָךְ לְדָרֵיהוֹן:

ואתה. וא''ו זו מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו, (פסוק י) זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו' :

ואתה את בריתי תשמור. כתב רש"י ו' מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך ואתה הוי זהיר לשמרו ומה שמירתו זאת בריתי אשר תשמרו אתם של עכשיו ובין זרעך אחריך העתידים להולד וצדק הרב בפשוטו ואמרו (הרד"ק) בטעם המילה ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כטעם "הנה אנכי עמך" (להלן כח טו) "ויאמר כי אהיה עמך" (שמות ג יב) "יהי ה' אלהינו עמנו" (מלכים א ח נז) יאמר כי הברית יהיה עמו ולכן יפרה וירבה ואחר כך צוה שישמור אברהם הברית הזאת ותהיה המילה לאות ברית והנה האות הזה אות כשבת ולכן ידחה אותו והבן זה (עי' זהר לך לך פט)

אתה את בריתי תשמור. וכמו שאני הנה בריתי אתך. אתה שמור בריתי שאל''כ לא יקום הברית: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך. ליחד שמי עליכם כמו שהוא מתיחד על כל הנצחיים כאמרו כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם כי אמנם הנפסדים באשר הם נפסדים אינם פעולתם בלתי אמצעי אמר א''כ שבהקמת הברית ושמירתו יהיו הוא וזרעו נצחיי' באיש לפניו: לאחוזת עולם. והייתי לכם לאלהים שתוכלו לעשות רצוני בה ובזה אהיה לכם לאלהים שתהיו נצחיים באיש:

ואתה את בריתי תשמור. מהו ואתה ומהו שחזר ואמר אתה וזרעך. כך פירושו, שעיקר הצווי היה בעבור זרעו כי הם צריכין למילה חיצונית זו כדי שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב, אבל אתה שיש לך לב טהור כבר, לא היה צריך למילתו מצד עצמו כי אם מצד כל העולם כאמור, אבל זרעו שלאחריו צריכין אל המילה מצד עצמם. לכן אמר ואתה בוי"ו העיטוף שגם אתה תשמור בריח חיצוני זה. ונתן טעם שני לדבר, שאם גם אתה תשמור בריתי אז זרעך ממך יראו וכן יעשו זה"ש אתה וזרעך אחריך לדורותם. ואמר זאת ברית, אשר תשמרו ביני וביניכם יאמר לדורות אין תכלית המילה כי אם להביאם לידי מילת ערלת הלב דבר המסור ביני וביניכם לבד. והיה לאות ברית ביני וביניכם שזו המילה החיצונית היא אות נגלה על הברית הפנימי המסור ללב אשר ביני וביניכם. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ר"ל לברית שיכירו בו כל באי עולם. וכפל הקב"ה ענין זה כמה פעמים להורות שעיקר טעם מילה חיצונית זו היא להגיע על ידה אל טוהר הלב הפנימי.

דָא קְיָמִי דִי תִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָיךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא:

דָא קְיָימִי דְתִטְרוּן בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן וּבֵין בְּנָךְ בַּתְרָךְ מִגְזַר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא אִין לֵית לֵיהּ אַבָּא לְמִגְזְרֵיהּ:

ביני וביניכם וגו' . אותם של עכשיו: ובין זרעך אחריך. העתידין להולד: המול. כמו להמול כמו שאתה אומר עשות, כמו לעשות:

{{ו}} אע"פ שהוא לשון ציווי אי אפשר שהוא ציווי שהרי כתיב אחריו ונמלתם:

ומלת המול לכם. כמו להמול והוא שם הפועל מהפעלים השניים הנראים כמו וימל את בשר ערלתם ומשקלו להכין:

וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן וּתְהֵי (נ''י וּתְהֵא) לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן:

וְתִגְזְרוּן יַת בִּשְרָא דְעוּרְלַתְכוֹן וִיהֵי לְאָת קְיָם בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיכוֹן:

ונמלתם. כמו ומלתם והנו''ן בו יתרה ליסוד הנופל בו לפרקים, כגון נ' של נושך ונ' של נושא. ונמלתם, כמו ונשאתם, אבל ימול לשון יפעל כמו יעשה, יאכל:

{{ז}} כלומר שע"פ שמשמעותיו אינו לשון ציווי מכל מקום ציווי היא: {{ח}} הפ"א בקמ"ץ וכלומר שהוא הנימול עצמו, לא המל את אחרים כמו ונמלתם שא"כ יחסר בקרא הפועל: {{ט}} יעשה יאכל, בציר"י תחת היו"ד:

ונמלתם. כמו ושמרתם והנו''ן שורש וכן לא ידון רוחי. עם נדנה:

לאות ברית. זכרון תמידי ללכת בדרכיו בהיותו כחותם האדון בעבדו:

וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִתְגְזַר (יִגְזַר) לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרָתֵיכוֹן יְלִידֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִכֹּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא:

וּבַר תְּמַנְיָא יוֹמִין יִגְזוֹר לְכוֹן כָּל דְכוּרָא לְדָרֵיכוֹן מַרְבְּיָינֵי בָּתֵּיכוֹן וּזְבִינֵי כַּסְפֵּיכוֹן מִן כָּל בַּר עַמְמִין דְלָא מִבְּנָךְ הוּא:

יליד בית. שילדתו השפחה בבית: ומקנת כסף. שקנאו משנלד:

ימול לכם. מבנין נפעל. וכן המול ימול. ומה טעם נאמר המול ימול יליד בית פעם שנית. וכן הפירוש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כל מי שהוא לכם מזרעכם גם כן יליד בית או מקנת כסף. ואתה אברהם המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך היום ואם הם גדולים:

אִתְגַזָרָא יִתְגַזְרוּן (נ''י מִגְזַר יִגְזַר) יְלִיד בֵּיתָךְ וּזְבִין כַּסְפָּךְ וּתְהֵי קְיָמִי בְּבִשְׂרֵיכוֹן לִקְיָם עָלָם:

מַאן דְהוּא גְזִיר יִגְזַר מַרְבְּיָינֵי בָּתֵּיכוֹן וּזְבִינֵי כַּסְפֵּיכוֹן וּתְהִי קְיָמִי בְּבִשְרֵיכוֹן לִקְיָם עֲלָם:

המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו ולא אמר לשמונה ימים, ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר שמנה ימים, כמו שמפורש במסכת שבת (דף קלח ב) :

{{י}} דהא למעלה כתיב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית וגו', וכאן כפל עוד המול ימול ליליד ביתך וכתיב סתם: {{כ}} ר"ל ליום אחד, כמו שמפורש [בשבת] שם כשלקחו שנים שפחה מעוברת זה שפחה וזה עוברה: {{ל}} כגון שקנה שפחה משנתעברה וילדה בשבת אינו דוחה את השבת:

בבשרכם. בשר הוא כנוי לאבר התולדה בלשון הקודש כמו גדלי בשר (יחזקאל ט''ז) זב מבשרו או החתים בשרו מזובו וזולתם. וזה כי בהיות אות הברית בזה האבר המסבב נצחיות במין יורה על הנצחיות המכוון בברית ובהיותו אבר התולדה יורה האות אשר בו על המשך הברית על הבנים:

וְעָרֵל דְכוּרָא דִי לָא יִגְזַר יָת בְּשַׂר עָרְלָתֵהּ וְיִשְׁתֵּיצֵי אֱנָשָׁא הַהוּא מֵעַמֵּיהּ יָת קְיָמִי אַשְׁנִי:

וְעַרְלָאָה דְכוּרָאָה דְלָא יִגְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ וְאִין לֵית לֵיהּ מַאן דְיִגְזַר וְיִשְׁתְּצֵי בַּר נְשָׁא הַהוּא מֵעַמֵיהּ יַת קְיָימֵי אַשְׁנִי:

וערל זכר. כאן למד שהמילה באותו מקום שהוא נכר בין זכר לנקבה: אשר לא ימול. משיגיע לכלל ענשין ונכרתה, אבל אביו אין ענוש עליו כרת אבל עובר בעשה: ונכרתה הנפש. הולך ערירי ומת קודם זמנו:

{{מ}} דאל"כ זכר למה לי. (ר"א מזרחי): ול"נ דהכי פירושו דהיה לו לומר וזכר ערל, אלא ודאי להכי לא כתב וזכר ערל משום דהוה משמע דהציווי הוא לזכר ולא לנקבה ואף על פי שהמצוה שייך גם גבי נקבה, ולא להורות מקום הערלה, אבל השתא דכתיב וערל זכר משמע דבעי להורות מקום הערלה, והכי פירושו שהערלה היא במקום שמבדיל בין זכר לנקבה. (נחלת יעקב). ועיי"ש: והלא כבר כתיב המול לכם כל זכר, וערל זכר למה לי, אלא למד כו'. (גור אריה): {{נ}} דאי עדיין קטן הוא אינו בר עונשין ולמה יתחייב כרת וק"ל:

וערל זכר. כאן לימדך שהמילה היא באותו מקום שהוא ניכר בין זכר לנקבה לשון רש"י וכן הזכירו רבותינו (ב"ר מו ד) גם טעמים אחרים ורבי אברהם אמר (ויקרא יב ג) ערלתו ידועה כי הוא בערוה ואין כן ערלת לב (ירמיהו ט כה) ושפה (שמות ו יב) ואזן (ירמיהו ו י) כי כולם סמוכים ולפי דעתי הדבר מפורש בכתוב כי לא אמר "ונמלתם את ערלתכם" שיהיה הדבר בספק וכן לא אמר "ערלת בשרכם" כמו שיאמר ערלת לבבכם (דברים י טז) וערלת שפתכם (עיי' שמות ו יב) אבל אמר "בשר ערלתכם" שתכרתו הבשר שהוא ערלה בכם כלומר הבשר האוטם בכם ואין בגוף בשר אוטם וכוסה אבר שיכרת הבשר ההוא וישאר בלא ערלה זולתי בשר החופה את העטרה שהזכירו חכמים (שבת קלז) ו"ערל בשר" (יחזקאל מד ט) כנוי כמו גדלי בשר (שם טז כו) זב מבשרו (ויקרא טו ב)

וערל זכר אשר לא ימול. פי' ימול יפעול. כמו כי ידור נדר. והוא מן ונמלתם את בשר ערלתכם וטעמו אם היה בר מצוה ולא ימול את בשר ערלתו יש עליו כרת. כי מצות הנער הקטן על האב. ואם אביו לא מלהו ימול את עצמו בהיותו ברשותו. וכרת בידי שמים. והטועים יחשבו כי אם מת הנער ולא נמול אין לו חלק לעולם הבא. ואין פירוש הנפש כרצונם כי נפש כמו איש וטעמו גוף שיש לו נפש. וכן נפש כי תחטא. וי''א כי כרת המת קודם נ''ב שנה. וי''א כי כרת שיכרת שמו במות זרעו. על כן אמר הכתוב מעמיה כי מי שיש לו בנים כאילו הוא חי ושמו לא נכרת:

הפר. שנים במסורה הכא ואידך ואת מצותו הפר. שדורש אותו במדרש על המושך ערלתו כמו הפר דהכא בברית מילה אף מצותו הפר בברית מילה:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָׂרַי אִתְּתָךְ לָא תִקְרֵי יָת שְׁמַהּ שָׂרָי אֲרֵי שָׂרָה שְׁמַהּ:

וַאֲמַר יְיָ לְאַבְרָהָם שָרַי אִנְתְּתָךְ לָא תְהִי קָרֵי יַת שְׁמָהּ שָרַי אֲרוּם שָרָה שְׁמָהּ:

לא תקרא את שמה שרי. דמשמע שרי לי ולא לאחרים כי שרה סתם שמה, שתהא שרה על כל:

לא תקרא שמה שרי. לפי שכל יו"ד תואר לזכר, ומצינו לשון זה בזכר שנאמר (שופטים ה.טו) ושרי ביששכר. לפי שהיתה עקרה כזכרים לא יולדים, ועכשיו ניתן לה ה"א במקום יו"ד כי כל ה"א תואר לנקבה להורות שמעתה תהיה נקיבה יולדת, וכדי שלא יהיה ליו"ד תרעומת לומר שנעקר מן התורה חצי מספרה. על כן הוסיף ה"א לאברהם להשליטו על כל המון גוים ועל ה' ראשי אברים. ולדעת חכמי הקבלה יש בה"א כח התולדה כמ"ש (בראשית מז.כג) הא לכם זרע, וכמו שאמר (שם ל.ב) התחת אלהים אנכי וגו'. וזהו טעם לשני ההי"ן של בלהה. על כן נתנו כאן שני ההי"ן אחת לאברהם ואחת לשרה. ונלקחה הי' מן שרה לאברהם, להורות שזכות של שרה גרם להם לתולדה זו, כמו שאמר ואבנה גם אנכי ממנה (שם ל.ג) בזכות שהכניסה צרתה לביתה. וא"כ זכותה של שרה גרם לאברהם שיוליד. ד"א לכך ניתן להם הה"א כי בה"א ברא ה' את העולם ולא לתוהו בראה כי אם לשבת יצרה על כן תהיה הה"א סבה לתולדותם לצורך יישוב העולם. ויכול להיות שמה שנאמר ואגדלה שמך בתוספת ה"א רמז שיוסיף ה"א על שמו, ובסיבה זו אעשך לגוי גדול.

וֶאֱבָרֵךְ יָתַהּ וְאַף אֶתֵּן מִנַהּ לָךְ בָּר וֶאֱבָרֲכִנַהּ וּתְהֵי לְכִנְשִׁין מַלְכִין דְשַׁלִּיטִין בְעַמְמַיָּא מִנַהּ יְהוֹן:

וַאֲבָרֵךְ יָתָהּ בְּגוּפָהּ וְאַף אֶתֵּן מִנָהּ לָךְ בַּר וַאֲבָרְכִינָהּ בֵּיהּ וּתְהִי לְכִנְשִׁין וּמַלְכִין שַׁלִיטִין בְּעַמְמַיָא מִינָהּ יְהוֹן:

וברכתי אתה. ומה היא הברכה, שחזרה לנערותה, שנאמר (לקמן יח יב) אחרי בלתי היתה לי עדנה: וברכתיה. בהנקת שדים, כשנצרכה לכך ביום משתה של יצחק, שהיו מרננים עליהם שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא, והביאה כל אחת בנה עמה ומניקתה לא הביאה, והיא היניקה את כלם, הוא שנאמר (כא ז) היניקה בנים שרה. בראשית רבה (נג ט) רמזו במקצת:

{{ס}} דאל"כ מאי וברכתי אותה ואח"כ וגם נתתי ממנה לך בן, אלא ודאי קאי על הברכה שקודם לכן והוא הנערות: {{ע}} דאל"כ מאי וברכתיה אחר לידת הבן דהא כל יולדת מניקה את בנה והוא הדין שרה כשחזרה לנערותיה, לכן פירש כשנצרכה לכך וכו': קשה הא קיימא לן דישראלית לא תניק לבן כותית אפילו בשכר, י"ל דהאיסור הוא שמניקו על איזה זמן אבל באקראי פעם אחת כמו כאן אין קפידא. (דברי דוד):

וגם נתתי. כמו נתתי כסף השדה. והנה שניהם על לשון עבר במקום עתיד:

וברכתיה. בהריון ובלידה ובגדול הכן שלא בצער ואמר ששרה תהר תוליד ותגדל את בנה שלא בצער. כאמרם אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גדול בנים:

וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַפּוֹהִי וַחֲדִי וַאֲמַר בְּלִבֵּהּ הַלְּבַר מְאָה שְׁנִין יְהֵי וְלַד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תְּלִיד:

וּנְפַל אַבְרָהָם עַל אַנְפּוֹי וְתָמַהּ וַאֲמַר בְּלִבֵּיהּ הַלְבָר מְאָה שְׁנִין יְהִי וָולָד וְאִין שָרָי הַבְּרַת תִּשְׁעִין שְׁנִין תּוֹלִיד:

ויפל אברהם על פניו ויצחק. זה תירגם אנקלוס וחדי, לשון שמחה, ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה. וזהו שהקפיד הקדוש ברוך הוא על שרה ולא הקפיד על אברהם: הלבן. יש תמיהות שהן קימות כמו (ש''א ב כז) הנגלה נגליתי, (ש''ב טו כז) הראה אתה, אף זו היא קימת, וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחר מה שהקדוש ברוך הוא עושה לי: ואם שרה הבת תשעים שנה. היתה כדאי לילד. ואף על פי שדורות הראשונים היו מולידין בני חמש מאות שנה, בימי אברהם נתמעטו השנים כבר ובא תשות כח לעולם, וצא ולמד מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שמיהרו תולדותיהן בני ששים ובני שבעים:

{{פ}} כלומר שאין באין להכחיש הענין, כלומר יש בכח השם לעשות אף שהוא נגד הטבע אך אין כל אדם זוכה לזה שיתחסד עמו השם כמו שעושה עמי. ואע"פ שכתב רש"י אחר זה וכך אמר בלבו הנעשה חסד זה לאחד מה שהקב"ה עושה לי, א"כ גם זה מאותן שבא להכחיש, י"ל דאין זה הכחשת הענין שיהא אחת מן הנמנעות אבל היא נתינת שבח להשי"ת שמתחסד עמו יותר מעם אחר ודו"ק, נ"ל. ולא כהרא"ש: {{צ}} כתב הרא"ם לא הבינותי דבריו בזה כי אע"פ שנתמעטו השנים בימי אברהם עדיין הקושיא במקומה עומדת שלא היה לו לתמוה על זה, כי יחס המאה אל מאה ושבעים וחמש שהם שנותיו של אברהם כיחס החמש מאות אל תשע מאות וחמשים שהם שנותיו של נח בקרוב וכו', והאריך בקושיא: ונראה כי עיקר תמיהת אברהם היה על שהיו שניהם זקנים, דאפשר שיוליד זקן עם אשתו ילדה אבל אם שניהם זקנים וילדו הוא דבר תמוה, ובזה יתיישב קושית הרא"ם ודו"ק. ועוד הקשה מה פריך רש"י מנח, והרי גבי נח ע"פ הגזירה היתה שנסתמה מעיינו כדי שלא יוליד בן שיגיע לעונשין קודם המבול, וי"ל כי לא היה בגזירה אלא שיסתם מעיינו, אבל מה שהוליד אחר חמש מאות שנה לא בגזירה היה אלא בטבע ודו"ק: {{ק}} בתחילה לא היו ראויין להוליד אלא לאחר מאה שנה כי באותן שנים היה בן מאה נער כבן י"ג עכשיו, ואחר כך נתמעטו השנים והתחילו להוליד לשלשים שנה, ומה שהוליד אברם בן מאה שנה לא קשה מידי כי עיקר התימא הוא שזקן שנחלש טבעו שיוליד עם זקנה, ובזה יתורצו כל תמיהות הרא"ם ודו"ק. וכעין זה מצאתי בשם מהרש"ל:

ויצחק. תרגם אונקלוס "וחדי" וכן הדבר כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח לא) משחקים לפני ה' ( ו ה) ולפי דעתי שהכונה בלשון הזה כי כל רואה ענין נפלא באדם לטוב לו ישמח עד ימלא שחוק פיו והוא מה שאמרה שרה (להלן כא ו) צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי כענין אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה (תהלים קכו ב) וכן עשה אברהם כאשר נאמר לו זה שמח ומלא שחוק פיו ויאמר בלבו ראוי זה לשחוק כי הוא ענין נפלא מאד הלבן מאה שנה יולד ואם שרה בת תשעים תלד ולא יהיה זה לשחוק ולשמחה ויקצר הכתוב בתמיהה כי היא נקשרת במה שאמר ויצחק וכן הגם הלום ראיתי (לעיל טז יג) נקשר בראש הפסוק כי אמרה הגם הלום ראיתי השם שנגלה לי כי ראה בעניי ולא אקראנו אל ראי וכן הנגלה נגליתי אל בית אביך (שמואל א ב כז) קשור עם "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי" יאמר האם בחרתי בכם שתבעטו בזבחי ומנחתי ולמה תעשו כן או שתהיה הלבן מאה שנה בשאלה לדבר פלא לא כדבר נמנע כמו התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כב ב) ענינו התרצה לשפוט אותה ולהודיעה את כל תועבותיה וכן התעיף עיניך בו ואיננו (משלי כג ה) וכן המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת (לעיל ג יא) כלומר האם עלה בדעתך על הלב לאכול מן העץ וכן זה האם יעלה על הלב שלבן מאה שנה יוליד שרה בת תשעים שנה תלד ואחר כן אמר לו שיהיה הנס הזה עם חיי ישמעאל "הלבן מאה שנה יולד" - אין הפלא בבן מאה שנה שיוליד כי האנשים יולידו כל ימי היות בהם הליחה בני תשעים ובני מאה גם בדורות האלה אף כי בימי אברהם שלא עברו מימיו פי השנים והנה אחרי זה ארבעים שנה הוליד בנים רבים מקטורה אבל אמר הלבן מאה שנה שלא הוליד בבחרותו מן האשה הזאת יוליד ממנה עתה אחרי מאה ואחרי תשעים שפסק ממנה ארח נשים כי ידע כן ולכך לא אמר כן מתחלה כשנאמר לו (לעיל יז ו) "ונתתיך לגוים" עד אמרו אליו כי משרה יוליד וצוה אותו וקראת את שמו יצחק בעבור הצחוק שעשה אברהם וזה לאות כי היה לאמונה ולשמחה ואחרי שקרא אותו אברהם כן כאשר צוה ה' אותו אמרה שרה הכי קרא שמו יצחק כי צחוק עשה לי אלהים

הלבן מאה שנה יולד. תסה בעבור היות זרע הזקן קר על כן לא יוליד. והתימה הגדול איך תלד אשה שנפסק דמה. והבן מהדם יבנה ויכונן. וכאשר תסתכל ותרא כי דבר שרה נפלא מדבר אברהם. כי הנה מצאנו אבות שכל אחד הוליד בן והוא גדול יותר מתשעים שנה וחיי הדורות בימי אברהם ארוכים מחיי דור ודור. וכאשר נסתלק המלאך מיד מל בנו וכל ילידי ביתו ומקנת כספו:

הלבן מאה שנה יולד. אע''פ שאפשר שתתעבד האשה אחרי ימי בחרות. זון יקרה לה במשכב אדם בחור אבל לא במשכב אדם זקן: הבת תשעים [שנה] תלד. במשכב שום אדם אפילו בחור:

וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ לְוַי יִשְׁמָעֵאל יִתְקַיָּם קֳדָמָךְ:

וַאֲמַר אַבְרָהָם קֳדָם יְיָ הַלְוַאי יִשְמָעֵאל יִתְקַיֵים וְיִפְלַח קוּמָךְ:

לו ישמעאל יחיה. הלואי שיחיה ישמעאל, איני כדאי לקבל מתן שכר כזה: יחיה לפניך. יחיה ביראתך, כמו (פסוק א) התהלך לפני, פלח קדמי:

{{ר}} לא שלא היה חפץ בבשורת יצחק: {{ש}} וא"ת והיאך יתפלל על יראת שמים הא אמרינן (מגילה כה.) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וי"ל דהכי פירושו לו ישמעאל יחיה, ר"ל שהתפלל עליו שיחיה ומה שכתוב לפניך דהיינו ביראתך, לא שהיה מתפלל על זה אלא כך אמר וטוב שיחיה ביראתך, והיה שני בקשות האחת שיחיה והשנית ביראתך באם יהיה צדיק אבל אם יהיה רשע איננו מליץ על הרשעים ואין זהו בקשה. (נחלת יעקב):

לו ישמעאל יחיה לפניך. פירוש המלה הזאת בכל מקום כטעם "אם" והורכבה במלת "לולי" (להלן לא מב) וטעמה "אם לא" ונכתבה לפעמים באל"ף (להלן מג י) וכן ירכיבוה עוד ויאמרו "אלו" ואלו לעבדים ולשפחות (אסתר ז ד) ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו ו) וענין המלה "אם לו" וטעמה כמו "אם אם" ובא הכפל לחזוק כמו הרק אך במשה (במדבר יב ב) המבלי אין קברים (שמות יד יא) ודומיהם ואמר אברהם אם ישמעאל יחיה לפניך ארצה בברכה הזאת אשר ברכתני בזרע שרה כי הבטיחו מתחלה אשר יצא ממעיך הוא יירשך (לעיל טו ד) והנה היורש אותו יחיד והיה חושב שהוא ישמעאל ועתה כאשר נאמר לו כי משרה יוליד והבין כי הוא היורש פחד פן ימות ישמעאל ולכן אמר זה "יחיה לפניך" - פירש רש"י יחיה ביראתך כמו התהלך לפני (לעיל יז א) פלח קדמי ואיננו נכון בעבור שאמר ולישמעאל שמעתיך אבל פירושו יחיה ויתקיים זרעו כל ימי עולם

ויאמר אברהם וגו' לו ישמעאל וגו'. יכוין בתפלה זו שיהיה ישמעאל הולך בצדק לפני ה', וזה הוא יחיה לפניך שהצדיקים קרויים חיים. ואומרו לפניך על דרך אומרו ואתם הדבקים בה' וגו' והוצרך לתפלה לפי שראה בו סימנים לא טובים שעל כל פנים לא תהיה רשעת הרשע נעלמת מעיני הצדיק ומה גם בנו, לזה התפלל עליו שיהיה צדיק, וגילה דעתו כי הוא זה מבוקשו וכמו שפירשתי בפסוק (ט''ו ג') הן לי. והבטיחו ה' שיהיה זרעו ככוכבים ושואל שתתקיים הבטחה זו בישמעאל:

וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָׂרָה אִתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בָּר וְתִקְרֵי יָת שְׁמֵהּ יִצְחָק וַאֲקִים יָת קְיָמִי עִמֵּהּ לִקְיָם עָלָם לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי:

וַאֲמַר יְיָ בְּקוּשְׁטָא שָרָה אִנְתְּתָךְ תְּלִיד לָךְ בַּר וְתִקְרֵי יַת שְׁמֵיהּ יִצְחָק וְאָקִים יַת קְיָימִי עִמֵיהּ לִקְיַים עֲלָם לִבְנוֹי בַתְרוֹי:

אבל. לשון אמתת דברים, וכן (לקמן מב כא) אבל אשמים אנחנו, (מ''ב ד יד) אבל בן אין לה: וקראת את שמו יצחק. על שם הצחוק. ויש אומרים על שם י' נסיונות, וצ' שנה של שרה, וח' ימים שנמול, וק' שנה של אברהם. והקימתי את בריתי למה נאמר, והרי כבר כתיב (פסוק ט) ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך וגו' אלא לפי שאומר (פסוק ז) והקמתי וגו' , יכול בני ישמעאל ובני קטורה בכלל הקיום, תלמוד לומר והקמותי את בריתי אתו, ולא עם אחרים. ואת בריתי אקים את יצחק, למה נאמר, [אלא למד שהיה קדוש מבטן]. דבר אחר אמר ר' אבא מכאן למד קל וחומר בן הגבירה מבן האמה, כתיב (פסוק כ) כי הנה ברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו, זה ישמעאל וקל וחמר ואת בריתי אקים את יצחק: את בריתי. ברית המילה תהא מסורה לזרעו של יצחק:

{{ת}} צריך לשני הפירושים דאילו משום הצחוק היה לו למקרי צחק בלא יו"ד ומה ענין היו"ד, אלא על שם הי' נסיונות, ואין לפרש הי' נסיונות רק עם ח' של מילה וצ' וק' של אברהם ושרה, ובהאי טעמא לחוד לא סגי, דקאמר בקרא בפירוש צחוק עשה ונראה דמשום צחוק נקרא כן. (גור אריה):

אבל שרה אשתך. כמו אבל בן אין לה (מלכים ב ד יד) כטעם רק אמר רק הבן אשר אני מבשרך עליו שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקים בריתי לעולם ובזרעו אחריו וישמעאל אברך להרבות זרעו אך לא מבריתי

ויאמר אלהים אבל שרה וגו'. צריך לדעת טעם אומרו אבל כי אין לה משמעות: ונראה שנתכוין לומר אליו אין הכי נמי אם הנתינה היא בשבילך לבד יש לך פה לומר שאתה מסתפק בישמעאל, אבל שרה אשתך יולדת פי' לצד שתלד שרה אינך רשאי לוותר בשל הזולת ודקדק לומר לך פי' שיהיה לה בן ממך כתפלתה שכל בנים שיהיו לה יהיו ממך. עוד אפשר לומר כי ה' הקפיד על שאמר לו ישמעאל שבחר בישמעאל. ואפשר כי זה היה סיבה שניתן לו יצחק מסטרא דנוקבא, והוא אומרו שרה יולדת, ונצטער הרבה מצד זה כשעקד אותו על גבי המזבח כי על ידי העקידה ניתנה לו הנפש היולדת ונולדה לו אז רבקה בת זוגו:

אבל שרה אשתך יולדת לך בן. יש להתבונן והלא כבר אמר לו הקב"ה וגם נתתי לך ממנה בן (יז.טז) ומלת נתתי אע"פ שהבטחת הש"י דומה כאלו היא נתונה כבר מ"מ נראה שהזכיר לשון עבר כי כבר נתן לשרה הה"א אשר היא סיבה לתולדה כאמור. ועוד מה שאמר הלבן מאה שנה יולד. וכי היה אברהם מסופק ביכולת האל חלילה, כי פשוטו משמע שאין זה תמיהה קיימת, ויגיד עליו ריעו ואם שרה הבת תשעים שנה תלד. והקרוב אלי בזה לפי שמצינו לשון בן אף בלא לידה כמו שאמר במשה רבינו ע"ה (שמות ב.י) ויהי לה לבן. כך חשב אברהם מאחר שנאמר גם נתתי לך ממנה בן ולא הוזכר הלידה ודאי כוונתו שתביא אסופי מן השוק ותגדלהו על ברכה, ודומה כאילו היה בנו ובנה ממש, כי למה נאמר שישנה הקב"ה הטבע במקום שיש לפרש דברי השם מסכימים עם הטבע. לכך אמר בלשון תמוה הלבן מאה שנה יולד. על כן השיב לו הקב"ה אבל שרה אשתך יולדת בן לידה ממש. ומה שאמר והיתה לגוים לשון רבים, יתכן לפרשו שרמז לו שבזכותה נפקדו כל העקרות שבכל העולם וע"י זה דומה כאילו יצאו גוים רבים ממנה שהרי מן שרה לא יצאו כי אם ישראל גוי אחד בארץ. שהרי עשו אינו בכלל כי כבר נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע.

וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבֵּלִית צְלוֹתָךְ הָא בָּרֵכִית יָתֵהּ וְאַפֵּישּׁ יָתֵהּ וְאַסְגֵּי יָתֵהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵין עֲשַׂר רַבְרְבַיָּא יְלִיד וְאֶתְּנִנֵּיהּ לְעַם סַגִּי:

וְעַל יִשְׁמָעֵאל קַבִּילִית צְלוֹתִיךְ הָא בְרָכִית יָתֵיהּ וְאַפֵּישׁ יָתֵיהּ לַחֲדָה וְאַסְגֵי יָתֵיהּ לַחֲדָא לַחֲדָא תְּרֵיסַר רַבְרְבִין יוֹלִיד וְאִתְּנִינֵיהּ לְעַם סַגִי:

שנים עשר נשיאם. כעננים יכלו, כמו (משלי כה יד) נשיאים ורוח:

{{א}} דאל"כ למה לא קרא אותם שבטים כבני יעקב שהוא לשון גבורה, או שרים וראשים וכו'. (קצור מזרחי): פירוש מדסמיך ליה כאשר דבר אתו אלקים ולא מצינו שצוהו השם שימול ביום, אלא הכי פירושו כאשר דיבר אתו אז מיד קיים ועשה המצוה. (נחלת יעקב):

ולישמעאל שמעתיך וגו'. הכונה להיות שאברהם לא התפלל על ישמעאל אלא לצד שהוא לבדו זרעו מה שאין כן אחר שנתן לו ה' זרע משרה אז לא יבקש עוד על ישמעאל לזה אמר לו הקב''ה ולישמעאל שמעתיך פי' קבלתי דבריך והוא על דרך אומרם ז''ל (מכות יא.) קללת חכם אפילו על תנאי מתקיימת ומרובה מדה טובה ממדת וכו' ולפי מה שפירשתי שתפלת אברהם על ישמעאל היתה שיהיה צדיק רמז לו ה' שיחזור בתשובה כאומרו הנה ברכתי אותו שיחזור בתשובה שהברכה הוא שיהיה נכלל בברוך וברוך הוא מקור הקדושה. ואמר לשון עבר ברכתי וגו' הוא מה שרמז באומרו (טו) תקבר בשיבה טובה, וכן היה כאומרם ז''ל (ב''ר פל''ח) שעשה תשובה:

וְיָת קְיָמִי אָקִים עִם יִצְחָק דִי תְלִיד לָךְ שָׂרָה לְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אָחֳרַנְתָּא:

וְיַת קְיָימִי אֲקַיֵים עִם יִצְחָק דְתוֹלִיד לָךְ שָרָה בְזִמְנָא הָדֵין בְּשַׁתָּא אוֹחֲרַנְתָּא:

ואת בריתי אקים את יצחק. אקים נוטריקון אשר קידש ידיד מבטן:

וְשֵׁיצֵי לְמַלָּלָא עִמֵהּ וְאִסְתַּלַּק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלָּווֹהִי דְּאַבְרָהָם:

וּפְסִיק מִלְמַלָלָא עִמֵיהּ וְאִסְתַּלֵק יְקָרָא דַיְיָ מֵעִלוֹי אַבְרָהָם:

מעל אברהם. לשון נקיה הוא כלפי שכינה, ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של מקום:

ויעל אלהים מעל אברהם. לשון כבוד כלפי המקום ולמדנו שהצדיקים מרכבתו של הקב"ה לשון רש"י אבל לשונם בבראשית רבה (מז ו) האבות הן הן המרכבה ירמוז למה שכתוב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ופחד יצחק היה לי (להלן לא מב) והמשכיל יבין

ויעל אלהים מעל אברהם. וההפך ויצא קין מלפני ה':

ויעל אלהים מעל אברהם. פירש"י למדנו מכאן שהאבות הן הן מרכבתו של מקום הורה בזה שאין שום אמצעי בין המקום ב"ה ובין האבות ויהיה מחיצתם לפנים ממחיצת מלאכי השרת, כמו שפירש"י על פסוק כעת יאמר ליעקב וגו' (במדבר כג.כג) וכמ"ש (דברים לג.כז) מעונה אלהי קדם ומתחת זרועות עולם. כי הקב"ה מעונו למעלה ומתחתיו האבות שהם זרועות עולם, כי המה מחזיקים הכסא כביכול, וכמ"ש (דברים לג.כו) רוכב שמים בעזרך ר"ל אתה עוזר לי כביכול, כדרך שאמרו (ילקו"ש תהלים ס.תשעט) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כו'. וטעם למה שנאמר ויעל אלהים היינו שיתעסק אברהם במילה ולא יתעכב כל זמן שהשכינה אצלו.

וּדְבַר אַבְרָהָם יָת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ וְיָת כָּל יְלִידֵי בֵיתֵהּ וְיָת כָּל זְבִינֵי כַסְפֵּה כָּל דְּכוּרָא בַּאֲנָשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם וּגְזַר יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָא דִי מַלֵיל עִמֵּהּ יְיָ:

וּדְבַר אַבְרָהָם יַת יִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ וְיַת כָּל מַרְבְּיָינֵי בֵיתֵיהּ וְיַת כָּל זְבִינֵי כַּסְפֵּיהּ כָּל דְכוּרָא בְּאֵינָשָׁא בֵּיתָא דְאַבְרָהָם וּגְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלַתְהוֹן בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין כְּמָה דְמַלֵיל עִמֵיהּ יְיָ:

בעצם היום. בו ביום שנצטוה, ביום ולא בלילה, לא נתיירא לא מן הגוים ולא מן הלצנים, ושלא יהיו אויביו ובני דורו אומרים אלו ראינוהו לא הנחנוהו למול ולקים מצותו של מקום: וימל. לשון ויפעל:

{{ב}} כלומר אעפ"י שהיא בדגש, אינו מבנין כבד אלא מבנין הקל כלומר שמל את אחרים:

בעצם היום הזה. שלא אחר:

ויקח אברהם וגו'. להיות שישמעאל היה גדול בן י''ג שנה לזה הוצרך לקחתו ברברים להתרצות לו. וגם לילידי ביתו ומקנת כספו כי היה בהם גדולים ולקחם בפיום כי רצה שכולם יקבלו עליהם ברצונם מצות המלך: כאשר דבר וגו'. צריך לנו לדעת למה הוצרך לומר כאשר דבר וגו' רואה אני כי כן עשה. ואולי שיכוין לומר שאותו מעשה שלקח אותם בריצוי הוא כאשר דבר אתו אלהים: עוד יכוין לומר שלא נתעכב מעשות מצות ה' אלא תכף ומיד כאשר דבר פירוש סמוך, וזה להודיע זריזותו ע''ה בעבודת הקב''ה: עוד יכוין לומר על דרך אומרם ז''ל (ע''ז כז.) המול ימול שצריך המל שיהיה הוא עצמו נימול. וזה הוא שאמר כאשר דבר אתו פי' שקדם הוא ומל עצמו תחלה ואחר כך מל האחרים. וכפי זה לא קשה למה לא הזכיר הכתוב מילת אברהם כי מב' טעמים יש לו להקדים עצמו, בין מצד הזריזות קשוט עצמך וכו', בין מצד כדי שימול אותם כהלכה אשר צוהו ה' המול ימול, ומה שאמר הכתוב אחר כך ואברהם בן צ''ט שנה וגו' זה להודיע הזמן שבו נימול כשם שאמר וישמעאל בן י''ג אף על פי כן הזכירו קודם. ולמה שפירשתי לא קשה כי השמיענו הכתוב שהוא מל עצמו תחלה כמ''ש כאשר דבר אתו וגו' על אופן שפירשתי: חסלת פרשת לך לך

וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וּתְשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ:

וְאַבְרָהָם בַּר תִּשְׁעִין וְתֵשַׁע שְׁנִין כַּד גְזַר בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ:

בהמלו. בהפעלו, כמו (ב ד) בהבראם:

{{ג}} מבנין נפעל שקבל המילה, כמו בהבראם (ב ד) שקבלו הבריאה והוה ג"כ לשון נפעל: {{ד}} דכל אתין וגמין רבוין הן: ואע"ג דאמרינן בפרק הערל (יבמות עא:) לא נתנה פריעה לאברהם, קיימה הוא מעצמו כמו שקיים כל התורה, אבל מילה משום דיודע היה שעתיד להצטוות עליה לא קיים עד שנצטווה ואז יהיה מצווה ועושה. (קצור מזרחי):

וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ בַּר תְּלַת עַשְׂרֵי שְׁנִין כַּד גְּזַר יַת בִּשְׂרָא דְעָרְלְתֵהּ:

וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ בַּר תְּלַת עַשְרֵי שְׁנִין כַּד גְזַר יַת בִּשְרָא דְעוּרְלָתֵיהּ:

בהמלו את בשר ערלתו. באברהם לא נאמר את, לפי שלא היה חסר אלא חתוך בשר, שכבר נתמעך על ידי תשמיש, אבל ישמעאל שהיה ילד הוזקק לחתוך ערלה ולפרוע המילה, לכך נאמר בו את:

בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין (גְּזַר) אִתְגְּזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵהּ:

בִּכְרַן יוֹמָא הָדֵין בְּאַרְבְּעַת עֲשַר שְׁנִין גְזַר אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּרֵיהּ:

בעצם היום הזה. שמלאו לאברהם תשעים ותשע שנה ולישמעאל שלש עשרה שנים נמול אברהם וישמעאל בנו:

{{ה}} וא"ת והרי לעיל ג"כ כתיב בעצם היום הזה ופירש רש"י בו ביום שנצטווה וכתיב אחריו ואברם בן תשעים ותשע שנה וגו'. וי"ל דהוה אמינא עדיין לא כלתה לו שנת תשעים ותשע שנה, והא דכתיב ואברהם בן תשעים ותשע שנה היינו דמקצת שנה ככולה, לכן צריך למיכתב עוד בעצם היום הזה ללמדך שבו ביום מלאו וכו': והגור אריה פירש שבכאן אתא לאשמעינן כי קודם מתן תורה לא היו נענשים רק עד מאה כדכתיב (ישעיה סה כ) כי הנער בן מאה ימות, ולכן למדנו הרב הכאן שנימול תיכף בן תשעים ותשע שנה ולא המתין עד מאה שראוי לענוש, וגבי ישמעאל גם כן שהיה תחת רשותו בן שלש עשרה שנים:

בעצם היום הזה. כתב רש"י בעצם היום הזה שמלאו לאברהם צ"ט שנה ולישמעאל י"ג נמולו ומה טעם להזכיר זה ועוד שכבר הסכימו (ר"ה י) לדברי רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ובתשרי נולדו אבות ובפסח נולד יצחק והכתוב אמר למועד הזה בשנה האחרת והוא כתב בסדר וירא (יח י) כי הבשורה היתה בפסח ולפסח הבא נולד יצחק אבל בעצם היום הזה שנצטוה במצוה הזאת נימול הוא וילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וכל מקנת כספו סיפר הכתוב מעלתו ביראת ה' ומעלת כל בני ביתו שכולם זריזים מקדימין למצות ואין טעם נימול אברהם שנימול הוא בתחלה אבל ישמעאל בנו נימול מתחלה וכל בני ביתו כי כן כתוב (לעיל פסוק כג) ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואחרי כן ואברהם בן תשעים ותשע שנה בהמולו והטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם ואחר כך מל את עצמו שאילו הקדים מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו ולא היה יכול להשתדל במילתם חסלת פרשת לך לך

בעצם היום הזה. ולא אחר לעשות הדבר והנה היו שמנה עשר ושלש מאות ילידי ביתו חוץ ממקנת כספו ואחר כן נמול אברהם גם ביום בעצמו וישמעאל בנו וילידי ביתו ומקנת כספו כלם נמלו אתו ברצונם. והטעם שלא הכריחם רק מהרו כלם לעשות ולמלאות רצון השם:

בעצם היום הזה נמול אברהם וגו'. אע"פ שכבר נאמר וימל בשר ערלתם וכתיב בהמולו את בשר ערלתו. מ"מ חזר ופירש לומר שעשה גם מילתו בעצם היום הזה לעין כל ולא היה מתבייש מפני הרואים. כי על פי' רש"י קשה, למה ימחו בו ליצני הדור, ולמדרש רז"ל (פרקי דר"א כט) נמול ביה"כ כמו שלמדו הג"ש בעצם היום הזה.

וְכָל אֱנָשֵׁי בֵיתֵהּ יְלִידֵי בֵיתָא וּזְבִינֵי כַסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְּזָרוּ (גְזָרוּ) עִמֵּהּ: פפפ:

וְכָל אִנְשֵׁי בֵיתֵהּ מַרְבְּיָינֵי בֵּיתָא וּזְבִינֵי כַּסְפָּא מִן בַּר עַמְמִין אִתְגְזָרוּ עִמֵיהּ:

נמולו אתו. מבנין נפעל מן נמל וכן ונשלוח ספרים: