וְשָׂרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵהּ וְלַהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמַהּ הָגָר:

וְשָרַי אִתַּת אַבְרָם לָא יְלִידַת לֵיהּ וְלָהּ אַמְתָא מִצְרֵיתָא וּשְׁמָהּ הָגָר בְּרַת פַּרְעה דְיַהֲבָהּ לֵיהּ לְאַמְהוּ בִּזְמַן דְנָסְבָהּ וְאִתְכַּתַּשׁ בְּמֵימַר מִן קֳדָם יְיָ:

שפחה מצרית. בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר:

{{ג}} הוכחתו מדכתיב ולה שפחה, והא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא ודאי בת פרעה היתה ונתן לה בתו כשראה וכו', משום הכי כתיב ולה לרמוז על זה, כלומר שראה מעשים שנעשו לה לשרה וק"ל: מדכתיב ולה שפחה מצרית, משמע לה היתה שפחה אבל לא לאחרים היתה שפחה, שבת פרעה היתה (גור אריה): דאל"כ הוא מיותר, ואי להזכיר שמה יוכל להזכיר בסמוך אל שפחתי הגר וק"ל. (נלי"ט):

ושרי. ב' במסורה ושרי אשת אברם. ושרי ביששכר עם דבורה. מלמד שהיתה חשובה כאמהות: ולה. ד' במסורה. ולה שפחה מצרית. ולה שני פיות. ולה אמר עלי לשלום. ולה גפין ארבע בחיה. שראה דניאל. וזה שדרשו ותלך ותתע שחזרה לגלולי אביה והיינו ולה שתי פיות שחזרה לה פה אחר להודות לע''א וכיון שעשתה תשובה חזר ולקחה כמו שאמרו קטורה זו הגר וזה הוא ולה אמר עלי לשלום. ולה גפין ארבע איירי ג''כ במלכות ישמעאל:

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם הָא כְעַן מַנְעֲנִי יְיָ מִלְמֵילַד עוּל כְּעַן לְוַת אַמְתִי מָאִים אִתְבְּנֵי מִנַהּ וְקַבִּיל אַבְרָם לְמֵימַר שָׂרָי:

וַאֲמָרַת שָרַי לְאַבְרָם הָא כְּדֵין מְנָעֲנִי יְיָ מִלְמֵלַד עוּל לְוַת אַמְתִי וְאַחְרְרִינָהּ מָאִים אִיתְבְּנֵי מִינָהּ וְקַבֵּל אַבְרָם לְמֵימַר שָרָי:

אולי אבנה ממנה. למד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס: אבנה ממנה. בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי: לקול שרי. לרוח הקודש שבה:

{{ד}} קשה לרש"י וכי אם הגר תלד תהא היא בנויה, ומתרץ דממנה פירוש בסיבתה: {{ה}} הוכחתו מדכתיב לקול שרי הוה ליה למימר לשרי, אלא הכי פירושו לקול הבא לשרי דהיינו רוח הקודש:

וישמע אברם לקול שרי. לא אמר הכתוב "ויעש כן" אבל אמר כי שמע לקול שרי ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן כדברי רבותינו (ב"ר מב ב עא ז) ואמר עוד ותקח שרי להודיע שלא מהר אברם לדבר עד שלקחה שרי ונתנה בחיקו והזכיר הכתוב שרי אשת אברם לאברם אישה לרמוז כי שרה לא נתיאשה מאברם ולא הרחיקה עצמה מאצלו כי היא אשתו והוא אישה אבל רצתה שתהיה גם הגר אשתו ולכך אמר לו לאשה שלא תהיה כפלגש רק כאשה נשואה לו וכל זה מוסר שרה והכבוד שהיא נוהגת בבעלה

אולי אבנה. מגזרת בן. ועוד יתכן שהבן הוא כדמות בנין והאב כמו היסוד ובן חסר ה''א וכן כל חי תאר. או פעל עבר: וישמע אברם. אמר לה כן:

הנה נא עצרני ה' מלדת. אף על פי שאמר לתת לך זרע כאמרו לזרעך אתן את הארץ הזאת לא אמר שיהיה לך אותו הזרע ממני: אולי אבנה ממנה. אולי הקנאה תעורר הכח לפעולותיו: לקול שרי. נטה לבבו שיהיה דעתה אמתי לפיכך קבל דבריה לא להתענג במשגל האשה:

וּדְבָרַת שָׂרַי אִתַּת אַבְרָם יָת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתַהּ מִסוֹף עֲשַׂר שְׁנִין לְמִיתַּב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וִיהָבַת יָתַהּ לְאַבְרָם בַּעֲלַהּ לֵהּ לְאִנְתּוּ:

וְדַבָּרַת שָרַי אִתַּת אַבְרָם יַת הָגָר מִצְרֵיתָא אַמְתָהּ מִסוֹף עֶשֶר שְׁנִין לְמֵיתַב אַבְרָם בְּאַרְעָא דִכְנָעַן וַחֲרַרְתָּא וְיַהֲבָא יָתָהּ לְאַבְרָם בַּעֲלָהּ לֵיהּ לְאִנְתּוּ:

ותקח שרי. לקחתה בדברים אשריך שזכית לדבק בגוף קדוש כזה: מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עשר שנים ולא ילדה לבעלה חיב לשא אחרת: לשבת אברם וגו' . מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין, לפי שלא נאמר לו (לעיל יב ב) ואעשך לגוי גדול, עד שיבא לארץ ישראל:

{{ו}} כיון דעיקר האדם הוא דעתו ולא יוכל לקחת דעתו כי אם בדברים טובים מושך דעתו לרוצנו: {{ז}} דאל"כ מקץ עשר שנים למה לי:

מקץ עשר שנים. מועד הקבוע לאשה ששהתה עם בעלה י' שנים ולא ילדה חייב לישא אחרת לשבת אברם בארץ כנען מגיד שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין לפי שלא נאמר לו ואעשך לגוי גדול עד שבא לארץ ישראל לשון רש"י והטעם הזה איננו יפה שישיבת חוצה לארץ הלכה פסוקה היא שאינה עולה לשום אדם בעולם ומשנה ששנינו בה (יבמות סד) בכל אדם היא ואם היה מפני ההבטחה הזו לאברם היתה עולה לשאר האנשים וכבר טעו בה גם כן מן המפרשים טעות אחרת שאמרו שאין דין היושב בחוצה לארץ להוציא האשה ששהתה עמו עשר שנים ולא ילדה ולא שישא אחרת ואין הענין כן אבל הכוונה לומר שאם היה אדם עם אשתו בחוצה לארץ חמש או עשר שנים ובאו לארץ ישראל שנותנין להם זמן עשר שנים מעת ביאתם לארץ אולי בזכות הארץ יבנו וכן עשו אברהם ושרה מנו מעת בואם שם

מקץ עשר שנים. העתיקו קדמונינו זכרונם לברכה שלא ישהא אדם עם אשתו יותר מעשר שנים אם לא תלד וזה הפסוק הוא כדמות אסמכתא וטוב הוא:

לשבת. ב' במסורה הכא. ואידך אשר נטה לשבת ער. מי שנשא אשה ושהה עמה י' שנים ולא ילדה דהיינו לשבת ער ישא אחרת ואין ישיבת ח''ל עולה מן המנין דכתיב לשבת אברם בארץ כנען. פירוש כשישב ער בארץ כנען:

וְעַל לְוַת הָגָר וְעַדִיאַת וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלַת רִבָּנְתַּהּ בְּעֵינָהַהּ:

וְעָאל לְוַת הָגָר וְאַעֲדִיאַת וַחֲמַת אֲרוּם אַעֲדִיאַת וְזִלְזִלַת אֵיקַר רִבּוֹנְתָּהָא בְעֵינָהָא:

ויבא אל הגר ותהר. מביאה ראשונה: ותקל גברתה בעיניה. אמרה שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאלו היא צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים הללו, ואני נתעברתי מביאה ראשונה:

{{ח}} הוכחתו מדכתיב ויבא אל הגר ותהר, היה לו לומר ויבא אליה, ותהר הגר למה לי, אלא למדרש שהיתה עוד שמה הגר ותהר, הא כיצד, אלא שנתעברה מביאה ראשונה והוא כאילו היתה עוד בתולה ונתעברה. אי נמי מדסמך הגר אל ותהר, איכא למדרש הגר ותהר, אבל לא שאר נשים שאין מתעברין מביאה ראשונה, כלומר שנעשה לה נס: {{ט}} וא"ת מנא ליה דמשום הכי ותקל כו', דילמא מסיבת הריון היא ותקל ולא מסיבת ביאה ראשונה. וי"ל דאם לא כן היה לו לומר ותהר ותקל וגו'. ועוד י"ל דאי מסיבת הריון למה ותקל דילמא שרה עקרה היא משום הכי לא זכתה להריון, בשלמא אי משום מביאה ראשונה נתעברה אתי שפיר דאמרה הגר ודאי אינה צדקת, דאי צדקת היתה למה לא הועיל לה זכות ליעשות לה נס כמו שנעשה לי נס שנתעברתי מביאה ראשונה, אלא ודאי אין לה זכות. (מהרש"ל):

ותקל. הנח הנעלם אשר בין האות המשרת ואות השרש תחת הדגש הנתון להתבלע אות הכפל והוא מבנין נפעל:

הרתה. ב''פ בפרשה מכאן רמז לפירש''י שהכניסה בה עין הרע והפילה וחזרה ונתעברה:

וַאֲמַרַת שָׂרַי לְאַבְרָם דִין לִי עֲלָךְ אֲנָא יְהָבִית אַמְתִי לָךְ וַחֲזַת אֲרֵי עֲדִיאַת וּקְלֵית בְּעֵינָהַהּ יְדִין יְיָ בֵּינִי וּבֵינָךְ:

וַאֲמַרַת שָרַי לְאַבְרָם כָּל עוּלְבָּנִי מִינָךְ דַהֲוִינָא רְחִיצָא דְתֶעֱבַּד דִינִי דַאֲנָא שַׁבְקִית אֲרַע וּבֵית אַבָּא וְעָלִית עִמָךְ לְאַרַע נוּכְרֵיתָא וּכְדוֹן בְּגִין דְלָא הֲוֵינָא יַלְדָא חֲרָרִית אַמְתִי וִיהַבְתָּהּ לְמִשְׁכּוֹב בְּעִיטְפָךְ וַחֲמַת אֲרוּם עַבְרִית וְיִתְבַּז אִיקְרִי בְּאַנְפָּהָא וּכְדוּן יִתְגְלֵי קֳדָם יְיָ עוּלְבָּנִי וְיִפְרוֹס שְׁלָמֵיהּ בֵּינִי וּבֵינָךְ וְתִתְמְלֵי אַרְעָא מִינָן וְלָא נִצְטַרָךְ לִבְנָהָא דְהָגָר בְּרַת פַּרְעה בַּר נִמְרוֹד דְטַלְקָךְ לְאַתּוּנָא דְנוּרָא:

חמסי עליך. חמס העשוי לי, עליך אני מטילה הענש, כשהתפללת להקדוש ברוך הוא מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך. ועוד, דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק: אנכי נתתי שפחתי וגו' ביני וביניך. כל ביני ובינך שבמקרא חסר, וזה מלא, קרי ביה וביניך שהכניסה עין הרע בעבורה של הגר והפילה עברה, הוא שהמלאך אומר להגר הנך הרה, והלא כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר, אלא מלמד שהפילה הריון הראשון:

{{י}} לא חמס שאני עושה כי יו"ד הכינוי של חמסי מורה פה על הפועל והוא שרה. ועוד דבריך אתה חומס, זהו פירוש אחר: {{כ}} ר"ל מהגר כמו שמפרש הקרא אנכי נתתי וגו': {{ל}} ר"ל יו"ד שניה, והכ"ף נקוד בקמ"ץ והנו"ן בשו"א שהוא נוכח הזכר, וכאן ששם יו"ד בין הנו"ן ובין הכ"ף, קרי ביה ביניך הנו"ן בציר"י, כי יו"ד הנח מורה על הציר"י, והכ"ף נקוד בשוא שהוא נוכח לנקבה, ויהיה לנוכח הגר שאף להגר אמרה כן וכו':

חמסי עליך. שהיה עליך לגעור בה אחרי שהיא אשתך מקילה אותי מפני שנתעברה ממך:

חמסי. ב' במסורה חמסי עליך. חמסי ושארי על כבל תאמר יושבת ציון. מקיש שרה לציון נאמר בשרה כי שרה עקרה וציון עקרה ומה שרה הכניסה צרה אף ישראל העכו''ם הן צריהן:

ותאמר שרי חמסי וגו'. צריך לדעת למה מסרה דין שרה על אברהם והוסיפה לפרט ולומר חמסי עליך שנרא' שנתכוונה למעט הזולת, ואם על הגר נתכוונה אין בדבריה נכונה לפי הנראה כי הגר היא שהקילה בכבוד גבירתה ועליה תלונתה לא על אברהם. עוד צריך לדעת כוונת דברי אברהם אשר השיב הנה שפחתך וגו' שנראה שקבל קבלת שרי אלא שהוא מתקן מכאן והלאה ואם לא פעל און היה לומר מה תריב אלי: אכן יתבאר הענין בהקדים דבריהם ז''ל (ב''ר פמ''ה) וז''ל ולה שפחה מצרית שפחה מלוג היתה והיה חייב במזונותיה ולא היה רשאי למוכרה. בעי ריש לקיש מהו דתניא מלוג אמר להון כמה דאת אמר מלוג מלוג ע''כ. הרי דהגר היתה גופה קנוייה לשרה ופירותיה לאברהם למולגם. ובענין בני שפחת מלוג אם ילדה נחלקו במם' כתובות דף ע''ט חנניה וחכמים חכמים או' ולד מלוג לאשה והטעם משום דחיישינן למיתה והקרן כלה. וחנניה סובר לבעל דלא חיישינן למיתה. עוד אמרינן בגיטין דף ל''ט אמר רבי אשי אמר רב עבד שנשא בת חורין בפני רבו עשאו בן חורין ומפרש לה הש''ם בשהשיאו רבו בת חורין ע''כ. ומפרשים שם משום שמן הסתם שחרריה דאם לא כן לא היה עושה על ידו עבירה להשיאו בת חורין ע''כ, והוא הדין שפחה שהשיאה רבה לבן חורין עשאה בת חורין, וכתב מה''ר יוסף קארו ביורה דעה הלכות עבדים סימן רס''ז וזה לשונו הבא על שפחתו עשאה בת חורין ודוקא לשם אישות אבל שלא לשם אישות לא עשאה בת חורין ע''כ. והנה בבא עליה סתם נחלקו הרי''ף והרמב''ם, להרי''ף (יבמות פ''ב) מן הסתם גם כן עשאה בת חורין ולהרמב''ם (הל' עבדים פ''ט) לא עשאה בת חורין אלא אם כן פירש לשם א ישות: ובזה נבא לביאור הענין, כי בראות שרה כי הגר מזלזלת בכבודה רגזה ורעשה היתכן כי שפחה תקל גבירתה, ומן הסתם אברהם הרגיש בדבר ממה שמתרעמת שרה עליו קודם הודעת הדבר אליו, והגם שאמרה אחרי כן אין זה דרך הודעה אלא דברי התרעמות והידיעה כבר הכירה שידע, ודנה בזה ב' חילוקי דינים הא' שאברהם גילה בפירוש שבא עליה לשם אישות או הגם שבא עליה סתם חושבת הגר שהיא בת חורין ודעתה כהרי''ף. והב' הוא שחשבה בדעתה הגר שיצתה לחירות מדין שאמרו בגיטין שכתבנו בסמוך עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות וכן להפך שפחה שנשאת לבן חורין עשאתה גבירתה בת חורין ובזה פקע עבדות מהגר. ולזה צעקה בפני אברהם כי עליו תלונתה ולא על הגר כי הגר כפי הדין שחושבת בדעתה אין להאשימה אבל חמסי עליך שאתה מסכים על דעתה שלא כפי הדין. ואמרה טענות לסתור ולנתוש צדדי הדינים שמהם יצא הטעות לחירות הגר, והוא אומרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך פי' שפחה זו שלי היא ואין לך בה אלא מליגת פירות, ולו יהיה שתבא עליה בפי' לשם אישות אין לה בזה דין שיחרור כי אינה שפחתך לשחררה והגם שתאמר כן בפירוש. ואם לצד טענת המשיא שפחתו לבן חורין וכו' וזו נתתיה לך לאשה שאתה בן חורין דוקא אם נתתיה סתם וכמו שנתנו הטעם שמן הסתם לא יעבור על לאו דלא תהיה קדשה ולא יהיה קדש שהוא אזהרה לבן חורין וכו', אבל אנכי לא הנחתי הדבר סתם אלא פירשתי לך הדברים בפי' שלא שחררתיה אלא עודנה שפחתי הגם שהיא בחיקך. וכמו כן תמצא בדבריה הראשונים אליו שאמרה לו בא נא אל שפחתי פי' אחר שיבא עליה עודנה שפחתה שהיה לה לומר בא נא אל הגר: שוב מצאתי מדרש רבותינו ז''ל ברבות (ב''ר פמ''ה) וז''ל ותתן אותה לאברם אישה ולא לאחר ע''כ. הנה רז''ל דקדקו תיבת אישה שלא היה צריך לאומרה ויישבו שלמעט בא, וצריך לדעת מיעוט זה למה הוצרך. ולפי דברינו צריך הדבר ליאמר לומר שעדיין היא שפחתה ולא נתנתה אלא לאברהם. ואם ירצה אברהם לתתה לאחר או לשלחה לעצמה לעשות כטוב בעיניה אין לו רשות הא למדת שעודנה שפחתה. ואברהם הודה לדבריה שהדין עמה בטענתה ויש בזה שני דרכים. הא' אפשר שאברהם כמו כן היה דעתו מתחילה ועד סוף ואפילו הכי בא עליה לטעם אשר אבאר. או לא חשב כן מתחלה ודעתו היתה כי לשם אישות בעל ומשוחררת היא כי לא חשב שנתכוונה שרה למה שגלתה דעתה עתה, ואילו חשב כן אפשר שלא היה בא עליה מדין (דברים כג) לא יהיה קדש, וכן תמצא שבמשך י''ד שנה משנולד ישמעאל עד שנולד יצחק לא יסף עוד לדעתה: וטעם שרה שלא הקפירה לתת שפחה לבן חורין וגם אברהם למה שנאמר שהבין דברי שרה ולא חש על עצמו, דע כי לפי הפשט נוכל לומר שעדיין לא נצטוו על זה. והגם שהיו מדקדקים לקיים אפי' דקדוקי מצות של חכמים, לצד הנבואה היו עוברים על המצות לפי שעה. וכבר כתב רמב''ם בספר המדע בפרק ט' מהלכות יסודי התורה כי אם יבוא נביא במאמרו יתברך שיעברו ישראל ואפי' רבים על עבירה אחת לפי שעה כי מותר לעשות כן וכאליהו בהר הכרמל (מ''א יח) וכמו כן עשה אברהם על פי שרה כי נביאה היתה יותר מאברהם כמאמרם ז''ל (שמו''ר פ''א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולזה כשאמרה לו בא נא אל שפחתי הסכים לדברי הנביאה. וצורך היה בדבר להיות כן כי באמצעות היותה שפחתה נתברר בה חלק המאום שהיה דבוק באברהם מימי קדם ויצאה הזוהמא בישמעאל ונשאר אור שלם ונכון ביצחק, ואלו היתה הגר משוחררת לא היה יוצא כל הזיהום לבד מבלי שיצא עמו חלק הטוב ופרצה גדולה היתה מסובבת מהדבר וה' יתברך עשה נפלאותיו אלינו. ואולי כי לזה נתכוונה שרה באומרה ישפוט השופט ביני ובינך כי חששה שיאמר אברהם ואיך תסכים עליו להיות קדש, לזה אמרה, הוא השופט ישפוט בינו ובינה וכו'. ותיכף הודה לדבריה ע''ה, וכשידעה שרה כי אין סתירה לטענותיה ועודנה שפחתה ותענה שרי, ותברח וגו' פי' כי הגר לא קבלה הדין וחשבה שעברו עליה את הדרך ודין בת חורין יש לה לצד שגבירתה נתנה אותה לבן חורין האדם הגדול אברהם אבינו עליו השלום ודאי יצתה לחירות, והוא לא שמעה התנאי שהתנית שרה, לזה ברחה לה ויפגעו בה בני האלהים והודיעוה כי היא שפחת שרי ותקבל עליה את הדין ואמרה מפני שרי גבירתי וגו': ויש לדון בישמעאל אם יש לנו איזה קנין בו או לא, תניא בתורת כהנים פרשת בהר סיני וז''ל מנין אתה אומר ישראל שבא על שפחתו וילדה ממנו בן מותר אתה לשעבדו עבד, תלמוד לומר אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם ולא מן הכנענים שבארץ עכ''ל. פי' שלא היה צריך לומר אשר יהיו לך וגם משמעות תיבת יהיו לך. דחוקה שהיה לו לומר אשר תקנה ומזה דורש אשר יהיו לך פי' תוליד אתה מאת הגוים דהיינו ישראל שבא על שפחתו, ואומרם ולא מן הכנעני וכו' פי' כי זה יש בו דין (דברים כ) לא תחיה כל נשמה, ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור, לא מבעיא לסברת רבנן שבן שפחת מלוג לאשה ואנו יורשי שרה, אלא אפילו לסברת חנניה הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וישמעאל בכלל ולנו הוא עם העמים אשר כרת ה' ברית לתת לנו, ומכללם הוא אדום הוא וחלקו בישמעאל. והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה (כ''א י''ג) וגם את בן האמה הרי שקראה אמה וקראו בנה ולא בנו, כי תמצא בבני השפחות בלהה וזלפה דקדק הכתוב לומר בהם ותלד ליעקב בן, (ויצא ל') וכן אמר בשני בן שני ליעקב, וכן בג' אמר ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב בן, וכן בד' אמר בן שני ליעקב, הרי שבכולן דקדק לכנותם בשם בני יעקב כי נשתחררו וכאן אמר ה' להפך בן האמה ואמר לו עוד כי ביצחק יקרא לך זרע: ואין זה בכלל עשרה עממין אשר אמר ה' אותם אתן לכם כי זה זכינו בו משלנו ואין צורך נתינה בו:

וַאֲמַר אַבְרָם לְשָׂרַי הָא אַמְתִיךְ בִּידִךְ עִבִידִי לַהּ כִּדְתַקִין בְעֵינָיְכִי וְעֲנִיתַהּ שָׂרַי וְעָרְקַת מִקֳדָמָהַהּ:

וַאֲמַר אַבְרָם לְשָרַי הָא אַמְתִיךְ בִּרְשׁוּתִיךְ עֲבִידִי לָהּ דְתַקִין בְּעֵיְנָיכִי וְסַגְפָתָא שָרַי וְעַרְקַת מִן קָדָמָהָא:

ותענה שרי. היתה משעבדת בה בקושי:

ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי

שפחתך בידך. שאינה משוחררת ממך: ותענה שרי. כדי שתכיר שהיא משועבדת ולא תבזה עוד את גברתה:

וְאַשְׁכְּחַהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא בְּאָרְחָא דְחַגְרָא:

וְאַשְׁכְּחָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ עַל עֵינָא דְמַיָא בְּמַדְבְּרָא עַל עֵינָא דִבְאוֹרַח חַגְרָא:

וימצאה. מלה זרה כי המשפט כמו וישנאה:

ויכןצאה מלאך ה'. מצא אותה מוכנת למדאות אלהים ובכן נראה לה: על עין המים. מתפללת כמו שבאר באמרו כי שמע ה' אל עניך: על העין. על אם הדרך וכשיש שני דרכים יקראו עינים ומקום התחלת השני דרכים יקרא פתח עיניכ) והוא הנקרא אצל רבותינו זכרונם לברכה פרשת דרכים: בדרך שור. הוא חגר כמו שתרגם אונקלוס והיא עיד בגבול ארץ ישראל או חוצה לה כמו שאמדו ז''ל בגיטין הודיע כי היתה בדעתה לצאת אז מארץ ישדאל:

על עין המים. ב' במסורה דין ואידך הנה אנכי נצב על עין המים. שטוב הוא להתפלל על המים כדכתיב מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות ה', וכן התפלה נמשלה למים דכתיב שפכי כמים לבך:

וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָׂרַי מְנָן אַתְּ אָתְיָא וּלְאָן אַתְּ אָזְלָא וַאֲמַרַת מִן קֳדָם שָׂרַי רִבָּנְתִּי אֲנָא עֲרָקָא (עֲרָקַת):

וַאֲמַר הָגָר אַמְתָא דְשָרַי מִן הָאן אַנְתְּ אַתְיָא וּלְאָן תֵיזְלִין וַאֲמָרַת מִן קֳדָם שָרַי רִיבּוֹנְתִּי אֲנָא עֲרָקַת:

אי מזה באת. מהיכן באת. יודע היה, אלא לתן לה פתח לכנס עמה בדברים. ולשון אי מזה, איה המקום שתאמר עליו מזה אני באה:

{{מ}} דאל"כ "מאי זה" מיבעי לכתוב, כי המ"ם היא לעולם בתחילת התיבה המורה על השאלה, כמו מאין תבא (שופטים יז ט):

אי מזה. כמו איה וכן אי הבל. וטעם מזה מקום. כאלו אמר אי מזה מקום באת: בורחת. נפתח הרי''ש בעבור אות הגרון שהוא אחריו. וכן בורחת כל העיר. והיא כפורחת. ברחת ובמזרה. וכן יודעת איש בעבור אותיות הגרון שהם אחה''ע וכן משפט הלשון אין זר אתנו:

אי מ, ה באת ואנה תלכי. כלומר הביטי וראי מאיזה מקום נסעת כי היית במקום קדוש ובבית צדיקים והנך הולכת בח ''ל אל מקום טמא ואנשי רשע: אנכי בורחת. איני הולכת אל מקום מכוון מאתי אלא יצאתי כדי לברוח:

ברחת. ב' במסורה הכא ואידך מקול פרש ורומי קשת בורחת כל העיר. מפני ששרה הבריחה את ישמעאל לפיכך ברחו ישראל מפניו כי רומי קשת הוא ישמעאל כדכתיב ביה רובה קשת:

וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִשְׁתַּעְבְּדִי תְּחוֹת יְדָהָא:

וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ תּוּבִי לְוַת רִבּוֹנְתִּיךְ וְאִתְכַּנְעוּ תְּחוֹת יְדָהָא:

ויאמר לה מלאך ה' וגו' . על כל אמירה היה שלוח לה מלאך אחר, לכך נאמר מלאך בכל אמירה ואמירה:

שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. צוה אותה לשוב ולקבל עליה ממשלת גברתה רמז כי לא תצא לחפשי ממנה כי בני שרה ימשלו בזרעה לעולם

והתעני. להורות לעתיד על דרך ירה ויור כי כן יסד המלך:

וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יָת בְּנָיְכִי וְלָא יִתִּמְנוּן מִסְגֵי:

וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ אַסְגָאָה אַסְגֵי יַת בְּנָיְיכִי וְלָא יִתְמְנוּן מִסְגֵי:

וַאֲמַר לַהּ מַלְאֲכָא דַיְיָ הָא אַתְּ מְעַדְיָא וְתֵלְדִין בַּר וְתִקְרִין שְׁמֵהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרֵי קַבִּיל יְיָ צְלוֹתִיךְ:

וַאֲמַר לָהּ מַלְאָכָא דַיְיָ הָא אַנְתְּ מְעָבְּרָא וְתֵלְדִין בַּר וְתַקְרִין יַת שְׁמֵיהּ יִשְׁמָעֵאל אֲרוּם גְלֵי קָדָם יְיָ סִיגוּפַיִךְ:

הנך הרה. כשתשובי תהרי, כמו (שופטים יג ז) הנך הרה, דאשת מנוח: וילדת בן. כמו ויולדת, ודומה לו (ירמיה כב כג) ישבת בלבנון מקננת בארזים: וקראת שמו. צווי הוא, כמו שאומר לזכר (יז יט) וקראת את שמו יצחק:

{{נ}} לא שבשרה על ההריון שעבר שהרי כבר הפילה כדפירש רש"י לעיל (פסוק ה): {{ס}} הלמ"ד והדל"ת בסגו"ל וכו' שהוא בינוני, ואל תתמה על השו"א שתחת התי"ו, כי כמוהו יושבת בלבנון מקוננת בארזים, שהם ג"כ בינוני ונקוד שו"א תחת התי"ו: {{ע}} ר"ל אע"פ שלא נקוד בשו"א תחת התי"ו מ"מ לשון ציווי הוא כמו שאמר לזכר וקראת:

וקראת שמו ישמעאל. הודיע המלאך להגר שיהיה שמו ישמעאל כדרך הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו (מלכים א יג ב) ואמר לה שהיא תקראנו כן ותזכור כי שמע אלהים אל עניה ואברהם מעצמו קרא שמו כן שישמע אל ויעננו או ששרתה עליו רוח הקודש כדברי רש"י וקרא אותו ישמעאל כי שמע אלהים אל עני אמו כדבר המלאך והנכון בעיני כי המלאך צוה להגר שתקראנה כן והיא יראה בעבור היותה פלגש לקרוא שם לבן אדוניה וגלתה לו הענין ואברם קיים דבר ה' אבל לא הוצרך הכתוב להאריך בזה

הנך. לנקבה. כי הן מלת ענין. כמו עם ומשקלו עמך: ישמעאל. בהעלם האל''ף להקל על הלשון:

וקראת. ד' במסורה הכא. ואידך וקראת אתכם הרעה. וקראת את שמו עמנו אל. וקראת ישועה חומותיך. שע''י קריאתו ישמעאל קראת הרעה אבל ע''י קריאת עמנו אל קראת ישועה:

וְהוּא יְהֵא מָרוֹד בֶּאֱנָשָׁא הוּא יְהֵא צְרִיךְ לְכֹלָא וְאַף כָּל בְנֵי אֲנָשָׁא יְהוֹן צְרִיכִין לֵהּ וְעַל אַפֵּי כָל אֲחוֹהִי יִשְׁרֵי:

וְאִיהוּ יֶהֱוֵי מְדַמֵי לַעֲרוֹד בִּבְנֵי נְשָׁא יְדוֹי יִתְפַּרְעוּן מִן בַּעֲלֵי דְבָבוֹי וִידֵי דְבַּעֲלֵי דְבָבוֹי יְתוֹשְׁטוּן לְאַבְאָשָׁא בֵּיהּ וְעַל אַנְפֵּי כָּל אָחוֹי יִתְעַרְבֵּב וְיִשְׁרֵי:

פרא אדם. אוהב מדברות לצוד חיות, כמו שכתוב (כא כ. כא) ויהי רבה קשת וישב במדבר פארן: ידו בכל. לסטים: ויד כל בו. הכל שונאין אותו ומתגרין בו: ועל פני כל אחיו ישכן. שיהיה זרעו גדול:

{{פ}} ונקרא פרא כדכתיב (איוב כד ה) פראים במדבר: כר' יוחנן בבראשית רבה (מה ט), ולפי זה אתי שפיר [מה שמפרש בסמוך] ידו בכל ליסטים, אבל לר"ל שפירש פרא אדם בוזז נפשות אם כן צריך לדחוק ולפרש פירוש אחר על ידו בכל, ודוחק שם. (נחלת יעקב):

פרא אדם. לשון רש"י אוהב מדברות לצוד חיות כמו שכתוב (להלן כא כ) וישב במדבר ויהי רובה קשת ידו בכל ליסטים ויד כל בו הכל שונאין אותו ומתגרין בו והנכון כי פרא אדם סמוך שיהיה איש פרא למוד מדבר יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו והענין על זרעו שיגדל ויהיו להם מלחמות עם כל העמים ורבי אברהם אמר ידו בכל שינצח מתחלה כל הגוים ואחר כן יד כל בו שינוצח בסוף ועל פני כל אחיו שהם בני קטורה ישכון שיגדל זרעו מהם

פרא אדם. חפשי בין האדם. כטעם מי שלח פרא חפשי. והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו. ויש אומר פרא ואדם. כמו שמש ירח עמד זבולה ובעבור שהוא פרא ידו בכל. ובעבור שהוא אדם ויד כל בו. והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא שינצח הכל בכחו ואחר כך ויד כל בו. וכן מפורש בדניאל כי היא החיה הרביעית: ועל פני כל אחיו. שהם בני קטורה. וכן כתוב על פני כל אחיו נפל. וכן בני מדינים מבני קטורה ונקראו ישמעאלים בתורה ובספר שופטים:

פרא אדם. פרא הוא חמור הבר אמר שיהיה חמור במזגו מצד האם המצרית כאמרו על המצרים אשר בשר חמורים בשרם ושיהיה חמור הבר בהיותו שוכן במדבר כאמרו ויגדל וישב כמדבר ושיהיה אדם מצד אביו כאמרם ז''ל שעשה ישמעאל תשובה:

וְצַלִיאַת בִּשְׁמָא דַיְיָ דְמִתְמַלֵל עִמַהּ אֲמַרַת אַתְּ הוּא אֱלָהָא דְחָזֵי כֹלָא אֲרֵי אֲמַרַת הַבְרַם הָכָא (נ''א הַאַף אֲנָא) שָּׁרֵיתִי חַזְיָא בָּתַר דְאִתְגְלִי לִי:

וְאוֹדִיאַת קֳדָם יְיָ דְמֵימְרֵיהּ מִתְמַלֵל לָהּ וְכֵן אָמְרַת אַנְתְּ הוּא חַי וְקַיָים דְחָמֵי וְלָא מִתְחָמֵי אֲרוּם אַמְרַת הָא בְּרַם הָכָא אִתְגְלִיאַת יְקַר שְכִינְתָּא דַיְיָ בָּתַר חֶזְיָא:

אתה אל ראי. נקוד חטף קמ''ץ מפני שהוא שם דבר, אלוה הראיה, שרואה בעלבון של עלובין: הגם הלם. לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים. ותדע שהיתה רגילה לראותם שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר (שופטים יג כב) מות נמות, וזו ראתה ארבעה פעמים זה אחר זה ולא חרדה:

{{צ}} בשלמא בבית אברהם ראיתי מלאכים בשביל צדקת אברהם ושרה, אבל במדבר לא נמצא, כי אם שהוא רואה בעלבון וכו'. (גור אריה):

אל ראי. על משקל ראה עני כטעם אל מראה: הגם הלום. כמו עתה והנכון שהוא כמו פה. וכן הבא עוד הלום איש. והטעם הגם פה ראיתי מלאך השם אחר שראה השם בעניי. כי הוא ראי תמיד:

ותקרא שם ה'. הנה קריאת שם ה' היא התפלה אשר בה שבחו של הקב''ה במחשבת המתפלל או בדבריו כאמרם ז''ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל כי בזה יכוין המתפלל לאל ית' כענין שויתי ה' לנגדי תמיד וכן קראתי שמך ה' וכן ושמואל בקוראי שמו וכן כי שם ה' אקרא. אמר א''כ שכאשר התפללה סדרה שבח האל ית' שדבר אליה באמרה אתה אל ראי. אתה אל של ראייה בכל מקום לא בביתו של אברהם בלבד כאמרם ז''ל כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה:

עַל כֵּן קְרָא לִבְאֵרָא בְּאֵרָא דְמַלְאַךְ קַיָימָא אִתַּחֲזִי עֲלַהּ הָא הִיא בֵּין רְקָם וּבֵין חַגְרָא:

בְּגִין כֵּן קָרָא לְבֵירָא בֵּירָא דְאִתְגְלֵי עֲלָהּ חַי וְקַיָם וְהָא הִיא יְהִיבָא בֵּין רְקַם וּבֵין חֲלוּצָה:

באר לחי ראי. כתרגומו בירא דמלאך קיימאאתחזי עלה:

באר לחי. לאשר יהיה חי לשנה האחרת כטעם כה לחי. כי בכל שנה היו חוגגים הישמעאלים אל הבאר הזאת גם היום יקרא באר זמום:

וִילִידַת הָגָר לְאַבְרָם בָּר וקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִילִידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

וִילֵידַת הָגָר לְאַבְרָם בַּר וּקְרָא אַבְרָם שׁוּם בְּרֵיהּ דִלֵידַת הָגָר יִשְׁמָעֵאל:

ויקרא אברם שם וגו' . אף על פי שלא שמע אברם דברי המלאך שאמר (פסוק יא) וקראת שמו ישמעאל, שרתה רוח הקדש עליו וקראו ישמעאל:

{{ק}} דאי ממנה שמע, אחר שהיא מצווה ולא הוא, היתה לה לקרותו ישמעאל, אלא ששרתה עליו רוח הקודש, והשתא הוא כמו מצווה. (גור אריה):

שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל. כי מצד שניהם היה ראוי לזה השם מצד אברהם שהתפלל עליו אחר כך ונאמר לו ולישמעאל שמעתיך ומצד הגר בדבר המלאך:

וְאַבְרָם בַּר תְּמָנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלִידַת הָגָר יָת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:

וְאַבְרָם בַּר תַּמְנָן וְשִׁית שְׁנִין כַּד יְלֵידַת הָגָר יַת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם:

ואברם בן שמנים שנה וגו' . לשבחו של ישמעאל נכתב, להודיע שהיה בן שלש עשרה שנה כשנמול ולא עכב:

{{ר}} שהרי אברם היה בן תשעים ותשע כשמל אותו, וכשנולד היה [בן] שמונים ושש שנה. וא"ת והא לקמן (יז כה) בהדיא כתיב וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וי"ל דמשום הכי נכפל ללמד שהכתוב עצמו מעיד על זה שעשה זה משום מצות השם ולא משום יראת אביו שהכריחו לזה וק"ל. נ"ל: ומהרא"י תירץ דמההוא לא הוה שמעינן דהוא בן י"ג שנה מעת לעת דזהו שיעור ימי גדולתו, ומשום הכי לא עיכב, ומהאי קרא שמעינן שפיר: