שבחי הבעש''ט-[שני מופתים]
שמעתי מאנשים אחרים, שבא לביתו בשלושה ימים בקפיצת הארץ, אף-על-פי שהיו גשמים מרובים. כי מעשה זה היה קודם ראש-השנה, ונחץ לביתו על יום-טוב.
ושמעתי מאיש אחד מקהילתנו ושמו רבי אליעזר, והוא היה מעיר בערצע, ששבת הבעל-שם-טוב בחזרתו סמוך לעיר הנ"ל פחות מפרסה, ואמר לי שם הכפר ואיני זוכר אותו.
ובא הבעל-שם-טוב אל הכפר, וכשאמרו בבית הארענדע שבא הבעל-שם-טוב, רץ הארענדאר לחוץ כנגדו ושמח מאוד, כי לא היו לו בנים מעולם, ואמר בלבו: אפשר שתהיה לי פעולה. ונתן לו שלום.
ושאל הבעל-שם-טוב: אפשר שאשבות אצלכם?
והשיב להבעל-שם-טוב: אפשר ואפשר! ואני מבקש מרום מעלתו מאוד שישבות אצלי.
ושאל הבעל-שם-טוב: ויהיה אצלכם מנין? ומנה האנשים שבאו עמו ולא היו כי אם תשעה אנשים, ואמר להבעל-שם-טוב: שאין עמנו כי אם תשעה אנשים.
והשיב הבעל-שם-טוב: יהיה מנין!
ולא זז מן העגלה, וצווה לסע עם העגלה לפרוזדור של הבית, והיה השער נמוך מאוד ולא היה לשער משקוף מיוחד, כי אם העץ של הכותל היה מונח על שני הפצימין (קורות), והקומרין (גגון) של העגלה היו גבוהין, וכשנסע העבד לפרוזדור עיכב את הסוסים קודם שהגיע לקומרין.
ואמר הבעל-שם-טוב: למה עמדת? ונסע העבד, ונתעלה מעצמו המשקוף עם כל הבנין, ונכנסה העגלה עם הקומרין (ועל זה לא שאלתי איך יצא משם אחר-כך), וכל העולם עומדים ורואים פלא זה.
ושמח הארענדאר מאוד, ואמר בלבו: אם ירצה השם תהיה לי תרופה.
וכשהגיע אחר חצות היום, אמר שיתקבץ המניין לעמוד להתפלל, כמנהגו תמיד להתפלל בערב-שבת אחר חצות. ואמר: ידעתי כי יהיה בודאי מנין! ושחקו מאחורי כתפיו כי ראו שאין שם עשרה. ובתוך כך נפלה מחשבה לארענדאר, שיש מעבר הנהר ארענדע קטנה, ויש שם חולה איש אחד ערך עשר שנים שהוא חולה בלא כוח ידים ורגלים ובלא לשון, והוא שוכב כאבן דומם, רק שמלעיטין אותו מאכל מעט.
ואמר בעל-הבית להבעל-שם-טוב: אפשר סבורים אתם אותו? ואמר הבעל-שם-טוב: לכו קראו אותו שיבוא לכאן למניין! ונתן להם מקלו שייקח בידו ויבוא. והלכו אחריו, ולא קם ולא זע, וחזרו בידים ריקניות. ונטל הבעל-שם-טוב הכובע מעל ראשו ושלח אותם ואמר: הלבישוהו כובע שלי ומטה תתנו לו בידו ויבוא. וכן היה, שבא איש זה למניין.
וחי אחר זה עשר שנים והיה בריא כאולם. והשער הזה ראה רבי אליעזר הנ"ל אחר עשרים שנים, והראו לו הסימן עדין לא נפנה המשקוף על מקומו הראשון.
וכשראה הארענדאר את שני המופתים הגדולים והנוראים, וכשישבו לאכול התחיל לבקש לפני הבעל-שם-טוב ואמר: אני בשנים אמצעיות ואין לי בנים, ובעוד זמן-מה אהיה זקן ואינו ראוי להוליד, ומה יהיה התכלית שלי?
והשיב לו הבעל-שם-טוב: יהיו לך בנים!
ואחר זה חי עם אשתו עד שעלה לששים שנה, ומתה אשתו ונשא אישה אחרת והולידה לו שנים, ולא ידוע לי אם תאומים ואם יחידים.
הסוף של הדירזאווצעס שמעתי מרבי יצחק איזיק ז"ל כך: הדוכס של סלוצק היה רדזויל, ולוה מהם סך מעות, ולא יכלו לגבות ממנו, ויראו פן יבקש מהם עוד סך מעות בהלוואה, ועלה בדעתם לקבוע דירתם בעיר ברסלוי, ודברו עם המלך שייקח אותם תחת תקיפתו לקהילת-קודש ברסלוי, ונתנו לו החוב הנ"ל במתנה, והמלך יגבה ממנו ומנכסיו. ועשו כן, והלכו בספינה על המים, וכשבאו נגד קהילת-קודש סלונים אשר שם מושב הדוכס, ולקחו עמם שלוש חביות מעות להניח בקהילת-קודש ברסלוי, ונסע עימהם גם הפקיד שלהם, וכשהתקרבו לנמל הלך רבי שמואל עם הפקיד לאכסניא שלו והתקשט לילך לפני השר.
ובעוד שהוא היה מקשט עצמו ומלביש את עצמו, השתמט הפקיד ממנו, ופחד מאוד והלך במרוצה לדוכס. וכשראה אותו ראה שהפקיד עומד עם הדוכס בחדר לפנים מחדר, ומדבר עם הדוכס. בא אליו והכה את הפקיד על לחיו.
ענה הדוכס: מה שהכית אותו בפני, אף-על-פי שאינו מן הדרך-ארץ, אף-על-פי-כן אני מוחל לך זה, מפני שאתה בטוח ברוב אהבתי אליך, שאפילו אם הכית את בני בפני הייתי מוחל לך, אבל ענה תשובה על דבוריו. ולא היה לו פה להשיב.
ושלח הדוכס הנ"ל אל הספינה, ומצא כדבריו של הפקיד, ומיד נתפס בתפיסה. וצווה לשלוח לקהילת-קודש סלוצק דראגנס (חיילים רוכבים) עם שר המיור, וצווה למיור לחתום כל אשר להם הממון והחפצים.
וכשבא האיגרת מן הדוכס הנ"ל, נפל בלב המיור אימה, ואמר: שמא יתהפך הגלגל לטוב להם ויהיה לו שונא. ועשה עצמו כשיכור, וישן הרבה מאוד עד הלילה. וכשראה שישנים בכל העיר, הלך המיור בעצמו להאישה טיבעלע אשת רבי שמואל, והודיע לה מזה ושתפנה ותבער כל מה דאפשר, כי בבוקר ייחתם הכל.
שלחה את חתנה, וברח עם התכשיטין, ונעשה אחר-כך אב-בית-דין דקהילת-קודש ברסלוי, ומזה נתעשר מאוד והיה עשיר גדול.
ותפס כל משפחתם שיוכל למצוא, כי הם בעצמם הוכרחו לכתוב אגרת חתונה לכל הקרובים. וכששמעו על הדרך חזרו, ומי שלא שמע נתפס.
ובקשה מרת טיבעלע הנ"ל מאנשי העיר לשלוח להבעל-שם-טוב אולי יעזור להם בתפילתו. ואנשי העיר שונאים היו אותם, אף-על-פי-כן שלחו שליח מיוחד, ושמו דבריהם בפי השליח בסוד כמוס, שיבקש מהבעל-שם-טוב שלא יעזור להם. והיו שנים או שלושה ימים עד שגילה בקשת אנשי העיר, ואמר הבעל-שם-טוב: אני חיפשתי איזה דרך שאוכל לעזור להם, אבל מאחר שישראלים מבקשים שלא לעזור להם, לא אעזור להם.
והיה המעשה הזה אחר עשרים ושתים שנים שעברו, כפי שכתב אליו הבעל-שם-טוב.