שבחי הבעש''ט-[בקהילת סלוצק]
שמעתי מהרב דקהילתנו זכרונו לברכה: כשהיה הבעל-שם-טוב אצל הדירזאווצעס (החוכרים) דקהילת-קודש סלוצק, אשר שם אחד רבי שמואל ושם השני רבי גדליה, ושם אשת רבי שמואל טיבעלע, והיא הפצירה בבעלה לשלוח אחר הבעל-שם-טוב, כי בנו בית-חומה ויראו לדור בתוכו. ושלחו אחריו ובא אצלם. ולא היו האנשים בביתם, ורצתה לעשות סעודה, ואמר שצריך לראות הסכין, והוצרך השוחט לבוא ולהראות לו הסכין.
ולאנשי העיר חרה עד מאוד, איך מלאו לבו לראות הסכין אצל השוחט דמתא, ובפרט בקהילה גדולה, אבל לא יכלו לעשות לו מאומה כי הנגידה צותה כן. ובמנחה שמעו שהוא מתפלל נוסח ספרד חרה להם יותר, וכשבא רבי שמואל לביתו הלשינו עליו, והשיבם: אין דרך-ארץ לעשות לו שום דבר בלי תואנה. גם קודם המנחה הוליכה אותו אל הבנינים, ובכמה מקומות עשה תנועות כאלו רואה איזה דבר, והם חשדוהו בדבר שקר, כי היו שם ממש כל העיר. ואמר לאשתו כי הוא רוצה לנסות אותו בדבר אחד, ושכחתי הדבר.
והבעל-שם-טוב שמע מאכסניה דבר זה מה שהוא מדבר עמה במיטה, ושלח הבעל-שם-טוב את המשרת שתבוא תכף ואל יחוש מן השומרים שעומדים שם. ותכף ומיד קמה ממשכבה שלה והלכה, והבעל מנע אותה מלילך, אבל היא לא השגיחה עליו והלכה. וכשבאה רמז אליה הבעל-שם-טוב: השוטה רוצה לנסות אותי! ונתיראה מאוד, ופיסה את הבעל-שם-טוב עד שנתפיס. וכשבאה לביתה ספרה לבעלה, ונעשה חשוב בעיניו.
ולמחרת עשה בשבילו סעודה, ודיבר עמו על אודות הליכות ארץ הקודש, כי היה רוצה שישלח אותו ביבשה. ושאל להבעל-שם-טוב כמה הוצאות צריך על זה, והשיב כי צריך ששים אלף להוצאה והשיב לו: דבר קטן הוא אצלי. והבטיחו שישלם לו מעות בכל שנה לפרנסתו. והבעל-שם-טוב השיב כי אינו חושש לפרנסתו, כי העיקר שיזכה להיות שם בארץ הקודש.
והבעל-שם-טוב ישב שמה לערך שלושה שבועות.
פעם אחת שאלה האישה טיבעלע הנ"ל להבעל-שם-טוב: עד היכן יאריכו ימי המזל? וגער בה הבעל-שם-טוב ואמר לה שאין שואלים דברים כאלו. והפצירה בו מאוד, וסגר עיניו רגע אחד ואמר: יאריכו עשרים ושתים שנים. וכששמע בעלה דבר זה נתמלא עליו חימה.
וארע עוד דבר, שאצל אחד מן הנגידים היה ילד חולה, ובא אל הבעל-שם-טוב ואמר שיחיה, ואחר-כך ראה שימות, והבין שירצו לעשות לו בושה, ונסע משם בחצי הלילה בקפיצת הארץ לערך חמש-עשרה פרסאות, עד שיצא מגבולם אל ממלכה אחרת. ובאו לכפר אחד ויצאו מהכפר. ובתוך הכפר או העיר נסע כדרך כל הארץ, וכשיצאו מכפר זה הגיעו תכף לכפר אחר. ושאל אותו רבי צבי סופר: מה זאת? ולא השיב לו כלום, כי לא היה רשאי להפסיק, רק דחה אותו ביד. כן שמעתי מהרב הנ"ל כמה פעמים שאין להפסיק.
וכשבאו לגבול אחר ועמד לנוח, כתב אגרת:
תדע נאמנה כי הייתי יכול ליתן לי עצה שלא תוכל לעשות לי מאומה, רק שיראתי שלא יזיק לי זה במקום אחר, על-כן סרתי מעליך. ולא יפול דבר אחד מדברי כאשר אמרתי, שאחר עשרים ושתים שנים יהיה לך מפלה מעבד שלך. וחתם בסוף: נאום ישראל בעל-שם-טוב עבד ה'.
ושלח אגרת הנ"ל עם שליח מיוחד. וחרה לרבי שמואל עד מאוד, והיה רבי שמואל מתביש להראות האגרת לאחרים רק הראה את חתימתו.