יש צדיקים גנוזים, והם יודעים פנים בתורה אך הם צריכים להעלים תורתם וכמו שמספרין מעשה מהבעל שם טוב עם הדרשן וגם אצלו יש לפעמים, שיודע תורה שיש להּ פנים, דהינו פנים בתורה והוא צריך להעלימהּ, ואינו אומרהּ ולפעמים אינו כותבהּ כלל ולפעמים כותבהּ ואחר כך שורפהּ ובאמת אם היתה נכתבת, היה מזה ספר והיה בא בתוך העולם וגם יש בהם שמות בחינת שמי שנכתב בקדשה אך העולם מקלקלין זאת, וצריכין להעלימהּ ולשורפהּ אבל הוא טובה להעולם, מה שנעלם ונשרף תורות וספרים הללו כי גם יש כמה ספרים, שכבר נעשו ספרים ונמחו ונאבדו מן העולם כי בודאי הצדיקים הגדולים הקדמונים תנאים ואמוראים וכיוצא בהם, עשו ספרים הרבה אך נאבדו אך הוא טובה להעולם כי אם לא היה זאת, לא היה אפשר לנו כלל להתקרב להשם יתברך כי יש הרבה ספרי מינין שאם היו, חס ושלום, מתפשטין בעולם, לא היה אפשר כלל להתקרב להשם יתברך כי ירבעם בן נבט, שעשה שני עגלי זהב ואמר: "הנה אלקיך ישראל" וכו (מלכים א י"ב) והטעה כל ישראל אחריהם היעלה על הדעת, שהטעה עם רב בשטות כזה לעבד עגלים אך בודאי היה בזה חכמות גדולות מאד מאד של אפיקורסות ואם היה, חס ושלום חס ושלום, רחמנא לצלן, נמצא עתה דף אחד מסּפרים הללו, חס ושלום היו מתרחקים מאד מהשם יתברך ולא היה אפשר להתקרב אליו יתברך כלל ובשביל זה הוא טובה מה שנתעלמין ונשרפין הסּפרים הקדושים הנ"ל כי הסּפר הוא בחינת שם ה בבחינת: "מגדל עז שם ה, בו ירוץ צדיק ונשגב" (משלי י"ח בראשית דף לז:) שם ה דא ספר כי ספר במספר שם, כמובא כי הסּפר הוא בחינת שמי שנכתב בקדשה ונתפשט בעולם ועושה שם ודע, שכל אחד ואחד צריך לשמר את בחינת משיח שיש לו כי כל אחד כפי קדשתו וטהרתו, כן יש לו בחינת משיח וצריך לשמר מאד, שלא יתקלקל בחינת משיח שלו ועקר הדבר שבו תלוי בחינות משיח הוא שמירה מנאוף כי משיח הוא בחינות חטם, בבחינות (איכה ד) : "רוח אפינו משיח ה" ונאוף תלוי בחטם, כמו שכתוב (שמות כ) : "לא תנאף" ואיתא במדרש (רבה פרשת נשא פרשה י) : לא תהנה אף וצריך לשמר עצמו מאד אפלו מריח נאוף כי הוא פוגם בחינת משיח שלו שהוא בחינת חטם כנ"ל ובחינת משיח הוא שורה על אנפי אוריתא דהינו הסּפרים הקדושים שמגלין הפנים של תורה ושם מרחף רוחו של משיח, בבחינת (בראשית א) : "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" רוח אלקים דא רוחו של משיח (זהר ויחי דף רמ) שמרחף על פני המים ומים הוא התורה, כמובא (תענית ד, ב"ק י"ז) ודע, שבחינת "רוח אפינו משיח ה" נעשה רוח קנאה שהולך ומקנא בכל מקום שמוצא שם נאוף, הוא נעשה רוח קנאה ומקנא על זה לגדל קדשתו וטהרתו ופעמים "מקנא והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וכו והיא לא נטמאה", (במדבר ה) כי לגדל עצם קדשתו וטהרתו אף על פי שלא נטמאה, הוא מקנא על הסּתירה לבד כי נחשב פגם כנגד עצם טהרתו של הרוח קנאה ונעשה על ידי זה לפעמים גט ועל כן נקרא הגט "ספר כריתות" (דברים כ"ד) כי נעשה על ידי הסּפר, ששם שורה רוחו של משיח, שהוא הרוח קנאה כנ"ל או שמשקה אותהּ מים מאררים, ואזי נבדקת אם נטמאה וכו ואם לאו, אזי אדרבא: "ונקתה ונזרעה זרע" וכו ודע, שיש יחודא תתאה שבזה העולם שהוא בכשרות גדול בקדשה ובטהרה כל כך עד שבו תלוי יחודא עלאה שהזוג, דהינו האיש והאשה, כשרים כל כך שהיא כשרה מאד ואין בהּ שום שמץ פסול וגם הוא כשר מאד וזווגם בכשרות ובקדשה כל כך, שבו תלוי יחודא עלאה כי איש ואשה, זכו שכינה שרויה ביניהם (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סוטה יז) כי יש בו יו"ד ובהּ ה"א שזהו יחודא עלאה וזה הזווג והיחודא תתאה הוא יקר מאד מאד מאחר שבזה העולם נעשה יחודא תתאה בקדשה כזו, שבו תלוי יחודא עלאה והנה הרוח קנאה שהוא בחינת רוחו של משיח כנ"ל שהוא מקנא על נאוף מה הוא עושה כאן, מאחר שהם קדושים וטהורים מאד אך דע, שכאן בא הרוח קנאה בשביל אהבה (ויחי דף רמה:) כל רחימותא דלא קשיר עמהּ קנאה, לאו רחימותא רחימא הדא הוא דכתיב: "כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה" כי הקנאה מורה על אהבה כי מחמת גדל האהבה הוא מקנא בהּ: "אל תסּתרי" כדי שלא יתקלקל האהבה, חס ושלום וזה פועל כאן הרוח קנאה הנ"ל בשביל אהבה כנ"ל אך מחמת שאף על פי כן זה היחודא תתאה הוא בזה העולם יוכל להתקלקל השלום שביניהם חס ושלום על ידי הרוח קנאה כי הקנאה, אף על פי שהיא בשביל אהבה יכולה להטיל מחלקת, חס ושלום, על ידי שמקנא להּ וכו ועל כן דע שבשביל זה צריכין הצדיקים הגדולים להעלים תורתם לשרפן ולהאבידן כנ"ל כדי שיהיה נסתלק הרוח קנאה שלא יקלקל, חס ושלום, שלום הזוג הקדוש הנ"ל כי יחודא תתאה שלהם יקר מאד וכשנתקלקל שלום שביניהם על ידי הרוח קנאה כנ"ל הוא הפסד גדול מאד ועל כן מכרחין שיהיו נאבדין התורות והסּפרים הנ"ל כדי לסלק הרוח קנאה כי הרוח קנאה הוא רוחו של משיח, שהוא שורה על אנפי אוריתא, דהינו הסּפרים כנ"ל נמצא כשנשרפין ונאבדין הסּפרים ממילא נסתלק הרוח קנאה, שהוא רוחו של משיח ששורה על הסּפרים כנ"ל וזהו סוד "שמי שנכתב בקדשה ימחה" כי הסּפר הוא בחינת שם ה, בחינת שמי שנכתב בקדשה כנ"ל ואמרה תורה, שימחה ויאבד כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, דהינו זוג הקדוש הנ"ל שבשביל השלום שביניהן נמחין ונאבדין הסּפרים שהם בחינת שמי שנכתב בקדשה כנ"ל כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (שבת קטז). ומה שמי שנכתב בקדשה, שהוא הסּפרים הקדושים הנ"ל אמרה תורה ימחה בשביל להטיל שלום וכו ספרי המינין שהם מטילין שנאה ותחרות בין ישראל וכו על אחת כמה וכמה שימחו ויאבדו ויעקרו מן העולם, שימח ויעקר זכרם מן העולם נמצא שעל ידי אבדת הסּפרים הקדושים בא טובה שנאבדין ונעקרין ספרי המינין ואזי יכולים להתקרב אליו יתברך אמן