אחד מאנשי שלומנו ספר לי שהיה מדבר עם רבנו, זכרונו לברכה, בעבודת השם כדרכו והבין רבנו, זכרונו לברכה, שהוא עוסק קצת לכון כונות בתפלתו והקפיד עליו רבנו, זכרונו לברכה מאד ואמר לו שלא יעסק עוד בזה, ולא יתפלל עם כונות רק יכון פרוש המלות כפשוטו [אף על פי שזה האיש למד כתבי האר"י, זכרונו לברכה, על פי פקדתו אף על פי כן לא רצה שיתפלל עם כונות כלל] ואמר לו רבנו, זכרונו לברכה שמי שאינו ראוי לזה כשמתפלל עם כונות הוא כמו כשוף כי בכשוף נאמר "לא תלמד לעשות" (דברים י"ח) ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת עה ראש השנה כד סנהדרין סח) : לא תלמד לעשות, אבל אתה למד להבין ולהורות כך הוא בענין הכונות להבדיל שאין צריכין ללמד אותם כי אם להבין ולהורות אבל לא לעשות עמהם, דהינו לכונם בתפלה מי שאינו ראוי לזה ואמר כי עקר התפלה היא דבקות להשם יתברך והיה טוב יותר להתפלל בלשון לעז, שמדברים בו כי כשמתפללים בלשון, שמדברים בו אזי הלב סמוך ודבוק מאד בדבורי התפלה ויכול לדבק עצמו ביותר להשם יתברך אך כבר תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה סדר התפלה [מחמת שלאו כל אדם יכול לסדר סדר התפלה לעצמו כמובא] על כן אנו חיבים להתפלל בלשון הקדש כמו שסּדרו לנו אבל העקר הוא רק לכון פרוש המלות כפשוטו שזהו עקר התפלה שמתפללין לפני השם יתברך על כל דבר ודבר ועל ידי זה מתקרבין ומתדבקין בו יתברך והנה מי שמדבר בלשון הקדש תמיד, כגון ירושלמי אין צריך לחשב בדעתו פרוש המלות רק שיטה אזנו מה שהוא אומר וזה עקר כונתו בתפלה ואצל הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה אצלם כל הכונות של האר"י, זכרונו לברכה וכו הם פרוש המלות שבפרוש המלות שלהם כלולים כל הכונות