מה שמבלבל את האדם, כשנכנס לקדשה גבוהה כגון כשמתקרב לצדיק האמת וכיוצא אזי דיקא יקרה לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום כבר מבאר מזה במקום אחר [שכשהאדם נכנס לקדשה מתגבר עליו היצר הרע ביותר כי כל מה שנכנס בקדשה יותר יש לו בכל פעם יצר הרע חדש גדול מבתחלה עין בלקוטי הראשון בסימן עב ובמקום אחר] ובאמת הבלבול הזה שטות כי ממה נפשך אם יקרה לו מחמת הרהור מי חיב בזה ואין לו להתרעם כלל, מאחר שהוא בעצמו גרם לו ואם אינו מחמת הרהור, אזי בודאי אינו סימן רע כלל כי אם היה ענין רע לא היו רבותינו, זכרונם לברכה, נותנין אותו לסימן יפה לחולה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות נז), שקרי סימן יפה לחולה ובאמת אדרבא, מחמת שנתקרב לקדשה גבוהה מאד מחמת זה נזדמן לו כי כל המצדיק את עצמו מלמטה, מצדיקין עליו הדין מלמעלה שנאמר: "וכיראתך עברתך", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (תענית ח) נמצא כשאדם מצדיק עצמו ונכנס בקדשה מדקדקין עליו יותר ומתעוררין עליו קטרוגים ודינים, חס ושלום ומהשתלשלות הדינים נעשה היצר הרע [כמובא במקום אחר בסימן עב הנ"ל] ועל כן אין לו להתרעם כלל על זה כי אדרבא, מחמת שנכנס לקדשה גבוהה כזו מחמת זה נתגרה בו היצר הרע, מהשתלשלות הדינים כנ"ל ועל כן חשבו רבותינו, זכרונם לברכה, לנס גדול מה שלא ארע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ה) כי מחמת שנכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקדשה גבוהה כזו לפני ולפנים היה בודאי עליו קטרוגים והתגרות הרבה שמשם נמשך היצר הרע כנ"ל על כן נחשב לנס, מה שנצול הכהן הגדול ממקרה ביום הכפורים ועתה ראה והבן, איך יבלבל את האדם ענין הנ"ל וכי יש לו להתרעם על שלא היה לו נס כמו לכהן הגדול ביום הכפורים גם דע, שלפעמים יש באדם טמאה טמונה שאין יודעין להּ שום תקון, מחמת שהיא טמונה ונסתרת בו ועל כן זהו טובה מה שארע לו כשמתקרב אל הקדשה כי יוצא ממנו הטמאה הטמונה הנ"ל כי אזי כשיוצאת, יכולין למצא להּ תקון מה שאין כן מקדם כשהיתה טמונה כנ"ל ומחמת זה לא הוליד אברהם את יצחק עד שהוליד תחלה את ישמעאל וכן יצחק הוליד את עשו ואחר כך את יעקב כדי להוציא הזהמא תחלה, כמובא