ויהי נא פי שנים ברוחך אלי, ויאמר וכו אם תראה אתי לקח מאתך יהי לך כן וכו (מלכים ב ב) והנה נתקים אחר כך באלישע פי שנים נמצא שהיה אלישע מתפלל בכונה יותר מאליהו רבו כי כל הנסים והגדולות שעשה אלישע, כלם היו על ידי תפלה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה כ"ז) על פסוק: "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע" א. דע, שאפשר שיהיה התלמיד גדול מהרב דהינו שיהיה לו פי שנים כרבו ואף על פי כן, הכל יהיה בכחו של רבו וזה בחינת: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" ברוחך דיקא שעל ידי בחינת הרוח עצמו של אליהו רבו, יהיה לו פי שנים כמותו. כי איתא, שיש להצדיק בחינת שני רוחות רוח לעלא, רוח לתתא (בראשית ו) "אלה תולדות נח נח", נח לעלא נח לתתא [כמו שכתוב שם בזהר (נח דף נ"ט. על פסוק זה עין שם בתוספתא) וזה לשונו: למה נח תרי זמנא אלא כל צדיק וצדיק די בעלמא, אית לה תרין רוחין רוחא חד בעלמא דין, ורוחא חד בעלמא דאתי והכי תשכח בכלהו צדיקי וכו עין שם] דהינו שיש לו בחינת חיות למעלה, וחיות למטה והרוח והחיות שלמעלה, הוא גדול מאד מאד והתלמידים הם עם הצדיק משרש אחד רק שהם תלויים בו כענפים באילן שהאילן יונק חיותו משרשו והענפים יונקים החיות דרך האילן ויש בזה כמה בחינות כי יש תלמידים שהם בבחינת ענפים ויש שהם בבחינת עלים וכן שארי הבחינות ובשעת הסתלקות הצדיק אזי הוא משּׂיג הרבה יותר ממה שהשּׂיג בחייו כל אחד לפי מדרגתו כמו שמצינו ברבי שמעון בן יוחאי באדרא, וברבנו הקדוש, ובשאר צדיקים ודע, שזהו על ידי שבשעת הסתלקות אזי יורד ובא למטה בחינת הרוח והחיות דלעלא ואזי נתחבקין ונתאחדים יחד הרוח דלתתא עם הרוח דלעלא כי באמת שניהם אחד ותכף כשנתגלין זה לזה נתאחדין מאד באחדות גדול ומחמת שהרוח דלעלא אינו יכול להיות בזה העולם כי טבעו אינו יכול לסבל כלל זה העולם, על כן נסתלק לעלא ועל ידי זה נסתלק הצדיק כי כשנסתלק למעלה הרוח הנ"ל נסתלק עמו הרוח דלתתא מחמת שנתאחדו מאד באחדות גדול כנ"ל ועל כן הוא דבר גדול מאד להיות בשעת הסתלקות הצדיק אפלו מי שאינו תלמידו כי מחמת שאז יורד ונתגלה למטה הרוח דלעלא נמצא שנתגלה אז הארה גדולה מאד על כן הוא טובה גדולה לכל מי שנמצא אז שם והוא טובה להם לאריכת ימים (חגיגה ה:) : על פסוק (תהלים מ"ט) : "ויחי עוד לנצח וכו, כי יראה חכמים ימותו" אבל להתלמידים מגיע הארה גדולה מאד אז ביותר כי מחמת שהם תלויין בהצדיק, ויונקים משרש אחד נמצא שזה החיות דלעלא, הוא חיותם ממש ונתאחדים ונתחבקים גם כן עם זה הרוח באחדות גדול כי הוא רוחם וחיותם ממש כנ"ל ועל ידי זה, אם זוכה יכול לקבל פי שנים כי הצדיק שהגיע זמנו להפטר מן העולם נסתלק על ידי האחדות שנתאחד עם הרוח דלעלא כנ"ל אבל התלמידים שעדין לא הגיע זמנן אזי אדרבה נשאר אצלם הרוח דלעלא לגדל האחדות שנתאחד מאד עם הרוח דלתתא כי אי אפשר להם להתפרד עוד זה מזה נמצא שהצדיק נסתלק על ידי זה על ידי שמושך עמו הרוח דלעלא את הרוח דלתתא והתלמידים מגיע להם פי שנים על ידי זה כי נשאר אצלם בחינות הרוח דלעלא כי נתאחד מאד עם הרוח דלתתא כנ"ל. אך כמה בחינות יש בתלמידים ומי שמקשר מאד בהצדיק כמו ענפים באילן ממש דהינו שהוא מרגיש בעצמו כל עליות וירידות שיש להצדיק אף על פי שאינו אצל הצדיק כי ראוי לו להתלמיד להרגיש בעצמו כל עליות וירידות של הצדיק אם הוא מקשר באמת כראוי כמו ענפים באילן כי הענפים מרגישים כל העליות וירידות שיש להאילן ועל כן בקיץ הם גדלים, ויש להם חיות כי האילן יונק חיותו משרשו על ידי הגידין שיש בו, שיונק דרך שם חיותו משרשו דהינו שיש בו חללים שיונק דרך שם חיותו ועל ידי כן בחרף שנתיבש הלחלוחית ונתכוץ החללים על ידי זה נתכוצים גם כל הענפים ומחמת זה נופלים העלים אז וכן להפך בקיץ כנ"ל ומי שהוא מקשר אל הצדיק כמו כן דהינו שהוא מרגיש כל העליות וירידות של הצדיק כי יש כמה וכמה בחינות של עליות וירידות כי יש כמה וכמה בחינות הסתלקות כי יש בחינות הסתלקות הנפש ויש הסתלקות השם שהוא גם כן בחינות הסתלקות כי השם הוא הנפש, וכמבאר במקום אחר [לקמן סימן ר"ס] שזה בחינות מסירת הנפש ממש עין שם ויש הסתלקות מדרגא לדרגא שהוא גם כן בחינות הסתלקות והתלמיד שמקשר כל כך שמרגיש בעצמו כל העליות וירידות של רבו אזי יכול לזכות לפי שנים בעת ההסתלקות כנ"ל וזה בחינות אם תראה אתי לקח דהינו שתראה אותי לקח ונסתלק, מאתך מאתך דיקא דהינו שמאתך ומעצמך תרגיש ההסתלקות כנ"ל ואז תזכה לפי שנים בעת ההסתלקות כנ"ל כי בכל עת של ההסתלקות מאיזה בחינה שהוא אזי הוא בחינת ירידת והתגלות הרוח דלעילא בבחינה הנ"ל ההסתלקות ובשעת ההסתלקות לגמרי, יורד ונתגלה לגמרי כנ"ל וזה בחינות הקבלת פני רבו שצריך להשתדל תמיד להקביל פני רבו כי פן ואולי עכשו הוא עת של בחינת הסתלקות ואם יזכה יקבל אז הארה גדולה, בבחינת פי שנים כנ"ל וכשמקבל פי שנים אזי אפשר שיתפלל בכונה, ויעשה עבדות וצדקות יותר מרבו והכל על ידי בחינות רוח של רבו, בבחינת: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" ברוחך דיקא כנ"ל [ומי שאינו יודע זאת, אינו יודע מהו אטר יד, כי אטר יד הוא דבר חדוש] ב. כי קדם שמוציאין מכח אל הפעל אזי הכח והפעל נקשרים ביחד ואין הפרש ביניהם כי סוף מעשה במחשבה תחלה דהינו כשאדם רוצה לעשות איזה דבר, כגון לבנות בית צריך לחשב תחלה במחשבתו, איך יהיה ציור בנין ביתו ואז כשנגמר במחשבתו דמות ביתו, אזי מתחיל לבנותו נמצא שסוף המעשה, במחשבה תחלה וקדם שהוציא מכח אל הפעל אזי סוף המעשה נקשר עדין בתחלת המחשבה ואין הפרש והבדל ביניהם כלל וצריך לראות להוציא מכח אל הפעל ואזי נפתחין ונבדלין הכח והפעל ויש הפרש והבדל בין תחלת המחשבה, שהיא בחינות כח ובין סוף המעשה, שהיא בחינת פעל אלף כי א היא שתי יודין, וואו באמצע, שהיא בחינת פתח ואלו השני יודין, הם בחינת יו"ד בראש ויו"ד בסוף שהם בחינות כח ופעל הינו בחינת היו"ד של שם העצם שהוא שם הויה ברוך הוא שהוא יו"ד בראש שהוא בחינת מחשבה תחלה, בחינת כח והיו"ד השני היא בחינת יו"ד של הכנוי שהוא שם אדני שהוא יו"ד בסוף בחינת סוף מעשה, בחינת פעל ובתחלה שני יודי"ן אלו הם נקשרין יחד, ואין הבדל ביניהם כנ"ל ואחר כך כשמוציאין מכח אל הפעל, הם נפתחין ונבדלין כנ"ל וזה בחינת הואו שבתוך האלף שהוא בחינת פתח הינו מה שנפתחין ונבדלין אלו השני יודי"ן שהם בחינות כח ופעל כנ"ל. וזאת הואו שבתוך האלף הוא בחינת הואו אותיות שיש בין שני היודי"ן של שני השמות הנ"ל כזה, יאקדונקי כי יש שלש אותיות אצל היו"ד של שם העצם שהוא בחינת תחלת המחשבה וכן יש שלש אותיות אצל היו"ד של שם הכנוי שהוא בחינת סוף מעשה כי בכל דבר שבעולם יש שלש בחינות שהם מקום וציור וזמן, שהם בחינת שלש אותיות הנ"ל כגון כשאדם רוצה לבנות בית צריך לחשב באיזה מקום לבנותו, ובאיזה זמן, ובאיזה ציור יהיה נבנה הבית וכן בכל דבר שבעולם וכן אחר כך בסוף המעשה, דהינו כשעושה את הדבר יש גם כן שלש בחינות הנ"ל שהם מקום וציור וזמן וזה בחינות שלש אותיות שיש אצל יוד בראש, שהיא תחלת המחשבה וכן יש שלש אותיות אצל יוד בסוף שהיא בחינת סוף המעשה שהם בחינת הואו שבין שני היודין כנ"ל וזה בחינת שני הרוחות הנ"ל, שהם רוח דלעלא ורוח דלתתא כנ"ל שהם בחינת כח ופעל שבתחלה הם נקשרים יחד, ואחר כך נפתחין ונבדלין כנ"ל כי בחינת שתי הרוחות הנ"ל, נעשין על ידי המתקת חרון אף כי יש בחינת חרון אף אצל השם יתברך כביכול ואצל בני אדם וכשיש חרון אף, חס ושלום הוא בחינות עשן שיוצא מנחיריו (תהלים י"ח) : "עלה עשן באפו" וזה העשן מזיק לפרנסה [שעל ידה מוציאין מכח אל הפעל כי על ידי שיש לו פרנסה ואינו נצרך לבריות זוכה לאמת בחינות עלמא דאתי בבחינות: "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה אלקיו" שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כדלקמן] (משלי י) : "כעשן לעינים" (תהלים קמ"ה) : "עיני כל אליך ישברו" וכו כי כעס מזיק לפרנסה כמו שמובא במקום אחר שכעס מפסיד העשירות [עין לעיל בסימן נ"ט] וצריך לשבר ולהמתיק החרון אף דהינו להמתיק העשן ולבררו עד שיהיה נעשה ממנו בחינת רוח דהינו רוח אוירי, שנעשה מהתבררות העשן וזה הרוח שהוא המתקת העשן של החרון אף הוא בחינת משיח, בחינת (איכה ד) : "רוח אפינו משיח ה" וכל זמן שלא בא בחינת זה הרוח אל בחינת הידים עדין הוא קדם ההויה כי עקר ההויה, הוא בבחינת הידים שהם כלי העשיה ששם הוא עקר התגלות בחינת הרוח (תהלים ל"א) : "בידך אפקיד רוחי", ובבחינת (איוב י"ב) :"אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש" ואחר כך כשנתגלה הרוח בבחינת הידים עדין שני הרוחות הנ"ל, שהם בחינת כח ופעל בחינת שני הידים ימין ושמאל הם שניהם ביחד עדין דהינו שעדין לא נפתחו ונתפרדו הידים ששם התגלות שתי הרוחות כנ"ל כי עדין הכח והפעל נקשרים יחד, ואין הבדל ביניהם כלל ואזי אין נכר בין ימין לשמאל כנ"ל ואז עדין בחינת קדם הבריאה דהינו קדם שמוציאין מכח אל הפעל, שאז הן נקשרים יחד כנ"ל ואחר כך כשמוציאין מכח אל הפעל, אז הוא גמר הבריאה ואז נפתחין הידים ונכר בין ימין לשמאל בבחינת (ישעיה מ"ח) : "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" כי אז יש הפרש והכר בין הכח והפעל שהם בחינת שתי הידים, שתי הרוחות כנ"ל וכל זה נעשה על ידי המתקת החרון אף כנ"ל וזה בחינת אף ידי, אף דיקא כנ"ל וזה בחינת (תהלים קמ"ה) : "פותח את ידך" שהידים נפתחין ונכרין בין ימין לשמאל כנ"ל וזה את ידיך, בחינת שני יודי"ן הנ"ל (כמו שכתוב בזהר ובתקונים בהקדמה דף ז: ומובא ב"פרי עץ חיים בשער הזמירות פ"ה עין שם), אל תקרי ידך אלא יודיך כי הידים הם בחינת שני יודין הנ"ל שהם בחינת כח ופעל שזה בחינות שתי הידים ימין ושמאל כנ"ל וזהו פותח את ידך סופי תבות חתך כמובא הינו בחינת שהידים נפתחין ונחתכין, ונכר בין ימין לשמאל כנ"ל בחינת: אף ידי יסדה ארץ וכו כנ"ל וזה, חתך בגימטריא שתי פעמים רוח (כמובא ב"פרי עץ חיים שם) הינו בחינת שני הרוחות הנ"ל שהם בחינת שני היודין, שני הידים כנ"ל כשנפתחין ונחתכין כשמוציאין מכח אל הפעל כנ"ל וזהו פותח את וכו, בבחינת פתח הנ"ל וכל זה נעשה על ידי המתקות החרון אף בבחינת רוח אפינו משיח ה כנ"ל אפי, הינו בחינת רוח אפינו וכו הנ"ל כי על ידי בחינת רוח אפינו וכו, נפתחין ונחתכין הידים שהם בחינת שתי הרוחות כנ"ל. וכל המצוות והעברות תלויין גם כן בזה בבחינת התפתחות הידים הנ"ל, בחינת כח ופעל כנ"ל כי יש בהם גם כן שלש בחינות הנ"ל, שהם מקום וציור וזמן (אבות פרק ב) : הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה לידי עברה דיקא כי עקר העברה, חס ושלום, נעשה על ידי בחינות הידים הנ"ל ובתחלה העברה בכח שחושב לעשותה, חס ושלום ואחר כך כשמוציאה מכח אל הפעל ועושה אותה, חס ושלום אזי הוא רשע גמור, וחשוב כמת, כי רשעים בחייהן קרויין מתים (ברכות י"ח:) (תהלים פ"ח) : "כמו חללים שוכבי קבר" וכו, הינו הרשעים שהם בחייהן קרויים מתים וזהו מידך נגזרו, נגזרו לשון חת"ך, כמו שפרש רש"י הינו שהעברה נעשה על ידי בחינת חתוך הידים בחינת פותח את ידך סופי תבות חת"ך ומנפילת חתוך והתפתחות הידים אלו שבקדשה, נעשה העברה בבחינות והמה מידך נגזרו, לשון חת"ך כנ"ל ועל כן מועיל תשובה על עברה כי עקר התשובה היא חרטה שמתחרט על העברה בחינות (נדרים כ"ב:) : פתח חרטה שזה בחינות פתח כנ"ל בחינות פותח את ידך כנ"ל ג. ולהוציא מכח אל הפעל הוא על ידי שלמות הדבור וצריך שיהיו אותיות הדבור בשלמות וזה נעשה על ידי בחינות עלמא דאתי שעל ידי זה נשלמין אותיות הדבור כי לעתיד לבוא יהיה הדבור בשלמות כי אפלו העכו"ם יקראו את השם יתברך עם הדבור (צפניה ג) : "כי אז אהפך אל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה" וכו נמצא שיהיה להדבור שלמות כי עכשו הדבור חסר ואינו בשלמות מאחר שאין כל העולם קוראין להשם יתברך עם הדבור אבל לעתיד יקראו כלם להשם יתברך עם הדבור, אפלו עכו"ם ועל כן אז יהיה הדבור בשלמות, בחינת שפה ברורה מאחר שהכל יקראו להשם יתברך עם הדבור נמצא שיש להדבור שלמות וכל זה יהיה לעתיד כי עקר גדלתנו ותפארתנו יתגלה לעתיד לבוא שאז ידעו ויראו הכל את גדלתנו כי אז יראו הכל את גדלת ותפארת הצדיקים והכשרים אשריהם אשרי חלקם, "מה רב טובך הצפון להם" (תהלים ל"א) ולהפך מפלת הרשעים, כמה שכתוב (מלאכי ג) : "ועסותם רשעים" וכו כי אז יהיה יומא דדינא רבא שיהיה האדם נדון על כל מעשה על כל פרט ופרט ולא יותרו לו על שום דבר קטן כי אין שכחה לפניו יתברך, והכל יהיה נזכר לו אז (עיין קהלת י"ב כי את כל מעשה וגו ובתרגום שם ובחגיגה דף ה) ואזי כשיהיה מפלת הרשעים וישובו ויראו בין צדיק לרשע וכו [כמו שכתוב שם במלאכי: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו"] כי אז דיקא ביומא דדינא, יראו החלוק בין צדיק לרשע וכו ואזי יתהפכו כלם להשם יתברך על ידי זה, ויקראו כלם בשם ה בבחינות: "אז אהפך אל כל העמים" וכו כנ"ל ואזי יהיה הדבור בשלמות, בחינת שפה ברורה כנ"ל נמצא שעל ידי מפלת הרשעים שיהיה לעתיד על ידי זה יהיה נשלם הדבור אז כנ"ל אבל צריכין להמשיך בחינת עלמא דאתי גם בעולם הזה דהינו שיהיה מפלה לרשעים גם בעולם הזה וזה נעשה על ידי אמת ועקר האמת הוא, כשאין האדם נצרך לבריות כי כיון שנצרך האדם לבריות, משתנה פניו ככרום, לכמה גונין (ברכות ו:) כי מי שהוא נצרך לבריות, קשה לו מאד להתפלל ברבים וטוב ונוח לו להתפלל ביחיד כי ברבים נופלין עליו פניות גדולות ושקרים שעושה תנועות ושקרים בתפלתו בשביל בני אדם מאחר שהוא נצרך להם ואפלו מי שאין נצרך לבריות בשביל פרנסה כי מתפרנס משלו אף על פי כן יש שהוא נצרך לבריות בשביל כבוד, או בשביל דבר אחר דהינו שיש לו תאוה של כבוד וחשיבות וכיוצא נמצא שהוא נצרך לבריות, שהוא צריך לכבוד וחשיבות שלהם ואזי כשהוא נצרך לבריות באיזה בחינה יוכל לפל בשקר גדול בתפלתו דהינו לעשות תנועות בשקר בשביל בני אדם כנ"ל ויש מי שהוא איש כשר קצת, וירא את ה במקצת ומתביש בעיניו לעשות שקר מגנה בתפלתו בשביל אחרים ומתכון להתפלל באמת אבל האמת הוא הרבה מאד יותר מדי, וגם זה אינו אמת כי לא נמצא הרבה אמת כי האמת הוא רק אחד, כמו שמובא במקום אחר [לעיל בהתורה אמר רבי עקיבא בסימן נ"א] דהינו מחמת שהוא בוש בעיני עצמו להתפלל בשקר גמור כנ"ל על כן הוא רוצה לכסות על השקר, ולהלביש השקר באמת דהינו למשל, שחפץ לעשות איזהו תנועה או המחאת כף בשביל אחר אבל הוא מתביש בזה שיעשה שקר בתפלתו בשביל בני אדם על כן הוא גונב דעת עצמו ומסבב לו היצר הרע סבובים במחשבתו עד שנתגלגל הדבר במחשבתו שהוא צריך באמת לעשות תנועה זו בתפלתו או להכות כף אל כף דהינו שמוצא לעצמו איזה אמת שהוא צריך לעשות אותה התנועה בשביל אותו האמת נמצא שהוא מכסה השקר באמת נמצא שיש לו הרבה אמת יותר מדי כי העקר האמת אינו רק אחד דהינו להתפלל באמת לאמתו בשביל השם יתברך לבדו יש בזה כמה גונין וכמה מיני אמת שמוצא לעצמו לחפות על השקר וזהו כיון שנצרך האדם לבריות שאז נופלים עליו פניות ושקרים כנ"ל אזי משתנה פניו לכמה גונין פניו, זה בחינת האמת, שהוא בחינת פנים בחינת (תהלים כ"ד) "מבקשי פניך יעקב סלה", בחינת (מיכה ז) : "תתן אמת ליעקב" דהינו שהאמת שלו, שהוא בחינת פנים, נשתנה לכמה גונין דהינו שיש לו כמה מיני אמת, שמלביש בו השקר דהינו שמוצא לעצמו אמת, שכונתו בשביל כך, או בשביל כך נמצא שנשתנה הפנים שהוא אמת, לכמה גונין כי העקר האמת אינו אלא אחד כנ"ל וזה פרוש (תהלים קמ"ו) : "אהללה ה בחיי" הינו כשאין נצרך לבריות וזה בחיי, בחיי דיקא הינו שאני חי מחיים שלי, שאינו נצרך לחיות שום אדם כי הנצרך לבריות חייו אינם חיים (ביצה ל"ב:) הינו שאינם חיים שלו, כי הוא חי מאחרים אבל כשאיני נצרך לבריות ואני חי חיים שלי אזי אוכל להללו ולהתפלל לפניו באמת כנ"ל וזהו: "אהללה ה בחיי" דיקא כנ"ל וזהו (שם) : כיון שנצרך האדם לבריות עולם חשך בעדו וכו (עין למטה) וכשיש אמת אזי הוא מפלת הרשעים כי עקר מפלת הרשעים לעולם הבא, הוא על ידי האמת שיתגלה אז כמו שכתוב (משלי י"ב) "שפת אמת תכון לעד" כוננת לעד לא כתיב אלא תכון כי לעתיד לבוא יתגלה האמת כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (זהר תשּׂא קפ"ח: ובתקון ס"ג) ועל ידי האמת שיתגלה לעתיד על ידי זה יהיה מפלת הרשעים בבחינת (דברים ז) : "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו" פניו זה בחינת אמת כנ"ל שעל ידי זה, משלם לשונאיו ומאבידן מן העולם (מקץ דף קצ"ז) וכן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בגמרא (ערובין כ"ב) : שכביכול הם כמשּׂא על פניו כי הפנים שהוא בחינת האמת של השם יתברך אינו יכול לסבל את הרשעים וכשנתגלה בחינת הפנים, דהינו האמת, אזי הוא מפלת הרשעים כנ"ל ועל ידי זה יהיה מפלתם לעתיד, כי אז יתגלה האמת כנ"ל ועל כן כשזוכין לאמת בעולם הזה כנ"ל על ידי זה נתגלה בחינת הפנים כנ"ל ואזי ממשיכין בחינת עולם הבא בתוך העולם הזה ואזי נעשה מפלתם על ידי האמת גם בעולם הזה כמו שיהיה בעולם הבא כנ"ל ועל ידי זה ממשיכין שלמות אותיות הדבור שיהיה לעתיד בחינת שפה ברורה בתוך העולם הזה כי בחינת שפה ברורה נעשה על ידי מפלתם שעל ידי זה נתהפכין כלם אל השם יתברך כנ"ל וזה בחינת (ישעיה נ"ח) : "ודבר דבר", הנאמר בשבת הינו שצריך להמשיך בחינות דבור של שבת שהוא בחינות עלמא דאתי בתוך הדבור של עולם הזה להשלים הדבור בעולם הזה כי עקר שלמות הדבור הוא מבחינות שבת כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קי"ג:) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חל כי בשבת הוא שלמות הדבור כי שבת הוא בחינות עולם הבא כנ"ל וצריך להמשיך דבור של שבת בתוך הדבור של חל כנ"ל וזהו בחינת אל הויה ביצירה (פע"ח שער הזמירות בכוונות הללי נפשי) שעל ידי בחינת אל, שהוא בחינת אמת, בחינת (במדבר כ"ג) : "לא איש אל ויכזב" שהוא בחינת יעקב, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מגלה י"ח) מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב אל שנאמר: "ויקרא לו אל אלקי" וכו כי יעקב בחינת אמת כנ"ל וזה האמת שהוא בחינות עלמא דאתי, תלוי בפרנסה כי כשיש לו פרנסה ואין נצרך לבריות, יוכל להתפלל באמת כנ"ל (תהלים קמ"ו) : "אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה אלקיו" כי כששּׂברו על ה אלקיו, ואין נצרך לבריות, אזי אל יעקב בעזרו כי אל יעקב הוא בחינת אמת כנ"ל ואזי כשזוכין להמשיך בחינות עלמא דאתי, בחינות אמת, בחינות פנים בתוך העולם הזה אזי נעשה מפלת הרשעים כנ"ל וזה בחינת הויה במלוי ההין כי הי היא בחינת שלום שכר כמה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין כ"א) על פסוק (יחזקאל ב) : "הגה והי" והי זה שלום שכר לרשעים בעולם הבא וזה בחינת אל הויה דהינו אל שהוא בחינות אמת שעל ידו נעשה שלום שכר לרשעים שהוא בחינות הויה במלוי ההין כנ"ל צריך להמשיכה בתוך העולם הזה שהוא בחינות ודבר דבר להמשיך דבור של שבת בתוך ימי החל כנ"ל שהם בחינות יצירה (תהלים קל"ט) : "ימים יצרו ולא אחד בהם" דהינו שימי החל הם בחינות יצירה כשאין אחד בהם שהוא בחינות שבת וצריך להמשיך לבחינות יצירה, שהוא בחינת ימי החל את בחינות אל הויה, שהוא בחינות עלמא דאתי, בחינות שבת (פתח אליהו) מלכות פה, שעל ידי זה נשלמים אותיות הדבור כנ"ל ד. וכשנשלמין אותיות הדבור כנ"ל צריך לראות להוציא הדבור בשלמות כי לפעמים נתחבין אותיות הדבור במצר הגרון ואי אפשר להוציא הדבור בשלמות שזה בחינות מה שקורין בלשון אשכנז היזריק וצריך לראות להוציא הדבור ממצר הגרון, שיוכל לדבר בשלמות דהינו להמשיך נקדות אל האותיות כי בלא נקדות אי אפשר לדבר שום אות, כידוע בחוש ואזי כשממשיכין נקדות אל האותיות, ומוציאין הדבור בשלמות אזי יכולין להוציא מכח אל הפעל כי כל המחשבות שיש לאדם, כלם באים בתוך הדבור כדאיתא בזהר (עיין אד"ז רצ"ד) רחושי מרחשן שפותה ואף שאין האדם מרגיש זאת, אף על פי כן הוא בדקות גדול כי כל מחשבה שבעולם שיש לאדם כלם מכרחים לבוא בתוך הדבור בשעת המחשבה רק שהוא בדקות מאד ולכן כל עשיה שעושה האדם צריכה לבוא בתחלה בתוך הדבור כי כל הדברים צריכין לבוא בבחינות מחשבה דבור ומעשה נמצא שעל ידי הדבור, נגמר המעשה ויוצא מכח אל הפעל כי קדם שיוצא המעשה מכח אל הפעל צריכה לבוא תחלה בבחינות דבור על כן כדי להוציא מכח אל הפעל, צריכין להשלים אותיות הדבור כנ"ל ולהוציא הדבור בשלמות ממצר הגרון דהינו להמשיך בחינות נקדות אל האותיות ואזי כשיוצא הדבור בשלמות, יוצא הדבר מכח אל הפעל כנ"ל. ולהמשיך נקדות אל האותיות הוא על ידי החשק והכסופין שחושקין לעשות המצוה או שאר דבר שבקדשה שאיש ישראלי חושק לעשות (שיר השירים א) : "נקדות הכסף", שעל ידי הכסופין והחשק נעשין נקדות כי אי אפשר לעשות שום דבר כי אם על ידי חשק דהינו למשל כשמדבר איזה דבור, צריך שיהיה לו מתחלה חשק לדבר וכן כשעושה איזה פעלה, אם לא היה לו חשק מתחלה לעשותה בודאי לא היה עושה אותה ועל כן כל דבר שבקדשה שהאדם צריך לעשות כגון לנסע להצדיק, או שאר דבר שבקדשה שהאדם צריך לעשות נותנין לו מתחלה חשק כדי שעל ידי זה יעשה הדבר ועקר גדל החשק נעשה על ידי המניעה שמזמינין לו כי כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו שכל יהדותו תלוי בזה כגון לנסע לצדיק אמתי אזי מזמינין לו מניעה וזאת המניעה היא בשביל החשק כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר לעשות אותו הדבר כי על ידי המניעה שמונעין את האדם מן הדבר על ידי זה נעשה התגברות החשק מאד כמו למשל כשמראין לקטן דבר הנחמד לו ותכף ומיד חוטפין ממנו ומחביאין ממנו אזי הוא רודף מאד אחר האדם, ומבקש וחושק מאד לאותו הדבר נמצא שעקר החשק נעשה על ידי שחטפו ממנו והחביאו את הדבר כמו כן מונעין את האדם במניעות מהדבר הצריך לו כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר (משלי ט) : "ולחם סתרים ינעם" שכל מה שהדבר נמנע ונסתר מן האדם ביותר הוא חושק אליו ונעים לו ביותר שמזה בא תאוות והתגברות החשק אל עברה, חס ושלום, רחמנא לצלן כי מחמת שהעברה נמנעת מאד מן האדם כי אנו מצוים ומזהרים ומפקדים עליה שלא לעשותה נמצא שהיא נמנעת מאד מאתנו על כן יש התגברות החשק אליה כנ"ל, בבחינות "ולחם סתרים ינעם" כמו כן בקדשה, כשיש מניעה לאדם החשק מתגבר ביותר וכל מה שהדבר הנחשק גדול ביותר, המניעה יותר גדולה כי יש חשק וחושק ונחשק דהינו האדם החושק והדבר הנחשק והחשק שחושקין לדבר הנחשק וכפי מעלת הנחשק כן צריך להיות גדל החשק ועל כן כשהנחשק גדול מאד נמצא שצריך שיהיה לו חשק גדול מאד אזי יש לו מניעה גדולה ביותר שעל ידי זה החשק גדול ביותר כי כל מה שהמניעה יותר גדול החשק מתגבר ביותר כנ"ל ועל כן ראוי לאדם לדעת כשיש לו מניעות גדולות מאד מאיזה דבר שבקדשה ידע ויבין מזה, שזה הדבר שרוצה לעשות הוא נחשק גדול מאד, ודבר יקר מאד שמחמת זה המניעה גדולה מאד כנ"ל ובפרט כשרוצה לנסע לצדיק האמת כי יש צדיקים הרבה אבל יש בחינות נקדות האמת בין הצדיקים שכשרוצים להתקרב אליו, שבזה תלוי הכל אזי יש להאדם מניעות גדולות רבות מאד ומזה בעצמו יבין האדם גדל מעלת הנחשק כנ"ל. והנה הכלל, שכל המניעות הם רק בשביל החשק כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק גדול ביותר כנ"ל ועל כן כשאדם חושק ביותר בודאי יוכל לעשות הדבר ויוכל להוציאו מכח אל הפעל כי על ידי החשק נעשין נקדות שעל ידי זה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל כי החשק משבר המניעה כי עקר המניעה אינו אלא בשביל החשק כנ"ל ועל כן כשאדם חושק ביותר כפי המניעה, ממילא נשבר המניעה וזה בחינת ט נקדין (עיין בהקדמת התיקונים ובתיקון י"ח) כי הנקדות הם בחינות רקיעין, שהם בחינות מניעות כי המניעה היא בחינת רקיע, שהיא בחינת מסך שמפריש ומסך לפני האדם, ומונעו מן הדבר כמו שכתוב (בראשית א) : "יהי רקיע ויהי מבדיל" שהרקיע הוא בחינת מניעה שמפריש ומבדיל בין החושק והנחשק ועל כן גם הארץ נקראת רקיע כמה שכתוב (תהלים קל"ו) : "לרוקע הארץ על המים" כי גם הארץ היא שטח המבדיל ומפריש ועל כן הט נקדין הם בחינת ט רקיעין כי הנקדות נעשין על ידי החשק כנ"ל ועקר החשק על ידי המניעה, שהיא בחינת רקיע כנ"ל ויש ט נקדין, ט רקיעין כי יש כמה בחינות בהנחשק כי יש נחשק למעלה מנחשק ולפי גדל מעלות הנחשק, כן צריך להיות גדל החשק ועל כן יש לו מניעה גדולה כנ"ל שעל ידי זה נעשה הנקדה כנ"ל וזה בחינת תשע נקדין, תשעה רקיעין שהם מקמץ עד שורק שהם נקדה למעלה מנקדה רקיע למעלה מרקיע דהינו נחשק למעלה מנחשק שלפי גדל הנחשק, צריך שיהיה גדל החשק שהיא בחינת הנקדה, שהיא בחינת רקיע כי הנקדה נעשית על ידי הרקיע, שהוא בחינת מניעה כנ"ל עד שיש נחשק שהוא בחינת קמץ, קמיץ וסתים שהוא בחינת נקדות קמץ שהוא למעלה מכל הנקדות כי הנחשק קמיץ וסתים מאד וכלל הדברים האלה, שכל מה שהאדם חושק באמת בודאי יוכל לגמרו ולהוציאו מכח אל הפעל ולא יוכל למנעו מזה שום מניעה ואנס רק צריך שיהיה החשק גדול מאד, כפי מעלת הנחשק וזה יוכל להבין מהמניעה בעצמה שכשרואה המניעה מתגברת ומשתטחת ועומדת לפניו, ומונעת אותו מאד ידע ויבין מזה שהנחשק גדול מאד כנ"ל שיהיה לו חשק גדול מאד מאד, כפי הנחשק, וכפי המניעה כנ"ל ואז בודאי יוכל לגמרו כנ"ל. כי אין להאדם לפטר את עצמו ולמצא לעצמו תרוץ, על ידי המניעה לומר שהוא חפץ לעשות אותו הדבר רק שאי אפשר לו מחמת המניעה והאנס ועל כן יהיה נחשב לו כאלו עשאה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ו) : חשב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, כאלו עשאה כי באמת בודאי כשיש לו אנס, נחשב כאלו עשאה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה אבל כל זה נאמר על מי שרוצה לצאת בזה אזי יוצא בה כי מה לו לעשות כי יש לו אנס אבל מי שאינו רוצה לצאת רק שהוא רוצה המצוה בעצמה או הדבר שבקדשה שרוצה לעשות, הוא חפץ בהדבר עצמו אם כן מה מועיל לו, מה שמקלין לו שנחשב כאלו עשאה כי אינו מקרר דעתו כלל בזה כי הוא תאב וחפץ ומתגעגע מאד, לעשות המצוה בעצמה ולא לצאת עם ה"כאלו, שנחשב כאלו עשאה" כי באמת ראוי לאיש ישראלי שיגמר חפצו ורצונו בכל דבר שבקדשה מכח אל הפעל. ואזי, כשחושק מאד באמת ואינו מקרר דעתו כלל במה שנחשב עליו כאלו עשאה אזי בודאי יגמר הדבר ויוציאו מכח אל הפעל וישבר ויבטל כל המניעות ואנסים כי הם לא באו רק בשביל החשק וכשיש לו החשק הראוי לאותו המניעה, כפי גדל מעלת הנחשק אזי ממילא נתבטל האנס והמניעה כנ"ל וזה בחינת (דברים כ"ו) : "וירד מצרימה אנוס על פי הדבור" (הגדה של פסח) שכשהדבור יורד במצר הגרון, שזה בחינת גלות מצרים אזי הוא אנוס על פי הדבור הינו, שיש לו אנס ומניעה על ידי שאין נקדות להאותיות, ואינו יכול להוציאו ממצר הגרון שמזה באין כל המניעות ואנסין כנ"ל וזהו בחינת אנוס על פי הדבור שעל ידי שאין הדבור בשלמות על ידי זה הוא אנוס כנ"ל וזהו (ביצה ל"ב:) : כיון שנצרך לבריות עולם חשך בעדו חשך לשון מניעה, כמו שכתוב (בראשית ל"ט) : "ולא חשך ממני, ולא חשכת את בנך" וכו (שם כ"ב) הינו כשנצרך לבריות, אזי יש לו מניעות וזה עולם חשך בעדו הינו כשהוא בין העולם אזי יש לו מניעות וקשה לו להתפלל באמת כנ"ל כי כשנצרך לבריות נוח וטוב לו יותר להתפלל ביחיד כנ"ל אבל מי שאינו נצרך לבריות, שאינו צריך להם לשום דבר יוכל לעמד בין אלפים אנשים להתפלל באמת להשם יתברך לבדו מאחר שאין נצרך לשום בריה לא לפרנסה, ולא לכבוד, ולא לשום דבר, רק "שברו על ה אלקיו" וזה סוד (ברכות י"ח:) : מעשה בחסיד אחד שהקניטתו אשתו והלך ולן וכו ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו וספורם היה על אודות פרנסה, כמובא שם בגמרא שהקניטתו, זה בחינת החרון אף שתי רוחות זה בחינת שתי רוחות הנ"ל הנעשין על ידי המתקת החרון אף דהינו כשמוציאין מכח אל הפעל כנ"ל וזה תלוי בבחינת פרנסה שעל ידה מוציאין מכח אל הפעל כנ"ל. ולא גלה יותר, איך כל התורה הזאת מרמזת במאמר זה