ויאמר בעז אל רות, הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר וגם לא תעבורי מזה וכו עיניך בשּׂדה אשר יקצרון, והלכת אחריהן הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך וצמת, והלכת אל הכלים ושתית, מאשר ישאבון הנערים (רות ב) א. דע כי יש שדה, ושם גדלים אילנות ועשבים יפים ונאים מאד וגדל יקר יפי השּׂדה וגדוליו אי אפשר לספר, אשרי עין ראתה זאת ו אילנות ועשבים, הם בחינת נשמות קדושות הגדלים שם ו יש כמה וכמה נשמות ערמות, שהם נעים ונדים מחוץ לשּׂדה וממתינים ומצפים על תקון, שיוכלו לשוב ולכנס אל מקומם וגם אפלו נשמה גדולה, שבה תלויים כמה נשמות לפעמים כשהיא יוצאת לחוץ קשה לה לחזר לשם והם כלם מבקשים ומצפים על בעל השּׂדה שיוכל להתעסק בצרך תקונם ו יש נשמה, שתקונה על ידי מיתה של אחד או על ידי מצוה ועבודה של אחד. ו מי שרוצה לחגר מתניו להכניס עצמו להיות הוא הבעל השּׂדה צריך להיות איש אמוד ותקיף, וגבור חיל, וחכם, וצדיק גדול מאד כי צריך להיות אדם גדול ומפלג במעלה מאד ויש אחד, שאינו יכול לגמר הענין כי אם עם מיתתו ואפלו לזה צריך להיות גדול מאד כי יש כמה וכמה גדולים שאפלו עם מיתתם לא יועילו רק אם יש אדם גדול ומפלג במעלה מאד מאד יכול לגמר מה שצריך בחיים חיותו כי הרבה יסורין ודברים קשים עוברין עליו אך על ידי גדלותו ומעלתו עובר על כלם ועושה פעלות השּׂדה כמו שצריך ו כשזוכה לתקן הנשמות ולהכניסם אזי טוב ויפה מאד להתפלל כי אזי התפלה על תקונה וזה הבעל השּׂדה הוא משגיח ומשתדל תמיד להשקות האילנות ולגדלם ובשאר תקוני השּׂדה ולהרחיק האילנות זה מזה הרחקה הראוי שלא יכחיש אחד את חברו כי לפעמים צריך להראות למקרב גדול הרחקה גדולה כדי שלא יכחיש את חברו ב. ודע, שכשהנשמות עושין פרות שעושין רצונו של מקום אזי מאירין עיני בעל השּׂדה ויכולין להיות צופין ורואין במקום שצריך (במדבר כ"ג) : "שדה צופים" אבל כשאין עושין רצונו יתברך חס ושלום אזי נתחשכים עיניו, חס ושלום (אהלות פרק י"ח מעד קטן ה: עין שם) כי בכי הוא קלקול הראות, כמו שכתוב (קהלת י"ב) : "ושבו העבים אחר הגשם" ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א:) : זה הראות שהולך אחר הבכי וכשעיניו מאירות וצופות, בבחינות שדה צופים הנ"ל אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, להביאו אל התכלית הינו שיכול להסתכל בהדבור של כל אחד אם אינו על תקונו בשלמות מחמת שרחוק מהתכלית עדין אזי הוא מביאו אל התכלית ואז הדבור כהגן בשלמות כי כל דבור ודבור הוא עולם מלא ו כשאדם עומד להתפלל, ומדבר דבורי התפלה אזי הוא מלקט ציצים ופרחים ושושנים נאים כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת עד שעושה אגדה אחת ואחר כך מלקט עוד אחת לאחת ועושה אגדה אחרת ומחברם יחד וכן הולך ומלקט ומקבץ כמה וכמה אגדות יפים ונאים כמו כן הוא הולך בתפלה מאות לאות עד שמתחברים כמה אותיות ונעשה מהם דבור וכן עושה בתבות שלמות ואחר כך נתחברין שתי התבות ואחר כך הולך ומלקט יותר, עד שגומר ברכה אחת ואחר כך מלקט יותר ויותר והולך מאבות לגבורות, ומגבורות לקדשות וכן הולך להלן יותר מי יפאר גדל פאר הלקוטים והקבוצים שאדם מלקט ומקבץ בדבורי התפלה וכשהדבור יוצא, ו הדבור הוא יוצא מהנפש כמו שכתוב (בראשית ב) : "ויהי האדם לנפש חיה" ותרגומו: לרוח ממללא והדבור בא ונשמע לאזניו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ט"ו) השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך אזי הדבור מבקש ומתחנן מהנפש, לבל תפרד ממנו ותכף כשיוצא אות ראשונה, כגון אות בי"ת מתבת ברוך אזי מבקש ומתחנן מהנפש לבל תפרד ממנו כי איך תוכל להתפרד ממני לגדל ההתקשרות והאהבה שיש בינינו כי אתה רואה את יקר יפיי וזיוי והדרי ותפארתי ואיך תוכל לנתק עצמך ממני ולפרד מאתי הן אמת, שאתה צריך לילך יותר כדי ללקט עוד סגלות יקרות וחמודות גדולות אבל איך תוכל לפרד ממני ולשכח אותי על כל פנים תראה שבכל מקום שתלך ותבוא לשם לא תשכח אותי, ולא תפרד ממני מכל שכן כשגומר תבה אחת אזי כל התבה מבקשת כל הנ"ל ומלפפת ומחבקת אותו ואינה מנחת אותו לילך מאתה כנ"ל ובאמת הוא צריך ומכרח לדבר עוד הרבה דבורים וכמה ברכות וענינים עד גמר התפלה על כן הכלל ש צריך לעשות אחד מכל התפלה כלה ובכל דבור שמדבר, יהיה נמצא שם כל הדבורים של התפלה ומהתחלת התפלה עד הסוף יהיה הכל אחד וכשעומד בהדבור האחרון של התפלה יהיה עדין עומד בתבה ראשונה של התפלה כדי שעל ידי זה יוכל להתפלל כל התפלה כלה ואף על פי כן לא יתפרד אפלו מאות ראשונה של התפלה ג. ודע, שבחינה זו, הינו בחינת אחד זה הוא בחינת התכלית (זכריה י"ד) : "ביום ההוא יהיה ה אחד ושמו אחד" וביום ההוא, הינו התכלית והוא בחינת כלו טוב כי אחד הוא כלו טוב כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (פסחים נ) על פסוק זה "ביום ההוא יהיה ה אחד" וכו, אטו האדנא לאו אחד הוא אלא האדנא מברכין על הרעה: דין אמת, ועל הטובה: הטוב והמיטיב אבל לעתיד יברכו על הכל הטוב והמיטיב נמצא, ש בחינת אחד הוא התכלית והוא כלו טוב כי התכלית הוא כלו טוב כי אפלו כל הצרות והיסורין והרעות העוברין על האדם, חס ושלום אם יסתכל על התכלית, בודאי אינם רעות כלל רק טובות גדולות כי בודאי כל היסורין באים בכונה מהשם יתברך לטובתו אם להזכירו שישוב בתשובה, אם למרק עוונותיו ואם כן היסורין הם טובות גדולות כי כונת השם יתברך הוא בודאי רק לטובה נמצא, ש בכל הרעות והיסורין שיש לאדם, חס ושלום אם יסתכל על התכלית, הינו כונת השם יתברך לא יהיה לו יסורין כלל רק אדרבא יתמלא שמחה, מגדל רב הטובה שיסתכל בתכלית היסורין הללו כי התכלית הוא כלו טוב כלו אחד כנ"ל ו באמת אין שום רע בעולם, רק כלו טוב אך עקר הצער שיש לאדם מהיסורין שעוברים עליו, חס ושלום הוא רק מחמת שלוקחין מהאדם הדעת עד שאין יכול להסתכל על התכלית, שהוא כלו טוב ואז מרגיש צער וכאב היסורין כי כשיש לו דעת, ומסתכל על התכלית אינו מרגיש כלל הצער של היסורין כנ"ל ו בזה תבין דבר נעלם ונסתר מה שנטבע בנפש האדם כשיש לו יסורין גדולים רחמנא לצלן כגון למשל כשחותכין איזה איבר לאדם, חס ושלום אזי סותם ועוצם את עיניו בחזק כי זה אנו רואים בחוש כשאדם רוצה להסתכל על דבר שהוא רחוק ממנו אזי סותם את עיניו ומצמצם ומכוץ הראות כדי לכון הראות אל הדבר הרחוק שרוצה לראות וזה מחמת כי הראות הוא משרת ושליח של המח להביא הדבר שרואה לתוך המח כי עקר הראיה היא הידיעה דהינו לידע מהות הדבר שרואה והידיעה היא במח ו כשרוצה המח לידע זה הדבר שעומד כנגדו אזי הוא שולח את הראות והראות הולך ורואה הדבר ומביאו לתוך המח ואז יודע מה שרואה ועל כן, כשמעבירין דבר לפני אדם במהירות גדול אינו יודע מהות הדבר אף שבאמת ראה הדבר בעיניו ממש עם כל זה מחמת המהירות לא היה פנאי להביא הדבר לתוך המח ועל כן כשהדבר רחוק ממנו אין כח בהראות לילך לשם ולהביאו לתוך המח מחמת שהדברים אחרים שרואה מן הצד מבלבלים אותו וכן מחמת הפזור שנתפזר הראות על ידי זה הוא נקלש ואין בו כח להביא הדבר שרואה לתוך המח על כן צריך לסתם את עיניו, ולצמצם הראות ולכונו אל הדבר שצריך, כדי שלא יבלבלו דברים אחרים וגם כדי שיתחזק כח הראות, ולא יהיה קלוש ואז יוכל לראות הדבר הרחוק כנ"ל כמו כן כשרוצים להסתכל על התכלית שהוא כלו טוב, כלו אחד צריך לסתם את עיניו, ולכון ההסתכלות אל התכלית כי אור התכלית הזה היא רחוקה מהאדם ואי אפשר לראותו כי אם בסתימו דעינין שצריך לסתם את העינים לגמרי, ולסגרם בחזקה מאד אף גם לדחקם בהאצבע, כדי לסתמם לגמרי ואז יוכל להסתכל על התכלית הזה הינו ש צריך לסתם את עיניו מחזו דהאי עלמא לגמרי להעלים עיניו ולסגרם מאד לבלי להסתכל כלל על תאוות עולם הזה והבליו ואז יוכל לראות ולהשּׂיג אור התכלית הזה, שכלו טוב ואז יתבטלו היסורין כנ"ל כי עקר היסורין מחמת שרחוק מהתכלית כנ"ל ו על כן נטבע בנפש האדם לסתם עיניו בשעת יסורין כנ"ל כדי לברח מהיסורין ולבטלם על ידי ההסתכלות על התכלית, שהוא כלו טוב ש ההסתכלות הזאת אי אפשר כי אם על ידי סתימת העינים כנ"ל ו אף שהאדם אינו יודע כלום מה הוא עושה אף על פי כן הנפש יודעת הכל ועל כן מטבעה לסתם העינים בשעת יסורין כנ"ל. ד. והנה באמת, בשעת בטול שנתבטל אל התכלית שהוא כלו טוב כלו אחד אזי באמת נתבטלין היסורין כנ"ל אך אי אפשר להיות תמיד קבוע בבחינות הבטול כי אם כן יצא מגדר אנושי ועל כן מכרח שיהיה הבטול בבחינות רצוא ושוב על כן כשחוזר השּׂכל מהבטול אל המח, שהוא כלי השּׂכל אזי אי אפשר להמחין, שהם הכלים לקבל זה השּׂכל של בחינות בטול כי הוא בחינות אין סוף שהוא בחינות התכלית, שהוא כלו אחד, כלו טוב ומחמת זה מרגיש המח הצער של היסורין כי עקר ההרגשה של כל היסורין והכאבים חס ושלום, הוא בהמח כי מהמח יוצאין צנורות לכל האיברים כלם ועל ידי זה מרגיש המח הכאב באיזו איבר שהוא. ודע שאחר כך כשחוזר מהבטול אל הכלים, דהינו המחין אזי מתגברין היסורין ביותר ממה שהיו מקדם כדרך שני אנשים שמתאבקים ונלחמים ונתגברים זה כנגד זה שכשאחד רואה שחברו מתגבר עליו אזי הוא מתחזק מאד, ומתגבר ביותר כמו כן כשרואין הבעלי דינים שהוא רוצה להתגבר על היסורין ולבטלם על ידי הבטול אל התכלית כנ"ל אזי הם מתחזקים ומתגברים ביותר ועל כן אחר כך כששב מהבטול אזי היסורין הם גדולים יותר מקדם כי הם מתגברים כנגדו מחמת שרוצה לברח מהם וכנ"ל. אך אחר כך מקלים היסורין ומתנחמין עליהם על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי היסורין כי על ידי היסורין בא לבחינת בטול כנ"ל ואחר כך, אף על פי ששב מהבטול אף על פי כן מהרשימו שנשאר מהבטול על ידי זה נעשה התחדשות התורה כי על ידי הבטול שנתבטל אל התכלית והשּׂיג שכל היסורין הם טובות גדולות מאד על ידי זה נתמלא שמחה ו השּׂמחה הוא כלי אל חדושין דאוריתא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת פ"ח) : בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, ירדו ששים רבוא מלאכים, ונתנו שני כתרים בראש כל אחד וכשחטאו וכו ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לנו, שנאמר "ושמחת עולם על ראשם" נמצא ש השּׂמחה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת קבלת התורה ו על ידי התחדשות התורה שזוכין על ידי הרשימו של הבטול כנ"ל על ידי זה מקררין היסורין אחר כך כי על ידי זה מכבין צמאון הנפש כי הרגשת היסורין הוא בחינת צמאון הנפש כי צמאון הוא על ידי מליחות ומליחות הוא בחינת יסורין כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה).נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין כי הנפש היא בת השּׂכל כי עקר גדול הנפש, הוא על ידי השּׂכל שמגדלה ומתקנה וכמו שכתוב (משלי י"ט) : "גם בלא דעת נפש לא טוב" ו כשהשּׂכל בשלמות, אזי הוא עושה פרות אבל כשנפגם השּׂכל, אזי הוא בחינת "ארץ פרי למלחה" (תהלים ק"ז) והמליחות, הוא בחינת היסורין שמרגישין על ידי שאין השּׂכל בשלמות כנ"ל והוא בחינת צמאון הנפש כנ"ל ו על ידי ההתחדשות התורה הנ"ל על ידי זה מקררין היסורין ומכבין הצמאון, בבחינות (ישעיה נ"ה) : "הוי כל צמא לכו למים" (תהלים צ"ד) : "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו" כי על ידי היסורין, זוכה להתחדשות התורה כנ"ל וזה סימן שפעל על ידי היסורין וקבלם כראוי כשזוכה אחר כך לחדושין דאוריתא שזה סימן שזכה לבחינות בטול אל התכלית על ידי היסורין ועל ידי זה זכה לחדושין דאוריתא, על ידי הרשימו כנ"ל. והבעל השּׂדה הנ"ל, כשעיניו מאירות, בבחינות "שדה צופים" אזי יכול להסתכל בכל אחד ואחד, אם הוא קרוב אל התכלית וכשרואה באחד שרחוק מהתכלית אזי אין תפלתו עדין בשלמות כראוי כנ"ל כי אינו יכול לעשות אחד מכל התפלה וכשעומד בסוף התבה, שוכח תחלת התבה ואינו יכול לכלל תפלתו בבחינות אחד כנ"ל והבעל השּׂדה הנ"ל, מסתכל בו ומביאו אל התכלית, שהוא כלו אחד כנ"ל ואזי יכול לעשות אחד מכל התפלה ואף על פי שעומד בסוף התפלה, עדין הוא עומד בתחלת התבה של תחלת התפלה כנ"ל וזה בחינות (שבת ק"ד) : מנצפ"ך צופים אמרו ומסיק שם, שהצופים תקנו, הי בתחלת תבה והי בסוף תבה צופים, זה בחינות הבעל השּׂדה כשעיניו בבחינות שדה צופים כנ"ל אזי יכול לתקן ולהסתכל על אותם שהם סמוכים אל התכלית וכשעומדים בסוף התפלה עדין הם בתחלת התבה כנ"ל ועל אותם שהם רחוקים מהתכלית, והם בחינות סוף תבה כי כשהם בסוף התבה, הם בסוף התבה ממש כנ"ל והצופים מתקנים אותם, ומביאים אותם אל התכלית כנ"ל וזה בחינות שכחום וחזרו ויסדום הינו ש מחמת שהם רחוקים מהתכלית שכחו תחלת התבה כי אינם כוללים תפלתם בבחינת אחד כנ"ל וחזרו ויסדום ותקנו אותם, שיהיה כלו אחד כנ"ל וזה פרוש, ויאמר בעז אל רות הוא השּׂכל, כמו שכתוב (קהלת ז) "החכמה תעז לחכם" רות היא בחינת הנפש, שממנה יוצא הדבור של התפלות והשירות והתשבחות כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז:) למה נקרא שמה רות שממנה יצא דוד שרוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות הלוא שמעת בתי כי הנפש היא בת השּׂכל כנ"ל הלוא שמעת, הינו השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך הינו הטה אזניך ושמע בקשת הדבור ותחנוניו שמבקש ומתחנן לבל תתפרד ממנו כנ"ל וזהו אל תלכי ללקט בשדה אחר כנ"ל כי כל האותיות והדבורים הם לקוטים יקרים שמלקטים בשדות עליונים כנ"ל והדבור מבקש מהנפש, לבל תלך מאתו ללקט לקוטים אחרים כנ"ל אך זה אי אפשר כי צריך לילך וללקט יותר כנ"ל אך וגם ולא תעבורי מזה הינו שאפלו כשתלך לתבה אחרת אל תעבר מתבה ראשונה כנ"ל וזה נעשה, על ידי שזוכה אל התכלית כנ"ל עיניך בשּׂדה אשר יקצרון הינו בחינת ה הסתכלות על התכלית כי הקצירה היא תכלית החרישה והזריעה הלוא צויתי את הנערים לבלתי נגעך זה בחינת סתימת העינים, שצריך לסוגרם ולחבר הראות, לכונו אל התכלית כנ"ל כי בלא זה אי אפשר להסתכל על התכלית כנ"ל וזה "הלוא צויתי את הנערים", לשון צותא והתחברות שצריך לצות ולחבר הראות כנ"ל ו העינים נקראים נערים, כי הם משרתי השּׂכל כנ"ל כי הראות הוא שליח ומשרת להשּׂכל כנ"ל וזהו לבלתי נגעך בחינת נגעי הנפש כי כשהראות נתפזר, ורואה כל מה שלפניו הינו שאינו סותם וסוגר עיניו מחזו דהאי עלמא כנ"ל זהו בחינת נגעי הנפש וצריך לצות ולחבר את הנערים, דהינו הראות לבלי להסתכל מן הצד על הבלי עולם הזה לבלתי לנגע את הנפש ואז יוכל להסתכל על התכלית כנ"ל ואזי על ידי ההסתכלות על התכלית, נתבטלין כל היסורין כנ"ל אך אחר כך כששב מהבטול מתגברין היסורין ביותר כנ"ל שזה בחינת צמאון הנפש כנ"ל וזה, וצמית והלכת אל הכלים ושתית מאשר ישאבון הנערים כי לכבות הצמאון הוא על ידי התחדשות התורה שמקבלין המחין, שהם הכלים של השּׂכל על ידי הרשימו שנשאר מהבטול כנ"ל ומשם שותה הנפש לכבות צמאונה כנ"ל ושתית מאשר ישאבון הנערים כי הנערים שהם עיני השּׂכל הם שואבין התחדשות התורה מהרשימו שנשאר מההסתכלות על התכלית כנ"ל ועל ידי זה נתבטלין היסורין אחר כך, ומכבין צמאון הנפש כנ"ל ו זה בחינת הגן עדן, בחינת משה ואהרן גן, הוא בחינת הנפש, בחינת (ירמיה ל"א) : "והיתה נפשם כגן רוה" עדן, הוא בחינת התכלית (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה ברכות ל"ד:) בחינת בטול כנ"ל וזה בחינת (תענית לא) : עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא, וכל אחד מראה באצבעו וכו מחול, זה בחינת השּׂמחה, שהיא כלי לקבלת התורה כנ"ל וכל זה על ידי הבטול שעל ידי הזריחה של הרשימו מן הבטול משם באה התורה, על ידי הכלים, כמו שמובא שם וזה בחינת מראה באצבעו מראה, זה בחינת המראה והזריחה של הרשימו שמשם באה התורה וזה בחינת מראה באצבעו בחינת התורה, שהיא בחינות (שמות ל"א) : "אצבע אלקים"