[לשון רבנו זכרונו לברכה] ויסב אלקים את העם וכו (שמות י"ג) [עיין התורה הזאת בנוסח אחר מכת"י רבינו ז"ל בעצמו] א. דע, שעל ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה אפין באפין בבחינת (רות ב) : "ויאמר בעז לרות לעת האכל גשי הלם" לעת האכל דיקא הינו על ידי האכילה גשי הלם דא יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה בחינת (בראשית מ"ד) : "ויגש אליו יהודא" דא תקרבתא מלכא במלכא (זהר ויגש דף ר"ו, ועין שם בפרוש הרמ"ז) רק האכילה צריך להיות מאוכל אחר שנתברר, ואין בו שום תערובות כי מאכל שיש בו תערובות, על ידי מאכל כזה, יוכל האדם לחטוא ב. והברור של המאכלים, הוא על ידי אמונה כי האמת, מה שהגביל השם יתברך לשּׂכל האנושי שיוכל להבין הוא מצוה גדולה לחדד השּׂכל, להבין הדבר על בריו ועל זה נאמר (אבות פרק ב) : ודע מה שתשיב לאפיקורוס כי יש חלוק בין הקשיות כי יש קשיא שיכול האדם להבין תרוץ על קשיא זו על זה נאמר: ודע מה וכו ויש קשיא, שאינו באפשרי לשּׂכל האנושי להבין תרוץ על קשיא כזו רק לעתיד לבוא יתגלה התרוץ אסור לאדם לעין בהם וכל מי שסומך על שכלו ומעין בה, על זה נאמר (משלי ב) : "כל באיה לא ישובון" כי על קשיא כזו, אסור לסמך על שכלו, רק להעמיד על אמונה ואפלו אלו הקשיות שיש עליהם תשובה לפעמים נסתמו שבילי השּׂכל ואינו יודע להשיב ונזרקה בו אפיקורסות, ואינו יודע מה להשיב על אפיקורסות וזאת האפיקורסות היא לכל אחד לפי בחינתו, יכול להבין בין רב למעט כי צריך לעבד את ה בשני יצרין שיהיה היצר הרע כפוף ליצר טוב כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נ"ד) "ואהבת וכו בכל לבבך" בשני יצריך שיהיה לבו שלם עם ה אלקיו שלא יהיה לו מחלקת בין שני יצרין הינו שלא יהיה לבו חלק עליו בחינת (הושע י) : "חלק לבם" ובאמת אם היה יודע האדם ידיעה בלב שלם, שמלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו) והקדוש ברוך הוא עומד בשעת התפלה, ושומע התפלה ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדול והיה מדקדק מאד לכון את דבריו ובשביל שהאדם אינו יודע זאת ידיעה בלב שלם בשביל זה אינו מתלהב כל כך, ואינו מדקדק כל כך וכל אחד לפי מעוט שכלו וידיעתו, כן התלהבותו ודקדוקו והידיעה היא מהיצר הטוב שבלב והסתרת הידיעה היא מהיצר הרע שבלב והסתרת הידיעה, הן הן אפיקורסות וקשיות, שהיצר הרע מקשה את לבו לפל ברעה (משלי כ"ח) והתקון לזה המחלקת שבלב, לתקן אותו בשרשו הינו כי עקר התהוות מחלקת היצר הרע שרשו מן המחלקת שבקדשה כשהשתלשלה מן דרגא לדרגא עד שנשתלשל למטה נתהוה ממנו מחלוקת היצר הרע, בבחינת "חלק לבם" ומטיל בו אפיקורסות ומסתיר ממנו שבילי השּׂכל, אשר אינו יודע להשיב ומחלקת שבקדשה הוא מחלקת תנאים ואמוראים שבגמרא, שזה אוסר וזה מתיר ומהשתלשלותם למטה, נתהוה ממנו מחלקת היצר הרע וכשמתקן המחלקת שבקדשה, אזי ממילא נתבטל מחלקת היצר הרע כי אין אחיזתו אלא משם ותקון המחלקת שבקדשה, הן הלכות פסוקות כי פסק הלכה הוא השלום והכרעה של מחלוקת התנאים ואמוראים ועל ידי למוד הפוסקים, הוא נתקשר להשלום שבקדשה ומתקן המחלקת שבקדשה ואז נתבטל המחלקת היצר הרע שבלבו ואז יוכל לעבד את השם בכל לבבו, בשני יצרים ונפתחו לו שערי השּׂכל שיודע להשיב לאפיקורוס וכל זה נעשה על ידי ההכרעה והשלום הנ"ל וזה אותיות שלום, נוטריקון ודע מה שתשיב לאפיקורוס כי על ידי השלום, יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו וזה (תהלים קי"ט) : "אודך בישר לבב בלמדי משפטי צדקך" לבב דיקא, בשני יצרין אימתי ? כד למדי משפטי צדקך, הינו על ידי למוד הפוסקים. אבל הקשיות שאין עליהם תרוץ, אסור לאדם לעין בהם רק לחזק את עצמו באמונה וכשיש לו אמונה בשלמות יוכל להיות על ידי אכילתו, יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה כנ"ל (תהלים ל"ז) "ורעה אמונה", הינו בחינת אכילה על ידי אמונה ג. ועקר שלמות וקשוטי אמונה הינו לקרב דוקא המרחקים, בחינת (צפניה ג) : "לקרא כלם בשם ה" אפלו עכו"ם יקרבו לאמונות ישראל, ולעבדו שכם אחד ד. ולהשלים את האמונה, הינו לקרב את הרחוקים כנ"ל צריך מתחלה להעלות ניצוצי אותיות הדבור וכשנתבררו אותיות הדבור אזי הופך את עצמו הדבור ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקלפות ונשארים הקלפות בלא חיות ואז העכו"ם שיניקתם מהקלפות כשרואים שאין להם חיות אזי משליכים את אמונתם, בחינת (ישעיה ב) : "ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו" ומדביקים את עצמם לאמונת ישראל (שם בצפניה) : "אז אהפך אל העמים שפה ברורה" שפה ברורה, הינו הדבור שנתברר מביניהם הוא הופך את עצמו אל העמים, כדי ללקט מהם שארי ניצוצות הקדשה ואז נתקים : "לקרא כלם בשם ה", שידבקו כלם באמונת ישראל ה. ולהעלות ניצוצי הדבור, צריך לתענית (תהלים ק"ז) : "מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו" וכו אזי: "ישלח דברו" כי עקר תקון הדבור, הוא על ידי התענית כי עקר יניקת הקלפות, אינו אלא מאחורי הקדשה כי מפני הקדשה אי אפשר להם לינק, מחמת בהירות אור אלא לפעמים נותנים להם מלמעלה במכון כח לינק מפני הקדשה וכל זה אינו אלא לרע להם, בחינת (קהלת ח) : "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" וכל התאוות הם בחינת קלפות כי התאוות הם מותרות, כי בלא התאוות יכול הגוף להתקים נמצא שהם מותרות לקיום הגוף כמו הקלפות הם מותרות כי עקר אינו אלא הפרי והקלפות הם מותרות וכשמתגברים התאוות על האדם הוא התגברות הקלפות על הקדשה וראשי התאוות הם שלשה שרי פרעה, שר המשקים ואופים וטבחים, שהם : קנה וושט וורידין (עיין לק"ת להאריז"ל פ לך לך ופ וישב) שהם בחינת תאוות אכילה ושתיה שהם ראשים, שכל התאוות נמשכים אחריהם ויניקתם מפרעה, שהוא אותיות ערף, הינו מאחורים ועקר יניקתם מהדבורים, בחינת אחר הדברים כי הם סמוכין לה כי קנה וושט וורידין הם סמוכים לחמשת מוצאות הפה ועקר יניקתם, מהדבורים שאינם זכים כל כך וכשראשי התאוות שהם הקלפות מתגברים צריך להדביק ולהסתיר אחורי הקדשה שלא יינקו ודבקות אחורי הקדשה, היא על ידי התענית כמו שכותבים שם הוי"ה בבחינת אחורים שכותבים מתחלה יו"ד ואחר כך כשרוצים וכותבים ה"א, חוזרים לאחורים וכותבים יו"ד ה"א וכו כן התענית, שהוא עקר הכנעתן של השּׂרים הנ"ל הוא בבחינת דבקות אחורי הקדשה כי עקר זכות התענית אינו אלא כשאנו חושבים השעות שהתחיל להתענות למשל כשמתענה שני ימים, היום השני שהוא נחשב ביותר אין מחמת עצמו אלא מחמת שאנו חוזרים ליום ראשון, אזי נחשב יום שני לזכות יותר גם כי עקר כל הדברים הן התחלה, כי כל התחלות קשות (מכילתא פרשת יתרו והובא בפרש"י) מחמת שיוצא מהפך להפך אבל אחר התחלה, הוא נכנס מעט בהרגל ואינו קשה עליו כל כך וכן בכל יום ויום שהולך למרחוק מההתחלה, כן נקל הדבר שנכנס מעט בהרגל נמצא שעקר כח העבודה של כל ימים, אינו אלא ההתחלה שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון שהתחיל להבין ולהתענות (עיין דניאל י) שהוא תחלת התשובה שהיה קשה עליו ההתחלה שיצא מהפך להפך ובכל יום חוזר לאחוריו, לקבל כח מהתחלה ומחמת שאלו השּׂרים הנ"ל, הם סמוכים להדבור וכשמתגברים, אזי ממשכין את הדבור לגלות מצרים בחינת מצר הגרון, בחינת (תהלים ס"ט) : "נחר גרוני" ואינו יכול לדבר שום דבור לפני השם יתברך ועל ידי התענית שמרעיב את עצמו הוא ממשיך מימי החסדים ללחלח הגרון, ואז יוכל לדבר וזה בחינת (בראשית י"ב) : "ויהי רעב בארץ" רעב, הינו בחינת תענית, שמרעיב את עצמו וזה הוא דבקות אחורי הקדשה כי הויה אלקים בחינת אחורים מספר רעב [כי שם הויה באחורים, דהינו י י"ק יק"ו יקו"ק עולה ע"ב ושם אלקים באחורים, כזה א אל אלק אלקי אלקים עולה ר ושניהם יחד עולים רע"ב] "וירד אברם מצרימה", הינו הורדות מימי החסדים ללחלח מצר הגרון להוציא את הגרון מבחינת "נחר גרוני" (שם) "הלוך ונסוע הנגבה", ללחלח הנגיבה, להתקים (ישעיה נ"ח) : "קרא בגרון אל תחשך" ואז כשנתדבקין אחורי הקדשה שאי אפשר להקלפות לכנס לשם ולינק ואז נתגלין הפנים של הקדשה (בראשית שם) הינו, שאלו השּׂרים הנ"ל, רואים את יופי הוד הדבור, "ויהללו אותה אל פרעה" וכל זה הוא מכון מהשם יתברך כדי להוציא בלעם מפיהם בחינת: "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו" (משלי ל"א) "אשה יראת ה היא תתהלל" בחינת: "ויהללו אותה אל פרעה" אין זה אלא בשביל, "תנו לה מפרי ידיה" הינו, להוציא ניצוצות הקדשה מביניהם כשהיא מוציאה כל חיותה מבין הקלפות אזי משליכין כל העכו"ם את אליליהם ופונים כלם לאמונת ישראל, "לקרא כלם בשם ה" וזה עקר קשוטי האמונה, שיקרבו אחרים לאמונתה וזה בחינות (סבא משפטים דף צ"ה) : עולימתא שפירתא דלית לה עינין עולימתא שפירתא, זה בחינת אמונה בחינת (שיר השירים ו) "יפה את רעיתי", בחינת: "ורעה אמונה". דלית לה עינין, הינו אלו הקשיות הנ"ל, שאין לעין בהם וצריך לחזק באמונתו גופא טמירתא ואתגלי כי היא טמירא כי אם תשאל את המאמין איזה טעם באמונה ודאי אינו יודע להשיב לך טעם כי אמונה אינו שיך אלא בדבר שאינו יודע טעם ואף על פי כן, וגליא הינו שאצל המאמין הדבר גלוי כאלו רואה בעיניו את הדבר שהוא מאמין בו מחמת גדל אמונתו השלמה. נפקת בצפרא ומתכסיא ביממא כי האמונה מתחדשת אצל האדם בכל בקר, בחינת (איכה ג) : "חדשים לבקרים" וכו ומתכסיא ביממא, מחמת טרדת עסקי עולם, נתכסה האמונה מתקשטת בקשוטין דלא הוו הינו עקר קשוטי האמונה, כשמקרבין אצלה בני אדם שלא היו מקרבין לה ו. וכשהאמונה כל כך בשלמות אזי אכילתו היא יקרה מאד כי נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת: "ויאמר בעז לרות" וכו אזי, האמונה היא ממלצת על הרחוקים לפני השם יתברך, שיקרב אותם בצל כנפיו כי עקר טעותם של הרחוקים מאמונת השם יתברך מחמת שעקר ידיעת אלקותו אינו אלא מגלוי על הסתום ומחמת שרואים מגלוי, שהנהגת העולם הוא על ידי מערכת המזלות נפלו בטעיות כל אחד לפי טעותו ויש חושבים שהכל על פי הטבע, עולם כמנהגו נוהג ויש חושבים שצריך לעבד את האמצעי כמו שטעו בעגל שרצו לעשות את העגל אמצעי, בינם לבין השם יתברך שאמרו: "אשר ילכו לפנינו" (שמות ל"ב), בחינת אמצעי ובטעיות כזה, רבים נכשלים ועושים את הסבות אמצעי, בינם לבין השם יתברך הינו שמאמינים בהשם יתברך, אבל מאמינים גם כן באמצעי ואומרים שצריך לסבות הינו שמאמינים למשל בהסבה של פרנסה שהוא המשּׂא ומתן ואומרים הסבה של משּׂא ומתן עקר כאלו חס ושלום, בלא הסבה של משּׂא ומתן, אין יכלת ביד השם יתברך לתן להם פרנסה ובהסבה של הרפואה, שהוא סמים, עושים מהם עקר כאלו, חס ושלום, בלי הסמים, אין יכלת ביד השם יתברך לרפא ואין הדבר כן כי הקדוש ברוך הוא סבת כל הסבות ועלת כל העלות ואין צריך לשום סבה ועסקנו באלו הסבות, צריך להאמין בהשם יתברך לבד ולא לעשות מהסבות עקר וכשהצדיק מבטל בתפלתו איזה חיוב של מערכת המזלות אזי נתידע מהגלוי על הסתום, שיש אלקי נמצא, שהוא שומע תפלת הצדיק ומשדד המערכות ומשנה הטבע וכל זה יהיה לעתיד כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים ס"ח) : עתידים צדיקים להחיות את המתים, ושאר נפלאות וזה: ויגש אליו יהודא, דא תקרבתא דמלכא למלכא ויאמר אליו בי אדוני שהשכינה מבקשת רחמים מהשם יתברך, על אלו הרחוקים ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ולא ישמע עוד אמצעי ואל יחר אפך בעבדך, על העבר כי כמוך כפרעה פרעה, לשון התגלות כי אתה אינך ידוע לבני אדם אלא מהגלוי ומחמת שאינך ידוע אלא מהגלוי לפיכך טעו כל אחד לפי טעותו אבל כשאתה מבטל רצונך בשביל רצון הצדיק כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מעד קטן ט"ז:) : הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מבטל אזי ידעו מהגלוי על הסתום כשרואים שמערכת המזלות מחיבים איזה גזרה, וצדיק מבטל אזי ידעו שיש אלקי נמצא, שהוא עושה רצון הצדיק מה פרעה גוזר ואינו מקים פרעה הינו מערכת המזלות הגלויים לכל גזרתם אף אתה גוזר ואינך מקים, כי הצדיק מבטל וזהו ויסב אלקים וכו, איתא במדרש (שמות פרשה כ) ויסב לשון סעדה, הינו לשון הסבה וחמשים, אחד מחמשה (כמו שפרש"י שם) הינו חמשת מוצאות הפה שעל ידם כל העכו"ם פונים לאמונת ישראל, לעבדו שכם אחד כמו שכתוב: "אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה" וכו עלו בני ישראל מארץ מצרים, ממצר הגרון הינו על ידי עלות בני ישראל מראשי התאוות הנ"ל, ממצר הגרון, הנ"ל על ידי הדבור, מחזיר את העכו"ם לאמונת ישראל וזה עקר קשוטי האמונה, בחינת מתקשטא בקשוטין דלא הוו על ידי אמונה בשלמות, אזי התרה אכילה בחינת "ויסב" [עד כאן לשונו, זכרונו לברכה] [שיך לאות ב] וזה שלו"ם ראשי תבות ודע מה שתשיב לאפיקורוס כי על ידי השלום יודע להשיב על אפיקורסות שבלבו כנ"ל עין שם וגם על ידי השלום שיש בין ישראל, בין אחד לחברו גם על ידי זה נתבטלין האפיקורסות, כמבאר במקום אחר [לעיל בסימן כ"ז] וזה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ח) : "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד) שכשיש שלום בין ישראל, אפלו עובדין עבודת אלילים מוחלין להם אבל "חלק לבם, עתה יאשמו" (שם י) כי על ידי המחלקת באין כפירות כנ"ל וכל אחד אוחז בדעתו מאחר שאינם באים ומתועדים יחד, לדבר אחד עם חברו להפכו לדעתו ואפלו יבואו יחד וידברו זה עם זה, לא ישוב מדעתו מחמת הנצחון של המחלקת אבל כשיש שלום, אפלו עובדין כוכבים ומזלות מוחלין להם כי על ידי השלום, בודאי יתבטל העבודה זרה והאפיקורסות שיש לכל אחד מהם על ידי שידברו זה עם זה וישיבו זה את זה מדעותיו הרעות והכפירות ובודאי יבואו לאמונה שלמה וישרה על ידי השלום כנ"ל וכמבאר במקום אחר (שם) [גם זה שיך לאות הנ"ל] מהמחלקת נעשה הלכות, כמבאר בתהלה לדוד עין שם היטב מבאר שם שההלכות הם תקון המחלקת כי חוזר ומהפך הצרופי אותיות של המחלקת להלכות כמבאר שם עין שם מה שכתוב שם שהצדיק לומד אלו הצרופין של המחלקת ועושה מהם צרוף הלכה וכו עין שם וזהו בחינת מה שמבאר כאן שצריכין ללמד הלכות, דהינו פוסק, בשביל תקון המחלקת [שיך לאות ה]. גם כי עקר כל הדברים הן התחלה כי כל התחלות קשות מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו כנ"ל ועל כן בכל פעם ופעם שנוסע להצדיק צריך שיראה שיבוא בכל פעם מחדש לא כמו שכבר היה אצל הצדיק, ועכשו הוא בא פעם שנית רק כמו שלא היה מעולם אצל הצדיק ויהיה אצלו כמו שבא עכשו מחדש פעם ראשון כי עקר הוא ההתחלה, כי כל התחלות קשות כנ"ל נמצא שעקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה כנ"ל עין שם וכפי הכח וההתלהבות של ההתחלה, כן הולך ומתנהג בעבודתו, כי עקר היא ההתחלה כנ"ל על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש כי פן ואולי לא היתה התחלתו כראוי ואם כן גם כל עבודתו אינה בשלמות כראוי כי הכל מתנהג כפי ההתחלה על כן צריך להתחיל בכל פעם מחדש ולבוא להצדיק מחדש, בכח התלהבות גדול והתגברות חדש לעבודת השם יתברך כדי שתהיה עבודתו כראוי כפי כח ההתחלה כנ"ל וכן בכל פעם ופעם צריך לחשש חששא זו, פן לא התחיל עדין כראוי וצריך להתחיל ולבוא להצדיק בכל פעם מחדש.