[לשון רבנו, זכרונו לברכה] "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א). עשב ראשי תבות עושה שלום במרומיו בשדך, לשון שדוד ושבירה כשאדם מרגיש איזה רעבון, שמתגבר עליו תאות אכילה ידע שיש לו שונאים (עיין ב"מ נ"ט:) "השּׂם גבולך שלום" (תהלים קמ"ז) ו מי שיש לו רשים מלמטה, בידוע שיש לו רשים מלמעלה (סנהדרין ק"ג:) בכן צריך לשדד ולשבר הבהמיות שלו המתאוה לאכל כי עקר הרעבון הוא לבהמיות (בראשית פרשה ס"ג) בא זדון ויבוא קלון, דא קלונו של רעב, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו) "אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים" נמצא המחלקת, הינו מה שמחרפין לאדם בא על ידי זה בחינת רעב ו רעב הזה, הינו בחינת מחלקת, בחינת חרפה, הוא בחינת ערלה כמו שכתוב (בראשית ל"ד) : "כי חרפה היא לנו" והערלה הם שלש קלפות, המסבבים הברית שלום וכשמשברין את הערלה, אזי נתגלה ברית שלום וכשיש שלום למטה, יש לו שלום למעלה במרומו וכשיש שלום למעלה, אזי נתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם כמו שכתוב גבי יוסף (שם מ"ז) : "תן זרע ונחיה" פרוש אחר (איוב ה) "וצאצאיך כעשב הארץ" "בשדך לבהמתך" הינו אימתי יהיה לך בנים חיים וקימים כשיהיה זווגך בקדשה ותשבר נפש המתאוה שלך, הינו נפש הבהמיות וידמה לך כאלו כפאך שד (נדרים כ:) וזה "בשדך", לשון שד על ידי זה יהיו לך בני קימא כי מיתת הבנים, זה מחמת נשמות העשוקים בטקלא כידוע (עיין זוהר משפטים קי"ג) כי הטקלא, הינו קלפות נגה, היא קרובה אל הנפש הבהמיות, כמובא (במשנת חסידים במסכת ההרכבה). גם צריך שיהא עקר זווגך בליל שבת שאז נכללת בקדשה, ויתפרדו ממנה כל פועלי און וזה "ואכלת ושבעת", זה רמז על שבת שאז השּׂביעה שממנו נתברכין ששת ימים