[לשון רבנו זכרונו לברכה] אמרו לה, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. איתי בודיא. פשטוהו, ולא הוי עיל לתרעא. אמר להו, איתו מרא סתרו רש"י: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד. בודיא, מחצלת: לא עיל בתרעא, שהיה ארך ורחב יותר מן הפתח. איתו מרא וסתרו, בנין הפתח והכתל עד שיכנס משחרב בית המקדש, בטל השמיר ונפת צופים ואמנה (משנה סוטה מ"ח) א. כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה ולעלות אל השּׂכל ו כשנמשך אחר המדמה זה בחינת שרירות לב שהוא הולך אחר המדמה שבלב ו כשיוצא משרירות הלב ומשבר לבו האבן זה בחינת שמיר שעל ידו נכנע האבן ו אינו הולך אחר תאוות המדמיות והולך אחר השּׂכל וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפעל שלא השתמש בשכלו עדין אז אצלו השּׂכל בכח אף על פי שכבר שבר המדמה אז נתקומם תכונת שכלו כי כשזה קם, זה נופל (כמובא ברש"י ריש פרשת תולדות) אבל השּׂכל עדין בכח ואחר כך כשחוקר בשכלו ומשתמש בו אזי השּׂכל בפעל וזה בחינת נפת צופים בבחינת (שיר השירים ד) : "נפת תטפנה שפתותיך" ש הוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל [וזה: שפתותיך הוא בחינת מוציא מכח אל הפעל שהוא בחינת הדבור] ואחר כך כשמשּׂיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשּׂיג אז שכלו שב שכל הנקנה כמו שכתבו המחקרים ש יש שכל בכח, ושכל הפעל, ושכל הנקנה ו עקר קיומו של אדם לאחר מיתתו אינו אלא שכל הנקנה וזה השארותיו לאחר המיתה וזה בחינת אמנה כי אמנה לשון קיום דבר כי שכל הנקנה הוא קיום של אדם לאחר מותו ו שכל הנקנה נקרא מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת כי קדם צריך לידע הרבה הקדמות קדם שידע איזהו דבר ואחר כך כשמשּׂיג את הדבר משליך הקדמותיו ויודע את הדבר בידיעה אחת ועקר ה מעין החכמה מן המקדש יצא כי שם היו מקריבין הקרבנות שהם הבהמיות וכח הדמיון כמו שכתוב (תהלים נ"א) : "זבחי אלקים רוח נשברה" ש שבירת הדמיון הם הקרבנות ובשביל זה אמרו חכמינו, זכרונם לברכה. כשחרב בית המקדש בטל השמיר וכו וכשיבנה בית המקדש, אז יתקים (יואל ד) : "ומעין מן המקדש יצא" ב. ו דע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו והם הם הקלפות הקודמין לפרי וסובבים את הקדשה בבחינת (תהלים י"ב) : סביב רשעים יתהלכון ו כשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדשה ותכף כשעולה להמדרגה אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו וצריך להכניע אותם ולשבר אותם ולטהר אותו המקום מקלפות ג. ודע ש אין שני בני אדם שוין זה לזה כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה וזה מלבוש לזה ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה כי אי אפשר שיהיו שני אנשים במדרגה אחת ואינו נעתק מהאדם העליון אלא הפנימיות שלו והחיצוניות נשאר וגם האדם שבמדרגה התחתונה אינו נעתק ועולה אלא הפנימיות והפנימיות של התחתון נעשה חיצוניות לחיצוניות עליון ו אף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה עליונה על ידי האדם העליון אף על פי כן, כשפנימיות של העליון נעתק משם ופנימיות התחתון עולה אזי הקלפה חוזר ונעור כי לא נכנעת אלא לפני האור הפנימיות של העליון אבל לפני התחתון אפלו לפני פנימיותיו יש כח בידה להתעורר כנגדו ובשביל זה צריך לו לשבר אותה ולהכניע אותה מחדש ו פנימיות וחיצוניות הם שני מיני עבודות עבודה של תורה ותפלה ומצוות הם פנימיות ועבודת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף הם חיצוניות ועבודת חיצוניות הינו אכילה ושתיה של האדם העומד במדרגה העליונה היא מאירה ומשבחת יותר, מעבודות פנימיות הינו תורה ותפלה של האדם העומד במדרגה התחתונה ובשביל זה פנימיות התחתון נעשה לבוש לחיצוניות העליון. וזה פרוש (ירמיה י"ז) : "כסא כבוד מרום" וכו כסא זה בחינת פנימיות, לשון אתכסיא כבוד, זה חיצוניות ולבוש כמו שכתוב (שבת קי"ג) : רבי יוחנן קרא למאנה וכו מרום מראשון הינו כשנתרומם ונתעלה ממדרגה הראשונה ואז נעשה מפנימיות חיצוניות בשביל זה, מקום מקדשנו צריך לקדש את המקום מחדש כי הקלפות חוזרים ונעורים כנ"ל ד. ו אי אפשר להכניע הקלפות הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה אלא על ידי גדלות הבורא כמובא בכונות של הודו לה קראו בשמו שזה המזמור נתקן להכניע הקלפות שביצירה כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה ועל ידי שמזכירין גדלות הבורא נכנעין, עין שם כי פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה עין שם וה התגלות גדלות הבורא הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין (עיין זוהר בשלח ס"ב: תרומה קנ"ב:) וכסף וזהב הן הן הגונין כי גונין עלאין בהם ו גונין עלאין המלבשים בכסף וזהב אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי כי שם מקומם ונכללים זה בזה ומתנהרין אלו הגונין בבחינת (ישעיה מ"ט) : "ישראל אשר בך אתפאר" כי מקום הגונין אינו אלא אצל איש הישראלי וכשמתנהרין הגונין אזי הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר בהם בבחינת (חגי ב) : "לי הכסף ולי הזהב" ונעשה מהם "בגדי ישע" ישע אסתכלותא כמו "ישעו אל ה" (זהר יתרו צ: עין שם) מחמת הפאר הכל מסתכלין בו כי כלם מתאוין להסתכל בו אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם אזי הגונין נעלמים אורם, ואינם מאירין כי אין שם מקומם כי אין מקומם אלא אצל איש הישראלי בבחינת: ישראל אשר בך אתפאר כי שם פאר הגונין ו בשביל זה העכו"ם תאבין לממון ישראל אף על פי שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה תאבים לדינר של יהודי כאלו לא ראה ממון מעולם וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם אין הגונין מאירין ואין החן שורה על ממון שלהם כי עקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל ו בשביל זה נקראים רשים כמו (אבות פרק ב) : הוו זהירים ברשות כי הם רשים ועניים כי אין להם הנאה מממונם כאלו הם עניים ותאבין לממון של ישראל כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן. אבל דע, תכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון מישראל תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל ושוכח הממון שכבר קבל כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם וזהו (שם) : שאין מקרבין אלא בשעת הניתן וזה בחינת (בראשית ו) : "חן בעיני ה" עיני ה, זה גונין עלאין שהם בחינת כסף וזהב שם עקר החן והפאר וזה שאמר אבימלך לשרה. "הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ) הינו: כשיצא הממון מיד עכו"ם ליד הישראלי תכף נתגלו הגונין ונעשו בבחינת בגדי ישע הינו כסות עינים שהכל מסתכלין בהם שהכל תאבים להסתכל בהם ו על ידי צדקה שנותן מממונו נתתקן כל ממונו ונתגלין הגונין ומאירין ו נעשה כל ממונו בבחינת: לי הכסף ולי הזהב בבחינת (ישעיה ס"א) : "בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" ו אפלו זה המעות שלוקחין העכו"ם מאתנו נחשב לצדקה כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט) : "ונוגשיך צדקה" וזהו (שיר השירים ז) : "עיניך ברכות בחשבון" עיניך, זה הגונין בחינת כסף וזהב נתברכין על ידי צדקה שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול (בבא בתרא שם:) ואפלו על ידי הממון שבא לתוך יד העכו"ם הנקראים בת רבים גם זה נחשב לצדקה כמו שכתוב: "ונוגשיך צדקה" וזה דוקא, על שער בת רבים כשעדין על השער קדם שבא ליד העכו"ם עדין שורה החן על הממון אבל אחר כך נעלם החן כנ"ל וזהו שאמרו סבי דבי אתונא. אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואיתי בודיא ופשטוהו, ולא עיל לתרעא. ואמר לון, איתו מרא וסתרי לפתח עם הכתל פרוש בודיא, זה בדיות הלב מה שבודה מלבו הינו המדמה הנ"ל הינו בחינת שרירות לב הנ"ל כש זה הכח המדמה שבלב גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה והקלפה הזאת שהיא המדמה לא שויא לנגד עיניה, ההפסד וחבלה שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדרגה עליונה ואף על פי כן היא מתגברת אחר כך כנ"ל ולא עיל לתרעא הינו ש לא יכול האיש לכנס לשער קדשה שהיא השּׂכל מחמת התגברות המדמה ו עצה היעוצה על זה סתירת הפתח שהוא המדמה, שהוא הטמאה כמו: הבא לטמא פותחין לו (יומא ל"ח:) והוא בחינת (בראשית ד) : "לפתח חטאת רובץ" וסתירתו על ידי הגונין הנ"ל שהוא גדלת הבורא הנ"ל והם בחינת כותל כו תל (זהר משפטים קט"ז) כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין כמו שכתוב (תהלים כ"ז) : "ה אורי" שהוא אורות הגונין "וישעי" שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל והוא תל שהכל פונין לו (זהר שם), ותאבין להסתכל בו (עיין זוהר ויגש ר:) [מסימן כ"ד עד כאן לשון רבנו ז"ל] ה. גם דע ש כדי להכניע הקלפה המסבבת שבכל מדרגה כנ"ל על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו הינו שישמח על ידי שיזכר שזכה להתקרב להשם יתברך וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשם יתברך ועל ידי השּׂמחה זו הוא משבר הקלפה ונכנס למדרגה שניה [שיך לאות א] זבחי אלקים רוח נשברה ששבירת הדמיון הם הקרבנות וכו עין שם ו זה בחינת סמיכה על הקרבנות כי הקרבנות מביאין מ בהמות שהם בחינת כח המדמה כי הבהמה יש לה גם כן כח המדמה ו כשאדם הולך אחר המדמה שבלב דהינו אחר תאוותיו חס ושלום שבאין מכח המדמה זהו מעשה בהמה ממש כי גם הבהמה יש לה כח המדמה ועל כן כשאדם חוטא חס ושלום ו כל החטאים באין על ידי כח המדמה שמשם נמשכין כל התאוות על כן הוא צריך להביא קרבן מבהמות וצריך לסמך עליו ולהתודות כל חטאיו על הקרבן בשעת הסמיכה ועל ידי זה נמשכין כל החטאים וכל כח המדמה על הבהמה, שהיא בחינת מדמה כנ"ל (מנחות צג) ו שוחטין הבהמה לקרבן ועל ידי זה נכנע ונשבר המדמה [שיך לאות ב ג] מבאר שם, שכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדשה ותכף כשעולה להמדרגה השניה אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו וצריך להכניע אותם מחדש וכו עין שם ואף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה העליונה וכו אף על פי כן כשפנימיות של העליון נעתק משם ופנימיות התחתון עולה, אזי הקלפה חוזר ונעור וכו עין שם ואמר אז בזה הלשון. ו בזה טועין החסידים הרבה שפתאם נדמה להם שנפלו מעבודת ה ובאמת אין זה נפילה כלל רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקלפות שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזר ולהכניע ולשבר הקלפות והמניעות וכו שבכל מדרגה ומדרגה מחדש אבל באמת אין זה נפילה כלל כנ"ל (שיך לאות ג) : ודע שאין שני בני אדם שוין וכו נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה יותר אזי הולך ונעתק האדם העומד באותה המדרגה העליונה והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו ואמר אז בזה הלשון ו זה בחינת הרמה מה שאחד מרים ומגביה את חברו כי על ידי שזה האדם שבמדרגה התחתונה עלה מדרגא לדרגא על ידי זה הגביה והרים את חברו שבמדרגה העליונה לעלות למעלה עליונה יותר וכן חברו דחברו הגבוה עוד יותר מחברו עלה עוד יותר למעלה וכן למעלה למעלה כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם במדרגה אחת כנ"ל אחר שאמר מאמר הנ"ל ושם מכנה וקורא כל תאוות היצר הרע בשם כח המדמה אמר אז צריכין לקרא לו ולכנות לו שם אחר הינו להבעל דבר והיצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר דהינו שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע רק בשם כח המדמה ואמר זאת בדרך שחוק אבל הבנתי שהיה לו בזה כונה שלמה