דע ש כנגד כל מיני מחלקת הן בגשמיות הן ברוחניות שאינו יכול להתפלל או לעשות מה שצריך בעבודת השם הכל בכלל מחלקת שעומדים וחולקים עליו ורוצים לבטל דעתו ורצונו מה שרוצה לעשות ו כדי לבטל המחלקת מאיזה בחינה שתהיה ולעשות שלום על זה צריך תענית וזה מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב) : "מרבה צדקה מרבה שלום" צדקה הוא בחינת תענית כי עקר התענית הוא צדקה כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו).אגרא דתעניתא צדקתא כי בחינת ה מחלקת, הוא רצון אחר, שעומדים עליו לבטל רצונו וסגלת התענית איתא בזהר (אחרי ס"ח) "בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם" שמעלת התענית לאכנעא לבא לאדבקא רעותא דלבא לקדשא בריך הוא שעל ידי התענית נכנע ונחלש הלב ונתבטל כל הרצונות האחרים שלו מפני רצון הקדוש ברוך הוא לאדבקא רעותא דלבא וכו ועל כן על ידי זה נתבטל המחלקת שהוא בחינת רצונות אחרים שלא כרצונו כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב). בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך ו על ידי התענית כבר נתבטל רצונו מפני רצון השם יתברך כנ"ל על כן נתבטל רצון אחרים מפני רצונו ונתבטל המחלקת ונעשה שלום כנ"ל מרבה צדקה מרבה שלום (ראש השנה י"ח:) : "צום הרביעי וצום החמישי וכו יהיו לששון ולשמחה" קרי לה צום וקרי לה ששון וכו אלא כשאין שלום צום הינו כשאין שלום ויש מחלקת, אזי צום, כי צריך לזה תענית כנ"ל ו על ידי התענית נעשה שלום ואזי כשיש שלום ששון ושמחה כי על ידי התענית נבנה קומת וחיות השּׂמחה כי מעלת התענית שמעורר ומחיה מתים הינו הימים שעברו בחשך, ואין להם שום חיות כי כל יום ויום נמשך עליו שפע מלמעלה וכשעושה בזה היום מצוות ומעשים טובים אזי מחיה היום וממשיך לו חיות ושפע רב מלמעלה אך אם, חס ושלום, אם אינו עושה בו מצוות אזי אינו יורד עליו שפע מלמעלה כי אם בצמצום גדול מאד רק כדי חיונו בצמצום וכשהוא נוטל זה היום ועושה בו, חס ושלום, רע אזי מוריד ומיניק ומוצץ השפע המעט שיש בזה היום עד שמוצץ גם עצם החיות שיש להיום בעצמו מלבד השפע הבא מלמעלה דבר יום ביומו כי כל יום הוא בריאה, ויש לו חיות עצמו מלבד השפע והוא מוצץ גם חיותו העצמי של היום עד שנשארו הימים הללו פגרים מתים כמו משל התינוק היונק משדי אמו כל זמן שיש לה חלב יונק החלב וכשנפסק החלב מוצץ דמה וחיותה ממש אך על ידי התענית הוא מעורר ומחיה הימים הללו והכל לפי התענית ויש להבינו בגשמיות כי כשמתענה, נמצא אין לו חיות וכח מזה היום מאחר שאינו אוכל ושותה בו ואף על פי כן עובד את השם נמצא שעובד השם בכח שיש לו מאתמול, כי בלא זה מאין לו כח נמצא שעובד היום בכח של אתמול על כן מביא חיות באותו היום של אתמול ואחר כך כשמתענה עוד ואזי אין מספיק לו כח של אתמול כי כבר נחלש הגוף, ואז צריך להשתמש בכח של ימים הקודמים למפרע עוד נמצא שמביא בכל פעם חיות והארה לימים הראשונים שנפלו ומתו עד שאפשר להתענות כל כך שיצטרך להשתמש בכח של הימים שינק משדי אמו ואזי מחיה ומאיר כל הימים [ועל כן על ידי התענית נבנה קומת השּׂמחה שהיא החיות ונקדות של כל המצוות [כמבאר במקום אחר, לעיל בסי קעח]. [זה הענין לא באר היטב. והעקר שעל ידי התענית, על ידי מה שמוציא הכח של כל יום ויום שעבר ומכניס אותו בעבודת ה, ומחיה כל הימים המתים שפגם בהם כנ"ל על ידי זה נבנה השּׂמחה כנ"ל] וזה שכתוב (תהלים צ) : "שמחנו כימות עניתנו", עניתנו לשון תענית הינו שתהיה השּׂמחה כימות התענית כי כפי ימי התענית, כן מחיה הימים הראשונים במצוות ומעשים טובים שלו וכן נבנה השּׂמחה כנ"ל וזה שכתבו רבותינו, זכרונם לברכה (שם) : כשיש שלום ששון ושמחה כי כשיש שלום הינו על ידי התענית כנ"ל על ידי זה ששון ושמחה כנ"ל, בחינת: "שמחנו כימות עניתנו" כפי ימי התענית כן השּׂמחה (תהלים קל"ט) : "גלמי ראו עיניך וכו ימים יצרו", כל יום הוא יצירה בפני עצמו "ולו אחד בהם" זה יום הכפורים (כמו שפרש רש"י שם) שהוא תענית שמחיה כל הימים כי יום הכפורים הוא כללות כל הימים ועליו נאמר: "בעצם היום הזה תענו את נפשתיכם" הינו הרצונות כמו שכתוב בזהר הנ"ל לאכללא כלא גופא ונפשא ולאתכנעא בהאי יומא. ויהא רעותא דילהון בקדשא בריך הוא וכו כי נפש הוא בחינת רצון, והעקר להכניע הרצון וזה: "בעצם היום הזה" על ידי פנימיות העצמיות של היום, שהוא כלול מכל הימים, תענו וכו כנ"ל