איני רואה אותך, אחר הגיעך לזאת המדרגה ואמתך שהוא ית' נמצא לו במציאות ואחד לא באחדות, צריך שיבואר לך הרחקת תואר הדיבור ממנו; וכל שכן בהסכים כל אומתנו ש'התורה' ברואה - הכונה בזה: שדברו המיוחס לו - נברא. ואמנם יוחס אליו, להיות המאמר ההוא, אשר שמעו משה רבינו ע"ה, האלוה בראו וחידשו, כמו שברא כל מה שבראו וחידשו. והנה יבואו לך בנבואה דברים רבים; ואמנם הכונה הנה - שתארו בדבור כתארו בפעולות כולם הדומות לפעולותינו; והוישרו השכלים כולם, שיש מדע אלוהי, ישיגוהו הנביאים, באמרם שהאלוה דבר עמהם ואמר להם - עד שנדע שאלו הענינים אשר יגיעו לנו מאת האלוה הם לא ממחשבתם וזממם לבד, כמו שיתבאר. וכבר קדם לנו זכרון זה הענין: ואמנם כונת זה הפרק - כי ה'דיבור' וה'אמירה' מלה משותפת: נופלת על הדיבור בלשון, כאמרו: "משה ידבר", "ויאמר פרעה"; ונופלת על הענין המצויר בשכל מבלתי שידובר בו - אמר: "אמרתי אני בליבי", "ודיברתי בלבי", "ולבך ידבר", "לך אמר לבי", "ויאמר עשו בלבו", וזה הרבה; ותפול על הרצון: "ויאמר להכות את דוד" - כאילו אמר: 'ורצה להרגו' - כלומר חשב בו להרגו; "הלהרגני אתה אומר?" - פירושו וענינו: התרצה להרגני?; "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" - וזה גם כן הרבה: וכל 'אמירה' ו'דיבור' שבאו מיוחסים לאלוה הם משני הענינים האחרונים - רצוני לומר: שהם אם כנוי על הרצון והחפץ או כינוי על הענין המובן מאת האלוה - והוא אחד אם נודע בקול נברא או נודע בדרך מדרכי הנבואה אשר אבארם - לא שהוא ית' דיבר באותיות וקול ולא שהוא ית' בעל נפש, שיוחקו הענינים בנפשו ויהיו בעצמו ענין נוסף על עצמו, אבל התלות הענינים ההם בו ויחוסם אליו כיחס הפעולות כולם: ואמנם הכינוי על הרצון והחפץ ב'אמירה' ו'דיבור' הוא, כמו שבארתיו מעניני שתוף זאת המילה; ועוד על צד הדמיון לנו, כמו שהעירונו במה שקדם. כי לא יבין האדם בתחלת מחשבה, איך יעשה הדבר, אשר ירצה הרוצה לעשותו, ברצון לבד; אבל אי אפשר, בתחלת הדעת, מבלתי שיעשה הרוצה הדבר אשר ירצה להמציאו או יצוה לזולתו לעשותו. ולזה הושאל לאלוה הצווי בהיות מה שרצה היותו, ונאמר שהוא צוה שיהיה כך; והיה כל זה על צד הדמיון בפעולותינו (מחובר אל היות זאת המילה גם כן מורה על ענין רצה, כמו שבארנו). וכל מה שבא ב'מעשה בראשית': 'ויאמר, ויאמר' - ענינו: רצה או חפץ. וכבר זכר זה זולתנו, והתפרסם מאד. והמופת עליו - רצוני לומר: שאלו ה'מאמרות' אמנם הם רצונים, לא מאמרים - כי מאמרי הצווי אמנם יהיו לנמצא יקבל הצווי ההוא. כן אמרו: "בדבר יי שמים נעשו" - כמו "וברוח פיו כל צבאם": כמו ש'פיו' ו'רוח פיו' - השאלה, כן 'דברו' ו'מאמרו' - השאלה, והענין - שהם נמצאו בכונתו וברצונו. וזה ממה שלא יסכלהו אדם מחכמינו הידועים. ואיני צריך שאבאר שה'אמירה' וה'דיבור' בלשון העברי בענין אחד גם כן: "כי היא שמעה את כל אמרי יי אשר דבר":