בית קודם הבא סימניה

ספר מורה נבוכים-פרק נו

ספר מורה נבוכים-פרק נו

-
דע - כי ההדמות הוא יחס אחד בין שני דברים; וכל שני דברים שלא ישוער ביניהם יחס, כן לא יצויר ביניהם דמיון; וכן כל מה שאין דמיון ביניהם אין יחס ביניהם. והמשל בו - שלא יאמר: זה החום דומה לזה המראה, ולא זה הקול דומה לזה המתיקות. וזה - דבר מבואר בעצמו. וכאשר הסתלק היחס ביניהו ובינו ית' - רצוני לומר: בינו ובין זולתו - התחייב הסתלק הדמיון גם כן. ודע - כי כל שני דברים שהם תחת מין אחד - רצוני לומר: שתהיה מהות שניהם אחת, אלא שהם מתחלפים בגודל ובקטנות, או בחוזק ובחולשה, או כיוצא בזה - הנה שניהם מתדמים בהכרח, ואף על פי שהם מתחלפים זה המין מן החילוף. והמשל בו - כי גרגר החרדל וגלגל הכוכבים הקיימים מתדמים ברחקים והשלשה; ואף על פי שזה בתכלית הגודל וזה בתכלית הקטנות, ענין מציאות הרחקים בהם אחד. וכן השעוה הנתכת בשמש ויסוד האש מתדמים בחום, ואף על פי שהחום ההוא בתכליתל החוזק וזה החום בתכלית מן החולשה, אלא שענין הראות זה האיכות בשניהם יחד - אחד: וכן היה ראוי שיבין מי שיאמין שיש תארים עצמיים, יתואר בהם הבורא ית' - והם: שהוא נמצא וחי ויכול ויודע ורוצה - שאין אלו הענינים מיוחסים אליו ואלינו בענין אחד, ויהיה החילוף בין התארים ההם ובין תארינו בגדול או בשלם או במתמיד או בקים, עד שיהיה מציאותו יותר קיימת ממציאותנו, וחייב יותר מתמידים מחיינו, ויכולתו יותר גדולה מיכלתנו, וחכמתו יותר שלמה מחכמתנו, ורצונו יותר כולל מרצוננו - ויכלול שני הענינים גדר אחד, כמו שיחשבו הם. אין הענין כן בשום פנים: כי ענין 'יותר מכך' אמנם יאמר בין הדברים אשר יאמר עליהם הענין ההוא בהסכמה, ואם היה כן - התחיב הדמיון; ולפי דעתם, אשר יראו שיש לו תארים עצמיים - כמו שהתחיב שיהיה עצמו ית' בלתי דומה לעצמים, כן ראוי שיהיו תאריו העצמיים, אשר יחשבום, בלתי דומים לתארים, ולא יקבצם גדר אחד; ולא כן יעשו - אבל יחשבו שיקבצם גדר אחד ושאין דמיון ביניהם: הנה כבר התבאר למי שיבין ענין הדמיון, שהוא ית' אמנם יאמר עליו ועל זולתו: 'נמצא' - בשתוף גמור. וכן אמנם הותרו החכמה והיכולת והרצון והחיים עליו ית' ועל כל בעל חכמה ויכולת ורצון וחיים - בהשתתפות גמור, אשר אין דמיון ענין ביניהם כלל: ולא תחשוב שהם יאמרו בסיפוק - כי השמות אשר יאמרו בהסתפק הם אשר יאמרו על שני דברים שביניהם דמיון בענין אחד, והענין ההוא - מקרה בהם ואינו מעמיד עצם כל אחד מהם; ואלו הדברים המיוחסים לו ית' אינם מקרים אצל אחד מבעלי העיון, ואלו התארים אשר לנו הם כולם מקרים, לפי דעת המדברים. ואני תמה: מאין נפל הדמיון, עד שיקבצם גדר אחד ויהיו נאמרים בהסכמה, כמו שיחשובו? זה - מופת חותך על היות התארים המיוחסים לו, אין בין עניניהם וענין אלו הנודעים אצלנו שתוף בשום פנים ולא בשום ענין, ואמנם השיתוף - בשם, ולא בדבר אחר: ואחר שהוא כן, אין ראוי שתאמין ענינים מוספים על העצם, כדמות אלו התארים, אשר הם נוספים על עצמנו, בעבור שהשתתפו בשם. וזה הענין - גדל המעלה אצל היודעים. ושמרהו והבינהו הבנה טובה, להיות מזומן למה שארצה להבינך אותו:

הגדרות

שמור

סימניות

חזור

פירוש

סגור