הקשה לי איש חכם זה לו שנים קושיה גדולה - צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפרוקה: וקודם שאזכור הקושיא ופרוקה אומר: כי כבר ידע כל עברי, כי שם 'אלוהים' משתתף לאלוה ולמלאכים ולשופטים מנהיגי המדינות. וכבר באר 'אונקלוס הגר' ע"ה (והאמת מה שבארו!) כי אמרו: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" - רוצה בו הענין האחרון - אמר: 'ותהון כרברביא': ואחר הצעת שתוף זה השם נתחיל בזכרון הקושיא: אמר המקשה: יראה מפשוטו של כתוב, כי הכונה הראשונה באדם - שיהיה כשאר בעלי חיים, אין שכל לו במחשבה. ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע; וכאשר המרה, הביא לו מריו זה השלמות הגדול המיוחד באדם, והוא - שתהיה לו זאת ההכרה הנמצאת בנו, אשר היא - הנכבד מן הענינים הנמצאים בנו, ובה נתעצם. וזה - הפלא: שיהיה ענשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, והוא - השכל! ואין זה אלא כדבר מי שאמר: כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול, ולפיכך שנו בריתו לטוב, והושם כוכב בשמים. - זאת היתה כונת הקושיא וענינה, ואף על פי שלא היתה בזה הלשון: ושמע עניני תשובתנו. אמרנו: אתה האיש, המעין בתחלת רעיוניו וזממיו ומי שיחשוב שיבין ספר, שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, בעברו עליו בקצת עתות הפנאי מן השתיה והמשגל, כעברו על ספר מספרי דברי הימים או שיר מן השירים! התישב והסתכל כי אין הדבר כמו שחשבתו בתחלת המחשבה, אבל כמו שיתבאר עם ההתבוננות לזה הדבר. וזה - כי השכל אשר השפיע הלאוה על האדם - והוא שלמותו האחרון - הוא אשר הגיע ל'אדם' קודם מרותו; ובשבילו נאמר בו שהוא 'בצלם אלוהים ובדמותו', ובגללו דיבר אתו וצוה אותו, כמו שאמר: ויצו יי אלוהים וכו'" - ולא תהיה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל. ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר; וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם המגונה והנאה - הוא במפורסמות, לא במושכלות; כי לא יאמר; השמים כדוריים - נאה, ולא: הארץ שטוחה - מגונה, אבל יאמר: אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - 'אמת ושקר', ועל הנאה והמגונה - 'טוב ורע'; ובשכל ידע האדם ה'אמת' מן ה'שקר', וזה יהיה בענינים המושכלים כולם. וכאשר היה על שמות עניניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו, אשר נאמר בו בעבורם: "ותחסרהו מעט מאלוהים" - לא היה לו כוח להשתמש במפורסמות בשום פנים, ולא השיגם - עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות - והוא גלות הערוה - לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר: "כי טוב האץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים" - נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית: ומפני זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בה, והגיעה לו השגת המפורסמות ונשקע בהתגנות ובהתנאות; ואז ידע שיעור מה שאבד לו ומה שהופשט ממנו, ובאיזה ענין שב. ולזה נאמר: "והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע", ולא אמר: 'יודעי שקר ואמת' או משיגי שקר ואמת' - ואין בהכרחי 'טוב ורע' כלל, אבל 'שקר ואמר'. והתבונן אמרו: "ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" - לא אמר: 'ותפקחנה עיני שניהם ויראו', כי אשר ראה קודם הוא אשר ראה אחרי כן - לא היו שם סנורים על העין שהוסרו; אבל נתחדש בו ענין אחר, שגינה בו מה שלא היה מגנהו קודם: ודע כי זאת המילה - רצוני לומר: 'פקוח' - לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש יתחדש: "ויפקח אלוהים את עיניה", "אז תפקחנה עיני עורים", "פקוח אזנים ולא ישמע", כאמרו: "אשר עינים להם לראות ולא ראו": אבל אמרו על 'אדם': "משנה פניו ותשלחהו" - פרושו ובאורו: כאשר שינה מגמת פניו - שולח (כי 'פנים' שם נגזר מן 'פנה', כי האדם בפניו יכון לדבר אשר ירצה כוונתו) - ואמר: כאשר שינה פנותו וכיון הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכון אליו - שולח מ'גן עדן'. וזהו העונש הדומה למרי, 'מדה כנגד מדה': הוא הותר לאכול מן הנעימות ולהנות בנחת ובביטחה; וכאשר גדלה תאותו ורדף אחרי הנאותיו ודמיוניו, כמו שאמרנו, ואכל מה שהוזהר מאכלו - נמנע ממנו הכל, והתחיב לאכול הפחות שבמאכל, אשר לא היה לו מקודם מזון, ואף גם זאת - אחר העמל והטורח, כמו שאמר: "וקוץ ודרדר תצמיח לך וכו', בזעת אפיך וכו'"; ובאר ואמר: "וישלחהו יי אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה"; והשוהו כבהמות במזוניו ורוב עניניו, כמו שאמר: "ואכלת את עשב השדה", ואמר, מבאר לזה הענין: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו": ישתבח בעל הרצון אשר לא תושג תכלית כונתו וחכמתו: