ספר מורה נבוכים-פרק לג -
יתבאר לי, שב'מעמד הר סיני' לא היה כל המגיע למשה מגיע לכל 'ישראל' אבל הדיבור - למשה לבדו. ולזה בא סיפור 'עשר הדברות' כולו - סיפור היחיד הנפרד, והוא ע"ה ירד לתחתית ההר ויגד לבני אדם מה ששמע - אמרה ה'תורה': "אנכי עומד בין יי וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר יי"; ואמר גם כן: "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" - ובבאור אמרו ב'מכילתא': כי 'כל דיבור ודיבור' היה משיבו להם כמו ששמע; וכתוב ב'תורה' גם כן: בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו'" - מורה כי הדיבור היה לו, והם ישמעו הקול ההוא העצום. לא הבדל הדברים; ועל שמע הקול ההוא העצום אמר: "כשמעכם את הקול", אמר: "קול דברים אתם שומעים, ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" - ולא אמר: 'דברים אתם שומעים'; וכל מה שבא משמע הדברים, אמנם הנרצה בו שמע ה'קול', ומשה הוא אשר ישמע הדברים ויספרם להם. זהו הנראה מן ה'תורה' ומרוב דברי ה'חכמים ז"ל':
אלא שיש להם גם כן מאמר כתוב בהרבה מקומות מן ה'מדרשות', והוא ב'תלמו' גם כן, והוא אמרם: "'אנכי' ו'לא יהיה לך' - מפי הגבורה שמעום" - רוצים בזה: שהם הגיעו אליהם כמו שהגיעו ל'משה רבינו', ולא היה 'משה רבינו' מגיעם אליהם. וזה:
ששני אלו השרשים - רצוני לומר: מציאות האלוה והיותו אחד - אמנם יושגו בעיון האנושי; וכל מה שיודע במופת, משפט הנביא בו ומשפט כל מי שידעהו - שוה, אין יתרון; ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד - אמרה ה'תורה': "אתה הראת לדעת וגו'". אמנם שאר ה'דברות', הם מכת המפורסמות והמקובלות, לא מכת המושכלות:
ועם כל מה שזכרו גם כן מן הענין ההוא, היוצא מן הכתובים ודברי ה'חכמים' הוא - שלא שמעו כל 'ישראל' ב'מעמד' ההוא אלא 'קול' אחד לבד פעם אחת, והוא ה'קול' אשר השיג משה וכל 'ישראל' ממנו: 'אנכי' ו'לא יהיה לך', והשמיעו להם משה בדברו בהבדל אותיות נשמעות. וכבר
זכרו ה'חכמים' זה וסמכוהו לאמרו: "אחת דיבר אלוהים זתים זו שמעתי" - ובארו בראש 'מדרש חזית', שהם לא שמעו 'קול' אחר מאיתו ית', וכתוב ב'תורה': "קול גדול ולא יסף". ואחר שמוע ה'קול' ההוא הראשון היה מה שנזכר מיראתם מן הענין ופחדם הגדול מה שסופר מאמרם:
"ותאמרו: הן הראנו יי וגו', ועתה למה נמות וגו'? קרב אתה ושמע וגו'", ובא הוא, הנכבד מכל נולד, שנית וקיבל שאר ה'דברות' אחת אחת, וירד למטה להר, וישמיעם אותם במראה ההוא הגדול; והם יראו האש וישמעו הקולות - רצוני לומר: הקולות ההם אשר הם 'קולות וברקים', כראם, ו'קול שופר חזק'; וכל מה שתמצאהו מזכרון שמע 'קולות' רבים כמו שאמר: "וכל העם רואים את הקולות וגו'", אמנם הוא 'קול שופר' ורעמים וכיוצא בהם. אמנם 'קול יי' - רצוני לומר: הקול הנברא אשר ממנו הובן ה'דבור' - לא שמעוהו אלא פעם אחת לבד - כמו שאמרה ה'תורה' וכמו שבארו ה'חכמים' במקום אשר העירותיך עליו, והוא ה'קול' אשר 'יצאה נשמתן בשמעו' והשיגו בו 'שתי הדברות הראשונות':
ודע שזה ה'קול' גם כן, אין מדרגתם בו שוה עם מדרגת 'משה רבנו'. ואנכי אעירך על זה הסוד ואודיעך שהוא - ענין מקובל באומה, ידוע אצל חכמיה - וזה: שכל מקום שתמצא 'וידבר יי אל משה לאמר' - יתרגמהו אונקלוס: 'ומלל יי' (וכן: "וידבר אלוהים את כל הדברים" - ומלל יי ית כל פתגמיא"); אמנם מאמר 'ישראל' למשה:
"ואל ידבר עמנו אלוהים" - תרגמו: "ולא יתמלל עמנא מן קדם יי" - הנה הבדיל לך עליו השלום הכלל אשר הבדילנוהו. ואלו הענינים הנפלאים הגדולים, כבר ידעת שאונקלוס קבלם מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, אשר הם - 'החכמים שבישראל', כמו שבארו:
ודעהו וזכרהו, שאי אפשר שיכניס אדם בעצמו ל'מעמ' הר סיני' ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו, שהוא - מכלל 'סתרי תורה'. ואמיתת ההשגה ההיא ואיך היה הענין בה - נעלם ממנו
מאד, כי לא קדם כמותו ולא יתאחר. ודעהו: