וזאת תורת האדם כל איש ישראל אל יאמר בלבו ח''ו. כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעול' אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו. שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח''ו. ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו. שכל א' עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח''ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל חס ושלום. הרבה יותר ממה שהחריב נ''נ וטיטוס. כי הלא נ''נ וטיטוס לא עשו במעשיהם שום קלקול כלל למעלה כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים שיהו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה. את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועי''כ היה להם כח לנ''נ וטיטוס להחריב המקדש של מטה המכוון נגד המקדש של מעלה. כמו שארז''ל קמחא טחינא טחינת. הרי כי עונותינו החריבו נוה מעלה עולמות עליונים הקדושים. והמה החריבו רק נוה מטה. וזהו שהתפלל דוד המע''ה יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות. ביקש שיחשב לו כאלו למעלה בשמי מרומים הרס. אבל באמת לא נגעו שם מעשיו כלל כנ''ל: גם על זאת יחרד לב האדם מעם הקדש שהוא כולל בתבניתו כל הכחות והעולמות כולם כמו שיתבאר אי''ה להלן בפ''ו ובשער ב' פ''ה. שהן המה הקדש והמקדש העליון. והלב של האדם אמצעיתא דגופא הוא כללית הכל נגד הבית ק''ק אמצע הישוב אבן שתיה. כולל כל שרשי מקור הקדושו' כמוהו ורמזוהו ז''ל במשנה פ' תפלת השחר יכוין את לבו כנגד בית ק''הק. ובזוהר שלח קס''א סוף ע''א ת''ח כד ברא קב''ה ב''נ בעלמא אתקין לי' כגוונא עלאה יקירא ויהב לי' חילי' ותוקפי' באמצעיתא דגופא דתמן שרי' לבא כו'. כג''ד אתקין קוב''ה עלמא ועביד ליה חד גופא כו' ולבא שארי באמצעיתא כו' דהוא תוקפא דכלא וכלא ביה תליין כו'. וההיכל לבית קה''ק דתמן שכינה וכפורת וכרובים וארון והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא ומהכא אתזנו כו' ע''ש באורך. א''כ בעת אשר יתור האדם לחשוב בלבבו מחשבה אשר לא טהורה בניאוף ר''ל. הרי הוא מכניס זונה סמל הקנאה בבית ק''הק העליון נורא בעולמות העליונים הקדושים ח''ו. ומגביר ר''ל כחות הטומאה והס''א בבית ק''הק העליון. הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע''י טיטוס בהציעו זונה בבית ק''הק במקדש מטה. וכן כל חטא ועון אשר כל איש ישראל מכני' בלבו ח''ו אש זרה. בכעס או שארי תאוות רעות ר''ל: הלא הוא ממש כענין הכתוב בית קדשנו ותפארתנו אשר וגו' היה לשריפת אש. הרחמן ית''ש יצילנו. וז''ש השם ליחזקאל את מקום כסאי גו' אשר אשכן שם בתוך בני ישראל לעולם ולא יטמאו עוד בית ישראל שם קדשי גו' בזנותם גו'. עתה ירחקו את זנותם גו' ושכנתי בתוכם לעולם: ובזה יובן הכתוב וייצר ה' אלקים את האדם עפר גו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ופשוטו של מקרא ודאי הוא כתרגומו והוה באדם לרוח ממללא. ור''ל שכאשר היה הגוף לבדו היה עדיין עפר ממש בלא שום חיות ותנועה: וכאשר נופח בו נשמת חיים. אז נעשה איש חי להתנועע ולדבר. ועיין רמב''ן בפי' התורה. אמנם בקרא ויהי באדם לא כתיב. אלא ויהי האדם לזאת יש מקום לפרשו ע''פי שנתבאר. שהאדם בנשמת החיים שבתוכו. הוא נעשה נפש חיה לרבוי עולמות אין מספר. שכמו שכל פרטי הנהגות הגוף ותנועותיו הוא ע''י כח הנפש שבקרבו. כן האדם הוא הכח ונפש החיה של עולמות עליונים ותחתונים לאין שיעור. שכולם מתנהגים על ידו כנ''ל: