אִם הוּא מֵאֵלּוּ שֶׁבֵּית דִּין מְצֻוִּים לִכְפּוֹת אוֹתָם לְגָרֵשׁ, אוּלָם לֹא נֶעֶשְׂתָה כְּפִיָּה זוֹ עַל יְדֵי בֵּית הַדִּין אוֹ שְׁלוּחָיו אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹיִים אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין, עַל דַּעַת עַצְמָם, וְנִתְרַצָּה הַבַּעַל לִתֵּן גֵּט, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, וּצְרִיכָה גֵּט נוֹסָף שֶׁיִּהְיֶה בָּאֹפֶן הַכָּשֵׁר, וְאִם מֵת בַּעֲלָהּ לִפְנֵי שֶׁקִּבְּלָה מִמֶּנּוּ אֶת הַגֵּט הַכָּשֵׁר, בְּכָל זֹאת נֶאֶסְרָה לִנָּשֵׂא לְכֹהֵן מֵחֵמַת הַגֵּט הַפָּסוּל שֶׁקִּבְּלָה. {מקור הדין בגמרא גיטין פח: שהבאנו בבאורים לסעיף ה´, ולענין גט פסול שפוסל לכהונה הרי הוא בסימן ו´ סעיף א´ שאפילו ריח הגט פוסל לכהונה, קל וחומר גט שכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן.}