בַּעַל שֶׁהָיָה דִּינוֹ שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כְּגוֹן שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ וְיֵשׁ שְׁנֵי עֵדִים בַּדָּבָר, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָדוּר עִם אִשְׁתּוֹ מֵחֲמַת סַכָּנַת נְפָשׁוֹת שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרָיו שָׁם, אוֹ שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד וַעֲדַיִן אֵין לָהּ בֵּן שֶׁיִּסְעֲדֶנָּה, אוֹ שֶׁמּוֹרֶדֶת בּוֹ בְּטַעֲנַת מָאוּס עָלַי וּמְבָרֶרֶת טַעֲנָתָהּ, אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים לָבוֹא עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁהוּא טוֹעֵן אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס וְרוֹצָה הִיא בַּגֵּרוּשִׁין, אוֹ שֶׁמּוֹרֵד הוּא מִלְּשַׁמֵּשׁ עִמָּהּ, אוֹ שֶׁהָיָה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה, זוֹנָה אוֹ חֲלָלָה, וְכֵן כָּל מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה וַאֲסוּרָה הִיא עָלָיו אֲפִלּוּ רַק מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כָּל אֵלּוּ, אִם הֻכּוּ בְּבֵית דִּין עַד שֶׁנִּתְרַצּוּ לִתֵּן גֵּט הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ שָׂכְרוּ בְּבֵית הַדִּין לְצֹרֶךְ זֶה גּוֹיִים שֶׁיַּכּוּהוּ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, אוֹ שֶׁהֻשְׁלַךְ לְבֵית הַכֶּלֶא עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לִתֵּן גֵּט, הֱיוֹת וּמִן הַדִּין יֵשׁ לִכְפּוֹתוֹ עַל כָּךְ, וְנֶעֶשְׂתָה הַכְּפִיָּה עַל יְדֵי בֵּית דִּין וּשְׁלוּחָיו, הֲרֵי הַגֵּט כָּשֵׁר, זוֹ דַּעַת רִי"ף, רַשִּׁ"י, רַמְבַּ"ם, וּמָרָן בִּסְתָם, וּבְשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא רַבֵּנוּ חֲנַנְאֵל כָּתַב מָרָן בְּשו"ע שֶׁאֵין כּוֹפִין רַק לְאֵלּוּ הַמֻּזְכָּרִים בַּגְּמָרָא שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כְּגוֹן הַנּוֹשֵׂא בַּעֲבֵרָה אוֹ הָאוֹמֵר אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס, וְכֵן דַּעַת רַבֵּנוּ תַּם וְהָרֹא"שׁ, וְכָתַב שָׁם הָרְמָ"א בַּהַגָּהָה לְהַחְמִיר וּלְהַנְהִיג הַרְחָקַת רַבֵּנוּ תַּם וְלֹא לִכְפּוֹת מַמָּשׁ, וְהַדָּבָר צָרִיךְ עִיּוּן מִטַּעַם שֶׁנִּרְאֶה שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה הַרְחָקָה דְּרַבֵּנוּ תַּם אֵינָהּ מַתְאִימָה לְהַשִּׂיג אֶת מַטְּרָתָהּ. {וכך כתב הרמב"ם בהלכות גרושין פרק ב´ הלכה כ´ להסביר מדוע הגט כשר אף על פי שהבעל היה אנוס לתנו "ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל, שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא זה שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". והרשב"ם נתן טעם להכשר כפיה זו שמשום מצוה לשמוע דברי חכמים גמר בלבו לגרשה. מה שאמרנו שאם זנתה ויש עדים לדבר כופין אותו לגרש, כך פסק מרן השו"ע אבע"ז סימן קט"ו ח´, ובאינו יכול לדור עם אשתו מחמת סכנת נפשות סימן קנ"ד ט´, ובאינו מוליד סימן קנ"ד ו´, ובאין לו גבורת אנשים סימן קנ"ד ז´, וכן כל הסימן, ולענין כפיית כהן לגרש אם נשא אשה האסורה לו הרי הוא בסימן ו´ סעיף א´. וראה עוד בבאורים לסעיף ט´. ולענין החשש לדברי רבנו תם בכפיית הגט כתב הרב ביביע אומר חלק שמיני אבע"ז סימן כ"ה כדרכו בקודש ביד רחבה. ולענין חסרון בכח גברא שטוען האיש שתלך האשה לרופא שתוציא בתוליה בכלי, העלה בשו"ת יביע אומר חלק עשירי אבע"ז סימן כ"ח שאם אינה רוצה אי אפשר להכריחה לכך ויוציא ויתן כתובה. עוד יש להוסיף דעת הרמב"ם והרבה מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שמורדת הבאה בטענת מאיס עלי כופין בעלה לגרשה. ומתבארים הדברים באורך בשו"ת יביע אומר חלק שלישי אבע"ז סימן י"ח.}