הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא בְּתוּלָה, וְשֶׁלָּכֵן כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה מָאתַיִם זוּז, וּמְצָאָהּ בִּבְעִילַת מִצְוָה שֶׁהִיא בְּעוּלָה, שֶׁלֹּא נִמְצְאוּ לָהּ דָּמִים, וַהֲרֵי הוּא טוֹעֵן שֶׁהִטְעַתוּ וּמִקְּחוֹ מִקַּח טָעוּת, אִם טוֹעֶנֶת הָאִשָּׁה שֶׁאָכֵן אִבְּדָה בְּתוּלֶיהָ מִלִּפְנֵי הַנִּשּׂוּאִין אַךְ מֵחֲמַת טִפּוּל רְפוּאִי אוֹ מַכָּה, שֶׁנֶּחְבְּלָה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְכַדּוֹמֶה, יֵשׁ לוֹ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה חֲדָשָׁה בְּסַךְ מֵאָה זוּז וְהַתּוֹסֶפֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ קַיֶּמֶת וַהֲרֵי הִיא אִשְׁתּוֹ, וְאִם טָעֲנָה שֶׁלֹּא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם וּבְתוּלָה הָיְתָה בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין, הֶאֱמִינוּהוּ חֲכָמִים לַבַּעַל בְּדָבָר זֶה, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדַת נִשּׂוּאִין עַל מְנָת לְהַפְסִידָהּ לְאַחַר מִכֵּן, וְלָכֵן אִבְּדָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ וּתְנָאֶיהָ וּמִכָּל מָקוֹם עֲדַיִן זַכָּאִית הִיא בְּתוֹסֶפֶת כְּתֻבָּה שֶׁהוֹסִיף לָהּ מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם הוֹדְתָה שֶׁאָכֵן בְּעוּלָה הָיְתָה וְהִטְעַתוּ אוֹ שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל רְאָיָה בְּרוּרָה לְטַעֲנָתוֹ, אֵין לָהּ כְּתֻבָּה וְלֹא תּוֹסֶפֶת. וְזֶה כְּשֶׁהַבַּעַל נִמְנֶה עַל בְּנֵי עֲדוֹת הַסְּפָרַדִּים, אוּלָם אִם הוּא מֵעֲדוֹת הָאַשְׁכְּנַזִּים יָכוֹל לִטְעֹן קִים לִי וְלֹא יְשַׁלֵּם לַנִּטְעֶנֶת אֶת תּוֹסֶפֶת הַכְּתֻבָּה גַּם אִם מַכְחֶשֶׁת דְּבָרָיו לוֹמַר שֶׁבְּתוּלָה הָיְתָה. {מרן השו"ע באבע"ז סימן ס"ז סעיף ה´ כתב "מוכת עץ, כתובתה מנה, ואפילו לא הכיר בה וכנסה על מנת שהיא בתולה שלימה, אבל כנסה בחזקת שהיא בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה". ובסימן ס"ח ח´ כתב מרן "אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה, אינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל התוספות יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו...". ועוד שם בסעיף ט´ "כשטען שלא מצאה בתולה, אם אמרה מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה...". ומקורות אלו הדינים שכתב מרן השו"ע הינם בגמרא כתובות יב: "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות...". ובדף יא: "ואמר רבא מאן דקא מותיב שפיר קא מותיב, מקח טעות, לגמרי קא משמע". ובדף ט: אמר רב יהודה אמר שמואל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן להפסידה כתובתה... לא, דקא טעין טענת דמים... אמר רבא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה", ופסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"א הלכה י"ד "חכמים הם שתיקנו עיקר כתובה לאשה, והם התקינו ואמרו שכל הטוען טענת בתולים והאשה מכחשת אותו, נאמן, ועליה להביא ראיה ולא האיש, שחזקה היא שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה והופך שמחתו אבל". ונחלקו הפוסקים אם נאמן לכול"ע או רק למאן דאמר כתובה מדרבנן והם אמרו והם אמרו, והיות ויש בזה מחלוקת הפוסקים יכול אשכנזי שבכתובתו כתוב דחזו ליכי מדאורייתא לטעון קים לי כהני פוסקים ואבדה את מאתים הזוז של עיקר כתובה, ולספרדים קל וחומר הוא שהרי לדעת הרמב"ם ומרן השו"ע כתובה דרבנן. גם לענין מה שאמרה הגמרא חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה נחלקו הפוסקים בדבר מי שלא טרח בסעודה, וכגון, שטרח בה אבי הכלה דוקא, אם גם בכהאי גוונא אמרינן שנאמן בטענת דמים, ויכול החתן לטעון קים לי ותפסיד הכלה עיקר כתובתה גם אם לא טרח בסעודה. מכל מקום, בין טרח בסעודה בין לא טרח אינו נאמן לתבוע החזר הוצאות שהוציא על החתונה בטענה זו שהטעתו כך כתב התוספות רי"ד בכתובות י´. שהאמינוהו חכמים שלא יוציא ממון שמוחזק בו ויתן לה אבל שיוציא ממנה לא האמינוהו. ולענין תוספת הכתובה, שבכתובות שבזמן הזה הוא עיקר סכום הכתובה הנה העתקנו לעיל דברי מרן השו"ע אבע"ז סימן ס"ח סעיף ח´. ומקורו מהרמב"ם הלכות אישות פרק י"א הלכה ט"ז "הורו כל הגאונים, שזה שאמרו חכמים שהוא נאמן. אם הכחישתו אשתו, להפסידה עיקר כתובה, אבל התוספת יש לה, אלא אם כן נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודתה לו שהיתה בעולה קודם שתתארס והטעתו...". וכן פסק גם כן הרי"ף, וכתב הבית יוסף שהר"ן הסכים לדעת הרמב"ם, וכתב הרב המגיד משנה על הרמב"ם טעם לדבר והוא "מפני שהתוספת אינה מתקנת חכמים שנאמר הם אמרו והם אמרו אלא מרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חיובים שאין המחוייב נאמן בהפקעתם", ולדעת הרשב"א בטענת דמים נאמן להפסידה גם תוספת כתובה, מה שאין כן אם טען טענת פתח פתוח ורמב"ם לא חילק בזה, לעומתם דעת הרא"ש שמפסדת גם תוספת הכתובה שכתב "מתוך הסברא נראה דמהימן גם לענין התוספת דדבר ידוע דלשם חיבת חופה וביאה הוסיף לה... ואדעתא דהכי לא הוסיף לה". אולם אין דבר זה מוסכם בדעת הרא"ש שהרי הטור משמע בדבריו שמפרש דברי הרא"ש שאף על פי שמשיג בסברא מכל מקום אינו חולק שהרי כתב רק דעת הרמב"ם והגאונים וכ"כ מהרש"ל בדעת הרא"ש. מכל מקום, הרשב"ם ושלטי גיבורים פסקו בודאי שאבדה גם תוספת כתובה ונחלקו האחרונים אם יוכל הבעל לטעון קים לי כרשב"ם וש"ג, ופשוט הוא עפ"י מה שכתב בשו"ת יביע אומר לא מצי ספרדי לטעון קים לי נגד דעת מרן. מה שאין כן בעל אשכנזי יכול לטעון. והנני להזכיר שעוסקים אנו בטענת דמים ולא בטענת פתח פתוח, ושלכן ימצאו הרשב"ם והרשב"א וש"ג בשיטה אחת שמפסדת גם תוספת, ולדעת רמב"ם ומרן השו"ע אין חילוק ויש לה תוספת. עוד בענין זה, בשו"ת יביע אומר חלק שני אבע"ז סימן ח´ אות ה´ חלק מרן הרב עובדיה יוסף על דברי מהר"י מסלתון שסבר שהתוספת המרובה בזמננו אינה דומה לתוספת של זמן הקדמונים שהיתה פחותה וקרובה לסכום המאה ומאתים זוז ולא בתוספת המרובה של זמננו דברו חכמים שיש לה, והביא הרב ביביע אומר ראיה מגמרא כתובות סו. "פסקה להכניס לו אלף דינר הוא פוסק כנגדן חמש עשרה מנה וכנגד השום הוא פוסק פחות חומש". ואין הראיה ברורה שהרי מפורש במשנה שמכנסת לו ואנו עוסקים בתוספת שמוסיף לה משלו בלא הקשר לכמה מכניסה לו, וימחל לי כבוד מרן הרב עובדיה יוסף אם אומר עוד שהרי תוספת זו שמוסיף לה משלו היא משום חיבת ביאה ראשונה וכי יעלה על הדעת שחיבת ביאה ראשונה תהיה שווה עשרות או מאות אלפי שקלים של זמננו אלא פשוט הוא שחתן שכותב תוספת בכתובה כוונתו שהיא על דעת שיחיו יחדיו לאורך ימים ושנים בטוב ובנעימים, ואף אם אחר כך מאיזו סיבה יחפוצו להתגרש זה מזו הוא דבר העלול לקרות בלא שתטעה אותו והתוספת קיימת. אבל אם טוען שכנסה בחזקת בתולה, והטעתו, ולא מצא לה דמים, ובא ליתן גט לאחר ביאה ראשונה נראה פשוט שלא על דעת כן יעניק לה משלו כל כך הרבה ממון, והוא כמקח טעות לענין תוספת זו, שחייבוהו חכמים ליתן לה התוספת שכתב לה משום חיבת ביאה ראשונה ולא היא זו אותה תוספת הנהוגה להינתן בכתובות חתני הזמן הזה. ואף על פי שזה ברור לי איני מעיז, מחמת אימת כבוד מורנו הרב עובדיה יוסף, לכתוב זאת אלא רק להלכה ולא למעשה, שלא אהיה כסותר חס ושלום את דבריו. ולענין אם שותקת נחשבת למכחשת דבריו, היות ומרן השו"ע פסק כרמב"ם וגאונים בזה ולשון הרמב"ם ברורה שכתב "והאשה מכחשת אותו" נראה שכן דעת מרן השו"ע ששתיקה שלה בזה שווה למודה לדבריו ואף על פי שלא באר כן להדיא, ויש חולקים בדבר, ואכמ"ל.}