אִם אָמַר הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי, אוֹ הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ בִּלְשׁוֹן לַעַז דָּבָר שֶׁמַּשְׁמָעוֹ בָּרוּר שֶׁהֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה יִשְׂרָאֵל, אִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים בְּאַנְגְּלִית וְאוֹמֵר לָהּ בְּאַנְגְּלִית אוֹ אוֹמֵר לָהּ בְּעַרְבִית בְּמָקוֹם שֶׁמְּדַבְּרִים עַרְבִית וְכַדּוֹמֶה, וּמְבִינָה הֵיטֵב דְּבָרָיו, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. {בגמרא קידושין ו. "תנו רבנן, הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, הרי את קנויה לי, מקודשת וכו´...". וכתב הרמב"ם בהלכות אישות פרק ג´ הלכה ח´ "ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו, ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שביארנו", וכן מרן השו"ע באבע"ז סימן כ"ז סעיף א´ כתב "וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קידושין ודאי באותו מקום, ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קידושין".}