כֵּיצַד מְקַדֵּשׁ בְּכֶסֶף, לוֹקֵחַ פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה וָמַעְלָה, וּבִפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים אוֹמֵר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה וְנוֹתֵן לָהּ, וְנָהֲגוּ לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת וְנָהֲגוּ שֶׁיֹּאמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּטַבַּעַת זוֹ כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל. {נהגו לקדש בטבעת, כך מובא ברמ"א בהגה לסימן כ"ז סעיף א´ בשם תיקוני הזהר, וכתבו המקובלים שבנתינת הטבעת נותן לכלה אור מקיף, ונרמז הדבר בטבעת שמקיפה את האצבע, ובביאת מצוה שאחר כך יבוא החתן על הכלה ינתן לה אור פנימי, וכתבו המקובלים דברים גדולים וחשובים אודות הביאה הראשונה שבא החתן על כלתו, והרבה דברים חשובים במשך חייהם תלויים בביאה זו. בביאה זו ניתנת בחינה מסויימת מרוחו של החתן אל הכלה ומרוח זו בא כח ההולדה של האשה, וניתן ממנה לכל ולד שנולד להם, עד שהבחינה האחרונה שבה נשארת לחיות האשה עצמה, שאם תצא ממנה הרי היא מתה כשם שנפטרה רחל אמנו בלדתה. ולכן אם נפרדים הזוג צריך שיפרדו בגט כריתות כדי שיפרד רוח זה ממנה ותיקשר האשה לקבל חיות ממקום עליון שלא דרך בעלה. ולכן אם מת בעלה סכנה לאדם אחר לקדשה ולבוא עליה שאותו רוח שנשאר בה מבעלה הראשון אם לא יסתלק ממנה הרי אינו יכול לסבול את נוכחותו של השני ומקטרג עליו להמיתו ולכן אמרו חז"ל שהנושא אלמנה בשנה הראשונה מסתכן בנפשו. וכן אם מת בעלה בלא בנים אינה יכולה לינשא לאחר עד שיחלוץ לה אח בעלה ולאחר החליצה יורקת היבמה על הקרקע בפני החולץ ואומרת "ככה יעשה לאיש אשר לא יקים את בית אחיו, ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל", ועל ידי יריקה זו יוצאת ממנה אותו רוח שניתן לה בביאה ראשונה והולך לו, ואחר כך יכולה לינשא לאדם אחר ולקבל ממנו מרוחו בביאה ראשונה. ומזה יש להבין חשיבות הביאה ראשונה בחיי בני הזוג וכמה חשוב להדריכם נכון כיצד ינהגו זה עם זו בתחילת דרכם המשותפת.}