דָּם יָבֵשׁ חוֹצֵץ וְדָם לַח אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְלָכֵן חַבּוּרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ דָּם יָבֵשׁ אִם נִסְרַךְ הַדָּם עַל הָעוֹר שֶׁלֹּא מֵעַל הַחַבּוּרָה וְנִתְיַבֵּשׁ שָׁם עָלֶיהָ לַהֲסִירוֹ, וְאִם הִתְיַבֵּשׁ מֵעַל פִּי הַמַּכָּה, מְרַכֶּכֶת וּמְסִירָה מַה שֶּׁאֶפְשָׁר מִן הַדָּם הַיָּבֵשׁ, אֲבָל אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְצֹעַ עַצְמָהּ וְלֹא לִפְתֹּחַ מֵחָדָשׁ אֶת הַמַּכָּה, שֶׁהֲרֵי אִם כּוֹאֵב לָהּ הַדָּבָר אֵינָהּ מַקְפִּידָה לַהֲסִירוֹ, וַהֲוֵי חוֹפֶה עַל מִעוּט הַגּוּף וְאֵינָהּ מַקְפִּידָה וְלָכֵן אֵינוֹ חוֹצֵץ.

דָּם קָרוּשׁ שֶׁנִּצְרַר מִתַּחַת לָעוֹר, אוֹ מֻגְלָה הַמְכֻסָּה בְּשִׁכְבַת עוֹר דַּק אֵינָם חוֹצְצִים.

אִם מָרְחָה עַל עוֹרָהּ מִשְׁחָה כְּגוֹן וָזֶלִין, אוֹ קְרֶם לַיָּדַיִם, מִשְׁחָה אַנְטִיבִּיּוֹטִית וְכַדּוֹמֶה, לְכַתְּחִלָּה תְּקַנְּחֵם לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל.

פְּלַסְטֶר וְתַחְבֹּשֶׁת שֶׁעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה אִם יְכוֹלָה לַהֲסִירָם וְלִטְבֹּל תְּסִירֵם וְתִטְבֹּל, וְאִם אֵינָהּ יְכוֹלָה לַהֲסִירָם שֶׁהַדָּבָר מַכְאִיב לָהּ, אוֹ שֶׁאָסוּר לַמַּכָּה לָבוֹא בְּמַגָּע עִם הַמַּיִם, הֲרֵי הִיא מַקְפִּידָה עֲלֵיהֶם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בִּמְקוֹמָם וֶהֱיוֹת וְחוֹפִים רַק מִעוּט הַגּוּף, אֵינָם חוֹצְצִים. מִכָּל מָקוֹם אִם בְּתוֹךְ פֶּרֶק זְמַן מוּעָט יִסְתַּיֵּם הַטִּפּוּל וְתֵלֵךְ לְהוֹרִידָם תִּדְחֶה אֶת הַטְּבִילָה, וְהַכֹּל מִתּוֹךְ הִתְיָעֲצוּת עִם מוֹרֵה הוֹרָאָה.

גֶּבֶס שֶׁהוּשַׂם עַל מְנָת שֶׁיִּתְאַחֶה הַשֶּׁבֶר, הֲרֵי הוּא חוֹפֶה מִעוּט הַגּוּף וְגַם אֵינָהּ מַקְפִּידָה עַל קִיּוּמוֹ אֶלָּא אַדְּרַבָּא, רוֹצָה בּוֹ עַל מְנָת שֶׁתַּבְרִיא, מִכָּל מָקוֹם אֵין לְהַתִּיר לִטְבֹּל עִם גֶּבֶס בְּלֹא הֶתֵּר מִמּוֹרֵה הוֹרָאוֹת מֻבְהָק, וְאִם כְּבָר הֻבְרַר שֶׁהָיָה אִחוּי מֻשְׁלָם שֶׁל הַשֶּׁבֶר וְנִקְבַּע לָהּ זְמַן לְהוֹרָדַת הַגֶּבֶס, תַּמְתִּין וְתִטְבֹּל לְאַחַר מִכֵּן, שֶׁהֲרֵי עַתָּה מַקְפֶּדֶת עָלָיו לַהֲסִירוֹ. {תוספתא וכתבה ר"ש בפרק תשיעי דמקוואות, וכתב הבית יוסף במסקנה דהשירים, והנזמים, והטבעות, והקטלאות, ואגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר אם הם רפויים אינם חוצצים ואם הם מהודקים חוצצים ושמוסכם הדבר על כל הראשונים, ואילו הב"ח כתב שיש בה מחלוקת הראשונים שלר"ש, רא"ש ורשב"א והסמ"ג אגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר לא נשנו בתוספתא אלא לענין טומאה ולא לענין חציצה, דלענין חציצה אגד וקשקשים אפילו רפויים חוצצים דלא עיילי בהו מיא שפיר אפילו רפויים. ולרמב"ם גם אגד וקשקשים נשנו בתוספתא לענין חציצה ולכן רפויים אינם חוצצים ומהודקים חוצצים. ופסק מרן השו"ע בסעיף כ"ג השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפויים אינם חוצצים ואם הם מהודקים חוצצים וכן הדין באגד שעל המכה וקשקשים שעל השבר.}

קוֹץ הַתָּקוּעַ בַּבָּשָׂר, אִם כֻּלּוֹ מְכֻסֶּה עַל יְדֵי הָעוֹר אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ רוֹאָה אוֹתוֹ בְּוַדָּאוּת, וְאִם הוּא שָׁוֶה בְּגָבְהוֹ לָעוֹר, אִם נִרְאֶה - חוֹצֵץ, וְאִם אֵינוֹ נִרְאֶה - אֵינוֹ חוֹצֵץ, וְאִם בּוֹלֵט הוּא מֵעַל הָעוֹר הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ. {משנה בסוף מקוואות "חץ התחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו". ובתוספתא "הנכנס לו חץ בירכו רבי אומר אינו חוצץ, וחכמים אומרים הרי זה חוצץ, במה דברים אמורים בשל מתכת אבל בשל עץ הרי זה חוצץ, ואם קרם עליה עור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ" וכתב הב"י שיש שתי אפשרויות לבאר את התוספתא. וכתבו הרא"ש, רבנו ירוחם והטור דקוץ דינו כחץ. מרן השו"ע פסק כלשון המשנה שתלוי הדבר בראיתו של הקוץ אם נראה חוצץ ואם לא אינו חוצץ. והש"ך פסק שאם הקוץ משוקע בבשר נחשב לאינו נראה ואינו חוצץ. ולדעת הטור אם קרם עור על פני הקוץ מלמעלה - אינו חוצץ.}

הַדִּין בִּתְפָרִים קַל מִדִּין קוֹץ הַתָּחוּב בַּבָּשָׂר, שֶׁהֲרֵי בִּתְפָרִים נִיחָא לָהּ וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, וְהוּא וַדַּאי בְּמִעוּט הַגּוּף, וְאִם הוּא בְּתוֹךְ הַפֶּה הוּא תַּרְתֵּי דְּרַבָּנָן גַּם מִעוּט הַגּוּף וְגַם צָרִיךְ לִהְיוֹת רָאוּי לְבִיאַת מַיִם מִדְּרַבָּנָן, וְלָכֵן אֵין הַתְּפָרִים חוֹצְצִים. אוּלָם, אִם כְּבָר הָיָה אִחוּי מֻשְׁלָם שֶׁל הַפֶּצַע וְלֹא נוֹתַר אֶלָּא לְהָסִיר אֶת הַתְּפָרִים עַתָּה וַדַּאי מַקְפִּידָה עֲלֵיהֶם לַהֲסִירָם, וְאִם הֵם תְּפָרִים הַנִּרְאִים וּבוֹלְטִים מֵעַל הָעוֹר תְּסִירֵם וְאַחַר כָּךְ תִּטְבֹּל. {מה שכתבנו שבית הסתרים צריך שיהיה ראוי לביאת מים לדעת הרמב"ן רשב"א וריטב"א הוא מדרבנן ולדעת התוס´ הוא מדאורייתא אלא שהאחרונים מפרשים דעת התוספות שמדברים באופן שבית הסתרים משלים לחוצץ אחר להיות רוב הגוף, אבל כשהוא לעצמו, אינם חולקים על הרמב"ן רשב"א וריטב"א ובזה גם הם סוברים שראוי הוא מדרבנן.}