פְּצָעִים שֶׁעָלוּ בְּתוֹךְ הַפֶּה, הַלָּשׁוֹן אוֹ הַחֲנִיכַיִם אֵינָם חוֹצְצִים, וְכֵן אֶבֶן בַּשִּׁנַּיִם שֶׁמִּצְטַבֵּר עַל דָּפְנֵי הַשִּׁנַּיִם אֵינוֹ חוֹצֵץ אֲפִלּוּ עוֹמֶדֶת לַהֲסִירוֹ בְּקָרוֹב, וְכֵן סְתִימָה קְבוּעָה, כֶּתֶר, הַשְׁתָּלוֹת וְשִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְהוֹצִיאָם אֵינָם חוֹצְצִים.

סְתִימָה זְמַנִּית הֱיוֹת וְרוֹצָה בְּקִיּוּמָהּ אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.

גֶּשֶׁר לְיִשּׁוּר הַשִּׁנַּיִם אִם הוּא קָבוּעַ אֵינוֹ חוֹצֵץ וְאִם הוּא נִשְׁלָף וְדַרְכָּהּ לְהוֹצִיאוֹ מִדֵּי פַּעַם, תּוֹצִיא אוֹתוֹ לִפְנֵי הַטְּבִילָה.

מַעֲרֶכֶת שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת שֶׁמִּדֵּי פַּעַם מוֹצִיאָה אוֹתָהּ כְּדֵי לְשָׁטְפָהּ וּלְנַקּוֹתָהּ צְרִיכָה לְהוֹצִיאָהּ לִפְנֵי הַטְּבִילָה, וְאִם הִתְבַּיְּשָׁה לַהֲסִירָן וְטָבְלָה עִם אוֹתָן שִׁנַּיִם תּוֹתָבוֹת בְּדִיעֲבַד עָלְתָה לָהּ טְבִילָה אִם הֵן רְפוּיוֹת, וְאִם אֵינָן רְפוּיוֹת תַּעֲשֶׂה שְׁאֵלַת חָכָם. {זו היא מחלוקת בדברי האחרונים אם שיניים תותבות שרגילה להסירם מידי פעם נחשבות לחוצצות בטבילה אפילו בדעבד או לא והיות ולדעת הריטב"א רשב"א ורמב"ן ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן יש לסמוך על כך בדעבד שכבר טבלה, מכל מקום אם עוד לא שמשה עם בעלה נכון הוא שתחזור ותטבול בלא ברכה.}

אֵינָהּ צְרִיכָה לִפְתֹּחַ פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ הַמַּיִם, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא בֵּית הַסְּתָרִים וְצָרִיךְ לִהְיוֹת רַק רָאוּי לְבִיאַת מַיִם שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ חוֹצֵץ, וַאֲסוּרָה לִקְפֹּץ פִּיהָ בְּכֹחַ אֶלָּא תַּשִּׁיק שְׂפָתֶיהָ זוֹ לְזוֹ דִּבּוּק בֵּינוֹנִי. {בגמרא קידושין כה. ונידה סו: "מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת" ובגמרא בארו שמהפסוק "ורחץ בשרו במים", מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי ומכל מקום בעינן שיהיה הפה ראוי להכניס בו מים, וכדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו. והתוספות בגמ´ מנחות יח: סוברים שמהתורה בעינן ראוי לביאת מים, ולדעת הריטב"א ראוי לביאת מים אינו אלא מדרבנן ויש בזה כמה קולות א. אם לא בדקה פיה לפני הטבילה ובדקה לאחריה ולא מצאה חוצץ לא חיישינן שהיה ונשר במקוה. ב. לא בדקה לפני ולאחר הטבילה אכלה ונמצא עצם חוצץ בין שיניה תלינן שבא מאכילתה ולא היה שם בזמן הטבילה, כ"כ הראב"ד וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיפים כ"ה כ"ו, ואילו הש"ך פסק כרוקח שצריכה לטבול שוב.}

צְרִיכָה לַחְצֹץ שִׁנֶּיהָ לִפְנֵי שֶׁתִּטְבֹּל שֶׁלֹּא יְהֵא בָּהֶן דָּבָר חוֹצֵץ, וְאִם טָבְלָה וּלְאַחַר מִכֵּן מָצְאָה עֶצֶם תָּקוּעַ בְּחָזְקָה בֵּין שִׁנֶּיהָ וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִתְלוֹת שֶׁבָּא שָׁם לְאַחַר הַטְּבִילָה, תַּחֲזֹר וְתִטְבֹּל. וְאִם לְאַחַר שֶׁטָּבְלָה מָצְאָה בָּשָׂר בֵּין שִׁנֶּיהָ אֵינָהּ צְרִיכָה לַחֲזֹר וְלִטְבֹּל כִּי הוּא דָּבָר רַךְ שֶׁעָשׂוּי לְהִתְעַכֵּל וּלְהִתְבַּטֵּל. {כך פסקו האשכול, מהר"מ והמאירי, בית הסתרים צריך להיות ראוי מדרבנן היות והינו מיעוט הגוף, גם לתוס´ שכתבו שהוא מן התורה זה במשלים לרוב הגוף וכ"כ החת"ס וחזון איש, הליכות עולם חלק ה´ עמ´ קפ"ו-קפ"ז.}

שֵׁן מִתְנַדְנֶדֶת אוֹ שְׁבוּרָה אֵינָהּ חוֹצֶצֶת.

טַבַּעַת לִמְנִיעַת הֵרָיוֹן אֵינָהּ חֲצִיצָה, אֲבָל דִּיאַפְרַגְמָה שֶׁהִנִּיחָה בְּצַוַּאר הָרֶחֶם צְרִיכָה לְהוֹצִיאָהּ לִפְנֵי הַטְּבִילָה.