לִמְּדוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאֵין הַטְּבִילָה עוֹלָה לַחֲצָאִין, שֶׁאִם יִטְבֹּל הָאָדָם אֵיבָר אֵיבָר בְּמִקְוֶה לֹא תַּעֲלֶה לוֹ טְבִילָה עַד שֶׁיִּטְבֹּל כָּל גּוּפוֹ כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר בְּוַיִּקְרָא כ"ב ה´ ו´ ז´: "אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכָל טֻמְאָתוֹ, נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם, וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר וְאַחַר יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי לַחְמוֹ הוּא", וְלִמְּדוּנוּ חֲכָמִים פֵּרוּשׁ הַפְּסוּקִים: "מַה בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ כְּאֶחָד, אַף בִּיאָתוֹ בַּמַּיִם כֻּלּוֹ כְּאֶחָד". [הַגְדָּרַת הַחֲצִיצָה]

כָּל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה דָּבוּק אֶל גּוּף הָאָדָם אוֹ שַׂעֲרוֹתָיו וְיִמְנַע בִּיאַת מֵי הַמִּקְוֶה בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נִקְרָא חוֹצֵץ וּפוֹסֵל אֶת הַטְּבִילָה, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בָּזֶה כַּמָּה חִלּוּקֵי דִּינִים.

דָּבָר שֶׁהוּא חוֹפֶה רֹב הַגּוּף וְגַם מַקְפֶּדֶת עָלָיו הָאִשָּׁה לַהֲסִירוֹ הֲוֵי חוֹצֵץ מֵהַתּוֹרָה, וְגָזְרוּ חֲכָמִים עַל חֲצִיצָה בְּמִעוּט הַגּוּף שֶׁמַּקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, וְעַל רֹב הַגּוּף שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלֶיהָ, וְדָבָר שֶׁהוּא חוֹצֵץ בְּמִעוּט הַגּוּף וְגַם אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו לֹא גָּזְרוּ בּוֹ וְאֵינוֹ נֶחֱשָׁב לְחוֹצֵץ כְּלָל, וְאֵלּוּ אַרְבָּעָה מִינֵי חֲצִיצָה הֵם הַיְסוֹד לַהֲבָנַת זֶה הַפֶּרֶק. {בגמרא נידה סז: "אמר רבי יצחק דבר תורה רובו המקפיד עליו חוצץ, רובו ואינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וגזרו על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, ולגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום מעוטו המקפיד, היא גופא גזירא ואנן ניקום ונגזור גזירא לגזירא". ופרש רש"י את הגמרא שמדברת דוקא בשערו אבל בבשרו, אפילו מיעוט שאינו מקפיד חוצץ, ואילו הרמב"ם ורבנו תם, והרא"ש מבארים את הגמרא במדברת גם בבשרו ולכן אם חופה החוצץ מיעוט בשרו וגם אינו מקפיד על קיומו הרי זה אינו חוצץ כלל וכך פסק מרן השו"ע.}

מַה שֶּׁאָמַרְנוּ שֶׁחֲצִיצָה בְּמִעוּט הַגּוּף שֶׁאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עָלָיו אֵינוֹ חוֹצֵץ הוּא אִם דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לְהַקְפִּיד בָּזֶה, אֲבָל אִם דֶּרֶךְ רֹב בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת, הֲרֵי הוּא חוֹצֵץ. {לדעת הראב"ד, רא"ש, הר"ן, הטור שאם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו מקרי הקפדה והוי חציצה אע"פ שהיא אינה מקפדת עליו עכשיו, ולדעת הרשב"א ורבנו ירוחם תמיד בכל אופן בטלה דעתה אצל כל אדם דאם לא תאמר כן הרי נתת דבריך לשיעורין, ואילו הבית יוסף הביא את דברי הרמב"ם דבתר דידה אזלינן בין להקל בין להחמיר, ויוצא בזה שאם היא מקפדת ואין דרך העולם להקפיד בזה לרמב"ם טור מרדכי ודרכי משה נקרא חציצה, ואינו חציצה לדעת הרשב"א, ואילו הבית יוסף הסתפק בדין זה. כמו הרמב"ם פסקו הב"ח הש"ך והט"ז דלעולם אזלינן בתר דידה בין להקל בין להחמיר, ושיטת הטור, כאמור, שמחמיר לשני הצדדים או כשהיא מקפדת או כשרוב העולם מקפידים. ומה שכתבנו בסעיף זה כך פסק מרן השו"ע בסימן קצ"ח סעיף א´. וסעיף ה´ הוא דברי הרמ"א בסעיף א´ בשם הגהות ש"ד.}

לְכַתְּחִלָּה לֹא תִּטְבֹּל אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם חוֹצְצִים גְּזֵרָה אָטוּ דְּבָרִים הַחוֹצְצִים, וּבְדִיעֲבַד, אִם טָבְלָה בִּבְגָדִים רְפוּיִים שֶׁעָלֶיהָ וּבְתַכְשִׁיטִים שֶׁאֵינָם מְהֻדָּקִים לִבְשָׂרָהּ עָלְתָה לָהּ טְבִילָה.