אִם סוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים עַל כֶּתֶם שֶׁרָאֲתָה בְּלֹא הַרְגָּשָׁה, אוֹ עַל בְּדִיקַת עֵד שֶׁעָשְׂתָה אוֹ עַל דַּם בְּתוּלִים אוֹ עַל דְּמֵי טֹהַר וּבָדְקָה עַצְמָהּ פַּעַם אַחַת בִּלְבַד בָּרִאשׁוֹן אוֹ בַּשְּׁבִיעִי אוֹ בְּאֶחָד מֵהַיָּמִים הָאֶמְצָעִיִּים, מִלְּבַד הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, עָלוּ לָהּ הַשִּׁבְעָה נְקִיִּים, תִּטְבֹּל וּמֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ. {אנו מבארים דברי מרן השו"ע שפסק שאין להקל בפחות משתי בדיקות ראשון ושביעי בראיה בהרגשה שעושה את האשה לטמאה מהתורה, אבל בלא הרגשה תהיה כוונתו לפסוק כמ"ש בסתם כרב, רמב"ם, ראב"ד, רז"ה, או"ז, רא"ה, רשב"א, רא"ש, טור הר"ן ורי"ו וטומאת כתמים הרי היא מדרבנן וכן פרישה מדם בתולים הוא מדרבנן, ודמי טוהר הוא מנהג שנהגו ישראל מזמן הגאונים ואינו אפילו בדרבנן, ואילו בדיקת עד אינו דאורייתא בודאי אלא חששא שמא הרגישה וסבורה הייתה שהרגשת עד הוא, מה גם דנשי דידן לאו בנות הרגשה נינהו וחסרה מהן החזקה שסתם ראיה הייתה בהרגשה. ועוד מובא באחרונים סדרי טהרה ופרדס רימונים שבזמנו רוב נשים מבחינות בין הרגשת עד להרגשת דם הבא מן המקור.}