אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וּלְאַחַר מִכֵּן רָאֲתָה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין שֵׁשׁ עוֹנוֹת שְׁלֵמוֹת כְּדֵי שֶׁתִּפָּלֵט שִׁכְבַת הַזֶּרַע, וְכָל עוֹנָה הִיא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת, וּזְמַן זֶה נִמְדַּד מֵהַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן. וֶהֱיוֹת וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה אֶלָּא לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים הַנְּקִיִּים שְׁלֵמִים לַיְלָה וָיוֹם, יוֹצֵא שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים וּבְסוֹף הַיּוֹם הָרְבִיעִי לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, לְדֻגְמָא אִם שִׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אוֹ בְּיוֹם רִאשׁוֹן עַד הַשְּׁקִיעָה, פּוֹסֶקֶת בְּטָהֳרָה בְּיוֹם רְבִיעִי לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה.

אִם שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ וּלְאַחַר יוֹמַיִם רָאֲתָה נִדָּה, צְרִיכָה לְהַמְתִּין יוֹמַיִם לְאַחַר תְּחִלַּת הָרְאִיָּה, וְאִם פָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

מַה שֶּׁאָמַרְנוּ בִּסְעִיפִים ג´ ד´ הוּא לְדַעַת חַכְמֵי סְפָרַד וּמָרָן הַשו"ע, אֲבָל לְדַעַת חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז וְהָרְמָ"א יֵשׁ לְהוֹסִיף עוֹד יוֹם מֵחֲשָׁשׁ שֶׁמָּא תְּשַׁמֵּשׁ אִשָּׁה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁבֵּין הַשְּׁקִיעָה לְצֵאת הַכּוֹכָבִים, וְתִטְעֶה לַחְשֹׁב שֶׁהוּא יוֹם, וְאֵינוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא סָפֵק יוֹם סָפֵק לַיְלָה, וְתַמְתִּין שְׁלֹשָׁה יָמִים בִּמְקוֹם אַרְבָּעָה לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע, וְלָכֵן צְרִיכוֹת בְּנוֹת אַשְׁכְּנַז לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים וּבְסוֹף הַיּוֹם הַחֲמִישִׁי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה. עוֹד הֶחְמִירוּ חַכְמֵי אַשְׁכְּנַז שֶׁלֹּא לְחַלֵּק בֵּין אִם הָיָה הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי תְּחִלַּת הָרְאִיָּה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה וְרָאֲתָה אַחַר כָּךְ, אֶלָּא תָּמִיד צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים מִתְּחִלַּת הָרְאִיָּה. {בגמרא שבת פו. "תנו רבנן הפולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דברי רבי אלעזר בן עזריה, רבי ישמעאל אומר פעמים שהן ארבע עונות, פעמים שהן חמש עונות, פעמים שהן שש עונות, רבי עקיבא אומר לעולם חמש עונות". ובדף פו: "אמר רבי חייא ברבי אבא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים שש עונות שלימות בעינן" ויש בזה גרסת גמרא אחרת "אבל חכמים אומרים שלוש עונות שלימות בעינן" וכך גרסו הרמב"ם, המאירי והאור זרוע וכתב הגר"א שכך הייתה גרסת הגאונים. מכל מקום רוב הפוסקים כתבו דבעינן שש עונות שלימות וכן פסק מרן השו"ע בסימן קצו סעיף יא´ שצריכה להמתין שש עונות, כגון אם שמשה במצאי שבת או ביום ראשון עד השקיעה ואחר כך ראתה נחשב יום ראשון בשבוע ליום הראשון לפליטת זרע ואין שעור לכמה זמן לפני השקיעה שמשה אפילו מעט זמן נחשב בזה ליום אחד וביום רביעי בשבוע לפני השקיעה אם פסקה מלראות דם תפסוק בטהרה, כי בתוך ארבעה ימים בכל אופן נכנסים שש עונות שלימות מעת לעת. ולענין החומרא להוסיף עוד יום מחשש שמא תשמש בבין השמשות ותסבור שהוא יום ולא הוא אלא לילה ולכן יצא שתמתין שלושה ימים ולא ארבעה, הנה מקור חשש זה הוא בספר תרומת הדשן (סימן רמ"ה) וכן כתב מהרי"ל בתשובה סימן ק"מ שכך הוא מנהג אשכנז. ועוד כתב תרומת הדשן שם דגזרינן שמשה אטו לא שמשה ותמיד תמתין חמשה ימים ובסופם תפסוק בטהרה. וכתב על זה מרן הבית יוסף "וכל הדברים האלה חומרות יתרות הן, ואין להן סמך בגמרא לגבי הדין, ולפיכך לא נהגו העולם בכל מקומותינו אלא להמתין ארבעה ימים, ולהתחיל לספור שבעה נקיים מיום חמישי ואילך". וכן פסק מרן השו"ע (בסימן קצ"ו י"א) ורמ"א פסק כתרומת הדשן.}

הַסּוֹפֶרֶת שִׁבְעָה נְקִיִּים וְנִתְקַלְקְלָה הַסְּפִירָה בְּשֶׁל דָּם שֶׁרָאֲתָה, בֵּין לַסְּפָרַדִּים בֵּין לָאַשְׁכְּנַזִּים אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין שׁוּב אַרְבָּעָה יָמִים, אֶלָּא תַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה כְּשֶׁיִּפָּסֵק הַדָּם.

אִשָּׁה שֶׁשִּׁמְּשָׁה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בִּהְיוֹתָהּ בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית וְטָסָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְעַל יְדֵי כָּךְ נֶחְסְרוּ מֵאַרְבַּעַת הַיָּמִים כַּמָּה שָׁעוֹת שֶׁל הֶפְרֵשׁ הַזְּמַנִּים בֵּין אַרְצוֹת הַבְּרִית לָאָרֶץ, אֵין זֶה מְשַׁנֶּה אֶת הַדִּין וִיכוֹלָה לַעֲשׂוֹת הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה בְּיוֹם רְבִיעִי לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה. {ראה משמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תד.}

סְפָרַדִּים הָרוֹצִים לְסַגֵּל לְעַצְמָם חֻמְרוֹת רָאוּי לָהֶם לִבְחֹר חֻמְרוֹת שֶׁצֻּיְּנוּ לְשֶׁבַח עַל יְדֵי מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף, שֶׁהֵן מַקְנוֹת לָאָדָם הַמְקַיְּמָן תּוֹסֶפֶת בַּתּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם, וּשְׁאָר חֻמְרוֹת שֶׁהִזְכִּירָן מָרָן וְלֹא הֶחְשִׁיבָן יֵשׁ לוֹמַר שֶׁאֵינָן מַקְנוֹת לִמְקַיְּמָן תּוֹסֶפֶת אוֹ יִתְרוֹן רוּחָנִי בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וְאִם לֹא שֶׁיָּצָא שְׂכָרָן בְּהֶפְסֵדָן.

אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁיָּחוּל לֵיל טְבִילָתָהּ בְּלֵיל שַׁבָּת שֶׁלְּאַחַר יוֹם טוֹב יְכוֹלָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה לְאַחַר אַרְבָּעָה יָמִים כְּדֵי לְקָרֵב אֶת הַחֲפִיפָה לַטְּבִילָה. {כך פסקו הסדרי טהרה, חכמת אדם, צמח צדק, פתחי תשובה ערוך השולחן וספר נהרי אפרסמון כמובא במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תב´-תז´.}

אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה, אִם הִתְחִילָה רְאִיָּתָהּ בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁהוּא הַזְּמַן בֵּין הַשְּׁקִיעָה לְצֵאת הַכּוֹכָבִים, יְכוֹלָה לְהַחְשִׁיב זְמַן זֶה לְיוֹם אֶחָד, וּמֵאַחַר צֵאת הַכּוֹכָבִים לְהַחְשִׁיבוֹ לְיוֹם שֵׁנִי. {פירוש יכולה הוא לכתחילה, כמו שבארנו במקום אחר שספק ספקא בדברי הפוסקים מותר לכתחילה וספק ספיקא במציאות מותר בדעבד בלבד, וכאן יש להוסיף שרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי שטעמו ונימוקו עימו ולדעתו בין השמשות של רבי יהודה הוא יום גמור, ואע"פ שדחינו דברי רבי יוסי מפני רבי יהודה היה זה במצוות דאורייתא כמו קריאת שמע ושבת אבל מפני חומרת תרומת הדשן מדוע ידחו דבריו, ועוד שיש כאן שש עונות שלימות בריוח ועוד יש לצרף דעת הרמב"ם והאור זרוע שאינה צריכה להמתין לפליטת שכבת זרע אלא יום וחצי בלבד שהם שלוש עונות וכתב הגר"א כאמור לעיל שכך הייתה גרסת הגאונים.}

אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָדְעָה שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים, וְרָאֲתָה וֶסֶת קָצָר שֶׁל יוֹמַיִם וּפָסְקָה אַחַר כָּךְ בְּטָהֳרָה וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים, טָבְלָה וְלָנָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ, אֵין לְהַפְרִישָׁהּ מִמֶּנּוּ, וְכֵן אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁטָּעֲתָה בְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה הַיָּמִים וְסָפְרָה אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, אִם עוֹד לֹא הָיְתָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ תִּסְפֹּר יוֹם נוֹסָף וְתִטְבֹּל, וְאִם כְּבָר לָנָה אֵצֶל בַּעֲלָהּ אֵין לְהַפְרִישָׁהּ מִמֶּנּוּ. {כך כתב הסדרי טהרה שיש בזה לסמוך על הרמב"ם והגאונים שדין פולטת יש רק בתוך שלוש עונות שהם יום וחצי ובצרוף שיטת הראב"ד והרשב"א שדין פולטת נאמר לענין טהרות ובצרוף נוסף של דעת הרמב"ן שכל שהלכה ברגליה פלטה כבר. וכן פסק החכמת אדם (כלל קי"ז סימן י"ח) והצמח צדק (בפסקי דינים סעיף ל"א) ומשמרת הטהרה עמ´ תי"א.}

אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁבַּעֲלָהּ יוֹצֵא לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא יוּכַל לְפָקְדָהּ לִפְנֵי שֶׁיֵּצֵא אֶלָּא אִם כֵּן תַּקְדִּים בִּטְבִילָתָהּ בְּיוֹם אֶחָד רַשָּׁאִית לִסְפֹּר אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, וְכֵן אִשָּׁה שֶׁחָל הַבִּיּוּץ שֶׁלָּהּ יוֹם לִפְנֵי טְבִילָתָהּ וּבְשֶׁל כָּךְ אֵינָהּ מִתְעַבֶּרֶת תִּסְפֹּר אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה, וּסְפָרַדִּיָּה שֶׁרוֹצָה בְּשֶׁל כָּךְ לִפְחֹת מֵאַרְבָּעָה יָמִים אֵלּוּ אוֹ שֶׁתִּפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ לִפְנֵי תְּחִלַּת הַוֶּסֶת יוֹם אוֹ יוֹמַיִם לְפִי הַצֹּרֶךְ, אוֹ שֶׁתַּפְלִיט בְּעַצְמָהּ אֶת שִׁכְבַת הַזֶּרַע וְתִפְסֹק בְּטָהֳרָה.

אִשָּׁה סְפָרַדִּיָּה אוֹ אִשָּׁה אַשְׁכְּנַזִּיָּה הַנִּשֵּׂאת לִסְפָרַדִּי, אַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּמִשְׁפַּחְתָּהּ לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים עַד לַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה יְכוֹלָה לִנְהֹג כְּדַעַת מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף וְלִסְפֹּר אַרְבָּעָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לַעֲשׂוֹת הַתָּרַת נְדָרִים עַל כָּךְ. וְאִם כְּבָר נָהֲגָה בְּעַצְמָהּ לִסְפֹּר חֲמִשָּׁה וְרוֹצָה לְבַטֵּל מִנְהָגָהּ וְלִסְפֹּר אַרְבָּעָה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ, אֶלָּא שֶׁאִם חָשְׁבָה שֶׁכָּךְ הַדִּין אֵינָהּ צְרִיכָה הַתָּרַת נְדָרִים, שֶׁהֲרֵי הִיא קַבָּלָה בְּטָעוּת, וְאִם יָדְעָה שֶׁהוּא חֻמְרָא וְאַף עַל פִּי כֵן נָהֲגָה בָּהּ תַּעֲשֶׂה הַתָּרַת נֶדֶר עַל שֶׁלֹּא אָמְרָה מִתְּחִלָּה שֶׁנּוֹהֶגֶת בְּחֻמְרָא זוֹ "בְּלֹא נֶדֶר", וְיָכוֹל בַּעֲלָהּ לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לְהַתִּיר אֶת הַנֶּדֶר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. {גמרא פסחים נ:, ומרן בשו"ע יו"ד רי"ד ב´, וכן בריב"ש (סימן שצ"ט), פר"ח (תצ"ו ז´) ועוד.}

אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁפָּרְשָׁה מִבַּעֲלָהּ בִּגְלַל כֶּתֶם שֶׁרָאֲתָה וְאַחַר כָּךְ פֵּרְסָה נִדָּה סוֹפֶרֶת אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן רְאִיַּת הַכֶּתֶם, וְכֵן הַדִּין בְּחָתָן שֶׁפָּרַשׁ בְּשֶׁל דַּם בְּתוּלִים וּלְאַחַר מִכֵּן פֵּרְסָה הַכַּלָּה נִדָּה, שֶׁמּוֹנָה הַכַּלָּה אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים מִיּוֹם הַפְּרִישָׁה שֶׁהָיְתָה מֵחֲמַת דַּם הַבְּתוּלִים.

הָרוֹאָה כֶּתֶם בְּלֹא הַרְגָּשָׁה וְרוֹצָה לִפְסֹק בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּטָהֳרָה בְּלֹא שֶׁתַּמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים, יֵשׁ לָהּ עַל מַה שֶּׁתִּסְמֹךְ, שֶׁדִּין פְּלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע אִם נֶאֱמַר גַּם בַּכְּתָמִים אוֹ רַק בִּרְאִיַּת וֶסֶת שָׁנוּי בְּמַחְלֹקֶת הַפּוֹסְקִים, וְעַל הַצַּד הַיּוֹתֵר טוֹב תַּפְלִיט בְּעַצְמָהּ עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ יָפֶה אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹ תִּרְחַץ עַצְמָהּ בְּחַמִּין. {דעת ספר התרומה שגם בכתמים צריכה להמתין ארבעה ימים וכ"כ הסמ"ק והמגיד משנה בשם חכמי הצרפתים. וכך פסק רמ"א בשו"ע קצ"ו י"א. אך מרן הבין יוסף כתב בדעת הרי"ף והגאונים שגזירת חכמים על הכתמים לא כלל דין פליטת שכבת זרע וכך כתב בספר האשכול בדעת הרי"ף והגאונים.}

מִנְהַג אַשְׁכְּנַז לְהַחֲמִיר וּלְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים מִתְּחִלַּת הָרְאִיָּה עַד הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה גַּם בִּכְתָמִים שֶׁלֹּא בְּהַרְגָּשָׁה.

אִשָּׁה אַשְׁכְּנַזִּיָּה שֶׁנִּטְמְאָה מֵחֲמַת כֶּתֶם אוֹ בְּדִיקַת עֵד וְלֹא שִׁמְּשָׁה מִסְפַּר יָמִים לִפְנֵי שֶׁנִּטְמְאָה אִם הִיא שְׁעַת הַדְּחַק אוֹ צֹרֶךְ גָּדוֹל, יְכוֹלָה לִסְפֹּר אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן וְלִפְסֹק בְּטָהֳרָה, וְזֶה לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז, אֲבָל מִדִּין מָרָן הַבֵּית יוֹסֵף סוֹפֶרֶת אַרְבָּעָה יָמִים מִתַּשְׁמִישׁ אַחֲרוֹן גַּם בִּרְאִיָּה גְּמוּרָה וְכֵן מִנְהַג הַסְּפָרַדִּים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סְעִיפִים ד´ ה´. {כך כתב הש"ך (ס"ק כ"א) לדייק מדברי הרמ"א, והחוות דעת (סק"י), ובשו"ת שואל ונשאל חלק ה´ (יו"ד צז´) וזה כשבעלה בעיר אבל לא שמשו, ויש מפוסקי אשכנז שחילקו, ואסרו אם בעלה בעיר והתירו לספור חמשה ימים מזמן התשמיש האחרון בתנאי שאין בעלה בעיר וכך כתב הב"ח, שו"ת תפארת אדם, שבות יעקב, מסגרת השולחן ומובאים במשמרת הטהרה חלק ב´ עמ´ תכח´ תכט´.}

לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז בְּרוֹאָה כֶּתֶם וְלֹא הָיָה בַּעֲלָהּ בָּעִיר יְכוֹלָה לִסְפֹּר אֶת חֲמֵשֶׁת הַיָּמִים מִזְּמַן הַתַּשְׁמִישׁ הָאַחֲרוֹן, שֶׁבְּאֵין בַּעֲלָהּ בָּעִיר הֵקֵלּוּ יוֹתֵר.

בְּדִין כַּלָּה בְּתוּלָה שֶׁצְּרִיכָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה וְלִסְפֹּר שִׁבְעָה נְקִיִּים, גַּם לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז דַּי לָהּ בִּסְפִירַת אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה. {כך כתבנו לעיל בפרק ח´ סעיף ד´.}

יוֹלֶדֶת שֶׁאַחַר לֵדָתָהּ טָבְלָה וּבִזְמַן יְמֵי דְּמֵי טֹהַר רָאֲתָה, לַסְּפָרַדִּים אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְלִיטַת שִׁכְבַת זֶרַע, אָמְנָם נָכוֹן שֶׁתַּעֲשֶׂה הַפְלָטַת הַזֶּרַע עַל יְדֵי קִנּוּחַ יָפֶה בְּמוֹךְ אוֹ רְחִיצַת אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַיִם חַמִּים. וְלָאַשְׁכְּנַזִּים צְרִיכָה לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים לִפְנֵי שֶׁתַּעֲשֶׂה הֶפְסֵק בְּטָהֳרָה וּמַחְמִירִים בָּזֶה אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה עִם בַּעֲלָהּ בַּיָּמִים שֶׁקָּדְמוּ לִרְאִיָּתָהּ. {בארנו סעיף זה בפרק י´ סעיף יא´.}

אִשָּׁה, שֶׁרוֹצָה לִפְסֹק בְּטָהֳרָה מִיָּד כְּשֶׁפָּסְקָה מִלִּרְאוֹת דָּם, בְּלֹא שֶׁתִּצְטָרֵךְ לְהַמְתִּין אַרְבָּעָה יָמִים לִפְלִיטַת הַזֶּרַע, יְכוֹלָה לְהַפְלִיט הַזֶּרַע בְּעַצְמָהּ עַל יְדֵי שֶׁתְּקַנֵּחַ עַצְמָהּ יָפֶה בְּמוֹךְ אוֹ בֶּגֶד רַךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, אוֹ שֶׁתִּרְחַץ אוֹתוֹ מָקוֹם בְּמַיִם חַמִּים וְהֵם יַפְלִיטוּ מִמֶּנָּה אֶת כָּל הַזֶּרַע וְלִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה תִּפְסֹק בְּטָהֳרָה. {כך פסק מרן השו"ע (סימן קצו סעיף יג´) ומקור הדין ברא"ש בתחילת פרק רביעי דנידה "ואם תרצה להתחיל ספירתה מיד החל ממחרת ראייתה, תקנח יפה במוך או בבגד דק להפליט כל הזרע או תרחץ במים חמים והם יפליטו את כל הזרע וכדתנן (במקואות פרק ח´ משנה ד´) האשה ששמשה וירדה וטבלה ואחר כך כבדה את הבית הרי היא כאילו לא טבלה, ומשמע הא אם כיבדה הבית קודם טבילה, תו לא חיישינן לפליטה, וביבמות סט: בת כהן שנישאת לישראל ומת בעלה טובלת ואוכלת בתרומה לערב, והרי לקמן (מא:) אמרינן, משמשת כל שלושה ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר לה שלא תפלוט, אלא ודאי דהא דיבמות איירי כשכבדה את הבית, וכן מוכח בשבת פו: דמהני כיבוד להפליט הזרע". וכך כתב הרשב"א בתורת הבית קפ"ד עמ´ ב´, תוס´ נידה מא: בד"ה "פולטת" ובספר התרומה סימן צה´, רוקח, שו"ת מהר"מ, הגה"מ, מרדכי, ומשמע בבית יוסף שדעת הרשב"א דתרתי בעינן כיבוד ורחיצה בחמין וכן כתב המאירי, ובשולחן ערוך פסק מרן שתקנח עצמה יפה או תרחץ בחמין ולא הצריך את שניהם ביחד. והרמ"א כתב בהגהתו לשו"ע סימן קצ"ו סעיף יג´ בשם הסמ"ק והגה"מ "שאין אנו בקיאים בהפלטת זרע ואין לסמוך על זה והכי נהוג שהרי כבר נתבאר שאנו נוהגים להמתין אפילו לא שמשה כלל כדי שלא לחלק בין ספירה לספירה".}

לְמִנְהַג אַשְׁכְּנַז שֶׁנּוֹהֲגִים לְהַחֲמִיר לְהַמְתִּין חֲמִשָּׁה יָמִים אֲפִלּוּ לֹא שִׁמְּשָׁה בַּיָּמִים שֶׁלִּפְנֵי הָרְאִיָּה לֹא תּוֹעִיל הַפְלָטַת הַזֶּרַע לְהַקְדִּים אֶת הַהֶפְסֵק בְּטָהֳרָה.