אֵין צוּרַת הַוָּלָד נִגְמֶרֶת בְּרֶחֶם הָאִשָּׁה אֶלָּא בַּיּוֹם הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד שֶׁל הַהֵרָיוֹן, וְלָכֵן הַמַּפֶּלֶת לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם טְמֵאָה טֻמְאַת לֵדָה, שָׁבוּעַ לְזָכָר וּשְׁבוּעַיִם לִנְקֵבָה, וְאִם אֵין יָדוּעַ מִין הַוָּלָד חוֹשֶׁשֶׁת לִנְקֵבָה וּמוֹנָה שְׁבוּעַיִם, וְאִם הִפִּילָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם הָרִאשׁוֹנִים אֵין כָּאן טֻמְאַת לֵדָה אֶלָּא טֻמְאַת נִדָּה בִּלְבַד, שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לִפְתִיחַת הַקֶּבֶר בְּלֹא דָּם. {בגמ´ נידה ל. המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד, ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנידה וכן פסקו הרמב"ם (הא"ב פי´ הא´), הטור, רמב"ן, רשב"א, והמאירי. ומרן השו"ע קצ"ד ב´ ורמ"א.}