מִי שֶׁנָּהֲגָה לִפְרֹשׁ מִבַּעֲלָהּ שְׁמוֹנִים יוֹם לְאַחַר לֵדַת נְקֵבָה וְאַרְבָּעִים לְזָכָר מִצְוָה עָלֶיהָ לְבַטֵּל מִנְהָגָהּ, וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַתָּרַת נְדָרִים עַל כָּךְ מִשּׁוּם שֶׁאֵין בְּמִנְהָג זֶה לֹא מִצְוָה וְלֹא מָסֹרֶת אָבוֹת אֶלָּא טָעוּת בַּהֲבָנַת הַתּוֹרָה שֶׁהִטְעוּ הַצְּדוֹקִים וְהַקָּרָאִים כַּמָּה קְהִלּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. {כתב הרמב"ם (בהלכות איסורי ביאה פרק יא´ הלכה טו´) "זה שתמצא בקצת מקומות שהיולדת זכר לא תשמש עם בעלה עד סוף ארבעים יום והיולדת נקבה עד סוף שמונים יום ואף על פי שאינה רואה דם, אין זה מנהג אלא טעות ודרך אפיקורסות היא באותם מקומות, ומן הצדוקים והקראים למדו דבר זה, ומצוה לכוף אותן כדי להוציא מלבם דבר זה ולהחזירן לדברי רבותינו שתספור שבעה נקיים ותטבול ותהיה טהורה" ומה שאמרנו שאין צריך התרה הוא מטעם שהוא קבלה בטעות שחשבו שיש בזה מצוה ואין בזה, ובמשמרת הטהרה כתב בזה בחלק ב´ עמודים כח´-מו´ סיכום של כל מה שנכתב בענין זה באלף שנים האחרונות ראשונים כמלאכים ואחרונים, ואת מסקנת קודשו כתבנו כאן להלכה.}