ג"כ בטלטול כו'. המג"א בשם רש"ל כתב כאן טעם אחר על זה. והנה רש"ל הולך לשיטתו שהוא חולק על רי"ף ורא"ש ריש פרק אין צדין, עיין מג"א סי' תקט"ו ס"ק ב', אבל לדידן דקיי"ל כרי"ף ורא"ש, כמ"ש המג"א שם והט"ז סי' (תק"ה) [ת"ה] ס"ק ו', אין צריך לטעמו של מהרש"ל, אלא הטעם הוא כמו שכתבו הרי"ף והרא"ש, וכמ"ש בפנים:

יש להתיר כו'. אף שאין זה מפורש בהדיא באחרונים, מכל מקום מסתברא להקל בזה. שהרי אנן קיי"ל דספק ספיקא מותר אף בדבר שיש לו מתירין אם הוא לצורך כמו שכתב רמ"א ביו"ד סי' ק"י ס"ח בהג"ה, עיין שם בש"ך סקנ"ו. ומשמע שם אפילו אין שם הפסד מרובה, עיין שם בש"ך ס"ק נ"ח. ואף בלא תערובת היה אפשר להקל לצורך, אלא דמכל מקום יש להחמיר מטעם שכתב המג"א בסי' תצ"ז ס"ק ד' דיו"ט שני אין לו דין ספק לפי שלא רצו חכמים לחלק בין ראשון לשני ע"ש. ואף שהש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ו נראה כחולק על זה, הרי כבר השיג עליו הפרי חדש שם ודעתו כהמג"א. אבל ע"י תערובת כיון דהרבה מן הראשונים מקילין אפילו ביו"ט א' פשיטא דיש לסמוך עליהם ביו"ט שני. ואפשר דאף החולקים ביו"ט א' מודים ביו"ט ב'. ועוד דהרי הב"ח והט"ז ביו"ד סי' ק"ב מקילין אף ביו"ט א' בב' תערובות. ואף שהש"ך ומנחת יעקב חולקין עליהם, מכל מקום כיון שהש"ך והמנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק כ"א) עצמן סבירא להו דיו"ט ב' קיל מספיקא פשיטא דאין להחמיר כלל. ואף לדידן דקיי"ל דיו"ט ב' אין לו דין ספק, מכל מקום ע"י תערובות יש להקל, דכיון שלא מצינו בשום פוסק שיחמיר בזה בפירוש אין עלינו לתפוס כל החומרות, ודי לנו להחמיר ביו"ט א' אפילו בב' תערובות כדעת הש"ך ומנחת יעקב, אבל ביו"ט ב' יש להקל אפילו בתערובות אחת כהסכמת הב"ח וט"ז וש"ך ומנחת יעקב. ועיין באחרונים ביו"ד שכתבו דיש לחלק בין ב' ספיקות ע"י תערובות ובין ב' ספיקות בגופו, וכל שכן בנידון דידן דיש ב' ספיקות בגופו, דאף דמחמרינן דיו"ט ב' אין לו דין ספק, היינו בלא תערובות, אבל ע"י תערובות יש להקל, כיון שהספק הראשון אינו אסור אלא מדברי סופרים, עיין ש"ך סי' ק"י ס"ק ס"ב. ואף שהוא דבר שיש לו מתירין, הרי פסק רמ"א דלצורך יש להקל אף בדבר שיש לו מתירין:

אפילו נימוחה כו'. כן כתב המג"א, והוא פשוט, דכיון שהוא שלא במינו אף שיש שם ממשות האיסור בטל אם אינו בא לתקן את הקדרה. אבל מין במינו אם יש שם ממשות האיסור אינו בטל, כמ"ש הש"ך סי' ק"ב סק"ט ופרי חדש שם ומנחת יעקב (כלל ע"ד ס"ק ח'). ומכל מקום מה שכתב המג"א כאן בשם רמ"א ביו"ד הוא ג"כ נכון לפסק הלכה, כמו שהכריע שם המנחת יעקב, עיין שם שהליץ בעד רמ"א וחילק בין טעמו לממשו, וחילוק זה מוזכר ג"כ בש"ך שם:

במה דברים אמורים כשלא כו'. הנה המג"א כתב אם אינו ניכר במראה בטל בס' אע"פ שבא לתקן הקדירה כמו מים ומלח בעיסה עכ"ל. והנה אף אם נודה להמג"א שזהו כוונת השו"ע, מכל מקום כאן אינו עיקר מקום ביאור דיני דבר שיש לו מתירין, וביו"ד סי' ק"ב ששם עיקר מקומם וגם דבתרא הוא חזרו בהם הרב בית יוסף ורמ"א. וז"ל הבית יוסף שם, בפרק בתרא דביצה משמע כי כל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה חשוב מין במינו ואפילו באלף לא בטיל, וכן כתב רבינו ירוחם בשם המפרשים עכ"ל, ולא הביא שום חולק על זה. וכתב על זה רמ"א בדרכי משה וכן כתב הר"ן והיא סברת התוס' וכן כתב מהרא"י עכ"ל. וכן כתב שם בהגהותיו. וכן כתבו הב"ח וט"ז וש"ך לפסק הלכה. וכן כתב הפרי חדש. וכן כתב הרשב"א בתשובה הביאה הכסף משנה בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות. וכן כתב הרמב"ן בפסחים. וכן כתב המג"א עצמו סי' שצ"ז סק"ט. וכן כתב בחידושי רשב"א פ"[ו] דנדרים. וכן כתב השבלי הלקט בשם רבינו שמחה, הביאו ב"י או"ח סי' שי"ח. וכן כתבו המג"א וט"ז שם, ואם כן פשיטא דהכי נקטינן. ואף שהר"ן בנדרים דף נ"ב תירץ קושית תוס' פרק בתרא דביצה בענין אחר, מכל מקום אנן לא קיי"ל כתירוצו כמו שכתב התורת חטאת כלל ע"ד דין ז'. וכן כתבו הט"ז וש"ך בסי' ס"ט וסי' ק"ב, וכן הוא הסכמת שאר כל האחרונים ז"ל. ומה שכתב המג"א וכן משמע ביו"ד דדוקא כשמלאו בתרנגולת דניכר במראה כו' עכ"ל, הנה הט"ז כתב שם בהדיא דמילוי התרנגולת אינו ניכר במראה ואפילו הכי כיון דבא לתקן נקרא מין במינו, וכן הוא הסכמת רוב הראשונים וכל האחרונים. והך בא לתקן אין פירושו שיש בו כדי לתקן, דא"כ בלא זה שהוא דבר שיש לו מתירין נמי לא בטיל כיון שמתקן את התבשיל דהיינו שמבש[ם] כמו שכתבו הבית יוסף ודרכי משה כאן וביו"ד סי' ק"ב ובט"ז שם סק"ט. ולא גרע ממתבל שיש בו כדי לתבל. ואפילו שמן הוא בכלל זה אם מתבל בו קדירתו כמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ב דערלה, והסכים עמו לפסק הלכה הפרי חדש סי' צ"ח ס"ק כ"ד. ואף הט"ז שם דמיקל אם נפל שומן לתוך התבשיל לבטלו בס', והסכים עמו המנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ס"א, היינו אם נפל מאליו, אבל אם נתנו כדי לבשם התבשיל פשיטא דאינו בטל כמו שכתבו הרמב"ם ופרי חדש, דאם לא כן היאך מתורצת קושית הט"ז מביצה ע"ש. אלא ודאי דאם נתן הביצה בתבשיל לתקנו ויש בה כדי לתקן אינה בטלה אפילו בדבר שאין לו מתירין, כדמשמע בהדיא במרדכי פרק קמא דביצה בשם ראבי"ה (עיין בפרי חדש סי' ק"ב סק"ה ובט"ז שם סק"ט ובסי' צ"ח ס"ק י"א ובמנחת יעקב כלל ע"ד סק"ה). ועוד שהוא דבר שאי אפשר, כיון שיש ס' כנגדה היאך אפשר שתתן טעם, הרי כלל אמרו בכל האיסורין שהם בטלין בס', ואף ביצה בכלל כמ"ש כאן סעיף ג' וביו"ד סי' פ"ו, והטעם משום שאינה נותנת טעם אלא עד ס' כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח, וכיון שאינה נותנת טעם היאך אפשר שהיא בלבדה תתקן התבשיל. אלא על כרחך מיירי עם הצטרפות מינים של היתר. וכן משמע בהדיא בב"י סי' שי"ח בשם שבלי לקט דאף שאין במלח זה לבדו כדי ליתן טעם בתבשיל אעפ"כ נקרא מין במינו לענין דבר שיש לו מתירין והעתיקוהו האחרונים שם. ועיין בש"ך סק"ב וסק"ט ובב"ח שם ובמנחת יעקב כלל ע"ד סק"ח וכן כתב הפרי חדש דדבר שיש לו מתירין אפילו טעמו לא בטיל, דלא כרמ"א שם. ועיין במנחת יעקב מה שהכריע לפסק הלכה ורמזתיו לעיל:

מאתמול בשבת כו'. הנה דעת מהרי"ו ורש"ל וט"ז להקל במסיח לפי תומו אף ביו"ט אחר השבת, שלא כדעת תרומת הדשן ורמ"א, והמג"א כתב דבמדינות אלו יש להקל, ומשמע מדבריו דהיינו במסיח לפי תומו כדעת רש"ל וסיעתו. ובודאי שאין לנו להקל יותר ממה שהקילו רש"ל וט"ז שהיו ג"כ במדינות אלו ואפילו הכי לא הקילו אלא במסיח לפי תומו, והטעם כתב רש"ל משום דלא אזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין. אבל אנן לא קיי"ל הכי כמו שכתב רמ"א ביו"ד סי' רצ"ג בשם תוס' ומהר"מ והגהות מיימוניות ורא"ש דאף בחדש שהוא דבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא, וכן משמע בגמרא כמו שכתב הר"ן עיין שם גבי בדק בקינה כו'. ומכל מקום לדינא אין לנו להקל יותר ממה שהקילו האחרונים, אלא שאנו צריכים למצוא טעם למה לא נקיל אף כשאין הנכרי מסיח לפי תומו כיון דאזלינן בתר רובא בדבר שיש לו מתירין. ויגעתי ומצאתי טעם נכון בשיטה מקובצת וכמו שכתבתי בפנים, דודאי אין סברא כלל לומר דהרוב נולדין מכמה ימים דאיזה שיעור יש בדבר. וכיון דאין נפקא מינה לדינא לא העתקתיו:

הן של הישראל כו'. כן כתב המג"א בשם הט"ז וש"ך. והנה המג"א השמיט מה שכתב הש"ך דמשכחת לה כגון שמסיח לפי תומו לפני אחרים כו', משמע דלפני בעל הבית לא מהני, והט"ז כתב משכחת לה כגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותו דבר נשמע כו', והמג"א השמיט כל זה. וטעמו, דעל כרחך לא הוצרכו האחרונים לזה אלא משום דיש לחוש שמא מתכוין לחבב את עצמו על הישראל, כדמשמע מסוף לשון הט"ז ע"ש, ולכן אסברה לה הש"ך שהסיח לפני אחרים, והט"ז אסברה לה שמספר איזה דבר, אבל בנידון דידן שהנכרי לא עשה שום מעשה ואין לו תועלת כלל באמירה זו, אם הוא מסיח לפי תומו שאינו יודע שסומכין על אמירתו, פשיטא דמהמנינן ליה באיסור דרבנן: